Kimetsu no Yaiba Movie: Mugen Ressha-hen

אני כנראה לא צריך לספר לכם שלסרט ההמשך של Kimetsu no Yaiba יש סטנדרט מאוד גבוה לעמוד בו. זה הרי לא סתם עוד סרט, מדובר בסרט האנימה המכניס ביותר של כל הזמנים, לא פחות ולא יותר. אם לא חייתם מתחת לסלע מאז שנת 2019 בוודאי גם שמעתם על הפופולריות העצומה של סדרת האנימה, זו גם הקפיצה את כמות המכירות של המנגה המקורית שהצליחה אפילו לערער על המקום הראשון של One Piece בטבלת המכירות לתקופה. ההצלחה הזו היא כבר הרבה מעבר לטרנד עונתי, מדובר בפרנצ'ייז שהוא אחד הפופולריים שידעה יפן בשנים האחרונות ושלחלוטין השאיר את חותמו בהיסטוריה של התעשיה. לכן, ברור מאליו שהצלחה כזאת גוררת את השאלה המתבקשת שמופיעה בכל מקום בו מדברים על הנושא ברשת – זה בכלל מוצדק כל ההייפ הזה?

אז הרשו לי להתחיל את הפוסט הזה בכך שאסיר את השאלה הזאת מעל הפרק: אין לזה תשובה אמיתית ולמען האמת זה פשוט לא מעניין אותי. אפשר לטעון מכאן ועד מחר שיש אובר-הייפ על הסרט הזה, שהוא הצליח רק בגלל התנאים המיוחדים שהתגבשו בתקופת הקורונה, שהעניין במותג לגמרי יצא מפרופורציות ושאין שום דבר מיוחד ב Kimetsu no Yaiba שלא היה קיים כבר בעשרות סדרות לפניה. אני גם מסכים עם חלק מהטענות הנ"ל, אבל בעיקר רואה בדיבורים האלה דיון מיותר וריק מתוכן. איש מאיתנו לא יקבע מה ראוי להצליח ומה לא. הסיבה שיצירה הופכת לפופולרית תלויה בעיקר בכמות האנשים שהיא מצליחה לדבר אליהם, במכנה המשותף שבא לידי ביטוי בזכות שלל מרכיביה השונים – וזה לא הישג שאני חושב שאפשר לקחת ממנה. יותר מהכל, הרי רובנו נסכים שפופולריות ואיכות אינן מילים נרדפות, אז למה זה בכלל משנה כמה אנשים צפו וכמה אנשים אוהבים את הפרנצ'ייז?

הסרט הצליח מאוד. זו עובדה. אני לא חושב שזה סרט האנימה הטוב ביותר בכל הזמנים (רחוק מזה) אבל גם לא חושב שזה אמור להפריע לאף אחד, וזה בוודאי שלא מפריע לי. לכן אגיד מראש – לקבוע מה מגיע ומה לא מגיע לסרט זו התקטננות שאני לא מתכוון להיכנס אליה. יש כל כך הרבה יותר מזה שאפשר להגיד על Mugen Ressha-hen שבאמת מתייחס לתוכן שלו, ולכן, כמו תמיד, אדבר על חוויתי האישית ומה אני חושב על הסרט כיצירה שאיכותה לא תלוי ברעשים חיצוניים.

