Shingeki no Kyojin: The Final Season – חלק ראשון

רציתי לכתוב את הפוסט הזה עוד קודם, אבל נתקלתי בקושי מסוים. בימים מתוחים אלה בהם אנו נמצאים בעיצומה של מערכה צבאית והדיבורים על סימטריה וחוסר סימטריה שוטפים את אולפני החדשות ואת הרשתות החברתיות, קשה לכתוב על עונה שעיקר עיסוקה הוא במלחמה והשלכותיה על כל הצדדים. החלק הראשון בעונתה הרביעית והאחרונה של Shingeki no Kyojin דורש מאיתנו כצופים, בצורה הבוטה ביותר האפשרית, לחקור בדיוק את זה. הוא מתרחש כארבע שנים לאחר סיום העונה הקודמת ולוקח אותנו אל מדינת מארליי הרחוקה השוכנת מעבר לים. מארליי נמצאת בדיוק בעיצומו של מאבק צבאי מול שכנותיה, ההולכות ומצמצמות את הפער אל מול העליונות הצבאית שהעניק כוח הטיטאנים למעצמה. המסקנה מבחינת ראשי הצבא היא ברורה – יש צורך לחזור אל האי פראדיס בו נחלו תבוסה ולנסות שוב להשיג את הכוח של "הטיטאן המייסד" הנמצא ברשותו של ארן ייגאר.

את ארן אנחנו כמובן מכירים כפרוטגוניסט של הסדרה במשך שלוש העונות הקודמות, אך את סיפור העונה הנוכחית אנו חווים דווקא דרך נעליהם של גבי ופאלקו, שני אלדיאנים צעירים הנמצאים בצידו השני של הקונפליקט. שניהם מתמודדים על הזכות לרשת את כוחותיו של הטיטאן המשוריין ולשרת בכבוד את מדינתם אל מול אויבהם הרבים, כולל אלו מהאי המרוחק בו הסיפור התרחש עד עכשיו. אנו צופים בשגרת יומם, לומדים להכיר את המניעים שלהם ואת סביבתם הקרובה. ולא רק הם – למעשה, חלק לא קטן מ 16 הפרקים בחצי הזה של העונה מוקדשים לפיתוח אמפתיה כלפי האלדיאנים השוכנים במארליי, אותם אנשים שאחראים בפועל על הזוועות שגרמו הטיטאנים בעונות הקודמות, והסדרה לא בוחלת באמצעים כדי לגרום לנו להבין את הנרטיב שלהם למאבק הזה.

לפתוח את סיפור העונה הזו כך זו החלטה שאולי עשויה להיות קצת שנויה במחלוקת. כמובן, לא אשמתה של הסדרה שאני מסקר אותה דווקא בימים שכאלה, אבל גם אם נשים את הקונטקסט של ימינו בצד, מי שצפה בפרקי הסיום של העונה השלישית (ואם לא, מדוע אתם קוראים את זה?) שהציגו את עברו של גרישה ייגאר בוודאי יודע שההקבלות הבולטות ביותר שמציגה שינגקי הן לתקופה אחרת לגמרי בהיסטוריה. כמקום ההתרחשות העיקרי הפעם, ההשוואה של מארליי לגרמניה הנאצית בולטת מתמיד, והעובדה שהאנשים איתם אנו נדרשים להזדהות הם למעשה המקבילים לנאצים ולמשתפי הפעולה עימם עשויה להיות מקוממת ללא כל קשר לזמן הצפייה בסדרה.

עם זאת, לא מצאתי העניין כמשהו שיש להתרעם עליו, ולמעשה מדובר בנקודת מוצא מרתקת באופן יוצא דופן. לא האמירה הכללית של הסדרה ולא ההקבלות שהיא עושה הן לדעתי משהו שבאמת יש להירתע ממנו. אני אמנם לא יודע את דעותיו הפוליטיות של האג'ימה איסיאמה, יוצר המנגה המקורית, וגם לא הייתי ממהר להאמין לשמועות (שכבר הספקתי לשמוע לא מעט כאלו שהסתברו כחסרות בסיס לחלוטין), אבל כן אני יכול להגיד שמהיצירה שלו לא עולה ניחוח אנטישמי (אם כבר להפך) או כזה הבא להצדיק את האידיאולוגיה הנאצית חלילה.

