Neon Genesis Evangelion

קצת יותר מעשור עבר מאז צפיתי לראשונה בסדרה האנימה Neon Genesis Evangelion של סטודיו Gainax, ממנה יצאתי… מבולבל. כן אהבתי אותה מאוד, היא ללא ספק הותירה רושם מצוין בזמנו, אבל קשה לי להודות שהבנתי את כל מה שהתרחש שם עד הסוף (בעיקר בסרט ההמשך, End of Evangelion, גם אליו אתייחס בפוסט הנוכחי). ידעתי שצפייה חוזרת תהיה בלתי נמנעת בשלב זה או אחר, אבל עם סרטי ה Rebuild of Evangelion החדשים, שסיפרו את הסיפור מההתחלה, נראה היה שאפשר לוותר על הרעיון. במהרה התברר שאותם סרטים הולכים לכיוון עלילתי אחר לחלוטין, כזה שאפילו לא מזכיר את הסדרה המקורית, אז חיכיתי להוציא את התוכנית המקורית לפועל לפני שאצפה בסרט הרביעי והאחרון כאשר זה יגיע. חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי… אבל זה לא קרה. הסרט שאמור היה לצאת ב 2013 המשיך להידחות עד שזה כבר הפך למימ בשלב מסוים, ויחד איתו נשארה "אוונגליון" כזיכרון רחוק עבורי.

לא עוד. השנה היא 2021 והסרט הנכסף סופסוף יצא לאקרנים, ובעוד ימים ספורים יהיה זמין גם לצפייה בסטרימינג ברחבי העולם. לכן, הקדשתי מזמני לאחרונה לאותה צפייה חוזרת שרציתי לעשות עוד הרבה קודם, וכעת הגיעה השעה לכתוב את הרשמים והמסקנות ממנה.

אתחיל רק מלהגיד שהרבה לחדש לכם כנראה שאין לי. משנת 1995, בה שודרה סדרת המד"ב הפסיכולוגית הזו לראשונה, היא ממלאת את האינטרנט בדיונים קדחתניים על המשמעויות שקיימות או לא קיימות בה, על האזכורים לתורת הקבלה והמיסטיקה ועל הדיכאון הקשה שחווה הבמאי הידאקי אננו טרום כתיבתה. כל אלה שלעצמם הם נושאים מרתקים שמהווים חלק בלתי נפרד מקיומה של "אוונגליון" כיצירה עוצמתית ואל זמנית שממשיכה לייצר עניין גם בימינו, אבל אני כנראה פחות האדם לדבר עליהם. אם אתם מעוניינים לדעת על ההיסטוריה של הפרנצ'ייז ולהבין כיצד הוא נולד ובאילו קשיים נתקל אננו במהלך הדרך ועד היום, אמליץ על הפוסט המצוין של רם קיץ בנושא. במקום שאני אטחן לכם את הראש על מה שאחרים כבר דיברו עליו כנראה טוב ממה שהייתי יכול, אקטין ראש ואדבר כמו תמיד על החוויה האישית שלי מהאנימה, על המחשבות והרגשות שהעלה בי הסיפור והדמויות שלו, ובגדול – מה היא Neon Genesis Evangelion עבורי כיצירה.

למי שלא מכיר, הסיפור מתרחש ב 2015 (בזמנו היה נחשב לעתיד), 15 שנים לאחר "האימפקט השני", מאורע מסתורי בקנה מידה היסטורי שזרע הרס רב וגבה קורבנות רבים. מאז אותו אירוע מופיעים כל כמה זמן בכדור הארץ יצורים ביזאריים ועוצמתיים המכונים "מלאכים", אלה מנסים להשמיד את מה שנשאר מהאנושות. גורל בני האדם מונח על כתפם של ארגון התעשייה הבטחונית "NERV", שמפקדתו ממקומת בעיר "טוקיו-3" המתקדמת. ב NERV בנו רובוטים ענקיים ומשוכללים העונים לשם "אווה", שהם היחידים המסוגלים לתת פייט לאיום הגלובלי הקיים, אלא שיש קאץ': את אותם רובוטים מסוגלים להפעיל אך ורק בני נוער בעלי הקריטריונים המתאימים. איקארי שינג'י הוא אחד כזה. שינג'י הוא נער בן 14 שהתייתם מאימו ושאינו ממש מסתדר עם אביו. כעת הוא נקרא למשימה על ידי אותו אב ממש, שעומד בראש הארגון, ומורה לו לקחת שליטה על הדגם החדש והעוצמתי שיצר – "אווה יחידה 01".

כמו כל גיבור טיפוסי, שינג'י מסרב תחילה למשימה שנפלה עליו, אך הסיטואציה הקיצונית מובילה אותו לבסוף לשתף פעולה ולהיכנס לרובוט. זה נראה גנרי ממבט ראשון, אבל אם חשבתם שהחל מאותו מאורע מכונן בחייו, נמשיך לעקוב אחר מסעו ההירואי של הנער להצלת כדור הארץ – טעות בידכם. הסדרה אכן ממשיכה בתבנית של "monster of the week" כאשר בכל פרק נדרש להתמודד עם מלאך חדש שתוקף את "טוקיו-3", אבל יותר משהיא עוסקת בקרבות של שינג'י מול המפלצות הללו היא עוסקת בהתחבטות הפנימית שלו ובמחשבות לעזוב את הכל ולברוח. כמות הפעמים ששינג'י פשוט נשבר מנטלית ומחליט שכנראה שהעסק הזה לא בשבילו היא לא קטנה, וככל שהסדרה מתקדמת כך המשברים שנופלים עליו נעשים רציניים ומדכאים יותר ויותר.