אז בואו נתחיל בלהסביר איפה בדיוק אנחנו נמצאים: Mugen Ressha-hen לוקח אותנו ישירות לנקודה בה הסתיימה העונה הראשונה של סדרת האנימה, כאשר שלושת הגיבורים שלנו – טאנג'ירו, זניטסו ואינוסקה קיבלו משימה לעלות על רכבת החשודה כרדופת שדים. שם הם מאחדים כוחות עם המבוגר האחראי של המשימה, חבר ה"האשירה" (כמו הקפטנים מ Bleach, רק בלי באנקאי ושטויות כאלה) ראנגוקו קיוג'ורו. עוד משפורסמו הויזואלים הראשונים לסרט, ובהמשך גם הטריילרים, אי אפשר היה לטעות בכך שאותו רנגוקו הוא הכוכב האמיתי הפעם וזה שאנחנו אמורים להתרגש לראות בפעולה. והוא… בהחלט טיפוס מעניין. עם חיוך מאוזן לאוזן שלא יורד מפרצופו, עיניים פתוחות לרווחה, מבט המיושר קדימה בכל רגע וצעקות נרגשות בכל משפט שהוא מעלה על שפתיו, רנגוקו מצליח להיות משעשע כבר מהשניה הראשונה שהוא מופיע על המסך. סאטושי הינו (סאי מ Naruto Shippuden, טאקאגי מ Bakuman, האמאזורה מ Toaru Majutsu no Index) שנבחר לדבב אותו הוא לחלוטין בחירה מושלמת לתפקיד והופך במהרה לרוח החיה של הסרט.

מה שמאכזב בכל העניין הוא שאנחנו לא באמת זוכים להכיר יותר מדי את אותו רנגוקו. עוד בסוף העונה הראשונה הוא הוזכר כמי שעשוי ללמד את טאנג'ירו משהו על כוחות האש החדשים שלו, בתור ההאשירה בעל כוח הלהבה, אלא שכמו שהוזכר לנו בעבר, אש ולהבה הם לא בדיוק אותו הדבר (אל תהיו קטנוניים, זרמו עם ההיגיון הזה) ומהר מאוד מתברר שכל הדיון הזה מוביל לשום מקום. אנו מקבלים אקספוזיציה קצרה על האלמנטים המרכיבים את מערכת הכוחות של Kimetsu no Yaiba (לא משהו מרגש במיוחד אם כבר ראיתם כמה סדרות שונן אחרות בעלות קונספט דומה) ובהיעדר משהו אמיתי ללמוד שיקדם את טאנג'ירו במסעו, מפנים הדיאלוגים את הבמה לחלקו המרכזי של הסרט הזה – האקשן.

על זה בהחלט אין מה להתלונן. האקשן של הסרט מכיל את כל הטוב מסדרת האנימה, כולל האנימציה המרהיבה, הצבעים המהפנטים והאפקטים הסופר מגניבים בכל פעם שהחבר'ה שלנו משחררים את המתקפות המיוחדות שנראות כמו ציורים יפניים מסורתיים בתנועה. אני כבר רגיל לזה במתקפות המים של טאנג'ירו, והמראה הזה גם במתקפות הלהבה של רנגוקו הוא מרהיב לא פחות. מעבר לזה, האקשן רק משתדרג – הוא קצבי יותר, מהיר ומפורט יותר והשימוש ברקעים תלת ממדיים כדי להניע את המצלמה בשלל זוויות יוצר סצנות דינאמיות מהיפות שראיתי במדיום כולו. את סטודיו ufotable כבר שיבחתי לא מעט פעמים בסקירות שלי על יצירות קודמות שלהם (כאשר השיא מבחינתי הוא עדיין הסרט האחרון של Fate/stay night: Heaven's Feel, שאיכשהו הם הצליחו לעבוד עליו במקביל ולשחררו באותה השנה) ואני פשוט לא יכול לדמיין את כל העניין עובד באותה צורה ללא העבודה הדיגיטלית שהחבר'ה האלה יודעים לתת.

