Berserk: Golden Age Arc

אם יש חלק בעלילה של "ברזרק" שלא התלהבתי במיוחד לגשת לקרוא במנגה זה החלק הנוכחי. לא כי הוא רע חלילה, אלא כי אני כבר מכיר אותו מא' ועד ת'. את ארק "תור הזהב" של הסדרה חוויתי כבר פעמיים דרך שתי אדפטציות אנימה שונות, גם זו של סדרת הטלוויזיה מ 1997 וגם זו של טרילוגיית סרטי הקולנוע, ובסופו של יום באתי הנה כדי לחוות תוכן חדש שאני לא מכיר עדיין. ובכל זאת, לדלג על גרסת המקור זה לא בא בחשבון מבחינתי, וזו גם הזדמנות לכתוב על הסיפור המדהים הזה, שאין סיבה שלא אהנה ממנו מאוד גם בפעם השלישית. אחרי הכל, יש גם את הערך המוסף של לראות את הכל דרך ציורי המנגה הכל כך יפים שלא באמת יכלו לשחזר אותם בצורה ראויה בגרסה המונפשת, גם אם מבחינת העלילה עצמה לא יחודש לי דבר.

אז זה מה שחשבתי. בפועל, לא רק שהקריאה הזאת חידשה לי הרבה, הסתבר לי שמהיום יהיה חטא מצדי להמליץ על מי מבין הגרסאות של האנימה (התנצלותי הכנה בפני מי שכבר לקח ממני המלצה כזאת בעבר), שכן שתיהן מחסירות כמויות גדולות מאוד של תוכן, קרוב אולי לשליש ארק במצטבר אם לא יותר. זה נובע כנראה מהעובדה שחלק מהתוכן רלוונטי יותר להמשך הסיפור, שמסגרות הזמן של כל אחת מהאדפטציות לא אפשרו לכלול את הכל, וגם, עם כמה שזה קשה להאמין, כי זה לא ממש עובר צנזורה. כן, עם כמה שהתוכן שהוצג באנימה היה קשה לצפייה לעיתים, זה עוד לאחר שעבר סינון לא פשוט. זה אולי גם הזמן להזהיר שאם אתם קוראי מנגה בלבד וקראתם רק את הארק הקודם (בין אם התחלתם בעקבות הסקירה בבלוג ובין לאו) – דעו לכם שמה שהוצג בו, מבחינת הגרפיות והבוטות של הדברים, הוא כאין וכאפס לעומת ההמשך. לי אישית זה כלל לא מפריע – אבל לשיקולכם אם אתם רגישים יותר.

הארק השני של המנגה מתחיל מצ'אפטר 0I (כן, הספירה המוזרה ההיא נמשכת גם כאן לזמן קצר) ונמשך עד צ'אפטר 94 – כלומר 102 צ'אפטרים סך הכל. זו כמות משמעותית יותר גדולה מהפעם הקודמת, כך שיש הרבה יותר על מה לדבר. הפעם העלילה לוקחת כמה צעדים אחורה והמנגה חוזרת בזמן כדי לספר לנו את עברו של גאטס, החל מהולדתו ועד למפגש הגורלי עם יריבו המר לעתיד, גריפית' (אותו הספקנו להכיר בארק הקודם), ולמאורע שהצית את הלהבות בין השניים. הארק מתחיל עם גאטס התינוק, שנמצא על ידי שכירי חרב על יד גופת אימו המתה, אז הוא מאומץ על ידי מנהיגם העונה לשם גאמבינו. שנים לאחר מכן, אותו גאמבינו מתעלל בו, מנצל אותו ושולח אותו בגיל צעיר אל שדה הקרב כנושא כליו, אך עבור גאטס הצעיר הוא עדיין דמות אב והאיש היחיד הקרוב אליו בצורה כלשהי.

