Fruits Basket (2019)

כשהוכרזה סדרת הרימייק לאנימה Fruits Basket מ 2001 נתקפתי הרגשת נוסטלגיה. מדובר באחת מסדרות האנימה הראשונות שצפיתי בהן ביפנית, עוד כששודרה בארץ במסגרת רצועת השידור "טלמנגה" של ערוץ הילדים. מאוד אהבתי אותה בזמנו, אף על פי שב 26 הפרקים שלה היא לא בדיוק הספיקה לסיים את הסיפור. זה רק הגיוני, שכן המנגה של האומנית טאקאיה נאטסוקי, עליה התבססה הסדרה, המשיכה לרוץ עוד מספר שנים לאחר סיומה של אותה אנימה. כשנכנסתי לקהילת האנימה האינטרנטית שמעתי בזמנו לא מעט שבחים על אותה מנגה וידעתי שיום אחד ארצה כנראה לקרוא גם אותה ולהגיע לאותו המשך עלילתי שלא הכרתי. לא היה לי דחוף, כי עם כמה שאהבתי את הסדרה היא לא הייתה בשבילי איזו חוויה יוצאת דופן, ובסופו של דבר דיי שכחתי ממנה. מזל שב 2019 היא חזרה שוב לתודעה, הפעם דרך האדפטציה החדשה המדוברת מבית סטודיו TMS Entertainment – אלה הצליחו להוכיח לי כמה פוטנציאל עוד היה גלום בסיפור הזה שזנחתי בטיפשותי.

Fruits Basket היא סדרת שוג'ו מז'אנר הדרמה, קומדיה ורומנטיקה, במרכזה עומדת תלמידת תיכון בשם הונדה טורו. טורו היא לא ממש חכמה בלשון המעטה, אך יש לה לב זהב. היא התייתמה מאימה לא מזמן, ואביה איננו כבר מילדותה. כדי לא להטיל את העומס על סבא שלה, היא מחליטה לעבור לגור לבדה ב…אוהל באמצע יער כלשהו. פתרון לא מאוד פרקטי, אך אחד שלא נמשך לזמן רב למזלה. באותו היער פוגשת טורו את בן כיתתה, סומה יוקי, שמשפחתו מתגוררת באזור. בתמורה לכך שתעזור למשפחה בעבודות הבית, מסכימים (או יותר נכון מבקשים) חברי המשפחה לארח אותה אצלם, אז היא מגלה משהו מפתיע. מסתבר שבחיבוק (או כל מגע שמספיק קרוב ומספיק נוח לעלילה) עם בני המין השני, הופכים חברי המשפחה לחיות מגלגל המזלות הסיני. זה נשמע קול, אך מדובר בקאדר של ממש, במיוחד כשהם מנסים לשמור על כך בסוד.

הסדרה מתחילה כסוג של קומדיית מצבים, בעיקר בעונתה הראשונה של גרסת הרימייק המונה 25 פרקים, ומקבילה בתוכן שלה לאדפטציה הישנה. בכל מספר פרקים מכירים לנו בן משפחה אחר לשושלת סומה שהוא אחד משנים עשר החיות הנמנות על גלגל המזלות (אותו ידעתי בעל פה עוד מגיל צעיר, הקרדיט מגיע לסדרה המצוירת של "ג'קי צ'אן"). לרוב זה מגיע יחד עם שלל סיטואציות משעשעות בשל התנהגותם הביזארית של בני המשפחה, כל אחד מהם הוא בהחלט אדם מיוחד בפני עצמו. אבל אפילו ביניהם קיים יוצא דופן – במקרה הזה הוא קיו, בחור ג'ינג'י עצבני בגילה של טורו (המופיע בפרק הראשון, כך שזה לא ספוילר) שהופך לחתול, חיה שאינה שייכת לאותו לוח שנה סיני. על אף היותו חתול, ניתן להגיד שקיו הוא "הכבשה השחורה" של המשפחה. על פי האגדה, הוזמנו על ידי אלוהים לסעודה כל בעלי החיים, כאשר שנים עשר החיות של גלגל המזלות הן שהגיעו לבסוף. גם החתול רצה לבוא, אך העכברוש שיקר לו שהסעודה מתקיימת ביום שלאחר מכן, מה שגרם לו להישאר בחוץ ולהיות מוגלה מהחגיגה עד היום. בשל כך, מאשים קיו את יוקי במצבו, שכן הוא האחד מבני המשפחה שהופך לאותו עכברוש ידוע לשמצה.

