אני לא יכול להגיד שהיו לי ממש חששות בכניסה לסרט הזה. יצא לי בימים האחרונים לצפות מחדש ב Violet Evergarden דרך סרט הריקאפ Recollections והיא הייתה טובה בדיוק כפי שזכרתי אותה אם לא יותר, כמו גם סרט הסייד-סטורי Violet Evergarden Gaiden: Eien to Jidou Shuki Ningyou שהיה מוצלח בעיניי כמעט כמוה. אלא שהסרט הנוכחי עליו אני מדבר, זה שיצא ב 2020 (ושנזכרתי רק עכשיו לראות), הוא המשך שאמור לעסוק בדמותו של גילברט, שספק חי ספק לא על פי הפרומואים.

למה זה מעלה חשש? שוב, זה לא בדיוק חשש, יותר אי ידיעה למה לצפות הפעם. גילברט מייצג את עברה של ויולט במלחמה ואת סיפור הרקע המעניק לה את תפיסותיה ואת מטרותיה, אבל עוד בזמנו כשחשבתי שהסדרה תעסוק באותה מלחמה והתבדיתי – דווקא אהבתי את התוצאה. זו הייתה סדרה על כוחם של מכתבים ועל החשיבות של הבנת והבעת הרגשות כלפי האנשים החשובים לנו, שזה משהו כנראה יותר מיוחד ומרגש ממה שיכלה הייתה להיות לו עמדה בציפיות שהיו לאנשים ממנה בתחילה. כל הרפתקה של בובת הזיכרון ששמה ויולט סבב סביב הנושא הזה וכעת כשמתחילים לנבור חזרה בסיפור הרקע שלה, זה גורם לי לתהות כיצד יעשו זאת באופן שלא ירגיש מנותק מהלך הרוח הכללי של סדרת האנימה.

אז מצויד בטישו (כי לפחות מהבחינה הזאת אני יודע למה אני נכנס) התחלתי את הסרט, שכעת אני יודע להרגיע ולהגיד בביטחה – משחק באותם הכלים בהם שיחקה הסדרה, ובקטע טוב.

העלילה מתחילה שנים רבות לאחר סיום הסדרה, כאשר נכדתה של אן, הילדה אותה הכרנו בארק האחרון, מגלה על המכתבים שכתבה ויולט עבור אימה במטרה שיועברו לילדה בכל שנה שתגדל (כמה טוב שצפיתי בריקאפ לפני כן וזכרתי על מה מדובר). בתקופה הנוכחית אנשים כבר עברו להשתמש בטלפון ומכתבים הם דבר שכמעט ועבר מן העולם, בוודאי כאלה הנכתבים על ידי בובות זיכרון, לכן אן מתעניינת בקורותיה של ויולט ויוצאת לחקור את הנושא ולהבין לאן נעלמו עקבותיה.

אנו קופצים שוב להווה, בו מתרחש מרבית הסרט, ברגעים שאחרי סיום הסדרה. ויולט אברגרדן היא בובת הזיכרון הכי פופולרית בעיר וכבר צברה כמות בקשות לכתיבת מכתבים שגורמת לאנשים לחכות בתור כאילו הייתה רופא מומחה בקופת חולים בארץ, זאת למרות שהמצאת הטלפון שמאיימת על המקצוע שלה כבר מעבר לפינה ומיועדת להגיע ממש בקרוב לכל בית. נראה שלא שיחות מקבר רחל הן מה שמדאיג את ויולט, ושהיא עדיין לא שלמה עם העובדה שמעולם לא למדה מה באמת קרה לגילברט ולא זכתה לדבר איתו מאז המלחמה. הסרט מקדיש לא מעט זמן להראות שזה יושב עליה בזמנה הפנוי, מקשה עליה להפנות מבט לעבר העתיד, שזה מדאיג את המקורבים אליה ואפילו גורם לצביטה קלה בלב אצל דיטפריד, אחיו הגדול והפחות נחמד של גילברט, הפוגש בה שוב במקרה.

