האנימה שהכי נהניתי ממנה בעונת החורף האחרונה היא כנראה Sono Bisque Doll wa Koi wo Suru (My Dress-Up Darling). למעשה נהייתי כל כך מכור אליה שאיך שהיא הסתיימה החלטתי לעבור למנגה, משהו שלא עשיתי כבר שנים עם אף סדרה, ולו כדי להמשיך לקבל את מנת המארין השבועית שלי. השבוע סיימתי להדביק את הקצב ומיותר לציין שנהניתי נורא (אם כי רק אחרי שהשלמתי את הצ'אפטר התבשרתי שלא באמת מדובר במנגה שבועית. זה החלק הפחות נחמד של הסיפור). גם בלי ההמלצה שלי, האנימה זכתה למספיק פופולריות ושבחים כדי שכנראה תשמעו עליה לחיוב. דבר אחד שנתקלתי בו שוב ושוב בכל פעם שהחל שיח על הסדרה באינטרנט, והנושא שלנו לפוסט של השבוע, הוא התהייה של לא מעט אנשים: למה בסדרה כל כך טובה צריך כל כך הרבה פאנסרביס?

רק כדי לעשות קצת סדר בעניין: פאנסרביס זה מושג מאוד רחב שמגיע בלא מעט צורות שונות, לצורך הדיון הנוכחי אתייחס למה אנשים מתכוונים אליה כשמעלים את המושג הזה: תוכן מיני ("אצ'י" אם תרצו). עוד דבר שאציין הוא שאני לא מתכוון להיכנס לכל הסוגיות מעוררות המחלוקת בנושאים מיניים/מגדריים במדיום האנימה (לוליז, הארם, טראפס, גילוי עריות ושאר טרופים שעל כל אחת מהם אפשר לנהל דיון שלם בנפרד – ואולי גם יזדמן לי, אבל בפעם אחרת), אלא להתמקד כרגע בצורה הכמה שיותר "ונילה" של העניין, אחרת פשוט לא נסיים עם זה היום. גם ככה נאלצתי לחרוג ממגבלת המילים, כי הרגשתי שהפעם זה חשוב, וגם כך מדובר בנושא דיי רחב שלא אספיק לכסות בפוסט אחד ואצטרך לחלק אותו לשניים: לכן השבוע נדבר על למה בכלל משתמשים בפאנסרביס ובשבוע הבא נבחן האם יש מקום להפחית או להפסיק לגמרי את השימוש בו. כן אשתמש בדוגמאות מתוך My Dress-Up Darling, לתשומת לבכם, אבל אשתדל להימנע מספוילרים משמעותיים ואתייחס רק לחומר שהופיע באנימה.

כל צופה אנימה ממוצע ב 2022 יודע לדקלם לכם את הנוסחה הבאה: זמן מסך כפול ציצים/פאנטי שוט = כסף. או משהו כזה, לא סגור על זה. הטענה הרווחת היא שפאנסרביס בהגדרה הוא איזשהו כלי זול כדי למשוך קהל, ברובו של גברים סטרייטים חרמנים שרוצים לראות בחורות מצוירות עירומות ומשום מה לא חשבו לחפש תמונות בגוגל. זו עובדה שכל כך התקבעה בקהילה בשנים האחרונות עד שאפשר לחשוב שלפחות בקהל המערבי זה משיג בכלל את התוצאה ההפוכה: אנשים ממהרים להתנער מזה, להגיד שהם לא צופים בשביל זה, שהיו מעדיפים שזה לא יהיה, שזה סתם מוריד להם מהסדרה ועוד שאר דקלומים ידועים. אלה שחדשים לתחום בכלל מקבלים הלם תרבות מכל העניין, ואפשר להבין.

אני לא אומר שהם משקרים, אבל אני כן מרגיש שנהיה בלתי אפשרי להביע הערכה רבה לאספקט היצירתי והמיוחד הזה של המדיום מבלי להצטייר כאיזשהו אינסל סוטה מין שתומך בהחפצה ושיעבוד של נשים, ושאר מחמאות שמאפיינות את הויכוחים האינטרנטיים של 2022. במצב הזה, אני כן חושב שלפחות בחלק מהמקרים (לא כולם) אנשים מצטדקים או מסתירים את דעתם כדי להראות טוב בעיניי אחרים (וקשה להאשים אותם). כי הרי כולנו בני אדם, וכמעט לכולנו יש פנטזיות מיניות כאלה ואחרות – לכן רק טבעי שהן באות לידי ביטוי באומנות שאנחנו צורכים ומייצרים, וטבעי גם שנמשך לכך.