היריבות בין השניים והחיבה ההולכת והגוברת בינם ובין טורו לא מייצרת רק אינטרקציות מצחיקות, אלא גם משתיתה את משולש האהבה שנותן את הפלפל הרומנטי והדרמטי המנחה את הסיפור בהמשך הדרך. גם אם לוקח זמן עד שמגיעים לחלקים הרציניים באמת (עליהם תיכף אדבר), הסדרה לא חוסכת מהצופים סיפורים קורעי לב כבר על ההתחלה. כל אחד משנים עשר החברים הנבחרים ממשפחת סומה מסתיר סיפור שכזה, שלא היה מבייש אף גיבור טראגי, ודרך טורו אנו לומדים לא רק להכיר אותם, אלא גם לתת לאותם בני משפחה תקווה לעתיד טוב יותר. גם אם אין בכוחה לתקן את משקעי העבר והקללה הרודפת את בני המשפחה בהווה, מצליחה טורו באמצעות חיוכה הכנה והאופטימיות חסרת הפשרות שלה להוות איזושהי קרן אור הנוגעת בכל אחד ואחד מהם, ועם כמה שזה נשמע קלישאתי – זה מקבל ביטוי בצורה כל כך מוצלחת ונוגעת ללב שבאמת קשה להישאר אדיש כלפי הסדרה הזאת וכלפי טורו עצמה.

טורו אגב, היא לא סתם עוד דמות צדקנית של ילדה-טובה-ירושלים. אפשר להגיד שהיא מייצגת את ההבדל בין דמויות נשיות שנוהגים בקהילה לכנות "וואיפו" לבין מי שהייתם רוצים באמת להזדקן לצידה. טורו מכבסת, מנקה, מבשלת ומעל הכל היא באמת דואגת לכולם ומנסה לעשות ככל שביכולתה כדי לשים את טובתם של אחרים על פני טובתה האישית. יכול להיות שדווקא משום כך היא מרגישה טהורה מדי ולא מספיק מוקצנת מכדי שתוכל לתפוס את תשומת הלב של הקהל, אבל דבר אחד אני לא להגיד עליה – היא לא משעממת.

יש סיבה שלרוב הדמויות המעניינות יש שריטות ופגמים אישיותיים, אלה מה שגורמים להם בסופו של דבר לבלוט ולהרגיש כבני אדם, לכן הייתי מצפה שטורו, שעל פניו חסרה בפגמים כאלו, לא תצליח לייצר עניין בזכות עצמה, אלא שכאן הקונספט הוא הפוך. אותו טוהר ושלמות מדוברים הם אלה המוצגים הרבה פעמים לא כדבר טוב, אלא כפגם המקשה על חייה. בתמימותה וברצונה הטוב היא מכניסה את עצמה ללא מעט צרות בשל ההתעקשות להתנהג כך, מה שלפעמים שם אותה בסיטואציות מביכות בהן היא נכנסת לפאניקה ולא יודעת מה לעשות, ולפעמים בכאלו ממש מסוכנות הדורשות ממנה להפגין גם חוסן נפשי שהוא מעורר הערצה. ככל שעובר הזמן ולומדים גם על עברה שלה ויחסיה עם משפחתה, כל אותה התנהגות גם הופכת להגיונית ומעוררת הזדהות הרבה יותר.

העניינים מתחילים להסתבך באמת לקראת סוף אותה עונה ראשונה, אז מתגלים חלקים אפלים בהרבה בסוד המשפחתי של משפחת סומה, שהצפתם מאיימת על כל הדינאמיקה שנבנתה עד כה. לא אכנס לפרטים כמובן (בשביל זה יש את פינת הספוילרים), אבל רק אגיד שמכאן זה רק הולך ומשתפר. העונה השניה, המונה 25 פרקים גם היא, כבר לא מתביישת להפר את הסטטוס קוו של זו הראשונה. היא מגלה לנו צדדים שונים לגמרי של קיו, יוקי ועוד מספר דמויות מרכזיות, עבור חלקם מדובר בהיפוך מוחלט של התמונה שהייתה לנו בראש עד אותה נקודה. עוד מרבה העונה לזרוק על הצופים תגליות וטוויסטים שונים, כאשר היא מפנה את הזרקור למושך האמיתי בחוטים שמאחורי כל הבעיות – ראש משפחת סומה הצעיר, סומה אקיטו. יש נבלים רעים ממנו בסדרות אחרות, אבל בסביבה היחסית ריאליסטית של הסדרה הוא ללא ספק בולט במיוחד באנוכיות שלו ובאופן הבזוי בו הוא מתייחס לבני משפחתו שלו, אפילו לאלה מהם שמבוגרים ממנו. אם יש מישהו שמגיע לו סטירת לחי מצלצלת זה ללא ספק הבחור הזה.