לצורך העניין, דווקא לא מדובר באחד הסרטים היפים ביותר שראיתי וגם לא ביצירה היפה ביותר של הסטודיו עצמו. למעשה, האומנות הויזואלית של הסרט לא עולה בהרבה על זו של סדרת האנימה (לא שזאת נראית רע חלילה), היא בסך הכל גרסה מלוטשת קצת יותר שלה. זה פשוט שאם יש חיסרון בולט ל setting של הארק הקצר הזה הוא שכולו מתרחש בנסיעה לילית ברכבת. רוב הרקעים שתראו הם או קרונות הרכבת עצמם או היערות מכוסים הערפל שמסביב. אין כמעט שום דבר מעבר לזה ובכך הלכה למעשה ההזדמנות לייצר מראות סינמטיים ומרהיבים סטייל סרטי שינקאי, ובמקום זאת נתקענו בתפאורה צרה ומוגבלת מאוד. לכן, בהינתן המגבלה הזאת, דווקא אותם משחקים עם המצלמה המתאפשרים אך ורק בזכות הרקעים התלת ממדיים והדינאמיים, המאפיינים את עבודת הסטודיו עוד מהעונה הראשונה, הם חבל ההצלה הדרוש כדי להרגיש שיש כאן חוויה שהיא לפחות קצת גדולה יותר ממה שיכולנו לקבל על מסך הטלוויזיה הקטן.

יותר מהויזואליות תורם לדעתי לכל העניין פס הקול הפנומנלי המלווה את הסרט. יוקי קאג'ורה, שהלחינה את המנגינות גם לסדרת האנימה, גם היא כישרון שכבר הרעפתי עליו מחמאות מספיק בעבר, כך שסביר להניח שאשמע כמו תקליט שבור בפסקה הזו – אבל אני פשוט מאוהב בעבודותיה. אני לא זוכר שזה היה כה משמעותי בסדרת האנימה עצמה, אבל כאן פס הקול תורם משמעותית לחוויה הקלסטרופובית והמלחיצה של הרכבת רדופת השדים. זה ניכר בכל סצנה, בין אם היא אחת מסצנות האקשן הקצביות ובין אם באחת מהשקטות או המרגשות יותר.

אבל אם כבר נגענו בסצנות המרגשות, כל זה עובד לצערי בעיקר בפוטנציה. עם כמה שההפקה מופלאה, לסרט הזה אין באמת סיפור שיסחוב את כל העניין. זה מאכזב בעיקר בגלל הידיעה שמדובר בעלילה קאנונית לחלוטין שמקורה במנגה, זאת בניגוד לסרטים אחרים של סדרות שונן שלרוב ממציאים עבורם איזשהו סיפור פילרי חסר משמעות שלא תורם או מקדם במאומה את עלילת הפרנצ'ייז. ב Kimetsu no Yaiba תהיו חייבים לעבור בסרט כדי להמשיך לעונה השניה, זה חלק בלתי נפרד מהסיפור ושאכן משפיע על הסטטוס קוו של העולם. לצערי, קאנוני או לא, פשוט אין בו דיי תוכן כדי להרגיש שהוא עומד בפני עצמו. אני מבין את ההיגיון בלעבד את הצ'אפטרים של הארק הזה מהמנגה דווקא לסרט. זה קצר, זה נכנס במסגרת הזמן הזאת והתוצאה לא מרגישה מזורזת אפילו במעט, אבל כשאני בא לראות סרט קולנוע אני כן מצפה לסיפור עם קצת יותר בשר ולא רק למערכה קצרה מתוך משהו גדול הרבה יותר.

כאמור, אחרי היכרות קצרה עם רנגוקו אנו כבר ניגשים למכות, ומשם והלאה הסרט מציג לנו פשוט מאבק מתמשך נגד הנבלים שלו, בראשם עומד השד "אנמו" שקיבל בסוף העונה הראשונה קצת מדמו של הנבל המרכזי, מוזאן, כהזדמנות להוכיח את עצמו. אנחנו לא לומדים עליו יותר מדי והוא לא באמת מעניין, הוא סתם עוד שד מטורף וצמא דם. עיקר הפוקוס הוא על כוחותיו המאפשרים לשים את יריביו בתרדמת נצחית (ומכאן שם הסרט) ולהראות להם חלומות מהם לא ירצו לצאת (גם כן, לא בדיוק הקונספט הכי מקורי בזירת סדרות השונן המקומית). אותם חלומות דווקא כן מאפשרים את ההפוגה הקצרה מהקרבות כדי לפתח קצת את הדמויות וללמוד על מה שמניע אותן, אך בפועל זו הזדמנות שמתפספסת. את שלושת הנערים אנו כבר מכירים מספיק ולכן אין שם הפתעות מיוחדות (אבל כן הפוגות קומיות משעשעות), בעוד במקרה של רנגוקו, זה שאמור להיות מעניין וחשוב באמת, אנו מקבלים רק הצצה מעומעמת לעברו שלא בדיוק מתנקזת לכדי מסר משמעותי לכל הסיפור הזה.

