Aku no Hana

הפגישה הראשונה שלי עם הסיפור של Aku no Hana ("פרחי הרע") הייתה לא מוצלחת במיוחד. צפיתי בפרק הראשון של אדפטצייית האנימה כאשר זו החלה להיות משודרת אי שם ב 2013 ופשוט נרתעתי מהאפשרות להמשיך. זה לא היה בגלל התוכן (שהוא כשלעצמו עשוי להיות מטריד עבור אלו מכם שרגישים יותר, ראו הוזהרתם), אלא בעיקר בגלל סגנון האנימציה המשונה (וסליחה על הטריילר בגרמנית, זה מה שמצאתי ביוטיוב) שהראה לי שלפעמים אפשר לקחת את הריאליזם צעד אחד רחוק מדי. אני עוד זוכר את התגובות בקהילה על אותו פרק ראשון ויודע שלא הייתי היחיד שנרתע מן העניין, לעומת זאת על המנגה המקורית שכתב ואייר אושימי שוזואו ב 2009 המשכתי לשמוע במשך השנים רק דברים חיוביים. בהתחשב בעובדה שזו דווקא מצוירת בסגנון יותר הולם, שהיא גרסת המקור ושהמשיכה להתפרסם עוד אחרי שהאנימה הסתיימה – הנחתי שבה אמצא סיפור שהוא גם שלם יותר וגם מוצג בצורה הולמת יותר. לקח לי זמן להתחיל לקרוא אותה, אבל בשעה טובה עשיתי זאת.

עלילת המנגה סובבת סביב תלמיד חטיבת ביניים העונה לשם טאקאו קאסוגה. תחביבו העיקרי של קאסוגה הוא קריאת ספרים, לא רק כי הוא אוהב את הקריאה עצמה, אלא גם כי זה עוזר לו להרגיש עילאי ומתנשא ביחס לחבריו לכיתה. בעיקר מעריץ קאסוגה את ספריו של המשורר הצרפתי שארל בודלר, כאשר היצירה הנוכחית שלו אשר הוא קורא היא ספר השירה "פרחי הרע" (עליו כמובן קרויה המנגה). אינטלקטואל ככל שיראה את עצמו, מבחינה חברתית קאסוגה הוא לא טיפוס מוצלח במיוחד. הוא לוזר שמאוהב בסתר במלכת הכיתה, נאנאקו סאקי, וזו כך נראה בכלל לא בליגה שלו, כך שלפנות אליה זה כלל לא בא בחשבון.

יום אחד בדרכו הביתה מבית הספר שם לב קאסוגה שהוא שכח את סיפרו בכיתה ושב מהר כדי לאסוף אותו. אז הוא מוצא בכיתה את תיקה של אותה סאקי שהוא כה אוהב, ממנו מבצבצים בגדי ההתעמלות שלבשה עד לא מזמן. הוא יודע שזה לא בסדר, אך קאסוגה לא עומד בפיתוי ומנצל את העובדה שהוא לבד שם כדי להסניף ולהתענג על ניחוחות הזיעה שדבקו בבגדים. בשעת מעשה הוא שומע קולות ומבין שעומד להיתפס. הרעיון הראשון שעולה לראשו כדי לחלץ את עצמו מהסיטואציה הוא להחביא את בגדי ההתעמלות מתחת לחולצתו ולברוח משם מהר, אלא שבכך הוא רק מסבך עצמו בצרות גדולות יותר. מקרה ההיעלמות של הבגדים יוצר מהומה ומעלה שמועות אודות סוטה שמסתובב באזור, והאשמה עצמה היא מספיקה כדי לאכול את קאסוגה מבפנים, אך לא די בכך – מסתבר שיש גם עדת ראייה, בת כיתתו המוזרה נאקאמורה סאווה, שיודעת את סודו ומחליטה להשתמש בכך כדי לסחוט אותו ולגרום לו לעשות כרצונה.