הסיבה להימצאות המאפיינים הללו שם היא ככל הנראה אותה הסיבה שבגללה יכולתי לקשור בין הכתיבה על המסרים של הסדרה לבין "ויכוח הסימטריה" המתחולל היום, אחרי שהמנגה עצמה כבר הסתיימה. לא מדובר בסיפור המציג קונפליקט היסטורי כלשהו (גם אם נשים את הטיטאנים בצד) וסיפורם של אנשי פראדיס הוא אינו סיפורם של היהודים בשואה. העולם הוא אחר, המניעים הם אחרים, יחסי הכוחות הם אחרים והאופן שבו מתגלגלים האירועים הוא לגמרי אחר. Shingeki no Kyojin אינה מנסה לספר סיפור היסטורי, אלא סיפור אוניברסלי – אחד שבא לדבר על טבע האדם המייצר עוד ועוד מלחמות שגובות קורבנות רבים ללא הפסקה, גם אם כל צד מרגיש שיש לו את כל הצידוקים שבעולם לצאת אל הקרב. אין זה סיפור שבא לבקר או לשפוט עם או מאורע כזה או אחר, אלא סיפור המשתמש במאפיינים של הזוועות הגדולות בהיסטוריה האנושית כדי להראות שטבעו של מעגל האלימות הוא להביא אותנו לאותה נקודת השפל הקיצונית ביותר שיכולה להיות, ממנה נראה שבלתי אפשרי לצאת.

את המסר הזה מעבירה הסדרה בצורה מופתית דרך דמותו של ארן, שאמנם נדחק קצת הצידה הפעם ואנו כאמור כבר לא רואים את הדברים דרך העיניים שלו, אך הוא מניע את העלילה יותר מתמיד. נגעתי בקטנה בחוסר הצדק שעשו מעריצי הסדרה ביחס שלהם אל הבחור כשכתבתי על העונה השלישית בזמנו, אבל אפילו אני לא תיארתי את מידת הפוטנציאל לשינוי שעוד יכול להתרחש בו. ארן של עונה 4 הוא לא ארן של עונות 1-3. הוא בקושי מזכיר אותו. אין בו לא מהצעקנות ולא מהבכיינות שאפיינה אותו קודם לכן והוא לחלוטין לא הלוזר שהיה – למעשה הוא הפך לבאדאס רציני, קר רוח וחסר רחמים. זה מפתיע וקיצוני, ואני מודה שלפעמים הרגיש לי כאילו קיים איזשהו חור של אירועים בין העונה הקודמת לזו הנוכחית (על אף שפלאשבקים להשלמת הפערים לא חסרים) שיסבירו את זה עד הסוף. עם זאת – אני פשוט מת על זה.

זה כן מרגיש כמו התפתחות טבעית של דמותו אם לוקחים בחשבון את הנקודה בה עזבנו אותו בסוף העונה הקודמת, אז הביט אל הים הגדול בפעם הראשונה והבין שהאויב האמיתי אינו הטיטאנים, אלא בני האדם השוכנים מעבר לקו האופק. הילד ששם לעצמו את הנקמה כמטרת חייו ונשבע "להרוג את כל הטיטאנים" לא יכל למצוא דרך אחרת להתמודד עם הידיעה הזאת מלבד להפנות את כל השנאה שצבר לעבר אותו אויב חדש, עם הידיעה הצורמת שהוא אינו שונה ממנו בהרבה כפי שחשב – וזה מה ששבר אותו מנטלית. את רסיסי השברים הללו אוסף הבחור שלנו לכדי מטרה אחת פשוטה: "הדרך היחידה לנצח היא להילחם" קובע ארן בעונה זאת – וכך הוא פועל. ללא מעצורים ולא משנה כמה הרס הוא ישאיר מאחוריו.

