Fate/stay night: Heaven's Feel – III. Spring Song

אני יודע שלאחרונה הבלוג קצת הפך מבלוג אנימה ומנגה לבלוג על Fate, אבל למי שפחות מתחבר – אל דאגה, אנחנו בסופו של הפסטיבל הזה. לא שזה אומר שלא יהיה בכלל פוסטים כאלה בעתיד הקרוב. יש עדיין סרטים מתוכננים ל Fate/Grand Order ו Fate/kaleid liner Prisma☆Illya ובוודאי שעוד פרויקטים בהמשך… אבל כן, העיקר מאחרינו, והצטברו לי במשך הזמן לא מעט דברים אחרים לכתוב עליהם.

בכל אופן, כפי שהבטחתי וכפי שציפיתי בקוצר רוח לעשות מזה זמן מה – הרי לכם הסקירה על הסרט השלישי בטרילוגיית Heaven's Feel המהוללת (חוקי הספוילרים לסדרות קודמות – בדיוק כפי שהיו בסקירה על הסרט הקודם והאחד שלפניו).

זמן חפירות מתחיל.


"טראומה" היא כנראה המילה המתארת טוב ביותר את סופו של הסרט הקודם בטרילוגיה, לא כי הוא היה רע חלילה, אלא כי הוא הציב את הדמויות בנקודת אל-חזור פסיכית. מאותו סוף כעת אנחנו ממשיכים באופן ישיר: סאקורה הרגה את אחיה, שינג'י (קשה להגיד שזה לא הגיע לו), ונשברה מנטלית לחלוטין. זאת מתבררת כתוכנית הגיבוי של מאטו זוקן, שקיווה תחילה שמה שישבור אותה יהיה הבגידה שתחווה משירו, כאשר זה ינסה להרוג אותה (מה שכמובן לא קרה בסופו של דבר). כעת, כשנמאס לה באופן סופי להיות זו שמתעללים בה ושולטים בה כל הזמן, שנמאס לה לחכות שאנשים אחרים יצילו אותה, היא מחליטה לקחת שליטה באופן מלא על חייה ולהפסיק להיות החלשה – והדרך שלה לכך היא לא בדיוק חיובית.

סאקורה מקבלת על עצמה את חטאיה ואת כל הרוע השוכן בתוכה, מוכנה לזרוע הרס אינסופי ולנקום בכל דבר שזז, בין אם זה להרוג את אחותה שלא ששה לעזרתה, להרוג את הסנפאי לו היא לא רוצה להמשיך להכאיב ולמלא את יעודה בתור הגביע השחור של משפחת מאטו. לשם כך היא חוזרת לבית משפחת אמיה, חזקה ומפחידה מתמיד וחוטפת את איליה המחזיקה עדיין בנשמתו של ארצ'ר ובמפתח להשלמת הגביע. כאשר רין פצועה וריידר חסרת אונים מול המאסטרית שלה נותר שירו בודד במערכה, אך רגע לפני שיוצא לבדו למשימה להצלת איליה הוא זוכה לשותף חדש ובלתי צפוי – הכומר האהוב על כולנו, קוטומינה קיריי.

הצמד הזה של שירו וקיריי שנוצר עם פתיחת מאורעות האקט השלישי של Heaven's Feel הוא כנראה גולת הכותרת של הסרט החדש. מי שלא צפה ב Fate/stay night של 2006 (או לחילופין קרא את הראוט הראשון בויז'ואל נובל) כנראה לא יבין את ההרגשה, אבל לראות את השניים האלה שהיו אויבים כה מרים בסיומו של הראוט ההוא עובדים כעת יחד כנגד אויב משותף זה פשוט תענוג, כזה שאפשר להקביל ללראות את גוקו ופריזה מדרגון בול משתפים פעולה (והמבין יבין). הם לא ממש לוקחים חלק יחד בקרבות, אבל מבצע ההצלה הזה לו שותפים שניהם מאפשר להציג כל אחד מהם בשיאו, כמו גם את הדינמיקה המשעשעת בין השניים. שירו תמיד ראה בקיריי טיפוס מפוקפק ומשונה ולא נוטה לסמוך עליו, אך יודע שהוא זקוק לכוחו ולהדרכתו של אדם בעל ניסיון שכזה, בעיקר במצבו העגום הנוכחי. קיריי מן הצד השני, רואה בשירו את התגלמות יריבו הותיק קיריטסוגו ונהנה לערוך השוואות ביניהם, כמו גם לנצל מדי פעם את העובדה שהוא טירון חסר מושג ולעשות ממנו קצת צחוק כשאפשר. כן היה עוזר לו היינו נחשפים למעט יותר סצנות של דיאלוגים בין השניים שהושמטו או קוצרו באופן משמעותי בסרטים הקודמים, אבל יש מאמץ להשלים חלק מכך בתחילתו של הסרט הזה – ואני חושב שמספיק כדי לתת לפחות את הרקע המינימלי למה שיבוא בהמשכו.

אבל לא רק לכיף ולמכות תורם קיריי (מה שהוא עושה בהצלחה רבה. לראות אותו נלחם ברצינות זה משהו שטרם נראה קודם ב Fate/stay night וזה פשוט תענוג), הוא כאן גם כדי להעלות את השאלות העומדות במרכזו של הסרט הנוכחי ולייצר נקודת מבט נגדית לזו של שירו. קיריי אולי מוכן לשתף פעולה במאבק נגד זוקן, אבל מחבק בחום את המהפך של סאקורה ומאמין שלא משנה כמה קורבנות זה יגבה – אין לעצור את האפלה הנולדת בתוכה עד שיושלם התהליך. הסיבות להשקפתו זו של קיריי הן מרתקות ויוצרות דיון מעניין סביב הנושא, גם אם (ואולי בגלל ש) הן נובעות מאותה אישיות פסיכודאלית שלו שהספקנו להכיר בסופו של הראוט הראשון. אותה אישיות נחקרת ב Spring Song הרבה יותר לעומק, כאשר הסרט מאפשר לנו להבין את הצורה בה קיריי חושב על טבעו שלו ביחס לאחרים ועל הרגעים בעברו שעיצבו את מי שהוא כיום (ואלו גם היסודות שגם ישמשו לכתוב את דמותו לאחר מכן ב Fate/Zero) – מה שהופך אותו לכוכב הבלתי מעורער של הסרט השלישי.

