בשבוע שעבר כתבתי פוסט על סוגייה שמעסיקה באופן דיי אובססיבי את קהילת האנימה בשנים האחרונות: פאנסרביס. המטרה הייתה להתמקד דווקא בתגובות השליליות יותר כלפי המושג, שאני מרגיש שתופסות נפח גדול יותר ויותר ככל שעובר הזמן, ולנסות להסביר למה זה בעצם קיים ולמה זה יותר מאשר כלי זול שנועד למשוך את תשומת ליבם של מעריצים חרמנים. אם יש לכם השגות על הטענה הזאת, אתם יותר ממוזמנים לקרוא ולהגיב באותו הפוסט. השבוע הכוונה היא לקחת כהנחה את העובדה שיש מקום וזמן לפאנסרביס במדיום ולנסות ולהבין היכן המקומות בהם עובר הגבול שבו זה כבר לא המצב.

האנימה שהכי נהניתי ממנה בעונת החורף האחרונה היא כנראה Sono Bisque Doll wa Koi wo Suru (My Dress-Up Darling). למעשה נהייתי כל כך מכור אליה שאיך שהיא הסתיימה החלטתי לעבור למנגה, משהו שלא עשיתי כבר שנים עם אף סדרה, ולו כדי להמשיך לקבל את מנת המארין השבועית שלי. השבוע סיימתי להדביק את הקצב ומיותר לציין שנהניתי נורא (אם כי רק אחרי שהשלמתי את הצ'אפטר התבשרתי שלא באמת מדובר במנגה שבועית. זה החלק הפחות נחמד של הסיפור). גם בלי ההמלצה שלי, האנימה זכתה למספיק פופולריות ושבחים כדי שכנראה תשמעו עליה לחיוב. דבר אחד שנתקלתי בו שוב ושוב בכל פעם שהחל שיח על הסדרה באינטרנט, והנושא שלנו לפוסט של השבוע, הוא התהייה של לא מעט אנשים: למה בסדרה כל כך טובה צריך כל כך הרבה פאנסרביס?