אם אתם קוראים ותיקים של הבלוג והתקציר עשה לכם דה ז'ה וו, כנראה שזה כי הקונספט כמעט זהה למנגה אחרת שסיקרתי – Onani Master Kurosawa (ואם עוד לא קראתם אותה, ממליץ בחום). שתיהן עוסקות בילד בחטיבת הביניים שנתפס במעשיו הסוטים ונסחט על ידי בת כיתתו כדי שהסוד המביש לא ידלוף. שתיהן אפילו דומות במסרים (עליהם עוד אדבר) ולא מאוד ארוכות (כאשר Aku no Hana הארוכה מבין השתיים עם 57 פרקים בלבד). ההבדל העיקרי ביניהן הוא האופי. בעוד Onani Master Kurosawa הייתה ברובה דיי קלילה, עם שפע של הומור, ושיחקה בעיקר על הרגשות – Aku no Hana מנסה לגרות יותר את המוח ואת הבטן הרכה. מדובר בסדרה שהולכת הרבה יותר רחוק מבחינת המעשים (הלפעמים ממש חולניים) של הדמויות ולא עושה הנחות לגבי המשמעויות וההשלכות שלהם. היא לוקחת את עצמה הרבה יותר ברצינות ונכנסת הרבה יותר לרבדים פילוסופיים, כך שמדובר בקריאה הרבה יותר כבדה שאולי לא תתאים לכל אחד, אבל חובבי הז'אנר בוודאי יעריכו את הזמן הקצר שישקיעו בה.

הדבר מתאפשר בעיקר בזכות דמותה של נאקאמורה. בשונה מקיטהארה של המנגה ההיא, שפעלה בעיקר ממניעים אישיים של נקמה ותו לא, מה שעומד מאחורי הוראותיה של נאקאמורה הוא בגדר תעלומה. גם היא ילדה המנוכרת לשאר חברי כיתתה, אך במקרה שלה מדובר בטיפוס פסיכי על כל הראש. היא מתנהגת בגסות גם למבוגרים שפונים אליה, היא לא טורחת לדבר או ליצור קשר עם אף אחד מסביבתה הקרובה והמשימות שהיא דורשת מקאסוגה לעשות הן לא רק מעשי קונדס מטופשים – אלא התעללות של ממש בבחור המסכן. היא נראית מאושרת שמצאה מישהו "סוטה" כמוה לדבריה ומשועשעת לחלוטין מהרעיון לדרדר אותו יותר ויותר ורק לגרום לו לחפור את הבור, שהוא גם ככה נמצא בו, הרבה יותר עמוק ממה שהיה מלכתחילה. כך היא טוענת שהיא "מקלפת את שכבותיו" ולמעשה חושפת את טבעו האמיתי והסוטה שמתחבא בתוכו, טבע שהיא ממש משתוקקת לראות פורץ החוצה. אם מדובר היה בילדה נורמלית עוד הייתי יכול להבין מדוע הוא מעדיף לשתף פעולה ולא לשלם את המחיר על מעשיו הסוטים, אבל ככל השהסיפור התקדם רק התבצרתי יותר ויותר בעמדתי שעדיף לוותר על הבושה ולהניח למשוגעת הזו לנפשה, אולי אפילו להביא לה סטירה על הדרך בכל פעם שהיא מגיעה עם רעיון הזוי חדש ומגוחך אף יותר מהקודם.

אבל אנו לא עוסקים כמובן במה נכון והגיוני היה לעשות עבור קאסוגה. הרבה פעמים אני שומע תלונות אודות דמויות בכייניות או כאלו שלא פועלות בהיגיון, ואין ספק שהילדון הוא חסר עמוד שדרה ולוקח החלטות מטופשות לחלוטין, כך שאם אתם נמנים עם אותו קהל שנוהג להתלונן על כך יהיה לכם קשה לצלוח את המנגה הזאת. העניין הוא שהסיפור של Aku no Hana בפרט, ואפשר להגיד סיפורים בכלל, לא היו יכולים להתקיים לולא דמויות שכאלו שלוקחות סיכונים ומבצעות מעשים בלתי שגריים. לכן, כל עוד הסיכון שהן לוקחות, מטופש ככל שיהיה, הוא מספיק מתבקש מבחינת הדרך בה הסיפור בונה אותן ולא שלול כל היגיון נרטיבי (גם אם שלול היגיון מעשי) – אני לא רואה בכך שום בעיה אמיתית. וזה אכן המצב כאן. אנו הרי מכירים לראשונה את קאסוגה כתולעת ספרים שבטוח שהוא טוב מאחרים, אנו יודעים שאותו כבוד עצמי הוא שמניע אותו ושמחיר הבושה, שגדול מאוד בשביל כל ילד בגילו, הוא כנראה גדול כפליים עבורו. אנו רואים את ההדרדרת ההדרגתית שלו ואת המשיכה ההולכת וגוברת לאותו "צד אפל" המיוצג על ידי נאקאמורה ורעיונותיה ולכן זה עובד מצוין.