זה כמובן בלי לגנוב את ההצגה למי שעומדת במרכז הטרילוגיה כולה. סאקורה הפעם לא מבלה את מרבית זמנה במיטה או מחכה בבית. היא אמנם לא תמיד מהווה שחקן פעיל בלחימה, בשביל זה יש לה את סייבר ושאר הצללים שלה, אבל היא מביעה את עצמה בצורה קיצונית ומפחידה הרבה יותר ולא חוששת לצעוק את כל מה שעל ליבה מבלי לעשות הנחות לאף אחד יותר ולהרוג את כל מי שנקרה בדרכה. מעולם לא שמעתי את שיטאיה נוריקו, המדבבת של הדמות, נותנת הופעה כה מרשימה ומרגשת ופשוט מרגישים שהיא נתנה את נשמתה בתפקיד הזה. אם יש משהו שאולי מעט חסר היה לי עם סאקורה זהו קצת דגש בהתחלה על כמה שהיא התחרפנה ולא חושבת צלול כבעבר. הסרט לא ממעיט בלהדגיש שסאקורה שאנו רואים כעת אינה סאקורה שהכרנו עד היום, שהיא מרושעת וחסרת מעצורים, אבל הוא קצת לוקה בחסר בהצגת האופן ההדרגתי מעט יותר שאמור להתרחש השינוי הזה, כך שאולי עבור אנשים מסוימים זה ירגיש קיצוני ומהיר מדי.

ועם כל הרוע הזה המוצג לנו מול העיניים, רק המחשבה שאותה נערה ביישנית וטובת לב שהכרנו הגיעה למצב שכזה היא מסתכלת, ומתסכלת לא פחות הידיעה שבשני הראוטים הקודמים בהם עמדה מן הצד ולא הייתה חלק מהסיפור, היא הייתה צריכה לראות איך אהוב ליבה מסיים את העלילה עם מישהי אחרת, כאשר כל הסבל שלה עצמה לא הניב דבר. וזה בסופו של דבר מה שגרם לאותו פרץ של שיגעון אצל מאטו סאקורה – אותו סבל בלתי יאמן ששמענו עליו בסרט הקודם, אותה הרגשה שדווקא היא חסרת האונים שתמיד נדפקת ואותו כאב ששמרה בפנים עד שהתפרץ בסיומו של הסרט הקודם. עד אז הייתה רגילה שגורלה הוא לסבול, אך ברגע שהתחילה לקבל את האהבה שכה רצתה מהסנפאי שלה, אותה תקווה קטנטנה שנוצרה בה גרמה לה גם להתרסק, כאשר באותה הסצנה עם שינג'י הבינה שלא תוכל בדרך הזו להשתחרר מידיהם של בני משפחתה ומהגורל שהכינו לה.

לכן Heaven's Feel הוא הסיפור הכואב והקודר מכולם. זהו סיפור שלא מותיר לדמויות שלו, לאותן דמויות טובות שלמדנו להכיר בראוטים הקודמים, שום אפשרות מלבד לסטות מדרך הישר שהובילה אותם עד היום ובצורה הזו הוא דוחק אותם לפינה הכי קשה שהיו בה עד היום. זה כבר לא הסיפור על ההשלמה העצמית שסייבר צריכה לעבור, או על הדרך בה רין תוכל לגרום לשירו להעניק ערך גם לאושר הפנימי שלו עצמו. זהו לא סיפור בו שירו יכול פשוט להיות הגיבור שתמיד רצה ולהציל כמה שיותר אנשים – על זה הוא כבר נאלץ לוותר בסרט הקודם כאשר בחר בסאקורה (ועל זה כבר דיברתי בהרחבה בסקירה של אותו סרט). ובסופה של המערכה הזאת, כאשר אנו מגיעים ל Spring Song אנו נחשפים למעשה לעובדה שרק אותו גיבור המנושל מכל עקרונות הברזל שאפיינו אותו, יכול להציל את זו שבעצם זקוקה לו יותר מכל אחד אחר לו רצה לעזור. כי אותה נערה לא זקוקה לגיבור המכונה אמיה, אלא לשירו עצמו.

כך למעשה יוצר הראוט הזה, באופן אירוני למדי, את הגרסה ההירואית ביותר של אמיה שירו עד היום. אם חשבתם שהתעוזה שהציג מול גילגמש (שלהזכירכם, נאכל והפעם כבר לא איתנו) בראוט הקודם הייתה מרשימה, זה עוד כלום לעומת השיאים אליהם מגיע הבחור בראוט הנוכחי. הוויתורים והמחירים ששילם בסרטים הקודמים בשל בחירותיו המוסריות ממשיכים ונבנים לקראת הסרט הזה שהוא פשוט הקליימקס של הקליימקסים מבחינת דמותו. היה שווה להכיר את שירו בשני הראוטים הקודמים רק כדי להבין את כובד המשקל המונח על כתפיו (אחת מהן כבר של גרסתו העתידית והמגניבה יותר) ואת יחסיו עם הדמויות השונות, ולהחזיק ידיים שכל מאמץ שהוא עושה וכל צעקה שנשמעת ממנו (כן, גם למדבב סוגיאמה נוריאקי מגיעות מחיאות כפיים) תוביל אותו לבסוף להצלחה.

