Fate/Grand Order: Shinsei Entaku Ryouiki Camelot 1 – Wandering; Agateram

הסרט החדש (שהוא הראשון מבין שניים) של Fate/Grand Order הוא עיבוד לפרק השישי של משחק המובייל, כלומר זה שמגיע כרונלוגית לפני סדרת האנימה של Babylonia אותה סיקרתי לפני כשנה. את הראנט שלי על הבלאגן בסדר כבר כתבתי באותה סקירה, כך שלא אחזור עליו שוב (ולאלו מכם שחדשים ל Grand Order או ל Fate בכלל, מוזמנים לעבור במדריך "מאיפה להתחיל? – Fate" כדי לקבל קצת מושג היכן ההרפתקה החדשה הזו נכנסת בטיימליין). בכל אופן, מדובר בעוד קפיצה בזמן של פוג'ימארו ומאש, הפעם הם חוזרים לממלכת ירושלים של שנת 1273, מיד לאחר כשלונו של מסע הצלב התשיעי בו ניסו הצלבנים בפעם האחרונה לכבוש את ארץ הקודש. השיבוש הנוכחי ברצף הזמן הוא שהשורדים האחרונים של מסע הצלב ההוא קיבלו לידיהם את הגביע הקדוש שהשלים עבורם את המלאכה. לרוע מזלם, שלטונם לא שרד זמן רב, כאשר שני סרבנטים שהופיעו באזור, אחד המכונה "מלך האריות" והשני "מלך השמש", ביססו כל אחד את ממלכתו בקצה אחר של הארץ והשמידו כל זכר לאותם צלבנים שהיו שם קודם לכן. כעת, על פוג'ימארו ומאש למצוא מי מבין השניים מחזיק בגביע הקדוש ולהשיב את רצף הזמן חזרה למסלולו.

שלא כהרגלי, אתחיל הפעם לפרט את חוות דעתי מהשורה התחתונה: נתתי לסרט של "קמלוט" את הציון 6/10. זה ציון יחסית נמוך, בוודאי כאשר מדובר על כותר מתוך פרנצ'ייז "Fate" הכה אהוב עליי, אבל שלא תטעו – דווקא כלל לא התאכזבתי. נכון שציפיתי בקוצר רוח ליציאתו של הסרט, אך מעולם לא פיתחתי ציפיות שהוא יהיה איזשהו אירוע קולנועי היסטרי. מעבר לעבודת העיבוד עצמה, בה עוד אגע בהרחבה בהמשך, מדובר בסיפור שחציו הראשון הוא יותר ביסוס של הדמויות והכוחות הפועלים באזור, כאשר כל האקשן הגדול, התגליות המפתיעות והשיאים העלילתיים שמורים יותר לחלק שיגיע בסרט ההמשך. מבחינה זו אפשר להגיד שהפורמט הנוכחי לא בדיוק עושה ל"קמלוט" צדק. הסיפור לא נכתב בשביל המסך הגדול, אלא כדי להוות רקע למשחק, כך שבמקור ניתן היה לקחת את הזמן ולבנות את העולם תוך כדי שזורקים על השחקן קרבות בין cutscene אחד לאחר על מנת שלא יאבד את הסבלנות. כסרט עלילתי שצריך לתפוס את תשומת ליבו של הצופה מבלי להסתמך על כל האינטרקציה הזאת, לצערי זה פחות עובד.

לכן, כאשר אני שומע שרוב הביקורת המגיעה מהמעריצים כלפי הסרט היא על התוכן שנחתך, אני מוצא עצמי מתקשה להסכים. כן, דילגו כאן על לא מעט, שינו סדר של מאורעות ואיחדו בין סצנות שונות כדי לחסוך בזמן. אין ספק שבניגוד לסדרת הטלוויזיה של "בבילוניה", שיכלה להכניס כל פרט ופרט לאדפטציה ואף לכלול כמעט כל סצנת אקשן, מיותרת ככל שתהיה, על מנת לספק את ההתרעננות הנדרשת בין הדיאלוגים הארוכים, האדפטציה הנוכחית לוקה בחסר מאוד. עדיין, אני לא חושב שהרחבת העיבוד הזה לשלושה סרטים היה משנה בהרבה, אולי אפילו פוגע, שכן אם היה מסתיים הסרט הראשון בנקודה מוקדמת אף יותר של הסיפור – כנראה שזה היה מרגיש כמו סרט ריקני ומשמים עוד יותר ממה שקיבלנו.