וזהו החטא הגדול ביותר של Mugen Ressha-hen. ארק קצר ככל שזה היה במקור, הוא לא באמת בא להגיד לנו שום דבר או להוכיח את צדקת הדרך של אף אחד מהנוכחים בו. הוא כולל בתוכו סיכונים משמעותיים עבור הדמויות ומציב בפניהם מכשולים מהקשים שנתקלו בהם עד היום, אבל אף התקלות כזו לא באמת מפתחת או משנה אותם כאנשים, גבוה ככל שיהיה המחיר שהיא גובה. כן נזרקים לאוויר משפטי מוטיבציה קלישאתיים ואופייניים לגיבורי שונן כמו "תאמין בעצמך!" "צריך להגן על החלשים!" וכו' וכו', בעיקר לקראת הסוף, ואין לי בעיה עם מסרים שאינם מקוריים או פורצי דרך, אבל קשה להגדיר כל אחד מהם כתמה של הסרט ואף לא אחד מגובה בסיפור שבאמת דן ומנסה להוכיח לנו אותו. התוצאה היא סרט חלול שמרגיש ריק מתוכן, בטח לא משהו שיכול לרגש כמו שהוא מתיימר לעשות בסופו, ועל זה לא יוכלו כבר לפצות שום לחן מוזיקלי ולא פריימים ויזואליים יפים ככל שיהיו.

ולפני שאתם מריבים גבה וקופצים להגיד "זה כולה סרט שונן, לאיזה עומק כבר ציפית?" ובכן, אני חולק על הפרמיס של הטענה הזאת מלכתחילה. אפילו One Piece: Film Gold הפילרי (בערך) והרדוד יחסית הציג איזשהו מאבק אידיאולוגי כלשהו על חשיבות העושר והחומריות, ועל אף שהיה ריפ-אוף של סאגה מסדרת האנימה הן בדמויות והן בעלילה שלו, היה לדעתי סרט מוצלח יותר מהאחד עליו אנחנו מדברים, לו פוטנציאל כל כך הרבה יותר גדול והפקה כל כך הרבה יותר מרשימה. זה לא חייב להיות נושא מורכב במיוחד, אבל לכל סיפור שונן באשר הוא כדאי שיהיה משהו שהדמויות נלחמות עבורו ושאותה לחימה מלמדת אותם. גם סדרת האנימה של Kimetsu no Yaiba לפעמים חטאה בחוסר הזה, לכן גם ממנה לא התלהבתי בצורה יוצאת דופן, אבל שם היו מספיק רגעים על פני 26 הפרקים שלה שגם לא זנחו לגמרי את האספקט הזה. ארק העכבישים שלה לדוגמה, שהיה הטוב ביותר לטעמי, הציג זאת נהדר מצד הנבלים שגמעו לחיי משפחה והייתה ניגודיות מאוד יפה ביניהם לבין הקשר של טאנג'ירו ונזוקו.

זה לא שאם אהבתם את הסדרה אין לכם ממה להנות כאן. המאבק עצמו כן מעניין ומלא תהפוכות, גם הסוף עשוי להפתיע אם טרם ספיילרו לכם אותו (לעזאזל עם אנשים ברשת שלא יודעים לשתוק). אם אהבתם את סדרת האנימה אין שום ספק שתהנו גם מהסרט. יש בו את אותן דמויות חביבות, פלוס האשירה אחד מגניב במיוחד, וכמה מהטקטיקות בהן הם נאלצים לנקוט כדי להביס את האיום החדש הן קשות ומעוררות פליאה. זה פשוט שהרבה מעבר לזה אין, כך שקשה היה לי לפתח התלהבות יתרה כלפי המתרחש, אבל היי, אולי מליוני יפנים רואים כאן משהו מיוחד שאני פספסתי.