זו ללא ספק הנקודה בה ניתן להעריך יותר מתמיד את מבנה קווי העלילה המקבילים של Fate, Unlimited Blade Works ו Heaven's Feel, אשר מוכיח את עצמו בבניית הדמות בהדרגתיות ובמתן משמעות חזקה למעשיו בהינתן הידע שצברנו במהלך שלושתם. ולא רק עבור שירו מדובר בקליימקס של כל הקליימקסים – נקודת השיא של Spring Song היא גם נקודת השיא של Fate/stay night כולה כיצירה. בשל כך, היא מנצלת את כל הידע שנצבר אודות עולם הסדרה ומערכת הגביע הקדוש, ואת ההיכרות הארוכה והאכפתיות שנצברו עבור סייבר, רין וסאקורה, שכיכבו בהתאמה באותם שלושה קווי עלילה, במאבק אחרון ומכריע בו כבר אין מה להסתיר ואפשר להתפרע עד הסוף ולקחת את הסיפור הזה ואת הדמויות שלו לקצה.

ישנן גם דמויות נוספות שדופקות כאן הופעה מרשימה, כמו למשל ריידר שבאופן טבעי מהווה חלק בלתי נפרד מהנרטיב וקשורה באופן אדוק לסאקורה עצמה – אבל עליה כבר ארחיב יותר בפינת הספוילרים כדי לא להרוס. דמות שקצת פחות זכתה למזל הזה היא איליה, את הסצנות בכיכובה כבר לא הייתה דרך להשלים וזה קצת פגע באכפתיות שנבנתה כלפיה כחלק מאוד חשוב מסרט הקליימקס הזה, גם אם בו היא כן מקבלת יחסית הרבה זמן מסך. זו לא אשמתו של הסרט הנוכחי, למען האמת אם יש משהו בו Spring Song עושה עבודה טובה בהרבה מקודמיו זה בלעקוב אחר חומר המקור בפדנטיות חסרת פשרות.

זה רק הגיוני, שכן בכל זאת מבין השלושה מדובר בסרט הכי פחות כבד עלילתית והכי מונחה אקשן שפשוט אין בו כמעט דבר שממש אפשר לחתוך. לכן הוא גם עשוי להרגיש מזורז לפעמים, שהרי הוא צריך להעביר כמות חומר גדולה באותו פרק זמן מבלי לוותר על כלום, אך מכיוון שמדובר בכמות חומר שהיא כמחצית מזו שכיסה הסרט השני בטרילוגיה גם כך – הקצב לא מאוד שונה רוב הזמן מזה שכבר הורגלנו אליו. זה כן מצריך את הקורא לקצת יותר קשב, ורצוי עד מאוד לעשות צפייה חוזרת בשני הסרטים הראשונים (במידה וצפיתם בהם מזמן) לפני שמתחילים את הצפייה בנוכחי, שכן הוא מתייחס ללא מעט פרטים קטנים שהיו בהם ואולי לא השאירו רושם משמעותי בזמנו, כמו גם הקבלות שונות שיהיה חבל לפספס. זיכרון מעורפל של המאורעות כנראה שלא יספיק במקרה הזה.

בסופו של יום אותו קצב וחוסרים אינם שוברים את החוויה, אלא בעיקר משנים אותה. היום כשהטרילוגיה הושלמה ואפשר להסתכל עליה בכלולתה, קשה לי להגיד ש Heaven's Feel גרסת האנימה היא אדפטציה נאמנה לויז'ואל נובל כפי שהייתה הסדרה של Unlimited Blade Works בזמנו – זו דאגה לעבור כמעט על כל פרט קטן ולהסביר את הדברים עד הסוף מבלי להשאיר שאלות ללא מענה. ועדיין, היותה של הטרילוגיה כזאת היא לאו דווקא דבר רע. שלושת הסרטים הללו הם אמנם פחות מפורטים וכנראה קשים יותר להבנה בצפייה ראשונה (ומניח שגם בצפיות חוזרות יהיה בלתי אפשרי להבין הכל לגמרי אם לא קראתם את המקור), אבל הם מספרים את הסיפור בדרכם שלהם, שהיא מהנה לא פחות והייתי אומר שבחלק גדול מהזמן אפילו יותר. גם ב Spring Song אפשר להתרשם מהדרך הויזואלית בה בחרו בסטודיו ufotable לנצל את הפורמט הקולנועי, כאשר חרטו על דגלם את האימרה הידועה "show, don't tell".

וכשב ufotable בוחרים לעשות שואו, זה פאקינג שואו. לא צריך להכביר במילים כדי לתאר כמה הסרט הזה יפה, אם אתם קוראים את הסקירה הנוכחית וכבר צפיתם בשני הסרטים הקודמים אתם אמורים לדעת, אבל באמת שאני מודהם כל פעם מחדש. היו רגעים שציפיתי בכליון עיניים לראות איך יעובדו לאנימציה על ידי החבר'ה האלה, ועל אף שלא התאכזבתי מאותם רגעים כמעט בכלל – אלו דווקא הרגעים להם פחות ציפיתי שהפתיעו אותי באמת. כך למשל אחד הקרבות בחציו השני של הסרט, שלא בדיוק היה הקרב האהוב עליי כאשר קראתי את הויז'ואל נובל, הפך כנראה לקרב המרשים ביותר שיצא מידיהם של אנשי הסטודיו אי פעם, ואגדיל ואומר – אולי אפילו מקרבות האנימה המרשימים שראיתי בחיי (זוכרים את סייבר נגד ברסרקר מהסרט הקודם? אז יותר טוב). גם הסברים רבי מלל עברו לצד תוצגה ויזואלית של הדברים, מה שאפשר לא רק לקצץ בכמות המילים, אלא לספר לפעמים אפילו יותר מאשר נאמר במקור – כמו שאומרים, "תמונה אחת שווה אלף מילים".

