בשבוע שעבר כתבתי פוסט על סוגייה שמעסיקה באופן דיי אובססיבי את קהילת האנימה בשנים האחרונות: פאנסרביס. המטרה הייתה להתמקד דווקא בתגובות השליליות יותר כלפי המושג, שאני מרגיש שתופסות נפח גדול יותר ויותר ככל שעובר הזמן, ולנסות להסביר למה זה בעצם קיים ולמה זה יותר מאשר כלי זול שנועד למשוך את תשומת ליבם של מעריצים חרמנים. אם יש לכם השגות על הטענה הזאת, אתם יותר ממוזמנים לקרוא ולהגיב באותו הפוסט. השבוע הכוונה היא לקחת כהנחה את העובדה שיש מקום וזמן לפאנסרביס במדיום ולנסות ולהבין היכן המקומות בהם עובר הגבול שבו זה כבר לא המצב.

את הפוסט הקודם סיימתי עם מספר דוגמאות יחסית מקובלות לסדרות בהן הפאנסרביס הוא מוטיב עיקרי וחלק בלתי נפרד מהתוכן של הסדרה, מה שמכונה "סדרות אצ'י", לגביהן ידוע מראש שהן מכוונות לקהל ספציפי שמתחבר לזה. אלא שאצ'י או פאנסרביס אינם כידוע מוגבלים לז'אנרים ספציפיים. אפשר למצוא אותם במגוון רחב של סדרות, גם מהפופולריות ביותר, וכנראה שלא אגזים אם אומר שהיום במרבית הסדרות יש לפחות כמות קטנה של עור חשוף וזוויות צילום שלא היינו מראים בגאווה להורים (אלא אם יש לכם הורים ממש מגניבים שלא צורכים את מרבית התוכן שלהם מהרדיו והעיתון, אז אני מקנא בכם). נשאלת השאלה אם כך, למה לדחוף את זה בכוח לכל מקום?

התשובה היא יחסית פשוטה: כי זה לא ממש בכוח, ובמובן מסוים יש אפילו ציפייה שזה יהיה שם. אני מחזיר אתכם רגע לפסקאות מהפוסט הקודם על כך שביפן נוצרה סוג של תרבות שלמה סביב העניין. זה כבר חלק מההומור של התעשייה והיחס לזה אינו כאל משהו בהכרח מבזה, אלא כאל משהו משעשע, מביך במקצת, לעיתים חמוד וחלק מקובל לחלוטין מיצירות שהמטרה שלהן היא בסופו של דבר אסקפיזם.

אם מסתכלים על הז'אנרים הפופולריים ביותר, זה גם לא ממש אמור להפתיע אותנו. למשל סדרות שונן, הז'אנר הפופולרי by far, ביניהן One Piece ו Boku no Hero Academia המוכרות, הן סדרות המוכוונות בעיקר עבור בנים בגיל ההתבגרות, גיל שבו ההורמונים חוגגים והעניין בתוכן שכזה הוא גבוה מתמיד, גם אם לא זה נושא הסדרה. הדבר נכון גם לסדרות איסקאי, שוק פופולרי מאוד בפני עצמו, גם הוא מספר לנו סיפורים שעיקרם הוא הגשמת פנטזיות בעולם אחר, עולם שבנוי כמו משחק מחשב או שמכיל קסמים ויצורים מיתולוגיים, כך שקשה להיות מופתעים מכך שפנטזיות מיניות יהיו כלולות גם הן בעסק.

זה לא אומר שבכל מקום זה בהכרח מתאים ולא בכל מקום זה גם נוכח. הן אמנם מעטות יותר, אבל כן יש גם סדרות שנועדו לקהל קצת יותר בוגר או שלוקחות את עצמן מאוד ברצינות וששם כנראה לא תמצאו דברים מן הסוג הזה, שפחות משתלבים בטבעיות באווירה שלהן. סדרות כמו Monster, Psycho-Pass או Vinland Saga שנועדו יותר כדי לספר על דילמות מוסריות מורכבות ופחות להכניס אותנו לתוך עולמות של פנטזיה ודמיון. זה נכון גם ובעיקר עבור דמוגרפיית הסיינן במנגה המורכבת מיצירות ריאליסטיות כמו Billy Bat, אבל גם בה תוכלו למצוא יצירות המשתמשות בלא מעט עירום כמו Berserk ו Aku no Hana, שם הקונטקסט הקודר (והלחלוטין לא הומוריסטי) אינו נתפס כשימוש ה"זול" והמלוכלך שמוכר לנו מסדרות האצ'י.