נכון שעירום כשלעצמו מושך תשומת לב, ואין ספק שיש מי שמשתמש בו בשביל שיכירו ביצירה שלו, בעיקר אם אין לו דרך אחרת להתבלט כיוצר עצמאי בשוק הצפוף של היום, אבל אני חושב שלקטלג את השימוש בו ככזה בלבד, או להגיד שהרוב עושים זאת ממניעים כאלה… זו הסתכלות מאוד שטחית וצינית על הנושא, שלא באמת מובססת על נתונים כלשהם או מתארת את המציאות נכונה.

עירום תמיד היה ותמיד יהיה חלק מהנוף האומנותי, לא רק ביפן, בכל העולם. החל מיצירות וותיקות כמו פסל דוד של הפסל האיטלקי מיכאלנג'לו מתקופת הרנסאנס ועד לקיטגאווה מארין, הקוספליירית החביבה עלינו מהתקופה המודרנית. הוא משומש בכל כך הרבה דרכים מגוונות ומביע כל כך הרבה מסרים שונים: טוהר, תשוקה, אסתטיות, כוח, חולשה, בושה ועוד המון. בסיפורים הדבר משומש למשל ככלי להגברת סיכונים, אפיון דמויות, הכנסת אינטנסיביות לסצנה ולפעמים גם סתם לצורכי הומור (גם זה מותר, לא?).

כך למשל בפרק 2 של My Dress-Up Darling, אחד הפרקים היותר פרובוקטיביים של הסדרה (אם עברתם אותו אתם כבר יודעים לאן נכנסתם), המתרכז כולו במדידות אברי הגוף השונים של מארין לצורך הכנת הקוספליי שלה, יש המון שימוש באותו אצ'י כדי לספר לנו עליה ועל גוג'ו ולהתניע את מערכת היחסים ביניהם. חברתית, השניים נמצאים בקצוות מנוגדים של הסקאלה – מארין היא בחורה יפה, סופר פופולרית ומוקפת חברות ומחזרים, בעוד גוג'ו הוא טיפוס מופנם ובודד שלא מרגיש שראוי לתשומת הלב שלה ומובך מאוד בסיטואציה הלא מוכרת הזו שנפלה עליו. למרות זאת, היא זו שזקוקה לו והנכונות שלה לחשוף את גופה בצורה כזו מולו מראה כמה היא סומכת עליו, כמה הקוספליי הזה חשוב עבורה ומציגה אותה גם כדמות מאוד חופשיה ובטוחה בעצמה – בדיוק ההפך מהטענה הרווחת במקרים כאלה על דמויות שטחיות שכל מהות קיומן הוא… ציצי.

אז כן, מארין בבגד ים, אבל זה לא לגמרי מסביר כשלעצמו למה יש כל כך הרבה מיקוד על איבריה הצנועים – וזה לא (רק) כדי לתת איזו עצם למעריצים, אלא כדי לספר לנו על נקודת המבט של גוג'ו על הסיטואציה. זה נועד לאפשר לנו להזדהות איתו, להראות כמה מושכת הבחורה שעומדת מולו וכמה זה קשה עבורו שלא לרוץ למחשבות מלוכלכות שרק יגבירו את המבוכה וימנעו ממנו את היכולת לעזור לה כפי שהוא רוצה. ככל שהמדידות נמשכות ומתקדמות לעבר האיברים היותר אינטימיים, כך עולה "רמת הסיכון" עבור גוג'ו והפרק מתקדם לשיאו – כפי שכל פרק בכל סדרה עושה עם הקונפליקט שעומד במרכזו, גם אם זו הייתה סדרת אקשן או מתח.

אז למרות שהפרק התמקד במדידות בלבד, משהו שלכאורה יכל לקרות off-screen לגמרי, אי אפשר היה באמת לדלג עליו. הוא מציג לנו את הדמויות, את הניגוד בין הגישה והאופי של שניהם ומתחיל תהליך של התקרבות, תהליך בו מארין מנסה לגרום לגוג'ו להשתחרר מהתפיסה הסגורה שלו, לאפשר לו להרגיש בנוח לידה ולמחוק את האשליה שקיים אזשהו פער ביניהם. זו לא "כתיבה עצלנית" ולא גימיק, אלא תסריט מוכוון מטרה שיודע בדיוק מה הוא עושה ולמה – ועושה זאת בהצלחה אם מותר לציין.