מלבד אביו המאמץ, לגאטס יש רק עוד דבר אחד בעולם, אותו הדבר שהוא סימן ההיכר של הדמות – החרב הגדולה שלו. בתחילת הדרך היא לא באמת גדולה, זה הוא שקטן, אבל כבר מגיל צעיר, ובלית ברירה, מתרגל גאטס להחזיק כלי נשק שלא פרופורציונלי לידיו הקטנות. אותה חרב, שהיא הדבר היחיד עליו עוד מסוגל לסמוך ומה שמהווה עוגן עבור הישרדותו גם בהמשך, היא זו המביאה אותו למסע בו הוא פוגש בקבוצת שכירי החרב המונהגת על ידי גריפית' הצעיר, אלה קוראים לעצמם "להקת הנץ". כאשר הוא נכנס לעימות איתם, גאטס מושך את תשומת ליבו של גריפית', המוקסם ממיומנותו בחרב, מה שמוביל להצעה לפתור את העניין בדו קרב ראש בראש בין השניים – בסופו גאטס מפסיד ונאלץ להצטרף ל"להקת הנץ" לפי דרישת המנצח כחייל מן המניין.

למרבה הפתעתו, מגלה גאטס במהלך הזמן כי חבריו החדשים לנשק הם המשפחה שתמיד רצה. הם מתייחסים אליו כאחד משלהם, סומכים עליו ונותנים לו את הבית שמעולם לא היה לו. גם יחסי השנאה כלפי גריפית' הופכים אט אט לחברות איתנה ולהערכה עמוקה בין השניים, שנראה שביחד יוכלו לעבור כל מכשול שיקרה בדרכם. ואכן, מכשולים רבים ניצבים בדרך. גריפית' אינו מסופק מלהיות סתם עוד שכיר חרב פשוט ושואף לקדם את מעמדו ולקחת עליו משימות גדולות יותר ויותר, זאת על מנת להפוך לכוח צבאי שימשוך את תשומת הלב גם של מנהיגי המדינה. מטרתו, מגוחכת כפי שתראה בנקודת ההתחלה, היא להגיע עד לפסגה ולהקים ממלכה משל עצמו, והוא רציני לחלוטין לגביה. הדבר גורר מלחמות ומבצעים צבאיים שרק הולכים וגדלים בסקאלה שלהם ככל שמתקדם הסיפור, זאת בנוסף לתככים פוליטיים מצד אצילי הממלכה שלא כל כך ממהרים לקבל בשמחה את הכוכב החדש של השכונה, זה שהגיע מאשפתות וכעת גונב להם את כל התהילה.

ואת התהילה הוא בהחלט גונב. אילולא היה הסיפור מסופר דרך עיניו של גאטס, בחלק גדול מן הארק ניתן היה להניח שגריפית' הוא בכלל הדמות הראשית של המנגה. הוא זה בעל החלומות הגדולים, הוא המוח מאחורי כל מהלך והוא זה שמקדם את העלילה קדימה כמעט בכל רגע נתון – כל השאר, כולל גאטס עצמו, בסך הכל נשרכים אחריו. דווקא משום כך, מדובר כנראה בחלק האופטימי והשמח ביותר של המנגה, לא רק עד עכשיו (כי זה לא שממש היה שמח עד עכשיו), אלא כנראה גם למשך שארית הסיפור. גריפית' הוא לא איזה רודן ששולט בצבאו ביד ברזל, נהפוכו. הוא קונה את האמון של אנשיו בזכות מעשיו בשטח ומהווה עבורם מקור לתקווה ולהשראה, מעין מנהיג כריזמתי ובלתי מעורער שהם יכולים לעקוב אחריו בעיניים עצומות.