ולא די באותה הדרדרות איטית, הרי לכל אחד יש גבול מסוים של כמה שהוא יכול לספוג, אבל המעשים שעושה קאסוגה גוררים איתם סיבוכים שונים לא רק בחומרת המעשים שהוא מסתיר, אלא גם במערכות היחסים שהוא מנהל – וכך יוצרים מצב שרק מקשה עליו לצאת מן התסבוכת. לראשונה למשל הוא מצליח לפתח קשר עם סאקי, כזה המגיע הרבה יותר רחוק ממה שיכל אי פעם לדמיין לעצמו. סאקי היא אינה רק הקורבן הראשון של מעשיו, זאת הוא נאלץ להסתיר ממנה, הקשר איתה הוא גם עוד משהו שהוא עשוי לאבד אם וכאשר יחליט לחשוף את האמת, וזהו מחיר שעליו לשלם אם ימרה את פיה את נאקאמורה. מה שמעניין אף יותר זה שאותן מערכות יחסים שהוא מנהל במקביל עם סאקי ונאקאמורה הופכות לסוג של משולש אהבה חולני שכזה, בו שתיהן מהוות מעין מלאך ושטן היושבים מצידי ראשו ומייעצים לו כיצד עליו לנהוג – וככל שהזמן עובר ההחלטה למי מהשתיים להקשיב הופכת ליותר ויותר קשה.

דבר נוסף המחבר בין השלושה הוא אותו ספר עליו קרויה המנגה. מודה ומתוודה שלא קראתי ושגם אין בכוונתי לקרוא את "פרחי הרע" המקורי, ונראה שלכאורה היה ניתן להחליף את הכותרת בכל שם של ספר אחר, אפילו אחד בדיוני שלא קיים במציאות, וזה כנראה היה אפקטיבי באותה המידה. היתרון היחיד בהתייחסות הספציפית ל"פרחי הרע" היא השימוש הויזואלי (הנהדר יש לציין) באותו פרח שחור כדי להעביר בצורה סמלית את מצבו הרגשי והמוסרי של קאסוגה, כאשר ככל שזה מדרדר הוא צומח יותר ויותר. מעבר לכך, אין התייחסות ממשית לתוכנו של הספר מלבד העובדה שהוא מסובך להבנה ושהמסרים בו אינם ברורים – וזה כל מה שצריך לדעת עליו. דווקא בגלל שהוא כה נתון לפרשנות ודווקא בגלל שהדמויות מחפשות אחר המשמעות שלו, הוא מהווה עבורן סוג של מראה למציאות, אותה מציאות שבה הן מחפשות גם כן את משמעות חייהן.

עם כמה שאותו חיפוש הוא מרתק, אני לא יכול להגיד שהתחברתי מאוד לדמויות. זו כנראה נקודת החולשה של הסיפור, בעיקר לעומת Kurosawa שהזכרתי קודם לכן שהייתה הרבה יותר מחוברת לקרקע והציגה טיפוסים הרבה יותר שגרתיים שקל לאהוב ולהבין. ב Aku no Hana לא מדובר בטיפוסים כמוני כמוך, אלא בילדים עם תפיסת מציאות מעוותת הפועלים מתוך הרגשה שהם שונים ומיוחדים, או מה שהם מגדירים כ"סוטים". אמנם רבים מרגישים כך בגילאים האלה (ולחלק מהאנשים לצערי זה לא עובר גם אחרי גיל ההתבגרות), בעיקר אלה אשר תחושת השייכות לחברה פחות חזקה עבורם, אבל הגיבורים של Aku no Hana לוקחים זאת צעד אחד רחוק יותר מן המקובל. לכן קשה להזדהות עם המעשים שלהם ועם הרצון הבלתי רציונאלי לשנות משהו בחייהם אם וכאשר יצליחו להוכיח שהם אכן שונים משאר העדר – אבל זה בהחלט מסע מרתק שמעלה לא מעט תהיות בנושא.

קשה לי להגיד שזו מנגה לכולם. גם מעבר למיניות המשולבת כאן, כמו "פרחי הרע" המקורי, לפחות כפי שמתייחסים אליו בתוך הסיפור, זו מנגה שדורשת הבנה של מה שמתרחש בה ולמה שמניע את הדמויות שלה. לא שאני אומר שצריך IQ בשמים בשביל זה (ובאופן כללי אני פחות בעד להלל סיפורים שניחנים בעמימות יתר), אני בטוח שכל מי שיקדיש לכך מעט מחשבה יצליח להבין את המסרים של הסיפור, אבל אל תצפו לאיזשהו סוף גרנדיוזי שמחביא טוויסט מטורף לכל העניין. אני באופן אישי אהבתי אותו, וחושב שעבור רוב הדמויות בקאסט המצומצם הזה הוא סוגר את הקצוות שנשארו פתוחים ומשלים את החסך הפנימי שליווה אותן. על אף שלא קורה בו הרבה, המסר עובר והוא בהחלט מספק.