אני חייב להודות, אני גם לא לגמרי מבכה את חסרונן של שתי דמויות שלא מצאו את דרכן לגרסה המונפשת. כן היו לשתיהן רגעי חסד משעשעים במקור ותרומה מסויימת בקליימקס, אבל מעולם לא הרגשתי גם שם שאכפת לי מקיומם יותר מדי. החוסר הזה בתשומת לב לדמויות צדדיות ולרגעים קומיים כן הופך את "קמלוט" המונפשת לגרסה פחות "חיה" וזורמת מזו של המקור, אבל גם כזו שמייצרת טון אחיד וברור יותר, כזה שהוא יותר רציני ומתכתב טוב יותר עם המשך הסיפור.

מה שלדעתי צריך להדאיג יותר את צופי האנימה שלא מכירים את המשחק הוא הנגישות של הסרט. בשעה וחצי שהוקצתה לו אין באמת זמן לבזבז על הסברים, לא להרחיב הרבה על מה שמתרחש במהלך העלילה עצמה ובוודאי שלא בלהסביר את הקונספט של Fate/Grand Order עצמה או לתת אקספויזציה כלשהי. זה אומר שסיכוי טוב שתמצאו את עצמכם מבולבלים ושיתכן שתדרשו לקריאה מסוימת באינטרנט (בתקווה הסקירה הנוכחית הספיקה לעשות לכם סדר מינימלי) כדי להבין מה לעזאזל הולך כאן. באופן פרדוקסלי למדי, דווקא מי שכבר צפה ב"בבילוניה" קודם לכן, זו שאמורה להגיעה מאוחר יותר כאמור, כן צפוי לנחיתה רכה יותר שכן הקונספט הוא בסך הכל דומה.

הקצב המהיר הזה פוגע, אבל כפי שכבר הוכח באדפטציות קולנעיות קודמות של Fate, גם על זה ניתן להתגבר באמצעים ויזואליים כאלה ואחרים אם שואפים מספיק גבוה – וזו כנראה הנקודה בה האדפטציה באמת נכשלת מבחינתי. "קמלוט" של סטודיו Signal.MD (סטודיו בת של Production I.G שעתיד גם לעבד את המנגה Platinum End עליה כתבתי לא מזמן) סך הכל נראית לא רע, היא לא הדבר הכי יפה ויזואלית שיצא מהפרנצ'ייז וגם עיצובי הדמויות הם לא מהטובים ביותר שנתקלנו בהם, אבל היא לחלוטין מרגישה כמו סרט קולנוע לכל דבר ועניין. הבעיה היא שאין בה אפילו מעט מה"נשמה" שהייתה בסדרת הטלוויזיה של "בבילוניה" (ואת האדפטציות של ufotable נשים בצד, כי זו כבר השוואה לא הוגנת). היא עוברת על הביטים של התסריט שלה אחד אחרי השני, כאילו כדי לצאת מידי חובה, אבל כמעט שלא יוצאת מגדרה בשום רגע כדי לגרום לאף סצנה שלה להרגיש כמו משהו באמת מרגש או פנומנלי בצורה מיוחדת.

לא מדובר רק על אנימציה, אלא גם על פאנסרביס, וכשאני אומר את זה אני לא מתכוון לסצנות אצ'י או כל מיני זוויות צילום לא צנועות על הדמויות (לא שהייתי מתנגד, "בבילוניה" לא חסכה בכלל באספקט הזה), אלא למובן הרחב של המושג. אני יודע ש"פאנסרביס" הפכה למעין מילת גנאי עבור חלקים מהקהילה, כאילו מדובר בתוספת בלתי רצויה שרק מורידה מערכה של היצירה, אבל מקרים כמו זה הם כנראה הדוגמה הטובה ביותר לכך שלא (תמיד) כך הדבר. Fate/Grand Order היא בראש ובראשונה מוכוונת עבור המעריצים האדוקים של הפרנצ'ייז, פאנסרביס הוא לא רק חלק אינטגרלי בה – הוא מהות קיומה. מדובר במותג המאחד את שלל הדמויות והיקומים של Fate, מרחיב עליהם ויוצר עבורם סיפורים חדשים, מעין גרסת "הנוקמים" של כלל הסיפורים הללו, והרי אף אחד מאיתנו לא מתאר לעצמו את "הנוקמים" בלי בדיחות, רפרנסים וקריצות לאספקטים הכי מזוהים עם גיבורי העל שלה.