פינת הספוילרים

הנקודה הבולטת לדעתי כדי להסביר את החוויה שלי מהסרט היא סופו. המוות של רנגוקו אמור היה לרגש (כמות הדמעות והצעקות של טאנג'ירו לא משאירות הרבה מקום לספק), ואני יכול להבין למה ישנם לא מעט אנשים שזה אכן ריגש אותם, הרי מדובר בדמות מגניבה שלמשך כל הסרט הוכיח שוב ושוב כמה הוא באדאס. ובכל זאת, עליי זה פשוט לא עבד. לא הרגשתי שאני מכיר אותו מספיק כדי שבאמת יהיה לי עצוב שהוא הולך. החלום שלו הציג לנו בחטף סיפור רקע קצר על אביו, שלא התרגש מההישג של בנו שזכה בתואר ה"האשירה", ואת אחיו שחלק איתו את הרצון להרשים את האב הלוחם לשעבר. אף אחד מהשנים לא שיחק תפקיד בסיפור הרכבת הזה. אנו לא יודעים מה עומד מאחורי הזלזול של האב בהאשירה ומה היו ציפיותיו מבניו. לו היה זה סיפור בו רנגוקו, ברגעיו האחרונים, מוכיח לאביו שטעה ושעליו להתגאות בו, יכול היה להיווצר בילדאפ שיגרום לסצנה באמת להיות מרגשת – אבל כאמור, זה נשאר בתור סיפור רקע לא קשור במיוחד.

במקום זאת, ברגעיו האחרונים של רנגוקו המסר המתקבל הוא האחד שקיבל דווקא מאימו, גם היא דמות לא קשורה שעלתה כאן אך ורק הצורך באותו פלאשבק ולטובת אותה סצנה בלבד, והוא שעליו להיות גיבור המגן על החלשים שזקוקים לו. זהו תפקיד שרנגוקו לקח על עצמו ועמד בו בגבורה, אבל גם זה לצערי נשאר כסוג של קלישאה חסרת הקשר. הרי במהלך הסרט כולו לא עלה הנושא בשום צורה, זה לא כאילו טאנג'ירו למשל הוא דמות שלא רואה חשיבות בהגנה על החלשים ומשתכנע אחרת בעקבות מעשיו של רנגוקו, הוא למעשה פעל כך בעצמו ללא שום צורך שזה יאמר. זה גם לא כאילו רנגוקו עצמו הגיע למסקנה שכך עליו לפעול בזכות איזשהו דיון שעלה ממעשיהם של יתר הדמויות.

אזאקה, השד שהגיע בסוף הסרט, כן הציע לרנגוקו את האפשרות להיות חזק בכך שיוותר על ערכים שכאלה ויהפוך עצמו לשד – אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. לו היה זה סיפור על רנגוקו שמתפתה ללכת בעקבות הצעה כזו ולבסוף משתכנע שאינה ראויה ושכוח משמעו להגן על החלשים, היה גם זה עובד בתור תמה לסיפור – אך גם כאן זהו לא המצב. לכן, על אף הדרכים המגוונות בהן ניתן היה לפתור זאת, נותרנו עם מותו של גיבור מרשים ביכולותיו ותו לא.

