"זה משתפר בפרק 1015"

לא יצא לי לכתוב על זה בשבוע שעבר כי הייתי קצת עסוק עם פוסט אחר שהיה בעדיפות, אז רק שתדעו שביליתי את כל השבוע ההוא בקריאה של One Piece ושהיה לי ממש כיף. לקחתי הפסקה דיי ארוכה מהמנגה בכוונה לקרוא את הארק הנוכחי, "וואנו", ברצף לאחר שיסתיים, אבל האינטרנט לא יכל לסתום את הפה ולא לעשות לי ספוילרים, כך שהגעתי למצב בו אני לא יכול להסתכן בלהרוס לעצמי עוד יותר את החוויה. למזלי השלמתי את כל הצ'אפטרים שיצאו ל"וואנו" (מ 909 ועד 1048) כשהארק אוטוטו בסיומו, אז קיבלתי לפחות כמעט את מה שרציתי. השלמתי על הדרך גם את פרק 1015 באנימה, שהייתי פשוט חייב לראות מה נעשה שם שכל כך הטריף את כל האינטרנט (לגמרי בצדק אגב. את שאר הארק באנימה עוד אשלים בהזדמנות אחרת, לאחר שהוא באמת יסתיים שם), כך שזה היה שבוע עמוס ב"וואן פיס" שהחזיר אותי לתקופות יפות יותר של החיים.

הסיבה שאני מספר לכם את זה היא לא כי הפוסט הולך ממש לעסוק בתוכן של "וואן פיס" (זה אולי בפוסט אחר, כרגע לא יהיו ספוילרים ממשיים למי שלא צפה/קרא, אז אל דאגה), אלא יותר להשתמש בסדרה כדוגמה כדי לתת את דעתי לגבי טענה שנשמעת הרבה פעמים מאנשים שלא נכנסו או המשיכו לצפות בסדרה הזאת או בסדרות ארוכות אחרות – שהם לא רוצים לחכות שזה "ישתפר בהמשך" כפי שהבטיחו להם.

הרי כולנו מכירים את המעריצים המעצבנים האלה שגוערים בנו לצפות בסדרה ומבטיחים לנו שוב ושוב שזה אולי לא מדהים עכשיו, אבל זה יהפוך לדבר הכי מטורף שראינו בעוד כמה פרקים, לפעמים אפילו מאות פרקים קדימה. זה כבר נהיה מימ, ואתם אולי כבר מכירים את דעתי על מימס: אני אוהב אותם, הם מצחיקים אותי, יש בהם לרוב הרבה מן האמת – אבל אם אתם משתמשים בהם כטיעון רציני לכל דיון שהוא, אז אתם עושים צחוק בעיקר מעצמכם.

הרי הטענה הרווחת היא שאם לסדרה לוקח כל כך הרבה זמן להיות טובה, כנראה שמשהו בה נעשה לא מספיק טוב, ואני לגמרי מסכים. אין שום תירוץ בעולם לצפות במאות פרקים שאתם לא באמת נהנים מהם רק כי *אולי* אחרי זה יהיה פרק שממנו כן תהנו. יש מספיק תכנים אחרים ששווים את הזמן שלכם, מספיק בשביל שממילא לא תספיקו להגיע אל כולם ואין צורך לבזבז את אותו הזמן עבור משהו שאתם מרגישים שפשוט לא שווה את זה. זה מובן מאליו, קל להזדהות עם התחושה הזאת, ויותר מזה, אני לא חושב ששום דבר טוב יוצא מזה שבנאדם צופה בסדרה בכוח מבלי שהוא נהנה ממנה ואז רק הולך ושופך עליה רעל כדי להוריד גם לכל השאר ממנה (או לבזבז גם להם את הזמן עם ויכוחים חסרי תכלית).

הבעיה שלי עם הטענה הזאת היא שהיא לא באמת מספרת את כל הסיפור. ב 2022 אנחנו חיים בעידן שבו אנשים מחפשים סיפוק מידי, בעיקר "דור הטיקטוק" הצעיר, ולפעמים שוכחים שיש סיפורים שצריכים את הזמן כדי לבנות את העולם, הדמויות והעלילה שלהם נדבך אחר נדבך כדי שיוכלו לספק את הקבלות שלהם בצורה חזקה בהרבה מן המקובל בהמשך הדרך. הרי היום הסטנדרט הוא שסדרה יוצאת בעונות של 12 פרקים, וגם אז נדיר שאנשים יתנו לה את 12 פרקי החסד הללו כדי להחליט אם להמשיך הלאה. אם הייתי צופה ב 12 הפרקים הראשונים של "וואן פיס" ומפסיק שם, כנראה שהייתי מדרג אותה כסדרה נחמדה של אולי 7/10, עם קונספט והומור חביבים ולא הרבה מעבר – מה שרחוק מאוד מאיך שאני רואה אותה היום, כאחת היצירות האהובות עליי אי פעם.