זה גם בלי להזכיר תוספות מקוריות, שאולי יש פחות מהם בסרט הנוכחי מעצם עומס הסצנות הקאנוניות שמחובתו להעביר, אבל הן עדיין קיימות פה ושם והן נהדרות ומקרינות את האהבה וההבנה שיש לאנשי הסטודיו ליקום של הפרנצ'ייז ועל הרצון שלהם לספר עליו ועל הדמויות שלו כמה שיותר, גם אם מדובר בקריצות שרק המעריצים האדוקים ביותר ישימו לב אליהן. אז כן, יכול להיות שביקום מקביל בו Heaven's Feel הייתה יוצאת כסדרת טלוויזיה היא הייתה מעבירה את כל פרטי הסיפור בצורה מובנת יותר, אבל אני לא בטוח בכלל שגם בצורה מעניינת ומרשימה יותר – כך שהתוצאה הנוכחית מספקת אותי. אני לא חושב שכל אדפטציה צריכה להוות תחליף לחומר המקור כדי להיות טובה. גם אדפטציה כזו, המהווה יותר דרך אלטרנטיבית לחוות את הסיפור, יכולה לחיות בכבוד לצד מקור שעדיין נשאר רלוונטי למי שרוצה לדעת עד הסוף את התשובות לכל השאלות ולהנות מהחלקים שנחתכו בדרך.


פינת הספוילרים

קודם כל אני חייב לציין לטובה את הפתיח היצירתי בו רואים את קיריי מתהלך בכנסייה כאשר צלליות המציגות את הסרבנטים ואת אירועי הסרטים הקודמים מעטרות את הקירות, זאת לרקע המנגינה "in early spring" המשגעת שהכינה יוקי קאג'ורה לסרט הזה, שהתחבבה עליי מיד. הפתיח גם משתלב נהדרת בתמה של הסרטים בזכות אותם צללים וגם עוזר לחזק את הציפייה לראות את דמותו של קיריי כמרכזית בסרט הזה – מה שאכן מתממש מיד לאחר מכן.

קצת קודם לכן, בסצנה בה סאקורה מגיעה לבית משפחת אמיה כדי לחטף את איליה, ישנה הקבלה מאוד יפה לתחילת הסרט השני – לסיוט בו שירו עומד בפחד אל מול הצל בפריים כמעט זהה, וזו דרך מעולה להציג בדיוק כמה מפחיד עבורו לראות את סאקורה החדשה ולדעת שהסיוט התגשם.

הסצנה במכונית היא השלמה מתבקשת של דיאלוג בין קיריי לשירו שאמור היה להתבצע בסרט הקודם ושולב עם אחד אחר וזה עבד מצוין בקונטקסט החדש. אני מאוד אוהב את השיחה הזו בה קיריי משווה את שירו לקיריטסוגו ואומר שאביו היה מחסל את סאקורה עוד טרם הייתה הופכת למה שהיא היום. אנחנו גם מקבלים הצצה מעניינת יותר לטיב היחסים בין קיריי וקיריטסוגו ממה שקיבלנו בסוף הראוט הראשון – קיריי לא רק מתייחס אליו בתור יריב שהוא לא יכל לסבול, אלא ממש מקנא בו. הוא מכנה את קיריטסוגו אדם מאושר, אדם שידע למצוא גם הנאות בחיים (מה שמעניין, כי ב Fate/Zero נאמר שהוא מצא את האושר שלו כמשהו כואב) שבניגוד אליו היה לו גם מלכתחילה על מה לוותר, והניסיון להשיג את הדבר הזה, כך אנחנו מגלים, הדבר המנחה את קיריי יותר מכל. לכן הוא רוצה לחזות באפלה הנולדת מתוך סאקורה, באנגרה מאיניו, אותו הוא מזהה כמפלצת הרסנית בדיוק כמותו ודרכו הוא מצפה למצוא את התשובות שחיפש כל חייו.

אני מאוד אוהב גם את החיבור שנעשה בין שאיפותיו אלו לאמונותיו הדתיות. מה שנותן לאנשים משמעות והצדקות למעשיהם הוא האמונות והעקרונות עליהם גדלו וגם קיריי, פסיכופט ככל שיהיה וכומר מזויף ככל שיהיה, עדיין מוצא גם סוג של הצדקה דתית לכל העניין. הוא טוען שעליו לברך את הילודה של כל צורת חיים אשר תהיה ושלא ניתן לשפוט ולהדביק חטאים לאנגרה מאיניו טרם יצא לעולם, גם אם ברור מאליו מה יקרה כאשר הרגע הזה יגיע.

גם אל עברו של קיריי אנחנו נחשפים במהלך הקרב מול אססין, ולרגע אשר גרם לו להחליט שעליו לחפש את משמעות קיומו. הוא תמיד הרגיש שהוא שונה מאחרים ולא יכול להרגיש אכפתיות כמוהם כלפי אף אחד. הוא ידע שיאוש וסבל הם שמרגשים אותו אבל בחינוכו הדתי גם הבין שאלו חטאים ושאין עליו לנהוג כך. אך גם אשר אישתו התאבדה כדי להראות לו שרגשות אכן קיימים בליבו, כל שהרגיש הוא הפספוס שלא יכל להרוג אותה בעצמו. זו דרך פנומנלית להסביר כמה מתוסבך הנבל הקרוי קוטומינה קיריי, מה עושה אותו להרבה יותר מהמנוול שבו נתקלנו בראוט הראשון ומה הבסיס לדמותו כפי שתוצג לאחר מכן ב Fate/Zero. באותה מלחמה, כך אנחנו מגלים כעת, הוא מת וקיבל את חייו חזרה על ידי הגביע שהפך אותו למת מהלך שליבו אינו פועם יותר בחזהו – ולכן גם אססין לא מצליח להשתמש בנובל פאנטזם שלו נגדו.

עוד באותו מבצע הצלה גם איליה מקבלת כמה קטעים נחמדים. בעיקר נחמד לראות איך היא מתעצבנת על שירו שהגיע לשם ומופתעת שמתייחס אליה כיותר מאשר הגביע, שהווא מתייחס אליה כאל בת אדם. קצת חבל שאין דרך אמיתית להעביר באנימציה את הבחירה המשעשעת בסצנה הזאת, אחת מהאייקוניות בנובלה הויזואלית כולה, אבל זו עדיין סצנה נהדרת. מאוד שמח גם שהשאירו את הקטע בו שירו קופץ מהחלון אחרי קוטומינה מבלי לחשוב ששותפו משתמש בקסמים לצורך פעולות שכאלו, וזה מצידו מחמיא לו על האומץ לעשות זאת ללא קסם – מה שתמיד נורא הצחיק אותי במקור.