אותה עונה שניה חושפת לא מעט, אך מבחינת קידום עלילתי היא יותר מכינה את הקרקע לבאות, כאשר זו העונה השלישית והאחרונה שסוגרת את כל הקצוות הפתוחים באופן הקליימטי והמספק ביותר שאפשר היה לצפות. הפעם עם 13 פרקים בלבד, שכל אחד מהם הוא מסחטת דמעות בפני עצמו (מודה, בשלב מסוים הלכתי לשתות כוס מים מחשש שאני מאבד נוזלים על הסדרה הזאת).

לצערי מדובר גם בעונה הקונטרוברסלית ביותר של הסדרה, וזאת רק משום שפרקיה האחרונים הובילו אותה להתברג במקומות הראשונים באתרים MAL ו Anilist והעלו המון סימני שאלה על הזכאות שלה למקום כה גבוה. גם אחרי שלל נסיונות להטריל את המערכת ולשנות את המיקום המכובד – הסדרה כרגע עדיין דיי יציבה בעשיריה הראשונה, ואני לא בטוח שהיא תישאר שם למשך זמן רב, אבל למען האמת גם לא באמת אכפת לי. מבחינתי באופן אישי, Fruits Basket אינה חלק מהעשיריה האהובה עליי וכנראה שגם לא נמצאת בטופ 20, אבל אם תשאלו אותי על הטופ 30 כבר אאלץ לחשוב על כך בכובד ראש – וזה כשלעצמו הישג מכובד לדעתי. אני לא חסיד גדול של סדרות שוג'ו וגם לא יכול להגיד שהז'אנרים שלה הם מהאהובים עליי ביותר, אבל בתחום הדרמה-רומנטיקה קשה לי לחשוב על הרבה סדרות מוצלחות כמו Fruits Basket. לא שחסרות מוצלחות בז'אנר, ואם השנים הקונספטים של הסדרות רק נעשים קיצוניים ולוקחים רחוק יותר ויותר את הסיטואציות, הקומדיה והדרמה. במובנים רבים Fruits Basket היא איטית ומיושנת, אך מה שיש בה וחסר לי בדרמות רומנטיות טיפוסיות היא היכולת לספר סיפור ארוך, מסועף, מרובה תהליכים שבאמת שואף גבוה ובונה עצמו לטווח ארוך.

שלא לפתח ציפיות סתם – לא מדובר בסדרה הכי חכמה באזור. זו לא סדרה פסיכולוגית ואין כאן שום דבר סופר מורכב, זו סדרה שמתעסקת ברגשות ופשוט יודעת לעשות את זה כמו שצריך, ואם אתם פחות בעניין של סדרות כאלה כנראה שזו לא תהיה האחת שתשנה את התפיסה שלכם. הרבה מהסצנות יכולות להיתפס כאובר-דרמטיות ו/או קלישאתיות, ויש לזכור שבכל זאת הסיפור מבוסס על מנגה שהתחילה להתפרסם בסוף שנות ה 90 (שזה לא דבר רע, יש המון יצירות מצוינות מהתקופה הזאת, פשוט הציפיות השתנו קצת עם הזמן). לי באופן אישי, כאחד שמאוד מעריך סדרות שמצליחות לגרום לו לבכות, היה מדובר בחוויה נהדרת, אחת שלחלוטין היה שווה להשלים אחרי כל השנים האלה מאז זכיתי להכיר את הכותר לראשונה.

ראוי לציין גם כי הסדרה החדשה אינה רק נותנת את הסגירה הכה נחוצה לסיפור הזה, היא גם עומדת בזכות עצמה כגרסה המספרת אותו מההתחלה ועד הסוף בצורה טובה מספיק כדי לאפשר לגרסה הישנה לנוח על משכבה בשלום. קצת כואב לי להגיד את זה, כי אם אני משווה את העונה הראשונה של הרימייק בלבד, כן הייתי אומר שאת רוב החלקים היותר טובים של הסיפור אהבתי יותר בגרסה הישנה. הדמויות שם היו אקספרסיביות יותר, אהבתי מעט יותר את קאסט המדבבים והתוספות המקוריות של האנימה, בעיקר בפרקי הסיום שלה, לדעתי גרמו לאותם חלקים להמריא לשיא שלא ניתן היה לשחזר. ובכל זאת, ההבדלים פשוט קטנים מדי כדי שאהיה קטנוני מספיק להגיד לכם לצפות באותם 25-26 פרקים שוב. אי אפשר לצפות באותה גרסה ישנה ואז לקפוץ לעונה השניה של הרימייק כי היא פשוט מחסירה יותר מדי, ואותם חלקים שכן קיימים רק בגרסת הרימייק לחלוטין מפצים על חלק מהקסם שאבד. במקרה הרע, למי שבאמת מעריץ אדוק וזה חשוב לו מספיק, תמיד אפשר בסיום הצפייה ללכת לראות כיצד סצנות מפתח נעשו בגרסה הישנה.