מתחת לפני השטח לעומת זאת, המציאות לא תמיד מושלמת כפי שהיא מצטיירת. ככל שעובר הזמן גם הולכות ונאספות הגופות של מי שהקריבו עצמם למען מטרתו של גריפית', וכך גם העול והמחויבות להמשיך מכבידים על כתפיו. אלו דווקא רגעי השפל, הרגעים בהם נאלץ לסגת לטקטיקות מלוכלכות ובעיקר הרגעים בהם גריפית' מצטייר כאחד האדם ולא כאביר המושלם ויפה התואר שכולם מכירים, בהם הוא באמת הופך לדמות מרתקת מאין כמוה. את הרגעים האלה כמובן, הוא פחות שש להראות לחבריו, וזהו גאטס שזוכה בדרך כלל ליחס המיוחד ונקרא לעזור לחברו בעת צרה, מה שלא מפחית מהערכתו לגריפית' – אלא רק מחזק אותה ואת הקשר המיוחד ביניהם.

מי שפחות נהנית מהקשר הזה היא קאסקה, הלוחמת האישה היחידה ב"להקת הנץ" והבכירה ביותר אחרי גאטס. עבור קאסקה, גריפית' הוא כל עולמה, ומאז שהצטרף הרכש החדש לחבורה היא מרגישה שהוחלפה והוזזה הצידה. היא יכולה להצטייר כסתם קנאית ומעצבנת בתחילת הדרך, אך כאשר נכנסים לסיפורה האישי קשה שלא להבין מהיכן היא באה ומדוע כה חשוב לה להקדיש את חייה למען אותו גריפית'. היא כנראה הדמות שעוברת את הדרך המשמעותית ביותר, ומהיותה אישה היא נתקלת בקשיים שאף אחד אחר בחבורה חוץ ממנה לא נאלץ להתמודד איתם (ואני לא מתכוון רק לאלה שפחות נעימים לצפייה, אבל כן, המנגה לא מחמיצה הזדמנות להקריץ פעם בכמה זמן נבל חדש שיהיה חרמן לה על הצורה) ולמרות האובססיה שלה לגריפית', אלה דווקא יחסיה עם גאטס שבאמת הלכו והפכו מעניינים יותר ככל שעבר הזמן.

לשלילה אולי אפשר לציין ששאר הדמויות בחבורה לא מקבלות יותר מדי זמן לזהור. זה לא שהם לא מעניינים כלל, גם ב"להקת הנץ" עצמה וגם בחצר המלוכה יש לא מעט פרצופים שלא אשכח והם בהחלט משחקים את תפקידם כמו שצריך (קורקאס למשל הוא דמות גאונית שתמיד מצליחה להצחיק אותי) – אבל אף אחד מהם לא באמת שבה את ליבי באופן מיוחד. זה גם לא בדיוק משתפר עם הזמן, נהפוכו, בכל השליש האחרון של הסיפור זה מתחיל להרגיש כמו מופע של איש אחד, כאשר היחיד שבאמת זוכה לעשות דברים מרשימים ולקרוע את הצורה לנבלים זה גאטס. זה כולל לא מעט רגעים מגניבים בטירוף וללא ספק מהטובים ביותר שלו, אבל כן הייתי רוצה לראות קצת יותר גם מיתר הקאסט.

ואחרי הניטפיק הזה נחזור לשבחים שאי אפשר שלא לציין: כל מבצע צבאי אליו יוצאים חברי "להקת הנץ" מהווה סוג של מיני-ארק שלם בפני עצמו, כזה שהוא גם מלא באקשן נהדר. הקרבות הקצרצרים שאפיינו את הארק הקודם הומרו כאמור במלחמות בין צבאות, והמראות שנוצרים בעקבות זה פשוט מהפנטים. יש לי הרגשה שזה הולך להפוך לתקליט שבור בסקירות של המנגה הזאת (אשתדל לא לחזור על עצמי יותר מדי), אבל באמת שכמות הפרטים שהוכנסה בכל ציור ובכל עמוד היא מטורפת – החל מקידונים, חרבות, שריונות ועד לסוסים ומבצרים. אני לא רוצה לדמיין אפילו כמה השקעה זה דרש וכמה שעות שינה הוקרבו כדי להגיע לתוצר ברמה שכזו ולמשך כל כך הרבה פרקים.

