למי שפחות אהב את הבנות החמודות של Railgun, סדרת הספין-אוף השניה (והאחרונה בינתיים) של Toaru Majutsu no Index שמה במרכזה דמות רצינית ומתוסבכת בהרבה – אקסלרייטור כמובן, כפי שניתן להבין משמה. האנימה מ 2019 גם היא, כמו הקודמות בפרנצ'ייז, עיבוד שהכינו סטודיו J.C. Staff לסדרת מנגה פופולרית שרצה 7 שנים החל מ 2013 ומתרחשת מיד בין אירועי העונה הראשונה של "אינדקס" לעונה השניה. אקסלרייטור בדיוק מסיים את הטיפול הרפואי שעבר לאחר שנפגע בראשו ועל אף שהוא עדיין מסוגל לתפקד ולהשתמש בכוחותיו העוצמתיים, הוא תלוי כעת במכשירים כדי לעשות זאת ואינו האספר הבלתי מנוצח שהיה. מנוחתו של הבחור לא נמשכת הרבה והוא נקלע לעימות עם ארגונים חשאיים הפועלים בצללים של עיר האקדמיה, כאלה שהצליחו להסתנן גם לתוך משטרת ה Anti Skill שאמורה לשמור על הסדר (לא משהו שעשו בהצלחה גדולה בסדרות Toaru האחרות עד כה, אז לא הפסד גדול) ומאיימים על ביטחונה של לאסט אורדר.

הדבר הראשון שכדאי להגיד על "אקסלרייטור" זה שבניגוד ל"ריילגאן" זו לא בדיוק סדרה שעומדת בפני עצמה. היא אמנם מציגה סיפור צדדי מנותק משאר הפרנצ'ייז שלא משפיע יותר מדי על שאר הסדרות, אבל היא לא טורחת להסביר דבר על העולם שלה ויוצאת מתוך נקודת הנחה שאתם כבר יודעים הכל, כולל איך הדמויות הגיעו לנקודת המוצא בה הן נמצאות בפרק הראשון. לא הייתי אומר שזה חיסרון מובהק, אלא רק משהו שכדאי לקחת בחשבון לפני שניגשים לצפייה.

ובכל זאת, כסדרה חדשה שהיא לא עונת המשך עדיין היה ניסיון ליצוק לתוכה אופי משלה ולכן עברה מייקאפ ויזואלי שמתחיל מעיצובי הדמויות ונמשך גם לתוך פלטת הצבעים וסגנון האנימציה. אישית, אני לא יכול להגיד שהכי אהבתי את השינוי. האנימציה כראוי מ 2019 יותר מרשימה מזו של "אינדקס", גם אם לא בפער משמעותי, אבל ההחלטות העיצוביות שנלקחו היו פחות לטעמי. עיצובי הדמויות החדשים הם כן מגניבים יותר, בעיקר אקלסרייטור שנראה בוגר מהרגיל, פחות פרוע ויותר באדאס, אבל בו זמנית גם הוא וגם אחרים מרגישים לצערי פחות אקספרסיביים מאשר במקור. הרקעים גם כן ספגו מכה קשה ומרגישים כמעט חסרי נוכחות. עיר האקדמיה גם של "אינדקס" וגם של "ריילגאן" נראית פשוט מרהיב, ופה היא מרגישה חסרת חיים, משעממת ואפורה במיוחד. אם כבר אפור, אולי ההחלטה המציקה מכולן בהקשרים הויזואליים היא רידוד פלטת הצבעים באופן משמעותי. אני מבין שהיה ניסיון לתת לסדרה החדשה מראה רציני ואפל יותר, לכן אין לי בעיה עם לעשות אותה צבעונית ועליזה פחות מהרגיל, אבל יש דרכים לעשות זאת מבלי להפוך אותה למשהו שבפרקים האחרונים כבר נראה כמעט כמו סרט שחור-לבן. דוגמאות טובות לפלטות צבעים כהות וקודרות הרי לא חסר, החל מ Steins;Gate 0 ועד לסדרות יותר איזוטריות כמו B: The Beginning, ושלא נזכיר בכלל את היופי המדהים של סרטי Fate/stay night Heaven's Feel שלא חוסכים בצבע כלל.