כדי להדגיש עוד יותר את הסדר העולמי שהתערער לנו בסופה של אותה עונה, דמותו הישנה של ארן עדיין חיה וקיימת דרך לא אחרת מאשר גבי, אותה נערה אלדיאנית צעירה. כמו ארן בצעירותו, גם גבי צעקנית ולהוטה להילחם ולנקום באויביה (אלא שבניגוד אליו היא גם טובה בזה), וגם היא בשלב זה תופסת את העולם כצבוע בצבעים של שחור לבן. מבחינתה תושבי פראדיס הם מפלצות, כך למדה וזה הקו המנחה אותה. כמו ארן שזינק לעברם של אותן מפלצות בידיעה שהשמדתן היא עשיית הצדק המתבקשת – כך גם עושה גבי, אלא שהפעם אנו יודעים מראש כמה האידיאולוגיה הזו רחוקה מן האמת.

ואמנם השניים הללו מציגים באופן המובהק ביותר את התמה של העונה ושל הסדרה כולה, אך גם לאלו הסובבים אותם יש תפקידי מפתח מעניינים לא פחות. אל המאבק הפנימי של ריינר והבלבול שנוצר בתוכו הכרנו עוד בעונה השנייה, אך הפעם הסדרה לא מסתפקת בלהציג לנו את ההתנהגות המוזרה שלו, היא מראה לנו את כל מה שהוביל לכך וכיצד המהלומות שספג במהלך הדרך יצרו אצלו טראומה ורגשות אשם אותן הוא סוחב עד היום. גם את זיק אנו זוכים להכיר יותר ולשמוע את סיפורו האישי דרך נקודת מבטו שלו ולא דרך זו של אביו, והוא ללא ספק אחד הדמויות המסקרנות והמפתיעות של העונה. ועם כמה שאני אוהב את שני אלה – זהו פאלקו, איתו נפתחת העונה, שמהווה כנראה את הדמות החשובה והמעניינת ביותר שלה. הוא נער תמים בלי הישגים מרשימים במיוחד ובחור טוב לכל הדעות (מה שלא מובן מאליו בעונה בה הגבול בין טוב ורע מטשטש כל כך וכולם בוגדים על ימין ועל שמאל), אבל נראה שביחס לכל המבוגרים (ולחברתו הטיפשה) הוא מבין את העולם טוב מכולם. אני לגמרי משתוקק לראות איזה תפקיד הוא ישחק בחציה השני של העונה לכשיבוא.

ואם כבר החצייה הזאת לשניים שוב – קשה להגיד שזה לא היה צפוי, אבל יש בזה משהו מרגיז. זה לא מרגיז כי 16 הפרקים שקיבלנו הם לא מספיקים, אלא כי מאז הסתיימה העונה הקודמת והתקבלה הידיעה שהמנגה קרובה לסיום, נראה היה שישנו לחץ מטורף מצד המפיקים להספיק ולסיים את האנימה במקביל למנגה ולהכות בברזל כל עוד הוא חם. זאת כמובן החלטה נכונה כלכלית, מי מאיתנו שצפה בסדרה מאז התחילה בוודאי וזכר את ירידת ההייפ ב 3 וחצי השנים שעברו בין העונה הראשונה לשניה, והרי הפקה בסדר גודל שכזה לוקחת זמן רב ולסטודיו יש מחויבויות נוספות. הבעיה היא שאותה החלטה היא זו שהביאה לבסוף ללקיחת המותג מידיהם של אנשי סטודיו WIT, שעשו עבודה יוצאת מן הכלל על שלושת העונות הקודמות ופשוט לא יכלו לעמוד בלוח הזמנים הצפוף הזה, ומציאת בית חדש עבורה. אחרי שסטודיואים רבים סירבו גם הם, לבסוף לקחו סטודיו MAPPA את המושכות (ועל התוצאה מיד אדבר), ואז נשאלת השאלה: אם בכל זאת הגענו למצב היום בו המנגה כבר הסתיימה והחצי השני של העונה ישודר רק בחורף 2022 – מה עשינו בכך? מה היה כל כך בוער?