ואמנם רוב הזמן אין כאן שדים ומפלצות כמו שהורגלנו אליהם, אבל גם אלה לא הלכו לשום מקום, וכאשר הם חוזרים לככב על עמודי המנגה – וואו כמה שזה נעשה מפחיד. כבר בתחילת הדרך ישנם רמזים לאלמנטים העל טבעיים של העולם הזה, אבל זה בעיקר בחציו השני של הארק שהכל מתחיל להתפרץ החוצה בלי מעצורים. אפשר לחלק כך את "תור הזהב" לשניים – חציו הראשון הוא כפי שתואר בהרחבה בפסקאות הקודמות, התאקלמותו של גאטס בביתו ומשפחתו החדשים ואילו חציו השני זה האחד בו הקערה נהפכת על פיה וכל התרחשויות הופכות אפלות וכאוטיות במיוחד (ופה גם מקורם של רוב החלקים ש"ירדו בעריכה" בגרסה המונפשת). מבלי להיכנס לספוילרים על למה ואיך זה משפיע על יתר הדמויות (על כך בפינה היעודית בהמשך), אגיד רק שמה שאני אוהב בשינוי הזה הוא שלא מדובר באיזשהו טוויסט לצורך אלמנט ההפתעה בלבד (והרי הארק הראשון כבר מכין אותנו לכך ממילא), אלא משהו שנעוץ עמוק בתמה של הסיפור ובתהליכי הפיתוח של גאטס, גריפית' וקאסקה – ומשום כך זה פוגע במטרה בצורה כה אפקטיבית.

"תור הזהב" הוא לא סתם סיפור רקע, זהו ארק על חיפוש משמעות. גאטס מתחיל את מסעו ללא יעד ומוצא משמעות לחייו באמצעות שירותו תחת גריפית', כמוהו כל חברי "להקת הנץ" האחרים. גריפית' עצמו מוצא משמעות לחייו ברדיפה הבלתי מתפשרת אחר כס המלוכה וכל עוד היעד נותר ברור, כך סלולה דרכם שלו ושל פקודיו. השינוי העתיד לבוא בסטטוס קוו הוא כזה שלא בא ממקור חיצוני, או לפחות לא רק ממקור שכזה, אלא מעצם השאלות שמתחילות לצוף בדבר אותה משמעות או החוסר שלה – האם זוהי הדרך הנכונה עבור הדמויות ללכת בה לשארית חייהם, או שמא יעודם דווקא נמצא במקום אחר? וגם אם אכן כך, האם הרדיפה אחר יעד חדש, במודע או שלא במודע, מצדיקה את ההקרבה של חייהם הטובים בהווה?

אלו השאלות הנ"ל שהופכות את תוצאתו המצמררת של הסיפור הזה, בו מוצא עצמו גאטס כלוחם שאותו פגשנו בארק הראשון, לנוגע ללב כל כך. האיש שהחל את מסעו ללא שום דבר מלבד החרב, מסיים את אותו המסע גם כן באותה הצורה, כאשר המשמעות שחיפש במהלך כל הדרך הפכה החל מנקודה זו לרצון לנקמה – זה כעת מה שמניע אותו ולא נראה שזה המתכון לחיים בריאים במיוחד. אחרי שנים בהם הסוף הטראומתי הזה היה תקוע בראשי, אני לא יכול לחכות כבר לראות לאן המסע של גאטס ימשיך להוביל אותו.


פינת הספוילרים

בעוד כלל המלחמות היו מרשימות מאוד אומנותית, אני חושב שהחלקים המרשימים ביותר היו אלה בהם הופיע "זוד". הוא צויר בצורה כה מאיימת גם בצורתו האנושית ובעיקר בזו החייתית, וממש אהבתי את הקומפוזיציות שנבחרו שוב ושוב כדי להדגיש כמה הוא גדול ומפלצתי ביחס ליריבים שעומדים מולו.