לא רק מבחינת התוכן, לעונה החדשה יש גם יתרונות רבים בצד הפרזנטציה. היא ללא שום ספק יפה, מושקעת ומודרנית יותר (אם כי המודרניזציה לא תמיד מתכתבת עם התסריט הישן, בעיקר כשהדמויות משום מה מתעקשות להשתמש בטלפון ביתי בעידן שיש בו סמארטפונים), ברמה שבאמת בלתי ניתנת להשוואה. עיצובי הדמויות אמנם פחות אקספרסיביים, אך מפורטים ואסתטיים הרבה יותר, פלטת הצבעים עשירה בהרבה ובכל הנוגע לרקעים ההבדל הוא שמים וארץ. אני לצערי לא יכול להגיד שיש פה אנימציה ברמה יוצאת דופן, זו לא סדרה שמתאפיינת בהרבה תנועה של הדמויות, אבל היא עדיין מצליחה לייצר שוטים מהממים ביופיים שפשוט לא ניתן היה לייצר כמותם באמצעי ההפקה המיושנים יותר של 2001. כל אלה מרגישים פחות קריטיים בעונה הראשונה והקומית יותר, אבל הם מתכתבים הרבה יותר טוב עם ההמשך הדרמטי והרציני יותר.

החלק שיותר קשה היה לי להתגבר עליו הוא השינוי בפס הקול. בליבי "Memory For You" תמיד תהיה המנגינה המזוהה ביותר עם Fruits Basket ובאמת שלא יכולתי לדמיין אף אחת אחרת שתחליף אותה עבור הסצנות המרגשות של הסדרה. למזלי, על אף שלקח לי זמן להשלים עם העובדה הזו, פס הקול של הסדרה החדשה דווקא התחבב עליי מאוד ואף עלה על הציפיות. אם הייתי יכול להתלונן על משהו לגביו זה שהוא קצת רפטטיבי ולא מגוון מאוד, וכאשר מנגינות מסוימות מגיעות אני כבר מרגיש שאני יודע יותר מדי טוב שעכשיו מצפים ממני להכין את הטישו, אבל זה משהו שהיה נכון גם לגבי הסדרה הישנה שהייתה מגוונת אף פחות. על אף חוסר הגיוון, "Spring Will Come When the Snow Melts Away" הצליחה להוות תחליף ראוי בתור מנגינת הבכי התורנית האהובה עליי וכאשר אני שומע את "I'm the One Who's Always Saved" הלב שלי כבר מתכווץ עוד לפני שמשהו הספיק לקרות. הפעם התברכנו גם במספר גדול יחסית של פתיחים וסיומות, ביניהם בלטו לטובה מבחינתי "Again" מהעונה הראשונה ו "HOME" מהעונה השניה, שגם אם לאף אחד מהם אין את האפיל האלמותי של יצירה קלאסית כמו "For Fruits Basket" מהגרסה הישנה, הם כן שירים קצביים יותר מהסוג שאני נהנה להקשיב לו בזמני החופשי, והם היו טובים מספיק כדי שאמשיך לשמוע אותם בלופים עד עכשיו וכנראה גם במשך התקופה הקרובה.

בסופו של יום Fruits Basket היא לא לכל אחד. לוקח לה זמן לתפוס תאוצה ואין בה הרבה מן האלמנטים והז'אנרים שנוהגים ליחס ליצירות מופת בימינו. על אף זאת, מדובר באחת הצפיות המוצלחות שהיו לי לאחרונה, כך שגם אם לא אוכל הלמליץ עליה לכולם, כן אמליץ בחום למי שחושב שסדרות מן הסוג הזה מדברות אליו. ומי שכבר צפה בסדרה המקורית בעבר, אהב אותה ולא יצא לו להתנסות בחדשה – על אחת כמה וכמה, שכן יש פה הרבה הרבה יותר מאשר סתם נוסטלגיה.