פינת הספוילרים

אתחיל מהסוף. אני חושב שזו הייתה דרך מאוד יצירתית לסיים את המנגה בצ'אפטר המציג את אותן המאורעות איתם היא התחילה, רק הפעם מזווית הראיה של נאקאמורה. היה מעניין לראות איך כולם נראים כמו ליטרלי "Shit Eaters" עבורה (קצת הזכיר לי את האופן בו פומינורי מ Saya no Uta רואה את העולם) ואת איך שקאסוגה החל להראות אנושי ברגע שהיא תפסה אותו עושה מעשה שנחשב חריג וסוטה מהנורמה. במהלך הסיפור אנחנו נחשפים לכמה שנאקאמורה מרגישה בודדה בעולם הזה וזהו כנראה הייצוג הויזואלי החזק ביותר לכך.

ואין מקום טוב יותר לאישוש ההשערה הזאת מאשר הסוף, שכן המניעים למעשיה של נאקאמורה נשארים בגדר מסתורין עד אותה נקודה. אנחנו יודעים שהיא רוצה להגיע אל "הצד השני" של העיירה, שהיא לא בטוחה כיצד והאם מדובר במקום פיזי או לא. בשיאם של מעלליה עם קאסוגה בחטיבת הביניים כבר מקבלים השניים את העובדה שלא קיים "צד שני" וששניהם בעצמם חלק מאותם "Shit Eaters" חסרי סיכוי שחיים חיים חסרי משמעות. באותה נקודה כל שנשאר להם כדי לברוח מהחיים הנורמליים והאפורים היא אותה התאבדות פומבית משותפת שהם תכננו, זו אשר נאקאמורה עצמה מסכלת כאשר היא דוחפת את קאסוגה מן הבמה. מדוע היא עשתה זאת אנחנו מגלים רק באותה סצנה בחוף הים בסיומו של הסיפור, אז היא מסתכלת על קאסוגה שהשיג זוגיות ושב למסלול ואומרת שהיא שמחה לראות שהוא "נורמלי", היפוך של 180 מעלות ממה שרצתה עבורו קודם לכן. היא הבינה שאותה התאבדות היא לא הפתרון, שגם זה לא יעשה אותם מיוחדים, והחליטה באותו הרגע להמשיך במעשה לבדה מתוך כך ייאוש ומתוך כך שאיבדה את הטעם בחיים.

לכן, באותו מפגש אחרון, לאחר הזמן שעבר מאז, כל מה שנשאר ממנה הוא חיוך מזויף שמסתיר עצב ובדידות – אלו מה שהניעו אותה מלכתחילה. קאסוגה מבין זאת ומאפשר לה להתגבר על כך בכך שמראה שאכפת לו ממנה. לא מהרעיונות ההזויים שלה, לא מההבטחות שלה על חיים שונים ומיוחדים – אלא ממנה עצמה. אותה הוא מוכן לקבל, משעממת ורגילה בדיוק כפי שהיא, וזה כל מה שהיא הייתה באמת צריכה. לכן אני חושב שזהו סיום מקסים, כזה שמעביר בדיוק את המסר של הסיפור כולו – שאף אחד מאיתנו לא באמת מיוחד, ושהחיפוש אחר מה שיבדל אותנו מהשאר הוא לא מה שיעשה אותנו מאושרים, ושמה שאנחנו באמת צריכים זה למצוא את מי שיקבל אותנו, משעממים ורגילים כמו שאנחנו.

עבור קאסוגה זו הייתה טוקיוואה, ואני כל כך שמח שבסוף הסיפור הוא נשאר איתה ולא עזב אותה בשביל נאקאמורה, גם כי אני חושב שזה היה יכול להיות קלישאתי ומיותר, וגם כי אני חושב שלטוקיוואה זה בהחלט מגיע יותר. מאוד אהבתי את איך שמערכת היחסים בין השניים נבנתה במהלך כל החצי השני של המנגה, בדרך שהיא אכן טבעית ונורמלית לעומת השגעון של משולש האהבה הקודם עם נאקאמורה וסאקי, ועשה רושם שזה מה שקאסוגה היה באמת צריך. הדימוי שבו הוא מרסק את הפרח השחור בידו ומחליט לקחת את עצמו בידיים ולהתוודות באהבתו בפניה היה פשוט נפלא, והעובדה שהיא מצידה הסכימה לקבל את הבחור הקטן והמופנם הזה ולעזוב את החבר הנוכחי שלה, איתו היא מעולם לא באמת הייתה מאושרת באמת – הייתה לחלוטין מעוררת הערצה.