אהבתי לראות גם שתקופת ילדותו של גאטס לא סתם נועדה כדי לגרום לנו לרחם עליו או כהסבר בנאלי על הסיבה שהיה לבד, אלא גם משחקת תפקיד ורודפת אותו בהמשך. כאשר גריפית' מורה לו להרוג את הרוזן יוליוס, מה שמוביל לכך שהוא הורג גם את בנו בלית ברירה, זה אירוע קשה וטראומתי עבורו כי הילד מזכיר לו את עצמו. שניהם אומנו בחרב בגיל צעיר מבלי שישאלו אותם ולשניהם היה אב מכה שהתייחס אליהם בנוקשות. גם האונס שעבר גאטס גורם לו להירתע מכל מגע שהוא, כאשר השיא מגיע עם ההתקף שמקבל בזמן שמקיים יחסים עם קאסקה בפעם הראשונה.

אם כבר קאסקה, מאוד אהבתי את מערכת היחסים בין השניים. היא שנאה אותו על כך שלקח את מקומה וקנאה בו על כך שבתור גבר הוא מסוגל לתת לגריפית' את מה שאינה מסוגלת, אך ההתאהבות שלה בגאטס לא התחילה מכך שהוא סתם הציל אותה (אגב, הקרב הזה בו חיסל 100 אנשים לבדו הוא ללא ספק אחד הרגעים המעולים שלו) או מכך שנפתחה בפניו ברגע של חולשה. היא התחילה משום שלראשונה הבינה שלגבר הזה שעומד מולה, שיש לו שרירים במקום שכל ושהוא חסר דאגות לכאורה, יש גם סיבות לקנא בה, ושמזווית הראיה שלו היא, שמצאה את יעודה בחיים לצד גריפית', למעשה ברת מזל. זה גרם לה לראות בו כאדם ובהמשך להבין שמקומה איתו, כי בניגוד לגריפית' שתרומתה למימוש מטרתו אינה גדולה כפי שהייתה רוצה, עבור גאטס היא יכולה למלא את החסר ולייצר זוגיות אמיתית. הזוגיות של שני הלוחמים, שגופם החשוף התגלה כמלא שריטות וחבלות מקרבות העבר, היא אכן זוגיות כזו – זוגיות בה הם מסוגלים להכיר ולהראות אחד לשני את הפצעים הפיזיים והנפשיים שהם מסתירים מכל אחד אחר. לכן, כאשר קאסקה אומרת שגם היא רוצה צלקת שתוכל להגיד שהוא נתן לה, מצאתי את זה כה רומנטי ומקסים.

אבל עם כל הכבוד לקאסקה, מערכת היחסים שתפסה את רוב תשומת הלב היא זו של גאטס עם גריפית'. השניים פיתחו חברות אמת וגאטס כבר הרגיש שמצא את יעודו, עד הרגע בו חזר מהמשימה האכזרית שהוזכרה קודם לכן, אז שמע את נאומו של גריפית' לנסיכה שארלוט. כאשר שמע גאטס ש"להקת הנץ" אינם חברים עבור גריפית', שחבר הוא אחד ששווה לו, זה היה הניצוץ שהבעיר את האש בתוכו, האש שאמרה לו ללכת ולחפש חלום משל עצמו ולא להיות חלק מחלומו של אחר. זה לא היה כי הוא כעס על גריפית', הוא עזב בחיוך כאשר הוא מעריץ את מפקדו ובטוח שאינו זקוק לו עוד – וזו אותה הערצה שגרמה לו לרצות ולהיות שווה אליו, אז יוכל להרגיש שהוא ראוי לעמוד לצידו כחבר אמיתי.