כפרקי מעבר שאינם סיפור שלם בעצמם, דווקא כן אהבתי את ההשלכות של הארק על שאר העלילה הגדולה. טאנג'ירו והחבורה למדו על בשרם את כוחם של השדים החזקים באמת, חוו אובדן והבינו (שוב) שעליהם להתחזק אף יותר. ראינו גם קצת מתוצאות האימונים שלהם כאשר טאנג'ירו הצליח להשתמש ביכולותיו החדשות כדי לסתום את הפצע בבטנו שאיים על חייו. קיוויתי למעט יותר מכך, שכן בקרב עצמו האימונים שלהם לא באו לידי ביטוי והם ניצחו בעיקר בגלל שיתוף הפעולה ביניהם, אבל ניחא. אהבתי מאוד את חלקה של נזוקו במערכה, שהיה כה מתבקש שבתור האחת שהייתה מוסתרת מן העין לא נכנסה לתוך חלום ויכלה לפעול כדי לשחרר את השאר (אוי כמה שהיה חמוד איך שהיא ניסתה להעיר את טאנג'ירו, מת עליה). וכמובן, היה מרשים לראות את טאנג'ירו הורג את עצמו שוב ושוב כדי להתעורר מהחלום ואת אנמו מנסה לנצל זאת כדי לגרום לו לשסף את גרונו גם במציאות.

קיבלנו הצצה קטנה לגבי השדים העומדים בטופ, אלו מן הסתם ישחקו חלק מכריע בארקים הבאים, שהרי הגיבורים כבר הוכיחו את עצמם מול שדים חלשים יותר, ואני מקווה שיש למה לצפות מהחבר'ה האלה שאמורים להיות חזקים יותר אפילו מההאשירה. בינתיים אחד מהם לקח איתו את חרבו של טאנג'ירו, כך שהוא יזדקק לאחת חדשה (שוב), ובתקווה שכל הטרטור הזה בדרך לקבל אחת לא יהיה עוד עיקוף חסר מטרה סיפורית.


סיכום

מה עבד:

  • סרט קאנוני שבאמת משפיע ומשנה משהו בעולמה של הסדרה.
  • אקשן מהפנט שלוקח את האיכויות הויזואליות של הסדרה ומשדרג אותן עוד יותר.
  • שימוש מצוין ברקעים התלת ממדיים כדי לייצר סביבה דינאמית ומהפנטת ב setting שהוא מאוד מוגבל ותמציתי.
  • פס קול מדהים שמעשיר כל סצנה וסצנה.
  • רנגוקו פשוט מגניב, אי אפשר להגיד שלא.

מה פחות עבוד:

  • אין היכרות עמוקה עם המניעים של הגיבורים או הנבלים החדשים שהסיפור מציג.
  • כמויות האקשן באות הרבה על חשבון העלילה הכמעט ולא קיימת, לכן מתקשה הארק הקצר הזה להחזיק חוויה קולנועית העומדת בפני עצמה.
  • החוסר בתמה ובדיון אמיתי על הערכים של הדמויות מותיר את הסרט חלול ומונע ממנו לרגש גם כשנעשים נסיונות נואשים לכך.
grades4_7