אבל נשים את הויזואליה בצד וניגע בעיקר. כסדרת בת המשאירה מאחור את מרבית הדמויות המוכרות מהפרנצ'ייז, ל"אקסלרייטור" משימה הרבה יותר קלה מקודמותיה בכל הנוגע לניהול הנפשות הפועלות בה. מלבד אקסלרייטור, יומיקאווה ולאסט אורדר ואחיותיה, אין כאן הרבה שמות מוכרים שתופסים זמן מסך ולדעתי זה סך הכל דבר טוב. זו סדרה קצרה ממילא וזה מאפשר לה להיות ממוקדת בהרבה ולספר סיפור שקל לעקוב אחריו ושיש הרגשה שהוא מתקדם תמיד. אחת הבעיות הגדולות שהיו לי עם סדרת האם "אינדקס", בעיקר בעונתה השלישית והעמוסה, היה חוסר המיקוד הזה והקפיצה מסט דמויות אחד לאחר בלי שהעלילה מתקדמת לכיוון אחד ברור, אז אני שמח שהפעם זהו לא המצב.

לצערי, זה עדיין רחוק מלהיות מוצלח. צמצום קאסט הדמויות הוא אמנם רעיון מוצלח שמביא איתו הרבה יתרונות כאמור, אך הוא תומן בחובו גם את הסכנה לאבד מן המרכיבים שעשו את הסדרה המקורית למה שהיא, וזו סכנה ש"אקסלרייטור" לא מצליחה לברוח ממנה. את דמותו של אקסלרייטור עצמו אני אוהב. גם אם לא תמיד התלהבתי מהאופן בו הסדרה מציגה את הקונפליקטים והאופי שלו, קשה להגיד שאלו לא קיימים ושהוא לא דמות עגולה ומעניינת, אבל כן אגיד שהוא לא מספיק בעיניי כדי לסחוב סדרה שלמה על כתפיו. רגעי האקשן בכיכובו הם כיפיים והוא באדאס אמיתי, אבל הוא לא בדיוק מתקשר טוב עם הסובבים אותו ושאר הדמויות לצערי לא ממש עוזרות. מעולם לא אהבתי במיוחד את לאסט אורדר, חמודה או לא, ויתר הדמויות הוותיקות מרגישות יותר כמו ניצבים מאשר דמויות בעלות אופי והשפעה ממשית על העלילה. זה משאיר אותנו עם מספר דמויות חדשות, רובן מצד הנבלים, שכרגיל לא מצליחים להרשים במיוחד ולייצר עניין, לפחות כשזה נוגע לאלה שמתמודדים מולם בחצי הראשון של הסדרה. הנבלים מרכזיים שלוקחים חלק פעיל בחצי השני לעומת זאת הם כן קצת יותר מעניינים ואת המוטיבציה שלהם לפחות מפרטים כהלכה. הם עדיין לא הכי סימפטיים ונגררים לקלישאות לקראת הסוף, אבל ההדרדרות שלהם מנקודת ההתחלה ועד לנקודת הסיום כן מרגישה טבעית ואהבתי לראות שוב כמה מהקונספטים המוכרים של עולם הסדרה חוזרים שוב גם כאן כחלק מהתוכנית הזדונית שלהם.