אבל לפני שנגיע לאותם חלקים דכאוניים יותר יש גם הרבה כיף בדרך. "אוונגליון" מלאה באקשן ובהומור נהדרים שאיכשהו הצליחו לשמור עצמם רלוונטיים גם 16 שנים לאחר שידורה. גם ב 2021 היא עדיין נראית טוב, גם אם רואים שהיא לא בדיוק חדשה, ויש לה את אחד העולמות היפים והמפורטים יותר שנראו בז'אנר המכה – וזאת מבלי להסתמך על אנימציה ממוחשבת. כל הרובוטים ומכשירים השונים מצוירים בדו מימד ובכל פעם שהעיר "טוקיו-3" מתקפלת אל מתחת לאדמה כדי להגן על התושבים מפני המלאך החדש שתוקף, מדובר במחזה שהוא פשוט מרהיב.

זה אגב לא אומר שמדובר בסדרה בעלת תקציבי עתק, למעשה מגבלות רבות בהפקה יצרו אילוצים שהכריחו שימושים חוזרים באנימציות והשהייה של סצנות רבות על אותו הפריים במשך שניות ארוכות (מה שהפך בשלב מסוים לאחד האלמנטים הבולטים והמזוההים ביותר עם הבימוי המשונה של אננו). זה פשוט תולדה של פרויקט שאפתני שעשה כמה שרק ניתן במגבלות הקיימות כדי להציג את הסיפור בצורה יצירתית ומרשימה. זה ניכר לא רק בפירוט הגדול של המכשירים והרקעים, אלא גם בעיצובי הדמויות, בצבעים ובקומופיזציות היפהפיות שמעבירות את התחושה הרצויה בכל סצנה וסצנה.

גם מבחינה מוזיקלית היא כוללת לא מעט לחנים מהאייקוניים והמגניבים ביותר שאני מכיר, החל מ "Angel Attack" שמתנגנת בכל תחילתו של קרב ומעבירה את אווירת הלחץ והצורך לפעול אל מול האיום המתגבר, ועד מנגינת הנושא הקלילה של מיסאטו, המלווה בצורה הכי כיפית שאפשר את סצנות היומיום המשעשעות. האהובה עליי ביותר היא "Decisive Battle" האדירה והאייקונית שמתנגנת בשיאם של רגעי האקשן כדי לתת להם את האימפקט הדרוש להפוך לאפיים באמת. וכמובן, אי אפשר שלא להזכיר את הפתיח "A Cruel Angel's Thesis", שהפך כנראה למזוהה ביותר עם מדיום האנימה כולו, הן מבחינת הויזואלים והן מבחינת המוזיקה הקצבית. ולבסוף, אפשר גם לתת מילה טובה לסיומת שנתנה עשרות גרסאות שונות ל "Fly me to the Moon" של באט הווארד.

עבור סדרה המסתמכת על אותה תבנית "monster of the week", שבדרך כלל הייתה ממצה את עצמה מאוד מהר, מצליחה גם "אוונגליון" לייצר עניין ממש עד הפרקים האחרונים. בכל איטרציה של תקיפות המלאכים הם עוברים אבולוציה, לומדים מן הכשלונות הקודמים ומוצאים דרכים חדשות ויצירתיות לאתגר את האנושות. הם לומדים את הטכנולוגיה האנושית, את האסטרטגיות של יריביהם ואת החולשות שמאפיינות אותם – ולא בוחלים באמצעים כדי לתקוף את אלה בנקודות הרגישות ביותר. הם מגיעים בצורות שונות ומשונות, לפעמים הזויות לגמרי, כך שבכל פעם הגיבורים נאלצים להתאקלם מחדש למצב ולנצל את רובוטי האווה בצורה יצירתית כדי לצאת עם ידם על העליונה.

בין הפיצוצים והלחימה המתמשכת משלבת הסדרה גם קטעי קומדיה רבים, דרמה ונגיעות רומנטיקה בחיי היומיום של הדמויות, אפילו קצת אלמנטים של סדרת בית ספר פה ושם, עם התאמות לעולם היחודי שלה. ושום דבר מזה לא מרגיש מיותר. הכל ממלא תפקיד, בין אם עלילתי ובין אם כאמירה מסוימת על מצבם הנפשי של הדמויות או כהצגה של הקונפליקטים המלווים אותן. והכי חשוב – זה באמת פשוט טוב. גם בצפייה חוזרת מצאתי את עצמי לא מעט פעמים מתרגש או נקרע מצחוק ממה שמתרחש על המסך, שכתוב בצורה כה מדויקת שלוקחת בחשבון את המאפיינים היחודיים של כל דמות ודמות וגורמת להם להגיב בדיוק כפי שמצופה מהם בסיטואציות השונות. זכורה לי במיוחד למשל סצנה בה אחת הדמויות, אסוקה, מתוך שיעמום מוחלט מציעה בפני שינג'י הצעה שהוא לא יכול לסרב לה – להתנשק. לא קשה לנחש איך זה נגמר, אבל הדרך בה הסצנה הזאת מתכתבת בכזו טבעיות עם התסריט של הפרק, בנוסף לדיאלוגים שיוצאים ממנה במבחן התוצאה, מהווה פשוט פנינה של קומדיה ויצירתיות.

בעוד שכל פרק הוא חוויה בפני עצמו, קיים גם קו עלילה כללי שהולך ומתקדם צעד אחר צעד. מהר מאוד מבינים שרב הנסתר על הגלוי ב"אוונגליון", וככל שמתקדמים הפרקים היא מעלה עוד ועוד שאלות בדבר מה שעומד מאחורי ארגון NERV, הפרטים שמאחורי "האימפקט השני", סיפורי העבר של הדמויות והסודות הקשורים ברובוטי האווה עצמם, אלה מתבררים כהרבה יותר מאשר חתיכות מתכת ממונעות. כסדרת מסתורין היא מתפקדת גם כן מצוין, זורקת לצופים עצם מפעם לפעם, נותנת רמזים במינון הנכון ושומרת את כל הקלפים צמוד לחזה עד לרגע האמת. על רוב השאלות היא גם עונה, לפחות במידה מסוימת, אבל אשקר אם אגיד שלא תצאו ממנה מבולבלים – עוד על כך בהמשך.