כשהגיעו החדשות על החלפת הסטודיו לא יכולתי שלא להיות מאוכזב. שלא תבינו לא נכון, אני אוהב את הסדרות של MAPPA סך הכל, אך קשה לי להגיד שמבחינת רמת ההפקה הם הגיעו עד היום לרמות המטורפות שהציגו WIT בעונות הקודמות (ובחלק 2 של עונה 3 בפרט), ולכן קשה היה לקבל את העובדה שהולכת להיות ירידה ברמה והעדפתי שהיו מחכים שנה-שנתיים נוספות. למרבה המזל אני יכול להגיד שהופתעתי לטובה. הירידה באיכות אמנם קיימת, אך אינה משמעותית כפי שחשבתי שתהיה. אני לא יודע איך הצליחו ב MAPPA תוך זמן קצר כל כך להגיע לרמות השקעה ופירוט שכאלה, תוך כדי שהם עובדים על מספר סדרות אחרות במקביל ובסטנדרטים גבוהים במיוחד (רק לשמוע על הביקורת הפנימית המפורסמת כיום אודות תהליכי העבודה הסיזיפיים בסטודיו עושה צמרמורת), אבל קשה שלא להעריך את מה שיצא בהינתן התנאים.

העונה החדשה נראית עדיין טוב, בוודאי יותר ממרבית סדרות האנימה המשודרות כיום. רוב הביקורת (הרעשנית עד כדי איומים ברצח כנגד אנשי הסטודיו) היא על כך שהטיטאנים הפעם מונפשים ב CGI, וזה אכן מאכזב ומורגש, אבל לא גורע באופן מהותי מהוויזואליות שנותרה מרשימה (ובסך הכל הטיטאנים לא נראים רע, יותר טוב מאשר הקולוסאל שגם הוא היה ב CGI בעונות 2-3). לטעמי החלק שהכי נפגע הוא דווקא הסצנות בהן משתמשים בציוד ה 3D Manuever Gear שתמיד היו החלק האייקוני והמרשים ביותר באנימציה של WIT והוכיח את עליונותם בהזזת הדמויות בסביבה תלת ממדית. יש אמנם משמעותית פחות סצנות כאלו הפעם (ובכלל, זו עונה עם מעט פחות אקשן מהרגיל, בוודאי כאשר מדובר בלחימה של בני אדם מול טיטאנים), אבל גם כשהן קיימות זה באנימציה הרבה יותר "סטנדרטית" והרבה פחות דינאמית ומרשימה.

עוד חבל לי על פס הקול החדש שהלחין יאמאמוטו קוטה, שקצת פחות אפי ומגוון מזה של הירויוקי סוואנו שהיה מוטב להשאירו (אם כי ישנם כמה מנגינות אייקוניות שכן חוזרות), אבל בסך הכל, עם להיות כנה, אני לא חושב שלהחלפת הסטודיו היה משקל כה גדול כמו שציפיתי שתהיה לה. חשבתי שזה יהיה כה בולט ומפריע שאצטרך לפתוח את הביקורת בתלונות על העניין, אך בשלב זה אני מרגיש כי מדובר בזוטות וגם הכמות שבה כן פירטתי עשויה להוציא את העניין מפרופורציות. העונה עדיין זורמת נהדר ושומרת על הדרמטיות ברגעים הגדולים מהחיים שלה. מעבר לכך היא גם ככה שונה מאוד מבחינת סגנון האקשן שלה והסיפור שלה, אז אין מספיק מקום להשוואות שיציקו בראש ויזכירו במהלך הצפייה מה היא יכלה הייתה להיות.