התוספת המרכזית לסדרה היא דווקא מצד הטובים, דמותה של נקרומנסרית בשם אסתר רוזנטל המבקשת את עזרתו של אקסלרייטור כדי לעצור את אותו רוע שמאיים להשמיד את עיר האקדמיה, אליו היא קשורה בצורה מסוימת. סיפורה של אסתר הוא דווקא כן מסקרן ומסתורי, וכאשר מגיעים סופסוף הפרקים המסבירים על עברה וחושפים את אירועי הרקע הקושרים בינה ובין הנבלים המרכזיים אפילו הופתעתי לטובה מכמה שזה נהיה מעניין יותר מן הפרקים הקודמים. עם זאת, יש לי בעיה עם אסתר. היא עצמה… לא מאוד מעניינת. היא טיפוס דיי גנרי, חסרת תועלת ומרגישה דיי כמו פלקט שנועד יותר לצרכי פאנסרביס (לא שזה ספציפית רע). כן אהבתי בגדול את מערכת היחסים שלה עם אקסלרייטור, לפחות מבחינה רעיונית, אבל נראה שפיתוח הדמות שניסו לתת לה בעקבות הדינאמיקה איתו הוא מעניין רק על הנייר והתוצאה לא מרגישה מספיק אפויה.

סיפורה של אסתר אמור להיות סיפור של מי שמאשימה עצמה במצב העגום שנוצר ומשתכנעת לבסוף, בעזרתו של אקסלרייטור, שהיא יכולה להיות הגיבורה שלוקחת אחריות וגם מתקנת את המצב במו ידיה, זאת על ידי כך שתחליט על מה חשבון לה באמת להגן. בפועל, אסתר מבלה את רוב זמנה ברחמים עצמיים, בחוסר יכולת לעשות דבר וגם קשה היה לי להשתכנע שכל העסק הוא באמת באשמתה באופן ישיר וכפועל יוצא של התנהגותה והחלטותיה. גם יחסי המנטור-מתלמדת שיש לה עם אקסלרייטור לא מרגישים כמקפצה ראויה לכדי המסקנה המתקבלת בסוף המסע הזה. הקשר בין דיבורי ה"גיבור" מול "נבל" של אקסלרייטור, שנשמעים הרבה פעמים כמו בלבולי ביצים חסרי משמעות (בדיוק כפי שהיה ב"אינדקס"), לבין המוטיבציה שאמורה לקבל מכך אסתר כדי לפעול באופן אקטיבי ועצמאי ולבטוח בעצמה נראה מקרי בהחלט ובוודאי שלא רעיון פילוסופי שנבנה ובא לידי ביטוי במעשיהן של הדמויות.

זה מהותי במיוחד כי בסופו של דבר הסדרה הזו היא לא באמת סיפורו של אקסלרייטור. הוא אמנם הדמות הראשית, אבל לא תגלו בנקודת הסיום מישהו אחר עליו שלא הכרתם בתחילתה. הוא שם כדי להניע את העלילה, כדי להתגבר על המכשולים וכדי לתת מכות למי שצריך, אבל מי שעוברת את השינוי ומתפתחת במהלך 12 הפרקים הללו היא אסתר, בעזרתו של אותו אקסלרייטור כאמור, והיא זו שעליה באמת מוטלת המשימה לסחוב את הסדרה על כתפיה – משימה שהיא פשוט גדולה עליה בכמה מידות.

אם נחזור לנקודה שממנה יצאנו – אני מרגיש שעם כל מה שהושג בזכות אותו צמצום של הקאסט והדבקות בקו עלילה יחיד ולינארי, איבדה "אקסלרייטור" את הקסם של הפרנצ'ייז, שמבחינתי פשוט לא שלם בלי הדמויות המוכרות של טומה, מיסאקה, אינדקס, קורוקו ואחרים (טוב, אולי אחרים פחות מעניינים). אין כאן את ההומור והכיפיות שהייתה בפרנצ'ייז הזה קודם, ואני מבין שהיה רצון לייצר סדרה שהיא בוגרת, רצינית ואפלה יותר מקודמותיה, משהו שאני לא בהכרח מתנגד לו, אבל התוצאה פשוט לא מוכיחה את עצמה. אולי בעונה הבאה, שלפי פרק הסיום נרמז שעוד עתידה לבוא.

---

סיכום