אם נחזור לנקודה אליה מובילים כל המרכיבים הללו של הסדרה, בסופו של יום היא אינה סיפור על רובוטי ענק שהולכים מכות עם חייזרים, היא סיפור על נער שמכורח המציאות מוצא עצמו נלחם עבור האנושות מבלי שבאמת ירצה בכך. יש שיראו בשינג'י תינוק בכיין, ואפשר להבין זאת. הוא לא הדמות ההירואית והמגניבה שכיף לעקוב אחריה בדרך כלל, אבל זה בדיוק העניין. שינג'י הוא נער בן 14 ומתנהג כפי שמצופה מאחד כזה להתנהג. הוא לא מפעיל את האווה מתוך איזו תחושת שליחות אישית, מתוך מניע ערכי, עבר טראגי או רצון לנקמה במלאכים – הוא שם כי זה מה שמצפים ממנו לעשות. וזה מתסכל, בייחוד כאשר האחד ששולח אותו לשדה הקרב פעם אחר פעם הוא אביו שלא ממש טורח להראות טיפת אהבה או הערכה לילדו הצעיר, ובמקום מתייחס אליו כאילו היה כלי נשק שימושי. כך מוצא את עצמו שינג'י בשדה הקרב מבלי שהוא באמת מבין מדוע הוא שם. בשום שלב לא באמת מכריחים אותו להיות שם, אבל הוא כן מרגיש שבמצב הנתון אין לו ברירה אחרת, והסיבה שבגללה הוא מרגיש כך היא הדבר שהוא מנסה למצוא במהלך המסע בן 26 הפרקים הזה.

הייתי מלין על כך שלא קיבלנו מספיק רקע על שינג'י לפני שנכנסים לכל הבלאגן, על איך הוא גדל ומה בדיוק קרה שגרם לו לברוח מאביו, אבל אני מודה שזה יהיה ניטפיק. אין לזה באמת זמן בפרק הראשון, ואחריו זה לא באמת יהיה רלוונטי או יאיר שום דבר שקורה באור אחר. גם כמו שזה עכשיו, אפשר להבין ולהזדהות עם שינג'י. אפשר גם לחשוב שהגישה שלו היא מעיקה לצפייה, אבל מעבר להצדקת העניין כדבר ריאליסטי וקצת שונה בנוף של הז'אנר – אותה גישה שלו היא למעשה המהות של "אוונגליון" כולה. האקשן והורובטים הם רק התפאורה. "אוונגליון" היא סדרה שנולדה מתוך משבר אישי של יוצרה ושבאה לדבר על ההתמודדות עם אותם חלקים פחות כיפיים ופחות הוגנים של החיים. הרי במציאות כולנו נתקלים פעם אחר פעם במשימות ובמטלות שאחרים מצפים מאיתנו להשלים או שאנחנו מצפים מעצמנו להשלים (גם אם הן לא מטילות את גורל העולם כולו על כתפינו), כאשר אנחנו לא באמת רוצים או מרגישים שאנחנו מסוגלים לכך. ברגעים כאלה האינסטינקט הראשוני הוא לברוח, לרחם על עצמנו ולקטר על כך ש"למה דווקא אני?".

אותן שאלות לא מוצגות רק דרך דמותו של שינג'י, אלא גם באמצעות הסובבים אותו, רובן דמויות שקצת יותר קל לאהוב. מלבד שינג'י ישנן עוד שתי נערות בגילו המשמשות כמפעילות אווה בעצמן: הראשונה היא ריי, בחורה שקטה, אדישה וקרת רוח שממלאת אחר כל פקודה מבלי להתלונן לרגע ומבלי לייחס חשיבות לחייה או לנוחות שלה. בשל כך, ריי היא כנראה האנטי-תזה של שינג'י, שהרי בניגוד אל ההתנהגות האנושית שלו, אפשר להגיד שהיא מתנהגת כמו רובוט. עצם העובדה שהיא מסוגלת לעשות כך מעלה אצל גיבורנו את השאלה כיצד זה אפשרי ומהו הדבר שמניע אותה, אבל מה שבאמת מושך את תשומת ליבו כלפיה יותר מכל זהו הקשר החם והנעים שנראה שקיים בינה ובין אביו, כאילו היא הייתה ביתו האמיתית. כך הופכת ריי לדמות המסתורית והמסקרנת ביותר בסדרה, כזו שנראה שכל התשובות לשאלות העולות במהלך העלילה, הן בהקשרים חיצוניים והן בהקשרי הקונפליקטים הפנימיים של שינג'י – נמצאות אצלה.

מפעילת האווה השניה והדמות האהובה עליי מכולן היא אסוקה, גם היא מהווה סוג של תמונת מראה לשינג'י, רק מכיוון אחר לחלוטין. בניגוד לנער השקט יחסית וחסר הביטחון – אסוקה היא פצצת ביטחון עצמי מופרז והדמות הצעקנית והמוחצנת ביותר באזור. היא נערה ג'ינג'ית בעלת שיער ארוך, היחידה הלבושה בגוונים של אדום בוהק וכנראה היחידה שמסוגלת להראות שמץ של התלהבות בחבורה המדוכדכת הזאת. היא זו המייצרת את הסיטואציות המשעשעות ביותר (אפרופו סצנת הנשיקה שהזכרתי מקודם), מאתגרת את שינג'י בסיטואציות החברתיות המסובכות ביותר עבורו וממלאת המסך בחיים.

אסוקה בניגוד לריי ושינג'י לא רואה את משימת הפעלת האווה כמילוי אחר פקודות – היא רוצה להגיע לשדה הקרב ולהשוויץ ביכולותיה כמה שרק אפשר, היא רוצה להיות הטובה מכולם, לגרוף מחמאות ולטפח את האגו שלה. יש שיראו בה כדמות קצת מציקה, ומי מכם שלא חובב גדול של טסונדרה כנראה שגם פחות יעריך את התכונות שלה המתכתבות עם הטרופ המוכר, אבל היא הרבה יותר ממה שנראה לעין בתחילה. ככל שמתקדמת העלילה ונחשפים יותר לעברה, וככל שהסדרה מביאה גם אותה להתמודד עם קשיים וחומות שנראים בלתי עבירים, אנו מגלים צדדים אפלים הרבה יותר בה. מה שנראה תחילה כהתנהגות של ילדה מפונקת ומלאה בעצמה מתגלה לאט לאט כמשהו שבא מתוך תסכול גדול, מתוך חוסר ביטחון ומתוך רצון נואש להרגיש נאהבת.