פינת הספוילרים

על רוב העונה הראשונה אין לי יותר מדי מה להגיד. ריגשו אותי במיוחד סיפורי הרקע של מומיג'י ושל האטורי והרגעים בהם כיכב איאמה, אחיו של יוקי, היו קורעים מצחוק בעיניי. השיא של העונה הוא כמובן סיומה, כאשר אנו מגלים את צורת החתול המפלצתית של קיו, וממנו לצערי קצת התאכזבתי באדפטציה החדשה. לא שהוא לא נעשה טוב בכלל, זה פשוט שהאדפטציה הקודמת עשתה את זה כל כך טוב שקשה היה להתחרות בה. הסדרה הישנה הוסיפה כל כך הרבה תוכן לשם, גרמה לטורו להתהלך פצועה ברחבי היער ולהגיע אף לבית הקברות ולקבל תגובה על מצבה מחברותיה. כל הפרק הזה הרגיש כל כך מדכא ואפל ביחס לאלו שבאו לפניו וזה העניק לו אימפקט רציני. גם נוכחותו של אקיטו שם, שנראה שמח מהסיטואציה וקיווה שזה מה שישבור את הנערה סופית, תרם להרגשת הקליימקס ששררה באותו פרק.

למען האמת, בפעם הראשונה שצפיתי באירועים הללו, עוד כשהסדרה שודרה בערוץ הילדים, כמעט ולא ראו דבר מרוב החושך שהיה שם (כן, Fruits Basket עשתה פרק חשוך הרבה לפני שב"משחקי הכס" חשבו על זה). אני לא יודע אם זה עניין של צנזורה שנעשתה בארץ, סתם בעיה בשידור או שזה שודר כך גם ביפן, אבל בגרסאות שניתן למצוא ברשת (פרקים 25-26 מהסדרה של 2001 למעוניינים) דווקא רואים הרבה יותר בבירור מה מתרחש. בכל אופן, אותו חושך לדעתי רק טרם לאווירה ולתחושת חוסר הוודאות שעלתה מן הפרק הזה. כשרואים הכל יותר בבירור, קיו כבר לא נראה כל כך מפחיד כמו שניתן היה לדמיין (הוא נראה כמו איזה דיג'ימון מגניב, מה רע?). הגרסה של 2019 לעומת זאת, לא מרגישה קודרת כמו קודמתה, עם או בלי החושך, והכל מרגיש פשוט מזורז מדי. קיו בורח אל היער ונמצא על ידי טורו תוך 2 דקות, לכן הבריחה שלו מרגיש פחות כמו מי שהסתלק מרוב בושה שיראו אותו ויותר כמו מה שאני הייתי עושה בגיל 6 כשרציתי להראות להורים שלי שאני יכול לברוח מהבית וחציתי את הכביש לצד השני של הרחוב (ללא ספק הראיתי להם מה זה). התוצאה היא אותה תוצאה מרגשת, אבל פחות הרגשתי שהיא הורווחה כאן ביושר. לכן, אם יש פרקים שאני חושב שמי שלא צפה בגרסה הישנה של הסדרה כן חייב לחזור ולראות – אלה יהיו ללא ספק הפרקים האלה.

בעונה השניה כבר נחשפתי לתוכן חדש לחלוטין שלא הכרתי, ושם כבר התחלתי להעריך באמת את גרסת הרימייק ומה שבנתה. אהבתי את הדמויות החדשות שהוצגו, בעיקר את רין, שסיפורה האישי היה גם הוא מהמרגשים יותר בסדרה וזה שגרם לי לשנוא את אקיטו יותר מתמיד. אהבתי גם את החבר'ה מהמועצת תלמידים שיוקי עמד בראשה, שבזכותם ראינו כיצד הוא מסתדר בחברת אנשים זרים שאינם משפחתו או טורו וחברותיה. בשלב מסוים אני מודה שזה הרגיש לי כאילו יוקי קצת יוצא מן הדמות מרוב שהדינאמיקה עם החבר'ה האלה הציגה אותו באור שונה. הוא כבר לא היה ה"נסיך" שכולם מעריצים כפי שהוצג לנו בעונה הקודמת, אלא נער חסר ביטחון עצמי שלא יודע כיצד להתמודד עם סביבתו. כשהוצגו לנו הפלאשבקים על עברו (גם שם אקיטו יוצאת בלתי נסבלת) כל זה כבר התחיל להתיישב בצורה הרבה יותר ברורה. תמיד נרמז לנו על הצד הזה של יוקי, על כך שהוא לא מסוגל לקשור קשרים אמיתיים, שהוא תמירד מרגיש מרוחק ועל כך שגם לו יש מה לקנא בקיו – ובעונה זו כל זה הוצג בצורה הבהירה ביותר שבאמת יצקה תוכן אל הרעיונות הללו והפכה אותן לסיפור מרתק.