אצל גריפית' כמובן זה פחות נתפס יפה, ואז עשה מה שעשה עם הנסיכה וברגע של איבוד עשתונות זרק את חלומו הגדול לפח. גריפית' היה כה מתוסכל מההפסד הזה, שהיה ההפסד היחיד שראינו ממנו, וכך ביטא באופן ברור את מה שהלך והתבהר כבר תקופה – גאטס נעשה כה קרוב אליו, שהוא כבר הפך לאותו חבר שלא התכוון מעולם שיהיה. סדר העדיפויות של גריפית' השתבש באותו רגע, וגאטס היה האחד שהוא ראה כאחראי לשיבוש הזה, כמי שגרם לו לסטות מן הדרך הישרה אל החלום ולהסתכל הצידה לכיוון החבר שרכש.

סצנה שבאה לאחר מכן והורדה בגרסת האנימה היא זו בה המלך המתוסכל שרצה לשמור את בתוליה של ביתו עבור עצמו, מתנגב למיטתה ומנסה לאנוס אותה. אפשר להבין מדוע זה לא עובר מסך, וזה לחלוטין היה מחריד (אך לדעתי נחוץ והעביר בצורה הרבה יותר חזקה את הרגשות שהובילו אותו לכלוא את גריפית' בצורה כזו). גם המלך וגם שארלוט עצמה שיחקו תפקיד מורחב יותר בהמשך, כאשר גאטס וחבורתו חוזרים להציל את גריפית' מהצינוק, וזו הרחבה שגם כן אהבתי מאוד לראות וגורמת להם להרגיש כמו דמויות אמיתיות ולא ניצבים חסרי משמעות. יהיה מעניין לראות אם באחד הארק הבאים יחזור גריפית' אל הממלכה כפטמו ויחזיר למלך כפוי הטובה כגמולו. אני בטוח ששארלוט פחות תשמח להתאחד עם בחיר ליבה לאחר שתראה מה נהיה ממנו.

היה מעניין לשמוע לראשונה גם את סיפורו ההיסטורי של מי ששלט בעיר הקבורה בליבו של אותו צינוק – המלך גאיסריק, הוא כנראה אביר הגולגולת שהופיע בפני גאטס. קשה לדעת בשלב זה איזה תפקיד ישחק אותו סיפור רקע בהמשך, אך ברור מאליו שאנחנו עוד הולכים לחזור אל אותה עיר שקבורה במידלנד. כמו כן, הישרדותו של גאיסריק אל מול ה"מלאכים" ששלח אלוהים על פי הסיפור, אלה כנראה חברי "יד המלך" האימתניים, היא כנראה המפתח להמשך. אם אביר הגולגולת שהציל את גאטס ילמד אותו את דרכיו וכיצד השיג את הכוחות שאפשרו לו להתמודד אפילו מול זוד, אולי יצטמצם הפער הבלתי נתפס שראינו בינו ובין גריפית' בסוף הארק הקודם.

אויב פסיכי שגאטס דווקא כן הצליח להתגבר עליו בכוחות עצמו הוא וויאלד, הקוף-אדם הכי מפחיד שראיתי כנראה אי פעם, כזה שגורם ל "Beast Titan" מ Shingeki no Kyojin להראות חמוד בצורתו הסופית. זה גם כן חלק שהורד מאדפטציות האנימה לחלוטין, וגם כאן אפשר להבין, בעיקר כשרואים את צבאו דוהר לעבר החבורה של גאטס כאשר גופות הנשים שאנסו תלויות על קידוניהם – אחד המראות המצמררים של המנגה ללא ספק. אך מצמרר ככל שזה יהיה, מדובר בקרב הטוב ביותר שהיה עד עכשיו לדעתי, כך שהסרתו באופן גורף משתי האדפטציות היא פשוט פספוס נוראי (אם כי על הקרב שקדם לו מול חבורת ה"באקיראקה" ההזויים אני מודה שפחות כואב לי שהוחלט לוותר).