הדמות החשובה האחרונה שאדבר עליה היא מיסאטו – מפקדת בכירה ב NERV הלוקחת תחת חסותה את שינג'י ונותנת לו בית חם, משפחה ותמיכה נפשית. מה שאני אוהב בדמותה של מיסאטו זה שהיא לא עוד ילדה חסרת ביטחון שמתנהגת על פי קפריזות ומצבי רוח. היא אישה בת 29 עם ניסיון חיים המאפשר לה לפקח על שלושת מפעילי האווה שלנו, לתמוך בהם במשימתם המסוכנת ובעיקר לתמוך בהם בחיי היומיום כבני אדם, מה שחשוב לא פחות ואף משפיע באופן ישיר על תפקודם בשדה הקרב. אפשר היה להגיד שהיא ממלאת עבור שינג'י סוג של דמות אם, אבל האופי המבולגן והמעט חסר אחריות שלה גורם לה להראות עבורו יותר כמו אחות גדולה שצריכה את עזרתו לא פחות משהוא צריך אותה. היא לוקחת את החיים בקלילות, ממלאת את כל הבית בפחיות בירה ומזון מהיר, נוהגת כמו משוגעת ומחזיקה פינגוין בדירה (כי למה פאקינג לא?). עם כל זה, היא דמות המנטורית המושלמת עבור שינג'י, זו המתעקשת להוציא אותו מאזור הנוחות, לגרום לו להגיד את מה שהוא רוצה ואת מה שיש לו על הלב ולפתח קשרים עם הסביבה, בזמן שהיא מפוקחת, מודעת ומבינה בדיוק את מה שעובר עליו.

הסיבות להבנה הזו תמונות גם כן ברקע של מיסאטו, גם הוא צף ומתגלה ככל שמתקדמת הסדרה ומשפיע על תפקודה במשך העלילה. ולא רק היא, גם הדמויות האחרות שהזכרתי וגם אלו הרבות שלא (וסליחה על כך, כי באמת שלא חסר מה לכתוב גם עליהן, אבל הכתבה מספיק ארוכה גם כך), כולן מסתירות צלקות כאלו ואחרות ההופכות אותן לאנשים מורכבים ובעיקר מתוסבכים. לפחות זה מה שאני זוכר שלקחתי מהסדרה בצפייה הראשונה, היום אני מסתכל על זה קצת אחרת ומעריך את הכתיבה של "אוונגליון" מעט יותר מהתיאור המופשט הזה. הדמויות שלה הן אולי שרוטות בצורה כזו או אחרת, אבל הן בעיקר אנושיות מאוד. מה שהן עוברות מוצג בכוונה בצורה מוקצנת ובסיפור שעוסק באותן הצלקות באופן ממוקד ודחוס כדי להראות כמה זה משפיע עליהן ועל הסובבים אותן, אבל בסופו של יום מדובר בבעיות מהסוג שהרבה אנשים סוחבים עימם בשלבים שונים של החיים.

כולנו יוצרים לעצמנו דמות שאנחנו מראים לסביבה, מקימים חומות סביב ליבנו ולא מראים לאף אחד 100% ממי שאנחנו באמת כדי למנוע פגיעה בעצמנו. המקור של כל אלה הוא דומה ומגיע מתוך היותנו אינדבידואלים בעל יצר הישרדותי, הזקוקים לאהבה ולמילה טובה. כולנו רוצים לשמור על עצמנו ובו זמנית לא יכולים להרגיש שיש משמעות לחיינו כאשר אנחנו בודדים ומחוץ לקבוצה. כולנו רוצים לברוח מהבעיות, למרות שאנחנו יודעים שזהו לא הפתרון ולא יוביל לשום מקום. "אוונגליון" בסך הכל לוקחת את אותם הקונספטים ומציגה את ההתמודדות איתם, ובעיקר את התסכול שבהתמודדות הזאת, דרך דמויותיה השונות וההתקשרות ביניהן – זאת היא עושה בצורה פשוט מרתקת ומעוררת השראה.

זה מוביל אותנו לסיום, שהוא… לא פשוט לעיכול בלשון המעטה. מסיבות כאלה ואחרות, יצא ששני פרקי הסיום של הסדרה אינם מהווים סוף מספק לעלילה עצמה, ובמקום זאת מעבירים אותנו מסע בתוך ראשו של שינג'י. זהו מסע בו הסדרה מנסה לענות על כל אותן שאלות פסיכולוגיות שהעלתה במהלכה ולספק את תשבותה הסופית לאותו קונפליקט אישיותי. התוצאה היא מיינדפאק מתמשך: אוסף של דיאלוגים ומונולוגים הדורשים כמויות של ריכוז כדי להבין את התהליך המחשבתי מאחוריהן, גישות שונות ושאלות שהוצגו על ידי הדמויות במהלך הסדרה הנזרקות כמו חצים אל עבר הצופה, מלוות בויזואלים סימבוליים וכאלה המדמים את מצבם המנטלי של הדמויות.

בצפייה הראשונה זה תפס אותי מאוד לא מוכן וקשה לי להגיד שהבנתי והתחברתי להכל, ובוודאי שלא זה מה שרציתי לראות באותם פרקים. היום כשהמסר מחלחל קצת יותר, אני חושב שמדובר בפרקים נפלאים, לא רק כי הם מיוחדים מאוד, אלא כי הם באמת מרגישים עוצמתיים, משמעותיים ואפילו מרגשים. הם אלה שבסופו של דבר אפשרו לי לקחת מ"אוונגליון" יותר מאשר סיפור כיפי על איזשהם דמויות בדיוניות ומרוחקות, סיפור שעם הזמן הפרטים והזיכרון הכללי מהחוויה ממנו הולכים ודועכים, משאירים רק את החוויה הכללית ותחושת הנוסטלגיה בראש. הפרקים הללו הם אלה שבאמת ישאירו בי את החותם של הסדרה, יגרמו לי לחשוב על הרעיונות שלה וללמוד מהם משהו על החיים, גם עשור אחרי הצפייה הראשונה, כאשר היום אני כבר קרוב יותר לגילה של מיסאטו מאשר לגילו של שינג'י (איך שהזמן טס).