וזה אמור היה להיות קל. אמנם אין כאן ממש פרצופים מוכרים ברמה של רין, טאיגה וגילגמש שהופיעו ב"בבילוניה", אבל גם ל"קמלוט" לא חסר כלל, ושמה הוא כנראה הרמז העבה ביותר לכך. שלל אבירי השולחן העגול של המלך ארתור שהופיעו בסדרות Fate השונות מככבים כאן על המסך: זה כולל את לנסלוט מ Fate/Zero, מורדרד מ Fate/Apocrypha, גאווין מ Fate/Extra: Last Encore, וכוכב הסרט שהוא סר בדוויר שהופיע בפרקה האחרון של Fate/stay night מ 2006 (ומה שמתרחש באותה סצנה ספציפית הוא דיי חשוב להבנת דמותו בסרט, כך שמי שכן טרח לצפות בה – הרוויח). אם אתם שואלים את עצמכם כיצד האבירים של הממלכה הבריטית מתקופה אחרת לחלוטין קשורים לירושלים של תקופת הצלבנים – את זה אשאיר כבר לסרט לספר, גם אם בניגוד למשחק הוא לא ממש טורח לשמור את הכל בגדר הפתעה. הנקודה היא שעם כל כך הרבה דמויות שכבר כיכבו ב Fate בעבר, כמות הרפרנסים והקריצות למערצים היא פשוט אפסית, כאילו אותם סיפורים לא סופרו מעולם. הדבר הכי קרוב שאני יכול להעלות על הדעת הוא ניגון ורסיה של המנגינה "Sword of the Promised Victory" (את זאת של הסרט עצמו לא יכולתי למצוא עדיין, אז תסתפקו במקור) באחת מסצנות הקרב, מה שבהחלט היה הפתעה מבורכת בעיניי, אבל מעבר לזה כמעט כלום ושום דבר. במקרה של בדוויר כאמור ישנם אזכורים לעברו, עם כמה תמונות אייקוניות במיוחד, אבל גם זה הרגיש עבורי פשוט מעט מדי.

ועדיין, זה לא שאין ממה להנות בסרט הזה. על אף שהוא לא הדמות המרכזית, בסרט יש הרגשה שאור הזרקורים מופנה כלפי בדוויר ושהוא הפרוטגוניסט של הסיפור ולא פוג'ימארו – ולדעתי זה מצוין. בסקירה שלי על "בבילוניה" התלוננתי על כך שדמותו של פוג'ימארו לא עברה חלק את המעבר מהמשחק לגרסת האנימה, פשוט כי במקור הוא אינו ממש דמות מלכתחילה, ואם לא מנסים לתת לו קצת יותר רבדים ואישיות מעניינת – לצמצם את זמן המסך שלו לטובת מי שבאמת מעניין זה גם סוג של פתרון. הסיפור של "קמלוט" בהחלט יושב טוב יותר על בדוויר, הוא זה שיוצא כאן למסע שבאמת משמעותי ואישי עבורו, בו הוא לוקח על עצמו את המשימה להתמודד לבדו אל מול כל השדים שסוחב מן העבר והלבטים שלו לגבי העתיד. אותו טון רציני יותר של הסרט בהחלט עוזר להעביר זאת בצורה מצוינת.

גם דמויות משנה נוספות, ביניהן כאלו שחדשות ל Fate, מקבלות כאן יופי של הופעת בכורה. סר טריסטן הוא אחד האבירים היותר מאיימים בסרט הזה (ולחלוטין האחד עם הנשק הכי מגניב) והקשת הפרסי אראש מספק כמה מהדיאלוגים והסצנות הטובות ביותר הסרט – הוא כנראה גם הדמות היחידה שממש מגיעה למיצוי בו. דמות נוספת שכבר הופיעה ב Fate/Grand Order בעבר אבל לא קיבלה את זמן המסך הראוי לה היא לאונרדו דה וינצ'י, זו מצטרפת הפעם על פוג'ימארו ומאש למסע ומצליחה לתרום גם בצד האקשן וגם בצד ההסברים. אפילו חסן-י סבאח שהיה נבל מרכזי בסרטי Heaven's Feel מזומן לתקופה הזו, ואנו מקבלים הזדמנות לצפות בצדדים אחרים לחלוטין שלו. דמויות אחרות לצערי מקבלות זמן מאוד קצר וספק שמי שחדש לסיפור יזכור מהן משהו (אבל היי, אם כבר הזכרנו פאנסרביס – לניטוקריס יש סצנת מקלחת עם מאש). וגם אם זה אולי לא מפצה על כך – לפחות דמויות משניות שאינן סרבנטים ושבמשחק מרגישות כמו NPC רובוטיות כמעט לחלוטין, מרגישות כאן אנושיות בהרבה והופכות את העולם הזה להרבה יותר "חי".