ועם כבר קיו, גם הוא עבר כאן מהפך. מבחור שיודע רק לצעוק ולשבור דברים, הוא התחיל להתאקלם הרבה יותר בסביבתו, להיות הרבה יותר קר רוח ולהיפתח כלפי טורו, וזה לגמרי חימם את הלב ושימש כהמשך מספק לדרמה של סוף העונה הקודמת. בשלב זה כבר היה קל לנחש איך משולש האהבה שעמד במרכז הסדרה יסתיים, כאשר קיו יהיה ביחד עם טורו ואילו יוקי בכלל יסיים ביחד עם מאצ'י.

לא רק קיו ויוקי – העונה גם שמה הרבה יותר דגש על שתי דמויות נוספות. הראשון הוא שיגורה, שעוד בהתחלה נרמז שהוא יודע הרבה יותר ממה שהוא מראה ושמאחורי החיוך והנחמדות שלו מסתתר מאסטרמיינד שמתמרן את כולם. עדיין לא ברור היה בשלב זה מה היא תוכניתו ולאן מכוון, אבל לראות את הצד הזה שלו הוסיף הרבה עניין לראות לאן כל זה מתגלגל. הדמות השניה שגילינו עליה הרבה היה אקיטו, או יותר נכון הייתה. אם להיות כנה, ספוילרתי כבר לפני שנים על כך שאקיטו היא למעשה נקבה, אך לא ידעתי כיצד זה ישחק תפקיד בעלילה. אפשר להגיד שזה לא ממש שיחק תפקיד ולא שינה יותר מדי, אפילו שזה הטוויסט איתו בחרו לסיים את העונה, אבל כחלק מסיפורה האישי ומעיצוב היחסים בינה ובין טורו – זה היה טוויסט שסך הכל דיי חיבבתי. בעוד טורו היא הכי נשית ועדינה שיש, אקיטו גודלה כגבר, מתלבשת ככזה ונוהגת באלימות כלפי כל סביבתה הקרובה. אקיטו נאלצה להקריב את נשיותה כדי לשמור על משפחתה קרובה אליה, בעוד טורו מצליחה לעשות זאת מבלי לוותר על כך, ועוד למשוך את כולם אליה יותר ויותר עם הזמן – וזו אחת הסיבות מדוע אקיטו כל כך קנאה בה ושנאה אותה.

עוד חשפה לנו העונה לראשונה את האפשרות לשבור את הקללה, כפי שעשה קורנו, עליו אני לא יכול להגיש שהותיר בי רושם מיוחד, אבל הרומן הקטן שלו עם אריסה היה חמוד ואת תפקידו בעלילה הוא מילא כראוי. מכאן היה ברור שהעונה האחרונה תעסוק במירוץ נגד הזמן של טורו להסרת אותה קללה לפני שקיו נלקח בשבי, ולפני שנגיע לאותה עונה אחרונה, רק אהיה חייב לציין שני רגעים מהעונה השניה שהיו מהאהובים עליי בסדרה כולה: האחד הוא הפרק עם המחזה של סינדרלה מהעונה השניה, בו פשוט נקרעתי מצחוק, גם מההכנות וגם מהמחזה עצמו. השני הוא הופעתו של איאמה באסיפת ההורים של יוקי, שיחד עם הפרחים שהביא איתו הפך ב 180 מעלות את האווירה המתוחה והמעצבנת ששררה שם והוציא את האמא משלוותה – אהבתי אותו עוד קודם כאמור, וזה ללא ספק הרגע החזק ביותר של הדמות.