מה שאני חייב להודות כלפי אותם פרקים זה שהם, כאמור, לא ממש סוגרים את עלילת הסדרה עצמה, כך שהיה קשה מבחינתי לקבל זאת אם זה פשוט היה נגמר שם. למזלנו, סרט המשך לסדרה בשם End of Evangelion יצא לאקרנים לאחר סיומה ב 1997, והוא כבר סוגר את כל הקצוות החסרים… כמעט. מדובר בסרט מבלבל לא פחות, אם לא יותר, מאותם זוג פרקים שהזכרתי וכנראה שישאיר אתכם עם הרבה שאלות בעצמו. הרעיון הפילוסופי הוא דומה, רק שבמקום להתרחש בתוך ראשו של שינג'י הוא מתרחש בעולם האמיתי ומנסה להעביר את אותם המסרים תוך שהוא מביא את העלילה והאקשן לשיא. התוצאה היא ללא ספק מרשימה. כמה מהסצנות האינטנסיביות ביותר של "אוונגליון" מאז ומעולם נמצאות בסרט, שהוא כשלעצמו מופע מרהיב ומופתי.

אני לא חושב שהמסרים של הסיפור מועברים שם בצורה אפקטיבית כמו בפרקי הסיום של הסדרה, וגם הסרט הזה הוא לא בדיוק חזונו המקורי של הידאקי אננו עבור סיומה של "אוונגליון" ונוצר גם הוא מתוך הרבה תסכול, כך שמושלם זה בטח לא. עם זאת, אם לא מתייחסים אליו כאל סיום אלטנרטיבי, אלא כעל אחד משלים, אני מרוצה מאוד מרוצה מהתוצאה. לא הסיום של Neon Genesis Evangelion עצמה ולא של End of Evangelion הם סיומים מספיק טובים כדי לחתום את היצירה – אבל הם משלימים האחד את השני בצורה שלגמרי מספקת את הסחורה, גם אם מותירה עוד הרבה שאלות בתמונת הסיום שלה. בסופו של דבר גם אם חלק מפרטי העלילה והדברים שמתרחשים על המסך הם לא מובנים, ניכר שהידאקי אננו ידע מה הוא רצה להגיד באמצעות "אוונגליון" ואני חושב שהמסר עבר בצורה האפקטיבית ביותר שניתן להעלות על הדעת.


פינת הספוילרים

בזמן שהפרק הראשון היה מצוין כשלעצמו, זה הפרק השני שבאמת תפס אותי. אהבתי את ההחלטה לחתוך את הקרב, לקחת רגע צעד אחורה מהאקשן והדרמה, ולהמשיך בסיפור בצורה רגועה כאשר אנו חווים את כניסתו של שינג'י לחייו החדשים בדירתה של מיסאטו. כך, כאשר הפרק מסתיים בחזרה למאורעות אותו הלילה בו הפעיל את האווה, אנו מבינים את הרגשת חוסר הנוחות שהורגשה במהלך הפרק כולו ומגלים שהאווה הוא יותר מאשר רובוט לחימה – אלא יצור חי של ממש. אני זוכר שבצפייה ראשונה זה היה סיום שהפתיע אותי מאוד וזה שהניע אותי להמשיך ולצפות ביתר הסדרה, כאשר השאלה המטרידה היא כמה שינג'י שולט באמת באווה וכמה הוא למעשה חסר שליטה במה שמתרחש.

את הביטוי החזק ביותר לחוסר השליטה הזה הציגה הסדרה בשלב מתקדם הרבה יותר, באמצעות פיתוחה של מערכת ה "Dummy Plug" הנוראית. בבסיסה, הרעיון טוב ואפילו מתבקש, אבל הדרך בה גנדו השתמש בה כדי לגרום לשינג'י להשמיד את אווה 03 שהפעיל טוג'י, פשוט זעזעה אותי. אחרי כל כך הרבה זמן בו טוג'י היווה בעיקר דמות צד קומית (וסימפ של מיסאטו), ואחרי המכות שדפק לשינג'י בפרקים הראשונים שהומרו בהערכה רבה לנער שהציל אותו – זה היה באמת כואב, שולי ככל שהיה הבחור. זה היה רגע אחד מתוך רבים בהם שינג'י החליט שזה הקו ששבר את גב הגמל, והאחד שבו באמת יכולתי להסכים איתו בצורה מוחלטת שהפעם הוא צודק.

בפעמים קודמות ניכר היה שהוא בורח, שהוא לא רוצה להתמודד עם המצב, וכפי שאמרתי קודם לכן, לגמרי אפשר להבין אותו ואת זכותו להתנהג כך, אבל מה שהיה שונה זה חוסר ההחלטיות שלו אז לגבי מה הוא עצמו רוצה לעשות. בפרק 4 למשל, הוא אמר למיסאטו שימשיך להפעיל את האווה כי זה מה שרוצים שיעשה, כאילו מישהו מכריח אותו, למרות שזה לא המצב. זה מה שהוביל אותה להתעצבן עליו ולהגיד לו ללכת. זו אחת הסצנות האהובות עליי גם כן, בה אנו רואים את מיסאטו רק כצללית שעומדת מן הצד ולא רואים את פניה, זאת כדי להדגיש כמה שינג'י מרגיש מרוחק ממנה וש"אינה קשורה אליו" כפי שהוא אומר, שהיא עוד צל שאומר לו מה לעשות בלי להתחשב ברגשותיו.