אז מתחיל המרדף ביער כאשר סאקורה קוראת לגרסה השחורה והמאיימת של ברסרקר לצורך המשימה. איליה מקבלת גם כאן אפשרות להדגים קצת מכוחותיה כנגד אססין ולא להיות רק בובה על ידיו של קיריי, שזו אחלה תוספת שמתכתבת עם דמותה כפי שהוצגה באנימה עד כה. השיא של אותו מרדף הוא כמובן כאשר ברסרקר משיג את שירו ואיליה, אז שירו נאלץ בלית ברירה לשחרר את החותם על ידו לצאת להילחם בסרבנט הענק והמפלצתי.

סצנת ה "Nine Lives Blade Works" היא אולי האהובה עליי בנובלה כולה, אז לא יכולתי שלא להתרגש לראות אותה סופסוף באנימציה. אני לצערי לא יכול להגיד שזה לגמרי ענה על הציפיות. המונולוגים והבילדאפ לקראת היציאה של שירו לקרב הזה, כמו גם המוזיקה שיצרה את תחושת המתח במקור והתמונה האייקונית של שירו נעמד מול ברסרקר השועט לעברו היו חסרות מאוד. הסצנה המקורית עדיין נותרה ללא תחרות, אבל כן אגיד שמחוץ לאותה השוואה הסצנה של הסרט גם היא מוצלחת מאוד. בעיקר הרגע בו שירו מוריד את החותם ואנו חוזים בו רץ נגד הרוח כאשר ארצ'ר עומד ממולו ומאתגר אותו לעמוד בקצב שלו – פשוט הייפ לא נורמלי!

בליווי מנגינת "Emiya" האייקונית, גרסת קאג'ורה, שירו צועק לעבר האידיאל שלו מהעתיד לעמוד הוא בקצב שלו וחולף על פניו כאשר זה נותר עם פרצוף מחייך ומלא גאווה לצפות מאחור – באמת שלא יכולתי לבקש יותר. הגרסה של קאג'ורה למנגינה היא כנראה פחות כיפית לשמיעה מזו שהוצגה ב Unlimited Blade Works כאשר היא עומדת בפני עצמה, אבל השילוב שלה בסצנה הוא פשוט יוצאת מן הכלל והופך אותה לפשוט מצמררת. זה בעיקר אחרי אותו רגע, כאשר הוא יצר את החרב הענקית של ברסרקר ותקף – שהכל התנהל קצת מהר מדי לטעמי.

אני חושב גם שהסרט קצת פחות עושה חסד בהצגת ההשפעות והסיכונים של אותו מהלך על שירו. אנו רואים שינויים קלים בהתנהגותו, כמו למשל כאשר רין שואלת אותו על הפנדנט ומבלי שהוא מתכוון יוצא לו המשפט שארצ'ר אמר עליו ב Unlimited Blade Works – שמדובר בחפץ יקר מפז שעליו להחזיק בו כל חייו (לכן אז שימש גם כקטליסט לזימון שלו). בויז'ואל נובל רואים את שירו מתחיל גם לאבד את הזיכרון מעת לעת, לשמוע חצאי משפטים ולראות סדקים בעיניו. בסרט אנו בעיקר חוזים בזה בסוף, כאשר הוא לא מצליח להיזכר בשמה של איליה ולדבר איתה כמו שצריך.

ואם כבר איליה, כאשר היא סופסוף חוזרת לחזקתנו, היא דואגת לספר לנו סופסוף את האמת מאחורי המערכת הנקראת "הגביע הקדוש הגדול", כי אין משהו ש Fate אוהבת לעשות יותר מאשר להפתיע בגילויים על כך שהחוקים שהוצגו בתחילתה היו רק קצה המזלג של העניין. זה התחיל בראוט הראשון עם הגילוי על טבעו האמיתי של הגביע ותפקידם של האיינזברן במערכה, נמשך בראוט השני עם זימונו של ארצ'ר מהעתיד וכעת אנו מגלים כיצד נוצר הגביע מלכתחילה, כיצד הוא הושחת על ידי אוונג'ר ומה הוא קסם המכונה "Heaven's Feel" המושג בסופו של הטקס הזה. היה מפתיע לראות את הפלאשבק עם מאטו זוקן הצעיר לצד ראשי משפחות טוסאקה ואיינזברן של אותו הזמן, אלו הוזכרו במקור אך שם לא הוצג שום דבר ויזואלי והסצנה כולה הייתה מפורטת ומעניינת הרבה פחות – על כך מגיע שאפו לגרסת האנימה. גם אהבתי את הרמז הקטן לפיו זוקן אולי הרגיש משהו כלפי ג'אסטיז איינזברן ונחרד לראות אותה מקריבה את גופה לצורך אותו טקס בפיקוחו של המכשף הגדול זלרטץ' שווינוורג (ששמו אולי מוכר לכם מלחש הזימון של הסרבנטים).

מדהים לראות גם את ההבדל בין זוקן של אז לזוקן של היום. בסופו של הסרט, ברגעי מותו נאמר שיחד עם חבריו רצה להשתמש בגביע כדי למצוא את האוטופיה בה בני אדם יוכלו לחיות ללא שום רוע. לשם כך השלושה הקריבו את חייהם ובזה הם ראו את יעודם. היום, כאשר עשה ככל שביכולתי להישאר בחיים ולראות את זה קורה – הוא הפך כנראה לדמות הכי מרושעת ודוחה בסביבה שנראה שמייצגת בדיוק ההפך מאותו חזון אליו חלם להגיע.

ואם כבר בזלרטץ' עסקינן, חרב האבנים המיוחדת שלו, ששירו מקבל את המשימה לשחזר, היא הטריגר לכל הפלאשבק ההוא ומשחקת גם היא חלק מכריע במערכה. חייב להתוודות שמעולם לא עפתי על הקונספט ה OP של החרב הזו, שנתנה לרין את הכוח להתגבר בקלות על הצללים של סאקורה. זה קצת בולשיט, אבל לא מאוד מפריע ומשתלב ב lore בסך הכל. בסיפור שרבים מפתרונותיו נשענים על קסמי ה Projection של שירו, מהראוט הראשון וממש עד סופו של זה הנוכחי, לגרום לו להעתיק נשק כל כך חזק כן מרגיש כמו מהלך מתבקש לקרב האחרון.