2 תגובות בנושא “Kimetsu no Yaiba Movie: Mugen Ressha-hen

  1. *אזהרת ספוילרים*

    האמת היא שהשבוע גם יצא לי לראות את הסרט עם חברים. לא הגעתי עם ציפיות מיוחדות כשהתיישבנו לראות אותו, רק שהוא יהיה עוד ממה שהיה לסדרה הראשונה להציע. אני עוד מנסה לפענח מה בדיוק אני חושב על מה שראיתי, אבל סה"כ אני חושב שיצאתי ממנו די מרוצה. אני נוטה להסכים עם הרבה מהנקודות שלך שהסרט הרגיש קצת ריק מתוכן אמיתי, וכשאני חושב עליו עכשיו אני רואה שתכלס הוא לא קידם ממש את העלילה. לא גילינו שום דבר חדש שלא ידענו לפני על העולם או איך הוא מתנהל, והדמויות הראשיות עצמן גם לא קיבלו תפקיד משמעותי מדי בו. כל מה שהיה חדש בסיפור רנגוקו והנבלים, וגם להם אני לא יודע כמה היה להציע באמת. יתכן שזה המרווח בין מתי שיצאה העונה הראשונה לעכשיו (שנתיים, וואו. הזמן טס), אבל לא הרגשתי שהם היו איום אמיתי על הצוות. הם הרגישו דמויות זרות וחלולות, בלי אישיות מעבר ללהיות נבלים לשם עצמם, וכתוצאה מכך מצאתי את הקונפליקט כולו די ריק. כן, הייתה אנימציה מגניבה וסאונדטראק מוצלח, אבל הם בלבד לא יכולים לסחוב סיפור שלם. אני חושב שהפעם היחידה שבאמת הרגשתי משהו בסרט הייתה בסופו, וגם זה לא היה בגלל מה שקרה לרנגוקו. הסצנה שהייתה הרבה יותר כואבת בשבילי הייתה האחת בה טאנג'ירו רץ אחרי הנבל ליער וזועק לעברו מעומק גרונו. למרות שלא היה אכפת לי מהמוות של רנגוקו כי לא יצא לי להתחבר לדמות עצמה, זה כן גרם לי להבין כמה אני מחובר לטאנג'ירו כדמות. הייתי עצוב בגלל שטאנג'ירו היה עצוב, ולא בגלל שהאירוע עצמו הרגיש לי עצוב.

    אני לא יודע כמה מהעובדה שבחרו לעשות את הארק הזה לסרט עובדת לטובתו. כן יש לו התחלה וסוף מסוימים, וזה הרגע שאנחנו פוגשים את רנגוקו עד הרגע שאנחנו נפרדים ממנו, אבל אחרי הכל זה באמת רק עוד מאותו דבר. אין לסרט הזה בשר בעד עצמו, והוא לא עומד על שני רגליו לבדו. אני לא חושב שצריך לצפות שהוא יעשה את זה בתור סיקוול ישיר לסדרה, ואני תוהה לעצמי אם זה היה מרגיש שונה אם הסרט הזה בכלל היה חלק מעונה 2 במקום שעתיים של אנימציה שתקועות ביניהן. לא קראתי את המנגה ואין לי מושג מה צופן הארק הבא בתוכו, אבל יתכן שהסיבה שבחרו לעשות את האחד הנוכחי סרט היה מלכתחילה בגלל שהוא לא מקדם את העלילה, ולא רצו שהוא יספק התחלה (או המשך) איטיים לסיפור כשחוזרים אליו בעונה 2. אני תוהה.

    משהו ששמתי לב אליו לאורך הסרט היה הדמיון המופלא שלו לאינספשן. מעבר לסצנת הרכבת שמשותפת לשניהם, כל הקונספט של חלומות נעשה בצורה סופר דומה שלא אתפלא בכלל אם המנגאקה לקח השראה משם. בשניהם גם יש אנשים שמכורים שמכורים לחלומות שמציגים את המציאות המנחמת כפי שהם רוצים לראות אותה. הסיפור בדימון סלאייר עדיין הרבה יותר מופשט ועובד איך שהיית מצפה משונן לעבוד, אבל היה מגניב לראות את ההשפעה שהייתה לאינספשן אפילו במדיום הזה. אם כבר הקטע עם החלומות, אהבתי את איך שהתעסקו עם זניטסו בקטע הזה. הסדרה כבר הציבה שהוא הכי חזק כשהוא חסר הכרה, וניצלו את העובדה שהוא ישן בדיוק כמו שהייתי רוצה. טיפה חורה לי שהוא לא לקח חלק משמעותי יותר בסרט מול השד עצמו, כי פוטנציאלית אני רואה איך זה היה יכול להוביל להתפתחויות מעניינות.

    אהבתי

    1. האמת שלא חשבתי בכלל על Inception, פשוט כי הסרט הזה תמיד מתקשר לי עם הרעיון של משהו בתוך משהו בתוך משהו…
      אבל עכשיו שאתה אומר את זה אני בהחלט יכול לראות את הדמיון. נקודת מבט מעניינת.

      אהבתי

להגיב על Archer לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s