אם יש משהו שקצת בעוכריו של הסרט הזה הוא שבמובן מסוים הוא קצת מתיש. מדובר בלא פחות משעתיים ו 20 דקות (ולי קשה מספיק לשמור על ריכוז עם פרקים של 24 דקות) של עלילה שהיא לא בדיוק רציפה, הולכת הרבה לצדדים ולוקחת את הזמן כדי לתת לדמויות כמו דיטפריד, אייריס ואחרות את הזמן שלא הוקדש להן בסדרה. מצד אחד הסרט עושה את זה טוב, ואין ספק שזה נותן נפח נוסף ומעניין לאותן הדמויות, ומצד שני, זה מרגיש יותר כמו מספר פרקים מחוברים של הסדרה מאשר חוויה קולנועית שאמורה להסתיים בישיבה אחת.

כך לדוגמה, קצת לפני שאנחנו מגלים שאולי יש עוד תקווה ושיתכן שגילברט עדיין חי איפשהו (מיד על זה), מקבלת ויולט משימה נוספת מילד חולה שרוצה להעביר מכתבים למשפחתו לאחר שיעבור לעולם הבא. זה מקרה נוגע ללב, אך אחד שמאוד דומה לאירועים איתם הסדרה הסתיימה ושהוזכרו קודם לכן ממש בתחילת הסרט עצמו. אפילו ויולט עצמה יודעת להגיד שכבר יש לה ניסיון עבר שכזה, כך שזה נראה היה תמוה לקטוע את הסיפור המרכזי עבור עלילת הצד הממוחזרת הזו, טובה ככל שתהיה. כבר ראינו סיפורים כאלה, כבר בכינו הם (לא שזה עצר אותי מלבכות גם עכשיו) וזהו סיפורה של ויולט עצמה לשמו התכנסנו הפעם.

אז מצד אחד הסרט עדיין מתנהג כמו פרקים מחוברים של סדרת הטלוויזיה, ומהצד השני הוא פוסח על אירועים והסברים שניתן היה להרחיב קצת יותר עליהם. כאשר מגלים מה באמת עלה בגורלו של גילברט למשל, זה מעלה עוד המון שאלות, חלקן הגדול נענות, וקשה לטעון שהסיפור והרגשות שהוא אמור לייצר לא עוברים – אבל כן הייתי רוצה לראות פלאשבק מפורט יותר שיאפשר לי לחוות את אותו סיפור לא רק מנקודת המבט של ויולט, אלא גם מזו של גילברט עצמו, לפחות אחרי שכבר אין צורך במסתורין שעפף אותו עד עכשיו. זה קצת ניטפיק, כי דווקא כן מרחיבים על עברו של גילברט כנער צעיר, כדי שניתן יהיה להבין טוב יותר את הדמות, אבל היה ניתן ליצור סיפור קצת יותר מפורט על נקודת הזמן הקריטית יותר בה נפרדו הדרכים שלו ושל ויולט.

למרות גרירת הרגליים פה ושם, כשמגיע האקט האחרון של הסרט וכל קווי העלילה מתחילים להתנקז לנקודה אחת – מתגלה שהשלם גדול מסכום חלקיו ושכל הסטיות הללו הצידה נועדו כדי להביא אותנו לקו הסיום בביטחה ולהעצים את הרגע אפילו יותר. את הצורך באותו מקרה מוכר עם הילד בבית החולים מגלים בהמשך, כמו גם את הצורך בהרחבה על דמויות המשנה האחרות – אלו לחלוטין משרתים את הסרט נהדר בנקודת השיא שלו ומהדהדות את הפתרון שלו לקונפליקט שעומד במרכז העלילה: שעם או בלי גילברט, עם או בלי בובות זיכרון, לויולט ולכולנו מגיעה הזכות להסתכל קדימה אל העתיד, אל האנשים מסביבנו שעדיין זקוקים לנו, ולא לתת לעבר לעצור בעדנו.

כבר מספר פעמים שהרגשתי שהסיפור של Violet Evergarden הגיע לנקודה בה הוא יכול להסתיים ואהיה מרוצה, כולל באמצע סדרת הטלוויזיה עצמה, אבל אני שמח שהוא המשיך עד הנקודה הנוכחית. הסרט הזה הוא בהחלט סיום דפנטיבי, הסוגר את כל הקצוות שנותרו עוד איכשהו פתוחים ומכניס אותו לעולם המודרני בו אין עוד צורך בבובת הזיכרון ויולט, ועם זאת הצורך להביע רגשות על הכתב עודנו קיים ומשמעותי כפי שתמיד היה.

---

סיכום