זה יכל להיות סיום כמעט מספק בפני עצמו, הרי ארק הדמות של קאסוגה בשלב זה הגיע לסיומו. בכל זאת, אני חושב שהגדולה האמיתית של הסיפור הייתה שהוא המשיך משם. זה היה יותר מדי טוב ושמח, וברור היה שמתישהו יתגלו השלדים שגיבורנו מחזיק בארון. ברור גם היה שאם הוא באמת עומד מאחורי הרצון לקחת אחריות על חייו, יהיה עליו להתייצב גם בפני הצדדים הפחות טובים שהוא מסתיר בעברו, ולכן הוא פנה לבת זוגתו החדשה וסיפר לה את סיפורו. זה היה רגע מלחיץ ומביך ואני חושב שהמנגה תפסה יפה מאוד כמה זה היה קשה עבור טוקיוואה לשמוע זאת. על אף שהסיכויים לכך שתסכים לקבל אותו לאחר מכן היו נמוכים – היה מחמם את הלב לראות את זה קורה. גם היא עשתה את הבחירה שלה כשנפרדה מהחבר הקודם, בחירה ללכת בעקבות ליבה ולעשות את מה שנכון עבורה ולאו דווקא מה שמקובל, אז טוב היה לראות שהיא הלכה עם זה עד הסוף, עם מוכנות גם להיות זו שיפרדו ממנה בסופו של דבר.

דמות אחרת שקצת התאכזבתי ממנה היא סאקי. אני חושב שהיא תרמה רבות בחלקו הראשון של הסיפור, אבל הסוף לדעתי לא עשה עימה חסד. ראינו שהיא מצאה לעצמה גם כן חיים נורמליים, אבל עושה רושם שהיא לעולם לא באמת השתחררה לגמרי מן העבר. ראינו שהיא יוצאת עם מישהו שדומה לקאסוגה ובשיחתה האחרונה עם גיבורנו הרגשתי שהיא עדיין נותרת לו טינה, אם כי לא זו הייתה מטרת הסצנה, אלא הניסיון להבהיר לו שאם ימשיך בדרכו הנוכחית הוא יפגע גם בטוקיוואה כפי שפגע בה. כך או כך, אני לא חושב שהיא קיבלה איזשהו קלוז'ר רציני לחוויה שלה. הדבר הכי קרוב היה שראינו את חברתה מימי חטיבת הביניים מתאחדת איתה שוב בצ'אפטר האפילוג, אבל לא הרגשתי שזה באמת מספיק.

האפילוג עצמו היה סך הכל נחמד. לאו דווקא נחוץ, אבל הוא נותן סגירה יפה לעניין הספר שהניע את כל המסע הזה. אנו רואים את קאסוגה בקולג' מדבר עם אחד מחבריו לאחר שקיבלו משימה לקרוא את הספר, כאשר זה אומר שאינו מבין ממנו דבר. גם קאסוגה מודה באותה הסצנה שכאשר קרא אותו בחטיבת הביניים הוא לא באמת הבין אותו, ואנחנו יודעים שהוא בזמנו רק ניסה לעשות רושם שהוא מבין. היום לעומת זאת, אחרי שהסכים לקבל את עצמו כפי שהוא, נראה שהוא סופסוף מבין באמת. לכן בחלומו אנו רואים את הפרח הגדול אשר מתפרק מצורתו המרושעת ואת העלים שלו מתפזרים לכל עבר ועוברים ליד כל מי שבא עימו במגע במהלך המסע הזה, כאשר לבסוף מקבל הפרח צורה סטנרטית של כל פרח רגיל.


סיכום

מה עבד:

  • סיפור בעל מסרים פילוסופיים מרתקים אותם הוא מצליח לחקור במסגרת יחסית קצרה וממצה.
  • המנגה לא מפחדת להעמיד את הגיבורים שלה בפני המשמעויות של מעשיהם ולמתוח את החבל הדק עליו הם הולכים עוד ועוד.
  • שימוש נהדר בספר "פרחי הרע" גם ככלי עלילתי וגם על מנת לייצר דימויים ויזואליים למצב הנפשי של הדמויות.
  • סוף שסוגר את הסיפור בצורה ראויה ולא משאיר (כמעט) קצוות פתוחים.

מה פחות עבד:

  • לא לכל אחד – מי שמעוניין בעלילה נטו ולא ינסה להעמיק ברבדים הפילוספיים של הסיפור עלול למצוא את המנגה משעממת.
  • דמויות לא קלות לעיכול ושקשה להזדהות עם קו המחשבה שלהן.
grades4_9

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s