מה שבטוח, אותה חרב היא בסך הכל כלי כדי להגיע אל הרגע הכל כך מספק הזה בו שתי האחיות מתייצבות זו מול זו ואומרות סופסוף את אשר שמרו בליבן במשך 11 שנים. סאקורה רואה בעובדה שרין עדיין מצליחה לגבור עליה כמשהו בלתי נתפס מרוב שהוא לא הוגן לאור כל מה שעברה ולמקום הנמוך אליו הסכימה להגיע כדי להשיג את כוחותיה החדשים. את הקנאה של סאקורה ברין ראינו עוד בשלבים מוקדמים של הסיפור וזה הגיע לשיאו עם השיחה בסרט הקודם בה רין סיפרה לשירו על היום בו ראתה אותו קופץ מעל מוט בחצר בית הספר – אותו זיכרון מיוחד שגם סאקורה החזיקה בו והרגישה שלוקחים אותו ממנה. כעת היא מתפרקת אל מול אחותה ברת המזל שעד עכשיו שמרה על מראה קשוח ולא התביישה להגיד בפניה שהיא מתכוונת להרוג אותה, וכל מה שיש לרין להגיד זה "אז מה?".

אז מה אם סאקורה נמסרה לאימוץ? אז מה אם היא עברה יסורים שכאלה? אז מה אם כל הזמן הזה לא התייחסו אליה כאל בת אדם? רין לא מפחדת להטיח באחותה ששום דבר מבין אלה לא מצדיק את התנהגותה ואת מעשיה, ואומרת שהיא עצמה מעולם לא הרגישה ברת מזל בעצמה. אני אוהב את רין ועם כמה שהיא אכזרית בסצנה הזאת, קשה לי שלא להסכים איתה – לא כל מה שרואים מכאן רואים משם, ולפעמים גם האנשים שנראה שהחיים הכי מאירים להם פנים נדרשים גם הם למאמצים שאי אפשר לזלזל בהם, וגם להם יש את הסיבות שלהם להילחם. במקרה של רין, כך היא חושפת לבסוף – הסיבות שלה היו בדיוק אותה דאגה לאחותה הקטנה, אותה היא לעולם לא באמת שכחה.

ראינו את רין מתצפתת על ביתה של סאקורה גם ב UBW ומראה דאגה כלפיה בפני שירו מפעם לפעם, אבל מעולם לא היה לה האומץ להציג זאת בפני סאקורה עצמה, בדיוק כי ידעה כמה היא סובלת. הבילדאפ הנהדר הזה של אותם אירועים קטנים לאורך הסיפור גורם לסצנה הזאת להיות מרגשת עד דמעות, לפחות עבורי. מאוד אהבתי גם את הצללים של סאקורה שלבשו את דמויות החיות שהוצגו בחלומה בסרט השני, וכן את האימרה של רין, רגע לפני שהתמוטטה, שהיא שמחה לראות שסאקורה עדיין עונדת את סרט השיער שקיבלה ממנה בצעירותה. את אותו סרט שיער אפשר לראות בתמונתה של רין הקטנה ששירו מוצא בביתה באותו סרט – וזה עוד אחד מהפרטים הקטנים האלה שהסרט דואג להראות שאינם נשכחו.

פרט נוסף שכזה הוא השאלה של ריידר, גם היא מאותו סרט שני, אז ביקשה לדעת אם שירו ימשיך לעמוד לצידה של סאקורה לא משנה מה יקרה. כעת, גם כשהוא יודע שזה לא נראה מהצד כמו הדבר הנכון לעשות, הוא נותן באופן סופי את תשובתו החיובית. כשהיא יודעת שאפשר לסמוך עליו, מתייצבת ריידר לצידו של שירו בקרב הסופי ועל שניהם מוטלת המשימה הבלתי אפשרית להתמודד עם סייבר. עוד כשיצא הסרט ביפן וטרם יצא לי לצפות בו שמעתי על מידת ההשקעה בקרב הזה, אבל לא תיארתי לעצמי שהוא יהיה ההיילייט של הסרט כולו. כאמור, הוא לא מהאהובים עליי בויז'ואל נובל, אבל כאן הוא פשוט מטורף ברמות אחרות. ההצגה של המהירות בה זזה ריידר לעומת החוסן והעוצמה הבלתי נגמרים של סייבר, השימוש בעיניים המיסטיות של ריידר כדי לאבן את יריבתה ולהקשות עליה, הסלעים המתפזרים לכל כיוון והפיצוצים היפהפיים ברקע התנגשויות הנשקים של השתיים הללו – פשוט אין מילים לתאר כמה שזה מחזה מדהים.

גולת הכותרת כמובן היא רגע ההכרעה בו השתיים מכינות את הנובל פאנטזם שלהן, מעין שידור חוזר של רגע דומה מהראוט הראשון (זה המופיע בפרק 12 של הגרסה של 2006) בו חזינו לראשונה בבלרופון ובאקסקליבר. רק שהפעם התוצאה היא אחרת – שירו משתמש במגן שראה את ארצ'ר יוצר בסרט הקודם, ברואו איאס, כדי לנטרל את המתקפה של סייבר שהיא החזקה מבין השתיים, וכך מאפשר לריידר להיות זו שנותנת את מכת המחץ. כשסייבר שכובה על הרצפה, שירו מזנק לעברה עם פגיונו ומסיים את המלאכה. גם זה רגע שכואב במיוחד למי שמכיר את אותו ראוט ראשון המתמקד ביחסים בין שירו לסייבר. כואב לראות אותה נהרגת על ידו וכואב עוד יותר שהוא מודה על כמות הפעמים שהצילה אותו. הם לא הכירו זמן רב בראוט הנוכחי, לכן זה עשוי להישמע מעט מוזר, וכפרשנות הייתי אומר שזה אולי בזכות זכרונותיו של ארצ'ר שחודרים אליו דרך ידו ששירו מכיר את הרגעים שעבר עם סייבר אי שם באיזשהו יקום מקביל – מה שנותן לכל העניין אימפקט אפילו גדול יותר.