גם מיסאטו עצמה מגיעה למסקנה שאם הפעלת האווה גורמת לו לכל כך הרבה סבל, מוטב שיפרוש, אך מתקשה באמת לוותר עליו. ההזדהות שהיא חשה עימו מביאה אותו בסופו של דבר לפעול מהבטן ולנסוע לראות אותו לפני שעוזב, אז מגיעה הסצנה הנהדרת ברכבת שנוסעת, כאשר בסוף מגלים ששינג'י החליט שלא לעלות עליה. אותה סצנה המסתיימת בהסתכלות של השניים אחד כלפי השניה לקולות הציקדות, כשלבסוף נאמרות המילים המבשרות על חזרתו של שינג'י הביתה, היא גם כן סצנה נפלאה המסמנת התחלה חדשה עבורם.

היחסים של שינג'י עם מיסאטו באמת כתובים בצורה יפה, ואהבתי את גם את הרגע בו הבין שלמרות שראה אותה באור שונה וחיובי הרבה פחות פחות מחבריו, הוא בר מזל כי למד להכיר בה צדדים שהיא לא הראתה לאף אחד אחר. זה מבחינתו היה הסימן הראשון שהוא באמת הצליח להתחבר ולהכיר מישהו – וזה כל כך מקסים ונכון.

היחסים שלו עם גנדו הם הטראומטים והמשמעותיים באמת עבורו, ובמקרה הזה הרגשתי מעט פספוס. גנדו הצליח לא מעט פעמים להגעיל אותי בהתנהגות שלו כלפי שינג'י, בעיקר באותה סצנה מזעזעת שהזכרתי קודם לכן, כך שאין ספק שזה השיג את המטרה, פשוט קיוויתי לאיזושהי סגירה שתיתן סוג של אופטימיות ליחסי האב ובן האלה. נכון שקיבלנו לקראת הסוף פלאשבקים מפורטים אודות עברו, השופכים אור על מטרותיו כיום, כך שאי אפשר להגיד שלא התעמקנו בו דיו, אבל הייתה בי כמיהה מסוימת גם לאיזשהו קלוז'ר גם בהווה. ב End of Evangelion הודה גנדו שהוא פחד ליצור אינטרקציה עם שינג'י, שהוא לא חושב שהוא אדם שניתן לאהוב ושהוא חושב שנוכחותו גורמת רק סבל לבנו, מה שאכן מתכתב עם מה שראינו עד אותה נקודה, אבל עדיין לא מספק פתרון עבור האב והבן.

באופן דומה, אני חושב שהדמות של קווארו גם כן קצת פוספסה. מאוד אהבתי את הקונספט של המלאך האחרון שהגיע לשיא האבולוציה וגיבש צורה של אדם. גם היה נחמד שהוא הצליח להתחבר עם שינג'י ולערער אותו נפשית (אם כי לטעמי היחסים שלהם הלכו קצת רחוק מדי ומבלי שזה טרם משהו משמעותי). הייתי רוצה לראות את קווארו נשאר בסביבת NERV לקצת יותר מפרק אחד, מצליח לתמרן יותר אנשים ולייצר שרשרת בעיות גדולה ומתוחכמת יותר. גם במקרה שלו וגם במקרה של גנדו, זה נראה שפשוט זמן המסך לא אפשר את זה. אפשר להגיד את זה גם על דמויות נוספות כמו ריטסוקו או קאג'י (למרות שאני חושב שסך הכל סיפקו את מה שרציתי מהם), כך שאולי גרסה אלטרנטיבית כלשהי בה "אוונגליון" הייתה לא 26 פרקים, אלא באזור ה 50 פרקים, הייתה יכולה להיות מפורטת ומורכבת עלילתית מספיק כדי לענות על כך. אני לא חושב שזה פספוס עצום, כי זה לא באמת האפיל המרכזי של הסדרה, אבל זו מחשבה שנחמד לי להשתעשע בה.

ועם כל הכבוד לכל השאר, היחסים בין שינג'י ובין אסוקה היו ללא ספק המעניינים והמהנים ביותר לצפייה עבורי. מרגיש לי שההיפראקטיבית הזאת שמכריחה אותו לעשות דברים, מקללת אותו בכל הזדמנות ונוזפת בו כאילו הוא חייב לה משהו היא בול מה שהיה צריך כל הזמן הזה כדי להתשחרר ולהיות מסוגל לדבר עם מישהו בגובה העיניים בלי להרגיש רע. היא מצידה, גם כן קיבלה את הזיווג המושלם – מישהו שלא זורם עם כל שטות שלה, שלא ילטף לה את האגו ויתחנף אליה, ושמצליח להשיג תוצאות טובות ממנה למרות היותו ילד טוב ירושלים שאינו דוגל בגישתה האגרסיבית. מכיוון שהם כאלה הפכים, הם לא יכלו לסבול אחד את השניה, אבל הסיטואציה חייבה אותם לעבוד יחד וזו הטירונות הכי טובה שיכלו לעבור כדי להתקדם עוד שלב לעבר היותם אנשים בוגרים ונורמליים המסוגלים לקבל אחרים וכך גם את עצמם.

הרבה קטעים קומיים ומריבות טיפשיות היו בין השניים במהלך הדרך, אבל זה נהפך למרתק באמת כאשר המציאות החדשה והקיצונית הכתה באסוקה והיא מצאה עצמה חסרת אונים ומובסת, כאשר רק שינג'י הצליח להציל אותה ואת כולם – וכך נשברו רוחה וגאוותה בבת אחת. בפרק 22 בו קיבלנו סופסוף את סיפורה האישי, אפשר היה להבין מה אכל אותה כל הזמן הזה ומדוע כה חשוב היה לה להיות מספר אחד. היא כל כך נפגעה מאימה שהחליפה אותה בבובה, עד שחשבה שהדרך היחידה להעניק משמעות לחיה ולהרגיש שהיא שווה משהו ולא ניתנת להחלפה היא שתהיה עצמאית ושתוכיח את עצמה בפני העולם, שתראה שהיא לא זקוקה לאף אחד.