אם מישהו היה צריך תזכורת לכך ש"שינגקי" היא קודם כל סיפור עמוק וכתוב היטב ורק אחר כך סדרת אקשן עם אנימציה יפה – אני חושב שהעונה הזאת מוכיחה זאת טוב מכולן. אני בטוח שכמעט כל מי שרצה לצפות כבר צפה בה (אני זה שבאיחור, כרגיל), אבל לטובת הבודדים שאולי לא, אני יכול רק להפציר בכם: אל תתנו לא לטיעונים על נושאים שנויים במחלוקת שהסדרה עוסקת בהם ולא לאלו על רמת האנימציה המשתנה לגרום לכם להימנע מהעונה הנוכחית. בוודאי לא לכאלה על כך שהיא "אוברייטד" (מושג שנזרק לכל עבר ולא אומר כלום ושום דבר). להתלונן תמיד אפשר על מה למצוא (לי אישית בכלל מפריע החוסר יכולת של המעריצים להימנע מספוילרים), אבל זה לא משנה את העובדה ש Shingeki no Kyojin, גם בעונתה האחרונה (ובמובנים מסויימים בעיקר בעונה הזו), היא אחת הסדרות הכי שאפתניות ומלאות תהפוכות שנראו על המסך בשנים האחרונות, וכזו שלא מאבדת את המומנטום ככל שהיא מתקדמת אל הקליימקס (וזה לא מובן מאליו בכלל). כל פרק שלה הרגיש לי כמו חוויה מדהימה בפני עצמו ואני שמח שיצא לי לצפות בעונה ברצף – כי זה לחלוטין היה שווה את זה ועבורי מדובר באחת הצפיות המהנות ביותר שהיו לי בשנים האחרונות.


פינת הספוילרים

אני קודם כל חייב לציין לטובה את הסצנה מפרק 61 (השני של העונה) בה ריינר יושב עם משפחתו לארוחה ונשאל על חוויותיו מפראדיס. הם מתייחסים לאנשי האי כאל מפלצות וכך גם ריינר מנסה לתאר אותם, אבל כאשר הוא נכנס לפרטים, מבלי לשים לב לכך, התיאור שיוצא מפיו הוא של אנשים נורמטיביים לחלוטין. בהתחלה צחקתי נורא, בכל זאת, להגיד באותו משפט בצורה כה רצינית כמה הם נוראיים ולתת כדוגמה את מקרה תפוח האדמה של סאשה זה פשוט מגוחך, בעיקר אם זוכרים את הסצנה המקורית. זה רק כשהמצלמה הופנתה לשאר היושבים לשולחן שהבנתי את המהות והעוצמה האמיתית של הסצנה, כאשר כולם נראו מזועזעים מעצם העובדה שהוא אכן תיאר את אותם "שדים" נוראיים מפראדיס כבני אדם. זו הייתה בשבילם שבירת הקונספציה שהם נלחמים ברוע מוחלט, באויב שכל נזק שנעשה לו מוצדק לחלוטין, והם לא היו מוכנים לקבל זאת.

גם ריינר עצמו לא היה בטוח במחשבותיו, כך נראה. כאשר פגש בארן הוא ירד על ברכיו והתחנן שיעניש רק אותו על חטאיו. ריינר הודה שעשה את שעשה מסיבות אנוכיות. שהוא רצה להיות גיבור והוא מבין שמעשיו אינם עשיית צדק אמיתית. אז הרגיע אותו ארן ואמר לו ששניהם בדיוק אותו הדבר. ואכן זה כך. ארן הבין כעת את מה שריינר סירב להודות שידע כבר מזמן, שהאויב מהצד השני אינו מפלצת ואינו רוע מוחלט. ובכל זאת, הבהיר ארן, דווקא מכיוון שהם זהים בהשקפתם – גם הוא אינו יכול להביא עצמו לסלוח ולעצור את המאבק. הסצנה ההיא הייתה תמצית היריבות בין השניים, העומדים כל אחד בראשו של צד אחר של המלחמה, ונראה שזו מלווה את הסדרה כולה ותפתח גם החלק הבא של העונה. שניהם כנראה ימשיכו להילחם עד אשר אחת מהם יפול סופית, וביניהם נמצא פאלקו המבין את שני הצדדים ולא יודע כיצד לעצור את שפיכות הדמים.