וכאשר הקרב הזה מסתיים גיבורנו מגיע סופסוף להציל את אהובת ליבו. סאקורה כבר מבינה שטעתה, שאפילו אחותה רצתה בטובתה, ומנסה בדיוק כמו באותה סצנה מפורסמת בסרט הקודם לשכנע את הסנפאי שלה להתרחק ממנה בטענה שהיא רעה ולא שווה את זה. הפעם הוא כבר יודע הכל עליה ולא יכול להתכחש למציאות, אך בדיוק כמו אז – הוא לא מוותר ועובר את כל המכשולים בדרך אליה. מאוד אהבתי לשמוע את המנגינה "What he has believed" מתנגנת באותה סצנה ומזכירה לנו שלמרות שכל כך הרבה השתנה – הסיטואציה היא אותה סיטואציה ושגם הפעם תשובתו של שירו ידועה מראש. שירו יוצר את ה Rule Breaker, אותו הנשק של קאסטר שאנו מכירים את כוחו מ UBW ושבו הוא חזה בסרט הראשון, וכעת, כאשר שסאקורה מסכימה לקבל את עזרתו בזרועות פתוחות, הוא משחרר אותה מהקשר שלה עם הסרבנט המכונה אוונג'ר.

סיומו של המאבק הארוך והמתיש הזה מפנה בשעה טובה את הדרך להשמיד את הגביע הגדול ולגמור את העניין לתמיד, אלא שאז נתקל שירו ביריבו הותיק שעדיין איכשהו עומד על הרגליים. בהתחלה חששתי כאשר שירו וקיריי התחילו ללכת מכות כל כך מהר, אבל לשמחתי עיקרי השיחה ביניהם עדיין קיימים והוכנסו במהלך הקרב עצמו. אני עדיין מעדיף את גרסת ה VN, ולו בשל העובדה שאין תחליף לחילופי הדברים שלהם על רקע המנגינה המופלאה "Kami no Na no Motoni" שכה מזוהה עם הסצנה, אבל גם גרסת הסרט היא טובה ומלאה בקטעים נהדרים של השניים צועדים זה מול זה לעוד ועוד סשנים של אגרופים עד טיפת הדם האחרונה. קיריי מוכן להתאבד על שאיפתו לראות את אנגרה מאיניו יוצא לעולם ושירו מבין שכמוהו גם הכומר העומד מולא רואה עצמו כחוטא שבגד בערכיו כדי לממש את שאיפותיו האנוכיות. "הכל מתחיל בנקודת האפס(זירו)" כך אומר קיריי – בקריצה לצופי Fate/Zero שיודעים היכן השאיפה הזו שלו נולדה, וכעת נותר לראות היכן זה יסתיים.

עד הרגע האחרון ממלא קיריי את יעודו ונופל מרגליו רק אחרי שמכריז על שירו כעל המאסטר האחרון והזוכה של מלחמת הגביע הקדוש. אז ניגש שירו, חבול ומלא בחרבות היוצאות מפצעיו, בקושי עומד על הרגליים, לביצוע ה Projection האחרון שלו. ישנו סוף בויז'ואל נובל (ה Normal End) בו הוא באמת עושה את זאת ויוצר את אקסקליבר כדי להשמיד את הגביע ובכך מקריב גם את חייו, אך הסרט כמובן הולך על הסוף האמיתי והטוב יותר בו איליה מגיעה להצילו. עבור צופים שלא קראו את הויז'ואל נובל זה עשוי להיות מעט מבלבל, אבל מה שקורה שם הוא שאיליה, עם השמלה המיועדת לטקס הזה שבקשה קודם לכן מסלה וליז להכין, משתמשת באותו כישוף מדובר המכונה "Heaven's Feel" כדי לעשות מטריאליזציה לנשמתו ולהשאירו בחיים. סאקורה ורין לאחר מכן דואגות לארגן לו גוף חלופי בעזרתה של מאגית המתמחה בבובות (ותוספת נחמדה של הסרט הזה היא הרמיזה שאותה מאגית היא לא אחרת מאשר אאוזאקי טוקו מסרטי Kara no Kyoukai המתרחשים באותו היקום).

זה סוף שיכל להיות מרגש יותר לו הייתה איליה מקבלת את זמן המסך הראוי לה קודם, אבל כך או כך – אני מודה שבכיתי וקשה לי להגיד שהרגשות לא עברו כאן. איליה מחייכת אל שירו אליו התייחסה תמיד כאוני-צ'אן שלה ומזכירה לו את המשפט שאמר לה כאשר יצא להילחם נגד ברסרקר עבורה. כעת, היא יוצאת מדמות הילדה הקטנה שהיא תמיד נוהגת לעטות על אף שהיא המבוגרת מן השניים, והם מחליפים תפקידים – היא האחות הגדולה המגנה על אחיה הקטן. זהו סיום נהדר לראוט הזה ול Fate/stay night כולה, המאפשר לשירו ולסאקורה לחיות, כאשר סאקורה סופסוף יכולה להגיד בחיוך שהיא באמת מאושרת. בתחילתו של האפילוג אפשר לראות אותה גם מקבלת על עצמה את תפקיד הקפטנית של מועדון הקשתות, ובפריים הזהה לזה שבו נפתח הסרט הראשון, יורה כמו שירו בחץ וקשת לעבר המטרות. ברגעיו האחרונים של הסרט הולכים כולם לראות את פריחת הדובדבן (סאקורה) המתרחשת באביב, אותה פריחה ששירו הבטיח לקחת את סאקורה לראות בסרט הקודם. האביב הוא גם מתי שהסרט עצמו אמור היה לצאת עד שנדחה לצערנו, אבל היי, לפחות הבלוריי יצא בתזמון הנכון.