כאשר הובס וויאלד התגלה שהוא עדיין בחיים, אז הניף את גריפית' באוויר כמוצא אחרון וקרא לו לזמן את חברי "יד האל" בעזרת הבהלית' שלו. מאוד אהבתי את התזכורות החוזרות של הבהלית', השרשרת של גריפית' שידענו מבעוד מועד מהו שימושה האמיתי. גריפית' ניצל פעם אחר פעם בזכות אותה שרשרת ולבסוף היא גם חזרה אליו כשנראה שאיבד אותה אי שם בצינוק, כאילו יעודו נקבע מראש והאירועים מתומרנים כך שיפעיל את אותה ברגע המתאים. זה אמנם לא היה אותו הרגע, אך וויאלד כן הראה לכל חברי "להקת הנץ" שהמנהיג שהאמינו בו והלכו אחריו בעיניים עצומות כבר לא במצב בו יוכל להמשיך ולהוביל אותם שוב. זה מה שגרם לשבירת רוחם של כל החיילים שעוד נותרו ולהבנה המצערת שמסעם הסתיים. באותה נקודת שפל, הם פנו לגאטס בבקשה להצטרף אליו, אז הבין (קצת באיחור) שהחברים שהותיר מאחור בכזו קלות הם שיצרו עבורו את המקום היחיד אליו הרגיש וירגיש שייך אי פעם.

גריפית' מצידו הגיע באותה סיטואציה להבנה שהוא לא יכול לשאת את חייו כפי שהם מיועדים להיות מעתה והלאה. המחשבה שיהיה נכה וכבול לכיסא, כאשר קאסקה תאכיל אותו כמו תינוק ורוחו של גאטס לעולם תרדוף אותו עד מותו היא תמונה בלתי נסבלת עבורו. אך לרוע מזלו, אפילו לברוח הוא לא היה יכול, וכאשר כבר היה נואש מגופו השבור והבלתי מתפקד עד כדי כך שרצה לסיים את חייו – גם את זה הוא לא היה מסוגל לעשות. ברגע השחור ביותר בחייו ואחד המזעזעים ביותר שקראתי אי פעם – הבהלית' מצא את דרכו חזרה לגריפית' וליקוי החמה סופסוף החל.

ה"אקליפס" כפי שהוא ידוע בקרב חובבי "ברזרק", הוא המאורע הנורא ביותר איתו אפשר לסיים את הארק המטורף הזה. כל כך הרבה מראות מזוויעים היו שם וכל כך הרבה דמויות שאהבתי מצאו את מותם בצורה קשה ובידיעה שהם כלואים בחלום בלהות ללא אפשרות לברוח. אני כן חייב להודות שרוב עיצובי השדים שנראו שם לא היו יצירתיים במיוחד, פרט אולי לאלה שחזרו מהארק הקודם להופעה נוספת, רוב העיצובים פשוט לא ברמה של זוד, וויאלד או שדים מהמנגה Claymore לדוגמה. לא שזה כזה משנה, זו אכן סיטואציה שהדגש שלה הוא על כמות ולא איכות, וחברי "יד האל" גם כך גונבים את הפוקוס, כאשר גריפית' הוא הכוכב העולה החדש בהרכב.

ה"אקליפס" הוא דרך מוצלחת לסיים את הארק כי הוא לא רק שפיכות דמים חסרת פואנטה. מהרגע שיצא גריפית' מהצינוק הוא לא יכל לדבר ולא שמענו את מחשבותיו האמיתיות, אותן ניתן היה רק לנחש. כל כך רציתי לדעת מה עובר במוחו בזמן כל הטירוף התמשך שהלך שם, והשדים הוציאו ממנו סופסוף את מי שהוא באמת. גריפית' נגעל ממה שנהיה ממנו, קינא בגאטס שתפס את מקומו עבור קאסקה ושאר פקודיו ולא יכל לשאת את המחשבה שיפסיק לחיות את החלום. אמנם השדים הפכו אותו לאחד משלהם, אבל הרצון להפוך למשהו שהוא יותר מאדם תמיד היה קיים בו, ואותו רצון גרם לו לשכנע את עצמו שעבור כל הגופות שדרך עליהם בדרך למטרה זו – יהיה בלתי מתקבל על הדעת אם יוותר על האפשרות העומדת בפניו להשיג אותה סופסוף. הוא אמנם הפך לשד באופן פיזי רק בנקודה זו, אבל בתוכו הוא תמיד היה אחד.