ועכשיו לעיקר: העונה השלישית. דיי חששתי שב 13 פרקים בלבד יזרזו את הסיפור יותר מדי, אך הקצב הרגיש לי מצוין (ונראה שהוצאת הסיפור על הוריה של טורו למיני-סדרה נפרדת טרם לכך). חששתי גם שהוצגה אמא של אקיטו, כאילו מעכשיו מנסים למכור לנו שאקיטו היא למעשה קורבן של הורות מתעללת, מצפים שנסלח על כל מה שעשתה ומשנים את הנבל האמיתי של הסיפור. לא אהבתי את הרעיון ולמזלי זה לא ממש המשיך בכיוון הזה. האמא כן שיחקה תפקיד העונה, אבל לא גנבה את ההצגה, והסיפור של אקיטו היה מעניין בפני עצמו. כאמור, לא רציתי לרחם עליה, אבל גם לא הרגיש לי שמצפים זאת ממני יותר ממה שצריך. הרי בכל זאת, היה צורך בהסבר על התנהגותה, ואותו הסבר הקשור באגדה על האל והחיות ובהבטחה הנצחית לשמור על הקשר ביניהן היה לחלוטין מספק עבורי. אקיטו גודלה כדי להיות נאהבת על ידי בני משפחתה ולא הכירה דרך אחרת לשמור על המציאות הזאת מלבד אותו קשר על טבעי בעזרתו הכריחה אותם לסור למרותה. היא פחדה ממצב בו תישאר לבדה ולא ידעה כיצד לייצר קשרים הדדיים כמו טורו. לכן הרגישה חסרת אונים כאשר קורנו השתחרר מאותו קשר ושהרגישה שגם השאר הולכים ובורחים לה מבין הידיים. זה מה שהוביל אותה לבסוף למעשה הקיצוני של הדקירה של קורנו (שזה היה לגמרי נוראי) וכמעט לפגיעה בטורו עצמה, שכל כך פחדתי שתגיע כשאקיטו הופיעה לפניה עם הסכין.

טורו איכשהו מצאה בליבה מקום לסלוח לאקיטו, ואני חושב שהדרך בה הצליחה להבין אותה ולהציל אותה היא סיום הולם ומתבקש לסדרה, כאשר הקליימקס משלב בתוכו גם את שיא היחסים בין הזוג המרכזי שלנו, קיו וטורו. סיפורו של קיו התגלה במלואו סופסוף, אחרי רמזים שבאו עוד מהעונה הראשונה, החל מסיפור הכובע ועד לאמירות מכיוונו על יד הקבר של קיוקו, וזו ללא ספק הייתה תגלית שהפכה את הקערה על פיה. דבר אחד קצת מציק לי באותו עניין, וזה שהוא פשוט מרגיש שתוזמן באופן נוח מדי. קשה להאמין שבנאדם יכול להדחיק סוד שכזה במשך כל כך הרבה זמן ולחיות לצד הבת של מי שהוא מאמין שהיה אחראי למותה, לחייך ולשמור על קשרי ידידות איתה. כן יכולתי לסלוח על זה, כי הרי מתבקש שרגשות האשמה יתפרצו כאשר הקשר ילך רחוק יותר מאשר תכנן, ואכן עשה רושם שהוא לא ראה עצמו מסיים כאדם שטורו מתאהבת בו, אך אני חושב שזה היה נעשה קצת יותר טוב אם היו גורמים לקיו להיות משוכנע בכך שטורו מאוהבת ביוקי ומשכנע אותה שכך עדיף, אולי אז היה לו קל יותר להתמודד עם כל העניין וגם זה יכל להתחבר יותר לסיפורו האישי ולנבל שבנה לעצמו בדמות העכברוש. זה ללא ספק היה שם באופן מסוים, ואפשר לשער שזו אחת הסיבות שגרמו לו להשלים עם המצב, אבל היה חסר מעט יותר דגש על העניין.

מצידה של טורו, הרגשתי שהיא הייתה מוכנה לסלוח לקיו גם כן קצת יותר מדי בקלות, אפילו בשבילה. מאוד התחברתי לרעיון שהיא מצליחה להיפרד מהזיכרון של אימה שכבל אותה לעברה עוד מהפרק הראשון, ומוצאת בקיו כדמות החשובה לה ביותר להמשך דרכה, זאת היא עשתה בניגוד גמור לאקיטו שהמשיכה להיות כבולה לעבר. העניין הוא שבהינתן תגלית משמעותית ואישית שכזו – הייתי מצפה ממנה לשאול קצת יותר שאלות, להתייסר על העניין ולחשוב על הכל קצת יותר, גם אם לבסוף תגיע לאותה התשובה המתבקשת. להגנתה של טורו, לא ניתן לה יותר מדי זמן לדבר על העניין לפני שקיו הספיק לברוח, מה שהיא ניסתה למנוע, ואחרי שזה קרה כבר היו לה עיסוקים אחרים וחשובים לא פחות – כמו גם ליפול מצוק ולהישאר איכשהו בחיים.