אם לא ראיתם אף פעם סדרה שמשתפרת בהמשך שלה, כנראה שפשוט לא ראיתם מספיק סדרות. "וואן פיס" ספציפית השתפרה עבורה במספר תחנות בדרך (ואל תתפסו אותי לגבי מספרי הפרקים המדויקים, לא היה לי כוח לבדוק). היא השתפרה בסביבות פרק 40 בארלונג פארק שהרגיש כמו הניסיון הראשון שלה להציג סיפור קורע לב באמת. היא השתפרה בסביבות פרק 100 בסיום של אלבסטה שהיה הארק הגדול הראשון שלה והראה לאיזה גבהים הסדרה מסוגלת לשאוף. היא השתפרה שוב באזור פרק 300 באניס לובי כשהציגה את הארק המרגש ביותר שלה שערער את היסודות עליהן נשען צוות "כובעי הקש". היא השתפרה בסביבות פרק 400 במארינפורד שפשוט זעזע את העולם הענק שנבנה עד אותה נקודה ואיים לשנות את הסטטוס קוו כולו, והיא השתפרה שוב גם בפרק 1015, המקביל של צ'אפטר 1000 מהמנגה, שגרם למטרת הסדרה, ההפיכה של לופי למלך הפיראטים, להראות כמשהו שלא סתם מדברים עליו באוויר, אלא נמצא כבר ממש בהישג יד.

יש גם דוגמאות נוספות חוץ מ"וואן פיס". גם "ג'וג'ו" השתפרה עבורי פלאים בפארט 3, זאת לאחר שפארט 1 לא עשה עליי רושם מיוחד. סדרת Toaru נתנה לי כמה רגעים בלתי נשכחים שלא הייתי מגיע אליהם לו הייתי פורש עוד ב Index הראשונה וגם Fate/stay night שאני ממליץ תמיד לצופי Fate חדשים (שלא מעוניינים לקרוא VN) להתחיל ממנה יותר בונה את היסודות מאשר עומדת בסטנדרט של הסדרות הטובות באמת בפרנצ'ייז שלה. יש גם דוגמאות ליצירות שבכוונה מציגות עצמן תחת מעטה מסוים רק כדי להפוך את הקערה על פיה בהמשך ולגלות את עורן האמיתי, כאלו כמו Steins;Gate ו Doki Doki Literature Club הנהדרות שאני מאוד אוהב.

כל אלו יצירות שנכנסו לליבי בצורה עמוקה הרבה יותר מרוב הסדרות הרנדומליות שפשוט מפציצות מהפרק הראשון, אבל המשותף לכולן הוא שבסופו של דבר… כן נהניתי מהן כבר מההתחלה. הרי עזבו אתכם 12 פרקים, אפילו "חוק 3 הפרקים" שהיה נפוץ פעם כבר לא באמת רלוונטי היום. לרוב, אם הפרק הראשון לא עניין מספיק אז אנשים מדריפים ישר (אם בכלל שורדים את כולו), גם אני אגב, אבל זה למה לדעתי כל כך חשוב אותו הפידבק של המעריצים ש"זה משתפר בהמשך".

מה שעושה את ההבדל בין סדרה שכדאי להמשיך אותה ושבאמת עשויה להשתפר עבורכם זה לא אם היא מפציצה כבר מהפרק הראשון, אלא אם אתם מוצאים בה ממה להנות. אני כן חושב שאם התחלתם צפייה בסדרה כלשהי ואתם מרגישים שאתם סתם סובלים ולא מוצאים שום פוטנציאל בעלילה ובדמויות, אז גם הנקודה בה זה כביכול עתיד "להשתפר" לא באמת תשנה את המצב יותר מדי עבורכם, כי משהו באבני היסוד של הסדרה הוא כנראה לא בשבילכם. אבל אם לא, אם אתם כן נהנים ופשוט לא מבינים עדיין על מה הרעש והסדרה סתם מרגישה לכם ממוצעת ולא המאסטרפיס שהבטיחו לכם, אני חושב ש"זה משתפר בהמשך" זו בהחלט עצה ששווה מאוד לקחת. זו עצה שעוררה בי את הסקרנות להמשיך לכמה מהסדרות שלאחר שהמשכתי אותן יכולתי להגדיר אותן כטובות ביותר שראיתי, ואתם עשויים להיות מופתעים מכמה היא תועיל גם לכם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s