דוגמה נוספת ופשוטה יותר היא פרק 6 בו גוג'ו נכנס בטעות למקלחת כאשר אינוי נמצאת שם. גם זה, לכאורה, יכל שלא לקרות והיה אפשר לדלג ישר לבקשה שלה שיתפור עבורה קוספליי, אבל חוץ מלהראות עוד דמות בעירום זה השיג לנו מספר דברים: סיטואציה מביכה עבור השניים שמספקת לנו מפגש ראשוני יותר "מעניין" ומשעשע מאשר סתם התקלות סתמית (לפחות לטעמי), סיפוק מנוע לחץ עבור אינוי שבגינו גוג'ו ירגיש מחויב יותר לעזור לנערה שהרגע נפלה עליו משום מקום, ולבסוף, רושם ראשוני מוטעה מצידה כלפיו, שילך וישתנה ככל שתלמד להכיר אותו יותר.

הטרופ הזה של "כניסה בטעות למקלחת" הוא מאוד מוכר במדיום ועבור רבים הוא ישר גורם לגלגול עיניים. "שוב זה? שוב משתמשים בטריק הלעוס והרדוד הזה כדי להראות עוד ועוד פאנסרביס?" אבל כמו שאתם רואים, יש גם סיבות מעבר לכך. זה נכון גם עבור פרק שסיקרתי בעבר של Fate/stay night שהשתמש בסצנה דומה ואני בטוח שאם תנסו לבחון דומגאות נוספות תגלו שזה נכון גם עבורן, או לפחות עבור חלקן, פשוט מעולם לא ניסיתם לחשוב על זה באמת.

יש ותמיד יהיו גם דוגמאות הפוכות, אבל אני מאמין שהקביעה שרובן כאלה מבוססת בעיקר על חוסר העניין או היכולת של אנשים להיכנס לפרטים ולנסות להבין למה זה באמת נמצא בסדרות בהן הם צופים. על אף שכולם יודעים היום לזרוק מושגים שהם שמעו בביקורות ברשת כמו "עלילה" ו"פיתוח דמויות", רוב הקהל לא באמת מבין בכתיבה או התנסה בזה בעצמו, בוודאי שלא בז'אנרים האלה (שמצטער לבשר לכם, אבל מצריכים יכולות כתיבה בדיוק כמו כל ז'אנר אחר), וקל הרבה יותר לבוא מנקודת מבט צינית, כביכול "ביקורתית", ולהיכנס לפרופגנדות על ניסיון של תעשיית האנימה להחפיץ ולהוזיל מגדרים שלמים (ורק כהערת שוליים: גם עירום גברי הוא ממש לא זר למדיום) כדי לעשות עלינו כסף – שזה לא רק זלזול ביוצרים, אלא גם במעריצים שכביכול הם רפי שכל שהולכים שולל אחרי כל פריים חושפני.

גם עקב ההצגה השונה מהותית של המיניות באנימה לעומת סדרות מערביות, קל לקפוץ למסקנות שהיפנים הם פשוט עם של סוטים, זאת מבלי להכיר באמת התרבות והיחס שנבנה לנושא לאורך שנים. אני לא אומר אגב שאין מקום לבקר תרבות אחרת, אני לא אוהב את הטיעון הזה וחושב שיש לא מעט צורך בביקורת בשלל תרבויות בעולם (כולל זו שלנו), אבל אני כן חושב שלפני שמבקרים רצוי להכיר את הדבר שמבקרים אותו ולנסות באמת להבין אותו לעומק (ולא, לצאת מנקודת הנחה שהם כולם חסרי מודעות ובעלי תפיסה מיושנת זה לא להבין לעומק).

יפניים הם עם בעל אופי הרבה יותר מופנם, מאופק, עם כללי נימוס נוקשים בהרבה מאצלנו, עם כבוד גדול יותר למרחב האישי של כל אחד (למשל פחות נהוג להתחבק עם אנשים כשאומרים שלום) ודיבור על או הצגה של יחסי מין באופן מפורש הוא הרבה פחות חופשי מאשר בעולם המערבי. זה נתפס כמביך הרבה יותר וזה גם מתבטא בסצנות המיניות במדיה שלהם, שלרוב סובבות הרבה יותר סביב המבוכה שבעניין, לעומת אלה המקבילות מהמדיה המערבית ששמות את הדגש בעיקר על התשוקה והסיפוק שמגיע ממנו. דווקא בשל כך, דברים שהם "כמעט שם" מקבלים ביטוי הרבה יותר גדול ביצירות כמו אנימה ומנגה, שמשמשות במקרים רבים להצגה של פנטזיות ולאספקיזם (שהרבה יותר נצרך בחיי היומיום הטובעניים שלהם) ומאפשרים לדמיון להשלים את היתר.