מסיבות שכאלה נעשית הרבה פעמים האבחנה בין תוכן "איכותי" כמו הדוגמאות הנ"ל לבין התוכן המיינסטרימי והפחות איכותי, אבחנה שאני לא ממש מסכים איתה (משלל סיבות שגם לא קשורות לנושא הפאנסרביס, על כך בהרחבה אולי בפוסט אחר) ושיוצרת תסכול כאשר נתקלים בסדרה שמרגישים שהיא באמת טובה ואיכותית, אך אותה חומת "פאנסרביס" שלה מונעת לשכנע את הקהל הרחב בכך.

העניין הוא שזה לא כזה שחור ולבן. זה מחזיר אותי אל My Dress Up Darling עליה דיברנו בשבוע שעבר ושממנה התחלתי את הכתבה הזאת. היא קומדיה רומנטית מחממת לב עם דמויות כיפיות ודינאמיקה נפלאה, אממה, היא גם סדרת אצ'י ולכן יש בה המון פאנסרביס. הצגתי דוגמאות לאיך שהיא עושה את זה ולמה בפוסט הקודם, ואני מקווה שהצלחתי לשכנע בכך שזה לא הופך אותה לאיכותית פחות, אך אני מודע לכך שעדיין תעלה הטענה שניתן היה להציג את הדמויות ולפתח את הקשרים ביניהן גם בדרכים אחרות.

ואני מסכים שהיה ניתן. קיימות אינספור דרכים לכתוב סיפורים כאלה, אך זה לאו דווקא אומר בעיניי שהיה צריך. בסופו של יום כל אומן וכל יוצר מציג את הגרסה שלו לסיפור בכל ז'אנר שלא יהיה, מנקודת המבט שלו, בהתבסס על ניסיון החיים שלו, עם המסרים והמטען האישי שהוא רוצה להציג ובדרכים שהוא מוצא למעניינות במדיה אליה הוא כותב. להגיד שאומן צריך היה להציג דברים בדרך כזו ולא אחרת, לא כביקורת על כך שהכתיבה לא טובה, משכנעת או משיגה את המטרה, אלא נטו כי האופן בו הוצגו הדברים כולל טרופ שאנחנו פחות מתחברים אליו, זו דרישה שעיקרה בעיניי הוא הגבלת החופש היצירתי. לכל אומן יש את הזכות להביע את הרעיונות ביצירה שלו כפי שהוא רואה לנכון – ותמיד, בלי יוצא מן הכלל, יהיו מי שלא יאהבו את הדרך הזו. זה היופי באומנות וזה מה שיוצר את המגוון הרחב בו כל אחד יכול למצוא לעצמו את היצירות אליהן הוא מתחבר. כמו שאתם אולי לא אוהבים אצ'י, וזו זכותכם, יש כאלה שכן וגם זו זכותם.

זה לא אומר שבמדיה המערבית, בה מיניות מוצגת במינונים ובדרכים שונות לחלוטין (כפי שהוזכר גם כן בפוסט הקודם) אין חופש יצירתי כלל (או לפחות היה, את הדיון על הפוליטיזציה שהמערב עושה לתכנים של היום נשאיר מחוץ לתחומי הבלוג). זה פשוט שהסיבה שאני, ומניח שרבים מכם, מעדיף לצרוך אנימה ומנגה על פני התוכן המערבי (ולא כולם ככה, יש כאלה שסתם צופים בסדרות אנימה מסוימות בלבד שהם מחשיבים לטובות) היא כי אני מתחבר הרבה יותר לרעיונות, לתרבות וליצירתיות היפנית שמזוקקת לתוך התכנים הללו. אלו תכנים שנכתבים על ידי יפניים, עבור יפניים ובהשראת המטען התרבותי שלהם. מי שמחפש תכנים שהם אך ורק ברוח המערב ועל פי ערכי העולם המערבי – יש שוק ענק עבורו מחוץ לתחומי האנימה, המנגה והיצירות היפניות, תחום שהוא אפילו גדול מהן. אני באופן אישי מוצא הרבה פחות עניין בתכנים האלה, טובים ככל שיהיו, ועל אף שאהבתי סדרות מערביות מסיומות, אני לא מוצא שיש לי את אותה התשוקה כלפיהן כפי שיש לי לסדרות אנימה שהן לא בדיוק בטופ שלי. אם נשכנע את יפן לייצר את אותו סוג התוכן של שאר העולם המערבי ולאבד את מה שהופך אנימה ומנגה ליחודיים כפי שהם היום – מה בעצם עשינו פה?