אותם ניטפיקים קטנים אמנם מעיבים מעט על החוויה, אבל הם רחוקים היו מלהרוס את רכבת ההרים המטלטלת בצורת אותם פרקים קליימטים של הסיפור, שכל אחד ואחד מהם היה מרגש ומלא תפניות בפני עצמו. גם לאחר שפונתה טורו לבית החולים, היה נהדר לראות בבית משפחת סומה את ההתייחסות למקרה ואת תוצאת יחסי היריבות בין יוקי וקיו – כעת שיכלו באמת להיות כנים אחד כלפי השני ולהודות שקינו זה בזה. מטרתו של קיו לאורך כל הסדרה הייתה להביס את יוקי, ודווקא בסצנה הזו כאשר מוצא עצמו מוכה וחסר אונים ואכפתיות כלפי העניין, אפשר להגיד שהוא סופסוף עשה זאת – כאשר ניצח בקרב החשוב באמת, הקרב על ליבה של טורו. מאוד אהבתי גם את הדרך שיוקי השלים עם המצב, שלא קיבל את מאצ'י בתור איזשהו פרס ניחומים (אם כי הייתי שמח לו היה לה תפקיד קצת יותר משמעותי בעלילה המרכזית), אלא הבין שיחסיו עם טורו אינם יחסים רומנטים, שכל הזמן הזה ראה בה סוג של מורת דרך שעזרה לו להתבגר ולהתגבר על חולשותיו – ולמעשה ראה בה דמות אם. בעזרתה הפסיק להאשים את הסביבה במצבו ולקח אחריות על חייו, בכך נהיה עצמאי וחדל להיות כלי המשחק של אקיטו.

סיפורם של כל הדמויות בסופו של דבר מתרכז לאותו המסר יפהפה שאומר שאין עליהם לקשור את עצמם בחבלים רוחניים כאלה ואחרים. שמה שמחזיק אותם זו לא קללה, לא סביבתם ולא עברם הקשה, אלא הם עצמם, וברגע שיסכימו לקבל זאת ולקחת צעד לכיוון העתיד – כך גם יוכלו להשתחרר מאותם חבלים. לבסוף היה זה תורו של קיו, שבעזרת העובדה שטורו סלחה לו והצליחה לאהוב אותו למרות הכל, הצליח לבסוף גם לסלוח לעצמו, להתגבר על שנאתו המדומה ליוקי ולהתמודד עם האשמותיו של אביו – שכעת ברור שביטא בדיוק את אותו הרגש והשליך את חטאיו האישיים על בנו. חייב להגיד ששעשע אותי מאוד המפגש המחודש של קיו וטורו, כאשר זו ברחה ממנו בריצה כאילו היא לא הייתה מרותקת למיטה עד לפני רגע, אבל הרגע בו הסכימה לקבל את רגשותיו הכנים באופן סופי היה מקסים ואני מודה שבכיתי כמו תינוק. לראות אותם מתחבקים ומבינים שהקללה כבר איננה היה נהדר, ולראות שהם יצאו לדרך חדשה יחדיו והזדקנו זה לצד זו סגר את הסדרה באופן המושלם מבחינתי.

ולגבי כל השאר – נראה שכל עלילת הסדרה הייתה בכלל תוכניתו הזדונית של שיגורה לראות את אקיטו לבושה בקימונו. סוף טוב הכל טוב.


סיכום

מה עבד:

  • הסדרה מצליחה לשלב באופן מצוין קומדיה יחד עם כך שבונה את הרומנטיקה והדרמה מדרגה אחר מדרגה והופכת רצינית יותר עם הזמן.
  • מכילה קאסט דמויות נפלא עם סיפורים שוברי לב, כאשר כולם עוברים תהליכים משמעותיים במהלך הדרך.
  • קומדיה רומנטית שמצליחה מעבר לקונספט מוקצן לייצר גם עלילה ארוכה, מפותלת ושאפתנית.
  • נותנת מספיק ערך מוסף הן מבחינת התוכן והן מבחינת הפרזנטציה כדי להתעלות על האדפטציה הישנה והמוצלחת בעצמה.
  • סוף מספק מאוד שלוקח את הזמן כדי לסגור את כל הקצוות ולענות על כל השאלות שהועלו מתחילת הסיפור.

מה פחות עבד:

  • איטית יותר מרוב הסדרות המודרניות, בעיקר בתחילתה, מה שמונע ממנה לעשות רושם ראשוני חזק למי שאין לו את הסבלנות לדבוק במסע בן 63 הפרקים הזה.
  • ניכר השימוש בקלישאות השוג'ו המוכרות של שנות ה 90 המאוחרות, מה שעלול להציק למי שרגיל לסדרות חדשות יותר.
  • חלקים מסוימים בעונה הראשונה נעשו בצורה חלשה ביחס לאדפטציה הישנה.
  • כמה מהתגליות בפרקים האחרונים מרגישות שתוזמנו בצורה מעט נוחה מדי ושניתן היה לבנות חלק מהסצנות בצורה מעט יותר משכנעת.
grades4_9

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s