סיכום

אני לא יודע אם להגיד שהסרט הזה היה טוב יותר מקודמיו, אבל הוא כן היה טוב לפחות כמוהם. מדובר בסרט פחות גדוש עלילתית שעבודת ההכנה לקראת הרגעים הגדולים שלו כבר התרחשה, כך שהוא מתרכז בעיקר בלהראות את אותם רגעים גדולים שנותנים תוצאה לסיפור הזה – ואת זה הוא עושה רוב הזמן בהצלחה רבה. לכן, ובזכות אותם רגעים, זהו כנראה הסרט שיחקק בזיכרון שלי בצורה החזקה ביותר וזה שיגרום לי לרצות ולצפות בו שוב ושוב. כמו קודמיו, מדובר ביצירת אומנות של ממש, שגם אם היא לא תחליף שיגרום לחומר המקור להיות לא רלוונטי, היא דרך מדהימה לא פחות לספר את הסיפור בעצמה. אני רק יכול להודות על כמויות האהבה שנשפכו לצורך יצירת הסרטים הפנטסטיים האלה.

קשה לי להיפרד מ Heaven's Feel אחרי שנים של ציפייה, שנים של לדעת שיש עיבוד לסיפור האהוב עליי ביותר שעדיין לא יצא לאור. קשה לי להיפרד מ Fate/stay night בכלל, שכיצירה הייתה יקרה לליבי עוד מאז נחשפתי אליה לראשונה ב 2006 עם האנימה הראשונה והיחידה שהייתה קיימת אז. המחשבה שהגענו לנקודה שאין עוד מהסיפור הזה היא עדיין בלתי נתפסת בעיניי ויקח לי עוד זמן לעכל אותה. בינתיים, אחזור להתענג עוד טיפה על צלילי שיר הסיום של Aimer לסרט, "Hare wa Yuku" (ואולי אעבור אחר כך לעוד כמה שירים, כי זה פשוט לא נמאס), ולשמוח על כך שהאביב המיוחל הזו בו הטרילוגיה הושלמה סופסוף הגיע.

מה עבד:

  • סוף נפלא המהווה קליימקס ענקי גם עבור טרילוגיית Heaven's Feel וגם עבור Fate/stay night כולה. כזה הנבנה במשך עלילתם של שלושת קווי העלילה יחדיו.
  • הדינמיקה ושיתופי הפעולה הבלתי שגרתיים המוצגים בסרט הם מהכיפיים ביותר שהציג הפרנצ'ייז.
  • מביא לשיא את הדמויות ומעלה שאלות פילוסופיות מרתקות מנקודת מבטן של כמה מהן שטרם נחקרו בצורה שכזו במסגרת Fate/stay night.
  • כמו קודמיו, גם הסרט הזה ממשיך לספר את הסיפור בדרכו שלו, בהעדפה של תרגום הטקסט לאמצעים ויזואלים על פני ניסיון מועד לכישלון להעביר אותו כפי שהוא.
  • ufotable ממשיכים להתעלות על עצמם פעם אחר פעם, ושוב סיפקו כמה מרגעי האקשן הגדולים ביותר שנראו על המסך.

מה פחות עבד:

  • היעדרן של סצנות מסוימות מהסרטים הקודמים מורגשות לעיתים בסרט הזה, וצופים חדשים עלולים להרגיש בשל כך שלא קיבל את הבילדאפ הראוי לו.
  • עומס הסצנות שהסרט נדרש להעביר גורמות לחלקים ממנו להרגיש מעט מזורזים.
  • ישנן מספר סצנות מפתח שעדיין לא מתחרות בגרסת הויז'ואל נובל.
  • דיי. מה ברצינות אין עוד סרט? סדרה? משהו? ):
grades4_10

2 תגובות בנושא “Fate/stay night: Heaven's Feel – III. Spring Song

  1. נהנתי לקרוא ארצ'ר.

    חייב לציין שוב, הסרט הזה היה דיי מסובך להבנה ובמשך הסרט היה לי את האי נחת של "רגע… צפיתי בהכל ועוד בבינג', למה אני לא מבין מה קורה פה?!"
    אבל עכשיו הרוב כבר דיי מאחוריי וזה נהדר שהפאזל מושלם, מרגיש שיש ככ הרבה עומק לא מוסבר כל פעם שאני נוגע בפרנצ'ייז, לראות דברים כמו אאוי והבובה מKNK, או את זלדריץ והחרב שלו שבפגו מגיעים כce זה עושה טוב בלב.
    הסצנות היו מרהיבות בהחלט, הבנתי שהtrace on נגד הרקולס לא היה בVN וזה היה נראה נהדר כל הפלאשבאקים של ה9 משימות שהוא עשה וכמובן ה8 פסים ואז הFINAL BLOW, אין מילים.
    ריידר מול סייבר היה נהדר, אבל הרגיש לי שהיה אפשר לתת קצת יותר זמן מסך לקטע בין שירו לבין סייבר, אומנם הפוקוס לא היה על סייבר בכלל בראוט וכל הזמן הרגיש לי שהיא יוזלס (ככה לפחות הרגיש שכל פעם שירו היה חוזר מפיגוע וסאקורה הייתה עושה פרצוף חמוץ שסייבר זו שמחזירה אותו).
    מגניב לשמוע שיש את הסוף האלטרנטיבי עם אקסקליבר, דה זה וו.

    אהבתי

    1. תודה רבה (:

      אכן סרט קצת קשה לעיכול בצפייה ראשונה (וגם בצפיות נוספות זיהיתי עוד כמה ניואנסים נחמדים שלא העליתי בכתבה עצמה).

      הסצנה מול הרקולס כן הייתה ב VN אגב, אפילו שיבחתי אותה וקישרתי אליה בפוסט עצמו. אבל הפלאשבקים למשימות של הרקולס זו אכן תוספת מקורית ומגניבה.

      מסכים לגבי הקטע עם סייבר, יכלו לעשות את זה קצת יותר ממושך ואמוציונלי.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s