ולבסוף, ארצה להציג טענה קצת יותר אישית, אבל שאני חושב שחשוב שתאמר: אם התלונה העיקרית נגד פאנסרביס היא שמדובר בתוכן "זול" שמוריד מערך היצירה לשם המטרה הצינית שהיא למשוך אנשים, יהיה קצת צבוע לבקש לצמצם או להסיר אותו מתוך רצון… למשוך אנשים. זו סוג של העדפה אפילו קצת מכוערת בעיניי של קהל מסוים על פני קהל אחר: של זה שלא היה מעוניין לצפות בגלל הפאנסרביס על פני זה שצופה בין היתר כי הוא מבין ונהנה מהיופי שבפאנסרביס כפי שהוא בא לידי ביטוי באותן יצירות, כאשר הסוג הראשון הוא גם כזה שלאו דווקא התעניין באנימה מלכתחילה.

שלא יובן לא נכון, אני לגמרי מבין את הרצון לשתף את הסביבה בתחביב. במשך כל שנותיי כחובב אנימה הייתי, בכל מסגרת שאליה הגעתי, מהבודדים אם לא היחיד שמתעניין בנושא, וזו בהחלט לא הרגשה כיפית. אני מאמין לכל מי שאומר שהוא אוהב אנימה ומנגה ושעדיין סולד מפאנסרביס, זה כאמור זכותכם, אבל כן קצת חבל לי לגלות שאנשים אוהבים אנימה לא בגלל מה שהיא, אלא בגלל שהיא לא. כי אני אוהב את My Dress Up Darling, בין היתר בזכות הפאנסרביס שבה. אני אוהב את מה שמביא לשולחן המתח המיני בין גוג'ו למארין, אני אוהב את הסיטואציות המשעשעות שנוצרות בעקבות זה ואני אוהב את השימוש שנעשה בזה כדי לייצר דיון סביב אספקטים שונים של תחום הקוספליי בו הסדרה עוסקת.

אני לא חושב שאלו דברים מהסוג שצריך להגביל ולדחוק לתוך איזו משבצת קטנה של סדרות מז'אנר ספציפי ולהרחיק מכל היתר, להיפך. לא באתי לראות עירום באשר הוא, את זה (כפי שגם כן כתבתי בפוסט הקודם) חיפוש קצר בגוגל יכל לספק לי מבלי שאפתח אף פרק. באתי לראות את התכנים האלה משתלבים ונכללים באופן טבעי כחלק מהסיפור, מוסיפים לו ומתבלים אותו היכן שצריך, גם אם מדובר בסיפור יותר "איכותי", עמוק ורציני שלא סובב כולו סביב התחתונים של דמות כזו או אחרת. זה לדעתי חלק מהיופי והיצירתיות של סדרות כאלו ולהסיר את האספקט הזה יהיה יותר הפסד מאשר רווח. אני לא יודע מה אתכם, אבל אני לחלוטין לא הייתי מחסיר שום דבר מיצירה שאני כה אוהב רק בשביל לשכנע מישהו אחר לצפות בה.

גם מבלי לצמצם את הפאנסרביס, תחום האנימה עדיין ממשיך וצובר פופולריות משנה לשנה, כך שלא הייתי דואג שמדובר במכשול יותר מדי רציני עבור קהלים חדשים, וגם למי שמאוד סולד מהעניין יש כאמור במה לצפות (ובאמת שלא חסר). אם כך, עוד יותר חבל לי שבתוך הקהילה, שנוצרה על בסיס עניין משותף בתחום האנימה הנישתי, תחום שבזמנו אף אחד מבחוץ לא הבין מה החבר'ה המוזרים הללו מוצאים בו, נוצר מצב בו יש קהלים שלמים שנראה שלא לגיטימי שיאהבו בו את מה שהם אוהבים, בין אם זה אצ'י, שונן, איסקאי או כל סוג אחר של סדרות. אם יש משהו ש My Dress Up Darling מדברת עליו מתחת לכל מעטה הפאנסרביס ומעבר לקומדיה הרומנטית עצמה – זה היכולת להכיל את התחביבים של אדם אחר ואת ההתלהבות שלו מהם, גם אם איננו מבינים אותה עד הסוף. לכן, אני מוצא את זה אפילו קצת אירוני שדווקא במצב הנוכחי של הקהילה, מצב שבו אני מרגיש צורך לכתוב פוסט מן הסוג הזה, תפסה הסדרה, ודמותה של מארין בפרט, פופולריות עצומה שכזו. אני לפחות שמח שאני ממשיך להנות ממנה כל כך בדיוק כפי שהיא, וחבל לי על כל אחד שלא.