תנועות חברתיות-פוליטיות כמו פמניזם ו MeToo זה דבר שיותר זר להם ושפחות השתרש שם, לאו דווקא בגלל חוסר מודעות או חוסר אכפתיות, אלא בגלל מנהגים ותפיסה שונה של הדברים (על אם זה טוב או רע, אני לא חושב שזה נכון להיכנס לזה במסגרת הבלוג הזה. נשאיר את הדיון על אנימה ומנגה ברשותכם), ולכן יש לא מעט דברים שלהציג או לצחוק עליהם במערב נחשב היום טאבו, בעוד שביפן זה משהו שגרתי לגמרי שנבנתה סביבו תרבות והומור שלמים (ולמשל באנימה באופן ספציפי: פאנסרביס, פרקי חוף ים או כל מיני סיטואציות מוכרות, מיניות ולא מיניות, שחוזרות על עצמן במגוון סדרות, כאשר כל יוצר מנסה לקחת את זה צעד קדימה ולתת את הטוויסט שלו, בדיוק כמו שכל מאפיין סיפורי מכל ז'אנר בנוי על היסודות של אלו שבאו לפניו). וזה סך הכל הגיוני, כי כאמור, בנושאים אחרים המצב הפוך ודווקא הם נחשבים לטאבו בארץ השמש העולה – כי השיח והמנהגים סביבם פשוט התפתחו בצורה אחרת.

כמו כן, אחת התכונות הנהדרות של המדיום המצויר שאנו כה אוהבים, זו שנותנת לו את היתרון אל מול סרטי לייב אקשן לדוגמה, היא היכולת לשלב בטבעיות תנועות ואובייקטים מופשטים, מוקצנים ומסוגננים יותר מאשר במציאות, משהו שאנימטורים ואומני מנגה מאוד אוהבים לשחק איתו. זה נכון בעיקר כשמדובר על אנטומיה, פרופורציות ושפת גוף (מניסיון אישי בתור צייר חובב, אני לגמרי מבין את הכיף שבזה), כך שגם זה כמובן לא פוסח על סצנות האצ'י בהן עסקינן שמקבלות הרבה פעמים טיפול מרשים במיוחד.

פאנסרביס, או אצ'י, אם כך, משמש בהרבה מקרים ככלי אומנותי לכל דבר. הוא אכן מוצג בצורה יותר גרפית לרוב מאשר במדיה המערבית ולטווח גילאים רחב יותר, אבל זה לא אומר שהוא הולך יותר רחוק מאשר בה, לפחות לא ברוב המקרים. יש סדרות רבות שמסתמכות עליו כמרכיב עיקרי, סדרות כמו Highschool of the Dead (שלולא האצ'י הייתה עוד סדרת אפוקליפסת זומבים חסרת תכלית וייחוד כלשהו) ו Prison School שכולה עוסקת במתח המיני בין גיבוריה לשאר הבחורות סביבן. גם Shokugeki no Souma מפורסמת בשימוש שלה באצ'י כדי להציג את הטעם הנפלא של האוכל שהדמויות אוכלות כסוג של אורגזמה.

רבים מבינים זאת ורואים בזה לגיטימי לסדרות שכאלה שיש להם קהל ומטרה מוגדרת. זה נעשה קצת יותר שנוי במחלוקת בסדרות שאינן מוגדרות כאצ'י ועדיין כוללות תוכן כזה, ואפילו בסדרות כמו My Dress-Up Darling, שעל אף היותה סדרת אצ'י לכל דבר, היא בראש ובראשונה קומדיה רומנטית. לכן, גם אם השתכנעתם שהאצ'י בסדרה הוא במקום ועושה את עבודתו נאמנה, לא אשפוט אתכם אם עדיין עולה בראשכם השאלה: האם לא ניתן היה להשיג בה את אותה התוצאה מבלי להשתמש בו? ואם כך, לא עדיף היה להפחית או להסיר מסדרות כמותה את האלמנטים הללו כדי לקרוץ ליותר מאשר אותו קהל מצומצם, לגיטימי ככל שיהיה? יש לי על זה הרבה מה להגיד (מקווה שהפעם יכנס באורך פוסט הסטנדרטי), ועל כך בשבוע הבא.