ואין מה לעשות, יש לאנימה יתרונות שהמשחק פשוט לא יכול להתחרות בהם – והדיבוב הוא ללא ספק אחד מהם. מאמורו מיאנו (לייט מ Death Note, אוקאבה מ Steins;Gate, קוטארו מ Zombieland Saga) נכנס לנעליו של בדוויר ומראה כמו תמיד למה הוא אחד המדבבים המוערכים בתעשייה. טאקהיטו קויאסו (דיו מ Jojo no Kimyou na Bouken, אבא של מיוקי מ Kaguya Sama: Love is War) גם כן מדבב שתענוג להאזין לו תמיד, כאשר הפעם הוא נותן הופעה מרשימה בתור "מלך השמש". ומי שהכי נהניתי באופן אישי לשמוע הייתה מאיה סאקאמוטו (שינובו מסדרת Monogatari, ז'אן דארק מ Fate/Apocrypha, שיקי מ Kara no Kyoukai) בתור דה-וינצ'י שהייתה פשוט מעולה, וזה הזמן לציין שהיא גם שרה את שיר הנושא של הסרט (שזכה למקום לא רע ברשימת שירי Fate שעשיתי לא מזמן, יחד עם שירים נוספים שלה). ובכלל, בכל הקשור לסאונד ומוזיקה – אין לי תלונות. מנגינות מתוך המשחק זכו להגיח בגרסה כזו או אחרת לתוך הסרט והשתלבו בו נהדר, מנגינות חדשות גם כן לא אכזבו וכפי שהזכרתי קודם לכן, גם אחת מן המנגינות האייקוניות ביותר בפרנצ'ייז מצאה את דרכה פנימה.

מהצד הויזואלי אמנם אין הרבה ממה להתרשם, אבל איפה שצריך לשבח צריך: הרקעים פשוט פנטסטיים. בתור אחד שלא חובב גדול של נופים מדבריים (מאשים את השירות הצבאי שעשה לי אלרגיה לזה), אפילו אני התפאלתי מהמראות המדהימים של דיונות החול, ההרים והעמקים המכסים את כל האזור. בהתחשב בכך שהגיבורים עושים לא מעט מסעות ברחבי הארץ הזה בין ממלכה אחת לשניה (לפעמים אפילו נראה שיותר מדי) – זה בולט מאוד. ולא רק הם, גם הממלכות עצמן פשוט יפהפיות, כל אחת בדרכה שלה ועם הסגנון האדריכלי המאפיין אותה.

על הסיפור עצמו עדיין אין הרבה מה להרחיב, הוא עדיין ברובו היה בשלבי ביסוס ראשוני של העולם והקאסט המאוד רחב של הדמויות (גם אחרי ההחסרה של שתיים מהן) המאכלסות אותו. כן אפשר להגיד שסצנות השיא, ביניהן סצנת הסיום של הסרט, עדיין לא מרגישות שהרוויחו ביושר את האמוציות שהן ניסו לשדר. לכן אני עדיין קצת חושש לגבי הסרט הבא, שכן אובדן הפרטים עלול לפגום בכמה מהחשיפות היותר משמעותיות שאמורות להיות בו, גם לגבי "קמלוט" עצמה וגם לגבי Fate/Grand Order בכלל, אבל נכון לעכשיו אני מרשה לעצמי לשמור על מידה של אופטימיות זהירה. הוא כן צפוי להיות סרט טוב ומעניין יותר, ולו בגלל התוכן אותו הוא אמור לכסות, שמלא באקשן גרנדיוזי בהרבה ובשיאים עלילתיים גדולים בהרבה.


סיכום

מה עבד:

  • setting מוצלח שנותן במה למיטב דמויות אהובות מהפרנצ'ייז.
  • גרסה בעל טון רציני ואחיד יותר של הסיפור, שמתכתבת טוב יותר עם המשכו.
  • מתן רוב תשומת הלב לדמותו של בדוויר, המהווה את הלב של הפרק "קמלוט" ב F/GO.
  • נופים עוצרי נשימה.
  • סרט מוצלח מאוד מבחינה מוזיקלית.

מה פחות עבד:

  • הסיפור עדיין לא נמצא בשלבים המעניינים באמת שלו וכנראה מתאים פחות לפורמט הקולנועי.
  • הסרט מרגיש חסר נשמה לעומת האדפטציות המושקעות באמת של הפרנצ'ייז.
  • הקצב המהיר והדילוג על האקספוזיציה ועל פרקים קודמים של הסיפור יקשה על צופים חדשים להבין את המתרחש.
  • האדפטציה חוטאת מעט למטרה ומפספסת את ההזדמנות לתת פאנסרביס היכן שבאמת יש צורך.
grades4_6

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s