כאשר התזה הזאת התפוצצה לה בפרצוף, מצאה את עצמה אסוקה במגמת ירידה בהישגיה, נתקלת במגבלת יכולותיה ומסוגלת רק לקטר ולצעוק כמה היא שונאת את כולם. הסצנה בה עמדה במקלחת והחלה פשוט להגיד כמה היא שונאת אותם, כמו גם סצנת המעלית עם ריי, גרמו לי לגמרי לרחם על הילדה הזאת שנהניתי לצחוק עליה כל הזמן קודם לכן על כמה שהיא הזויה, ואי אפשר היה שלא להבין לליבה כאשר נאלצה להודות שיותר מכולם, היא שונאת למעשה את עצמה. עמוק בליבה היא ידעה שלא אחרים אשמים בחוסר היכולת שלה לעמוד בציפיות, אלא היא עצמה שהציבה את הציפיות הנ"ל מלכתחילה.

ולבסוף יש את ריי, שאני לא יכול להגיד שהיחסים שלה עם אף אחת מהדמויות היו מעניינים באופן מיוחד. אהבתי את איך שהיא הצליחה להוציא את אסוקה משלוותה בכל פעם, אבל מעבר לכמה שזה היה מצחיק, לא היה פה הרבה. היא בעיקר עוררה בי סקרנות ברמה העלילתית. רציתי לדעת את סיפורה, את מקור היחסים שלה עם גנדו ולמה היא מתכוונת כאשר היא אומרת שהיא מפעילה את האווה כדי "לייצר חיבורים". תשובה לא בדיוק קיבלנו בסדרה עצמה לצערי. גם הגילוי שהיא לא ממש אנושית לא היה מפתיע במיוחד, אפילו שכן אהבתי אותו וזה הסביר את המשיכה המוזרה שהרגיש שינג'י כלפיה, שכן היא מזכירה לו את אימו.

דמותה של ריי הגיעה לשיא דווקא בסרט End of Evangelion, אז החליטה לזנוח את גנדו מאחור, להפסיק להיות הבובה שלו ולהתקדם בתוכנית האנושות האינסטרומנטלית לבדה. אני לא יודע כמה ממה שהתרחש לאחר מכן היה בשליטה של ריי עצמה וכמה מזה היה פשוט חזיונות כלשהם בדמותה, אבל אני נהנה לחשוב שהיא זו שהניחה בפני שינג'י את האפשרות לבחור האם הוא רוצה להתמזג ב"מרק האנושי" יחד עם כולם או לשמור על האינדיבידואליות של עצמו, בתקווה שיבחר באפשרות השניה. לי זה נראה כמה שהייתה רוצה בשבילו, כמי שמהווה שיבוט של יואי.

מאוד אהבתי גם באותה בחירה את הדרך בה הוכנס הקונספט של ה AT Field – אותו מגן בו השתמשו המלאכים לאורך הסדרה ושאותו רק האווה יכלו לפרוץ. מתברר שמעבר למשמעות הפיזית, הייתה לו גם משמעות סמלית יותר, אותה חשף קווארו בפרק 24 – ה AT Field הוא החומות שמסביב ללב האנושי, אלה שמונעות מאיתנו להבין אחרים. בהיעדר חומות אלו, כפי שקרה באימפקט השלישי, יכלו בני האדם כולם להתמזג ולחיות בהרמוניה בתור חלק מאותו מרק אנושי אחד גדול. כך מציגה "אוונגליון" את ההבנה המוחלטת האחד של השני כמשהו שיכול להתרחש רק יחד עם איבוד של האנדיבידואליות, ולמעשה איבד גם של משמעות החיים כבני אדם. גם בפרק 19, כאשר שינג'י התלונן בפני קאג'י על אביו, קאג'י אמר לו שהוא אינו מבין את גנדו וכנראה שגם לא מבין את עצמו, אך טען שחוסר ההבנה הזה הוא בדיוק מה שהופך אנשים למעניינים. הקונפליקטים שיש לנו האחד עם השני, אי ההסכמות, הפגיעה ההדדית הבלתי נמנעת, הם כולם חלק ממה שעושה אותנו בני אדם, כפי שמוזכר ב"משל הקיפוד" העולה מפעם לפעם בסדרה.

רעיון האינדיבידואליות עצמו מובא כאמור בצורה מעניינת ומפורטת יותר לדעתי בפרק הסיום של הסדרה עצמה, אז אנחנו רואים את תוצאת העולם לו שינג'י קיווה – עולם בו אף אחד לא באמת קיים ונותרו רק דמויות עמומות המייצג את הדרך בה הוא רואה את האנשים סביבו. אבל אלו לא האנשים עצמם. זה עולם אפל וסגור, כיוון שהוא לא מאפשר לאף אחד להיכנס אליו מהחשש להיפגע. בפרקים אלה חוזרת שוב שאלת הבריחה מהמציאות, כאשר הזעקה "מה רע בלברוח אם זה גורם לי סבל?" נשמעת שוב ושוב מכלל הדמויות בצורה כנה ונוגעת ללב.

בשלב זה מובן מאליו שהסדרה לא דוגלת בכך, שהיא רואה את זה כמשהו שאינו פותר דבר ורק משאיר את הצלקות והחרטות בליבנו, אבל הסוף הולך רחוק יותר מזה. פרק 26 מתחבר שוב לשאלה שעמדה במרכז הסדרה כולה, "מדוע שינג'י מפעיל את האווה?" ומשתמש בתשובתו כסוג של בריחה בפני עצמה. שינג'י בטוח שהפעלת האווה היא מה שנותן לו את הזכות להתקיים. זה מה שגרם לאביו להחמיא לו בפעם הראשונה והיחידה בחייו, זה מה שמביא אנשים להעריך אותו ולהיות חלק מחייו, והוא נהיה כה תלוי בזה שהוא בטוח שלולא היה עושה זאת היו אפילו שונאים אותו. אלא שעל פי הפרק, הסיבה האמיתית שהוא חושב כך היא שהוא למעשה שונא את עצמו, ושאם לא ילמד לאהוב את עצמו אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילו.