כדי להראות לחברו לשעבר את הפער ביניהם, שהוא זה המיועד לגדולות בעוד גאטס מיועד להיות קורבן פשוט עבור חלומו, בדיוק כפי שייעד לו בתחילת כאשר לקח עליו בעלות, תפס את קאסקה אהובת ליבו ואנס אותה מול עיניו. וכאילו שזה לא מספיק מזעזע, גאטס העצבני חתך את ידו עם חרב שבורה בצורה כה כואבת ושום דבר לא יכל לעצור אותו מלהסתכל בזעם על הנעשה, גם כאשר קאסקה עצמה מתחננת שלא יעשה זאת וגם כאשר השדים שהחזיקו בו נועצים את ציפורניהם בעינו הפתוחה לרווחה. אווץ'.

זו הנקודה בה האנימה מסתיימת, והסרטים מראים קצת ממה שקרה לאחר מכן, בעיקר את ההשלכות על קאסקה שאיבדה את זכרונה ואת שפיותה. המנגה למזלנו מרחיבה מעט יותר. גילינו גם שקאסקה נכנסה להריון ושהתינוק הפך למפלצת בעקבות אותו אונס שביצע גריפית', וקשה היה לפספס את העובדה שמדובר באותו יצור דוחה הרודף את גאטס בסיוטיו בצ'אפטר הראשון של המנגה. נראה שיש עוד תפקיד רציני לאותו תינוק, ושעדיף היה להרוג אותו על המקום ולא לתת לו לברוח.

ולסיום, הצ'אפטר האחרון הוא זה שמביא לגאטס את חרבו הגדולה והאייקונית – זו שנועדה בכלל לשסף דרקונים ושאף אדם לא אמור להיות מסוגל להחזיק בה. עבור גאטס, שכל חייו סחב חרבות ענקיות והן שהיוו את הדבר היחיד שבו יכל לבטוח באופן מלא ושנתן משמעות לחייו – מדובר בכלי הנשק המושלם שכל חייו התאמן כדי לקבל. זה גם סמל יפהפה שסוגר את המעגל של סיפור הפלאשבק הארוך הזה וגם סמל להתחלת דרכו החדשה, דרך שתהיה תלויה מעתה והלאה באותה חרב ענקית.


סיכום

מה עבד:

  • דמויות מורכבות שסוחבות עימם צלקות קשות שאת השפעותיהם ניתן לראות גם בהווה.
  • מערכות יחסים נהדרות הבונות את העלילה ומדגימות בצורה יפהפיה את המורכבות של רעיון חיפוש המשמעות המונח במרכזה.
  • אומנות מרהיבה ומפורטת שקשה למצוא כמוה ביצירות אחרות.
  • שילוב מצוין של ריאליסטיות ופנטזיה במינון הנכון והתאם לרגעים האפלים יותר של הסיפור.
  • המנגה לא מפחדת ללכת למקומות הכי קיצוניים וברוטאליים שאפשר, אך זה תמיד נעשה יד ביד עם העברת המסרים שלה והעמקתם, וכך מצליח שלא להרגיש זול.

מה פחות עבד:

  • הדמויות המשניות לא מקבלות מספיק זמן מסך.
  • חלק מהשדים המוצגים לקראת הסוף לא מעוצבים בצורה הכי מעניינת שיש.
  • גם ככה הנקודות הקודמות היו ניטפיקים, אין מה לחפש עוד.
grades4_10

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s