מה שכן, אני עדיין לא משוכנע לגמרי לגבי השינוי של ארן. כמו שאמרתי, זה מרגיש שמשהו חסר כדי להבין זאת עד הסוף, והוא כה קיצוני עד שאני לא יכול שלא לחשוב שלפחות עבור חלק ממעשיו מדובר בסוג של הצגה שהיא חלק מתוכנית גדולה יותר (בכל זאת, כבר ספגנו כמה וכמה שקרים בעונה הזאת, אז קשה להאמין לאף אחד חוץ מלפאלקו). אני יכול להבין את הרצון שלו ללכת עד הסוף, אבל לא כשזה בא עם היחס הקר הזה כלפי חבריו, בהם הוא נוהג בצורה שכלל אינה מתאימה לו, בוודאי כאשר דואגים להזכיר לנו עם פלאשבקים כמה הם חשובים לו יותר מכל דבר אחר.

את האמת שציפיתי שהעונה תתחיל איזושהי מלחמה ענקית ואחרונה במארליי, אבל נראה שחוץ מהמבצע (הדיי מטורף בעצמו) שתכנן ארן לא היה שם הרבה, ושבסופו של דבר הכל חוזר לפראדיס. אני לא יודע אם אנחנו נכנס ישר למערכה האחרונה או שיש עוד כמה טוויסטים בדרך (עוד לא שכחתי מאנני. אין סיכוי שהיא נחה כל הזמן הזה בצד בשביל כלום). כן ספויילרתי חלקית לצערי (וגם את המוות של סאשה הרסו לי לצערי טרם התחלתי לצפות בעונה הנוכחית), אבל אם נשים את מה שאני כן יודע בצד, אני יכול לנחש שכפי שתוכנן לשנות גנטית את תושבי פראדיס כך שלא יוכלו להביא ילדים לעולם, יתכן וניתן יהיה לשנותם כך שלא יוכלו להפוך לטיטאנים, מה שאולי יביא לסיומו של הסכסוך. נחיה ונראה. שמעתי הרבה קולות מאוכזבים מהפרק האחרון של המנגה, אבל אנשים נוטים להגזים ואני בינתיים שומר על אופטימיות. גם אם הסוף עצמו יהיה מאכזב במקצת, קשה יהיה להמעיט בערכו של יתר המסע המדהים הזה.


סיכום

מה עבד:

  • העונה הכי מורכבת מבחינה נרטיבית של הסדרה עד היום.
  • כמויות של טוויסטים ותהפוכות שפשוט לא מפסיקות להגיע.
  • לוקחת צעד קדימה את הדמויות שלה ומוסיפה דמויות חדשות ומרתקות לא פחות.
  • ממשיכה להפציץ ברגעים גרנדיוזים ומלאי הייפ, מבלי להוריד לרגע את הרגל מהגז.

מה פחות עבד:

  • ירידה מסוימת באיכות האנימציה, עם מעבר לטיטאנים ב CGI ואיבוד הסגנון היחודי של סטודיו WIT.
  • פס קול מעט פחות מגוון ומרשים.
  • התספורת של מיקאסה. למה? ):
grades4_10

3 תגובות בנושא “Shingeki no Kyojin: The Final Season – חלק ראשון

  1. ראיתי סברה שאומרת שהתספורת של "Mikasa Ackerman" היא כדי להידמות לתספורת שהייתה ל-"Eren Jaeger" בעונות 1-3.

    אהבתי

  2. מחכה לחלק 2 ?
    אני קורא מנגה, ואני יכול להגיד בלב שלם לגמרי
    חלק 2
    יהיה
    החלק הכי טוב
    והעלילה הכי טובה
    שהייתה בשינגקי נו קיוגין
    אי
    פעם

    אהבתי

להגיב על רועי לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s