על פי "אוונגליון" אנחנו לא יכולים להפוך את רצונם של אחרים למהות קיומנו. אותם הגבלות והשקפות שהם מטילים עלינו מאפשרים לנו להרגיש בטוחים יותר, הם מסירים מאיתנו את האחריות לחיינו, לכן אנחנו נוטים לחבק ולהיטלות בכך, אך בו בזמן אנו מאבדים את השליטה על אותם החיים. אם אנחנו באמת רוצים לחיות, עלינו קודם כל להיות טובים לעצמנו, כי אף אחד אחר לא יכול באמת לדאוג לנו, והצעד הראשון הוא ההבנה שיש לנו את הזכות לכך, שגם לנו מותר להתקיים בעולם ללא תנאים מקדימים. כשאני מסתכל על תחנות שונות בחיי, אני לא יכול שלא לחשוב על כך שגם אני נהגתי לייחס לעצמי את הצורך לעמוד בדרישות אלו ואחרות כדי שאנשים יאהבו אותי וכדי שתהיה לי זכות להיות לידם. אני צריך להיות מצחיק, אני צריך להיות מוכשר, אני צריך להתלבש יפה או להראות טוב, שיהיה לי משהו חכם להגיד על כל דבר וכו'. אני מניח שאני לא היחיד, ושכולם באיזשהו מקום מתנהגים כך. לכן, כאשר שינג'י נעמד סופסוף על רגליו בסצנת הסיום ומחליט לקבל את עצמו כפי שהוא, לא כמכבסת מילים אלא כהבנה אמיתית של מה זה אומר, לא יכולתי שלא להתרגש בשבילו ולהצטרף גם אני למחיאות הכפיים של יתר הדמויות. אומדטו!


סיכום

כמה שלא אכתוב עוד על "אוונגליון" תמיד ארגיש שאפשר להגיד עליה יותר, שזה רק קצה הקרחון. וכנראה שבצדק, כי יש לה המון מה להגיד והיא לא מנסה להסתיר זאת. יש הרבה יצירות שלדעתי עשו שימוש מרשים יותר בדמויות ובסיפור שלהן, ויש כנראה לא מעט דרכים שניתן היה להפוך את הסדרה לנגישה, גדולה ומרשימה יותר עבור הקהל הרחב. ובכל זאת, יש משהו באוונגליון שאין בהרבה יצירות אחרות. היא מצליחה לקחת כל חלק שלה, גם אם אינו מושלם בפני עצמו, ולייצר תמונה כוללת הגדולה מסכום חלקיה, כזו שבאמת יוצרת חווית צפייה המרגישה שלמה ומיוחדת, שלפחות בזמן ששודרה נחשבה לפורצת דרך.

ולמען האמת, אולי גם "מיוחדת" אינה המילה המדויקת כדי לתאר מדוע היא סדרה כל כך טובה בעיניי. כבר נתקלתי בכמה וכמה סדרות "מיוחדות" אחרות, כאלו שעשו משהו קצת שונה מהנורמה, הן בפן האומנותי והן באופן העברת המסרים שלהן, אך פעמים רבות הרגשתי שזה בעיקר גימיק. מעבר לניסיון לבלוט בעזרת גימיקים שכאלה, לא היה בהן הרבה תוכן בסופו של דבר, והרגשתי שהן מקריבות לא מעט מהמבנים הבסיסיים של הסיפור לשם החזון האומנותי או המסרים הפילוסופיים בלבד. את "אוונגליון" אני אוהב כי היא לא סתם מנסה להתחכם ולהתנשא עליי. היא אמנם מבלבלת, אפילו מאוד לעיתים, אבל יש בה מספיק מן הדברים שעובדים כבכל סדרה סטנדרטית אחרת, החל מההומור, האקשן, המסתורין, מבנה העלילה ועוד אלמנטים רבים אחרים. היא כיפית לצפייה גם אם אתם לא מתכוונים להתעמק בה יותר מדי ולכתוב עליה עבודת מחקר – ודווקא בזכות כך, היא מאפשרת לייצר אכפתיות גם כלפי הצדדים העמוקים יותר שקיימים בה.

מבחינתי היא הרוויחה ביושר את מקומה כאחת הקלאסיקות הגדולות של המדיום, כאשר שנים קדימה אפשר לראות כיצד עזרה לעצב את המדיום כפי שהוא נראה היום. נהניתי ממנה בצורה בלתי רגילה בצפייה הראשונה, ונהניתי אפילו יותר בצפייה השניה. אני עוד לא יודע מה יהיה גזר הדין עבור סרטי ה Rebuild (עליהם אכתוב בקרוב) וכיצד הם יתרמו למורשת העתידית, אבל כך או כך, גם אם היא לא בדיוק כוס התה שלכם – את סדרת המקור אני לא חושב שאף חובב אנימה יכול לאפשר לעצמו לפספס.

מה עבד:

  • אחת הסדרות היותר יצירתיות במדיום שמצליחה לשלב אקשן, הומור, מסתורין ודרמה בצורה מקורית ומוצלחת.
  • על אף הקשיים בהפקה וגילה הניכר, נראית נהדר גם היום ומלאה בפרטים ובשוטים יפהפיים.
  • גם עם המבנה הכמעט אפיזודי שלה, מצליחה להמציא עצמה מחדש שוב ושוב ולקדם את קו העלילה הכללי בקצב טוב.
  • מכילה קאסט דמויות מדהים, שכל אחד מהם הוא לא רק מאופיין היטב ומשחק תפקיד עלילתי, אלא קודם כל בנאדם, וככזה אנו לומדים להכיר את נפשו ואת השריטות שהוא סוחב עימו.
  • מעבירה בצורה מעוררת השראה את המסרים שלה ואת התשוקה של יוצריה, גם אם הסוף לא יצא בדיוק כפי המתוכנן.

מה פחות עבד:

  • ניתן היה להרחיב יותר על חלק מן הדמויות כדי למצות אותן עד הסוף.
  • ניכרים קשיי הפקה במהלך הדרך שגרמו לשימוש חוזר באנימציות ועיגול פינות.
  • חלק מהשאלות שעולות במהלך הסיפור נותרות בסופו חסרות מענה או מקבלות מענה חלקי, מעומעם ולא ברור.
  • כאשר שינג'י נשאר לבד בחדר עם נערה ישנה.
grades4_10

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s