Fate/stay night: Unlimited Blade Works

"I am the bone of my sword
Steel is my body and fire is my blood
I have created over a thousand blades
Unknown to Death,
Nor known to Life.
Have withstood pain to create many weapons
Yet, those hands will never hold anything
So as I pray, Unlimited Blade Works."


בדרך כלל אני נמנע מלכתוב על יצירות שלא סיימתי ממש לאחרונה. הרבה יותר קל והרבה יותר דחוף לי לדבר החוויה הטרייה שממנה אני עדיין זוכר הכל. במקרה של Fate/stay night: Unlimited Blade Works (גרסת הטלוויזיה של ufotable מ 2014, אנחנו לא מדברים היום על הסרט המיותר ההוא של DEEN מ 2010) התירוץ הזה פחות תקף. צפיתי בה כל כך הרבה פעמים ואני עדיין נוהג מדי פעם לפתוח פרק או לצפות ב reaction של עוד מישהו ביוטיוב שבמקרה נחשף לזה בפעם הראשונה. אין הרבה סדרות כאלו, שאני יכול להגיד שאני כבר מכיר אותן בעל פה עד לרמה שאני יודע מה קורה בדיוק באיזה פרק. ובכל זאת, יש לי תמיד את החשש הזה כאשר אני כותב על יצירה שאני ממש אוהב, חשש שלא אוכל לעשות לה צדק ולהעביר כמו שצריך את סגולותיה על הכתב, או שבטוח אשכח משהו שממש רציתי להגיד עליה. גם את הסיבה הזאת החלטתי לשים בצד היום. בשבוע בו הבלוג חוגג את סיומו של הפרנצ'ייז האהוב עליי (או יותר נכון הסיפור המרכזי בו, Fate עדיין איתנו וכנראה שלעוד הרבה זמן) יהיה זה חטא מצדי שלא להשלים את החור שנוצר כאן באופן כה ברור. כבר כתבתי על האנימה המגוללת את עלילות הראוט הראשון של הסיפור רק לא מזמן, ואת הסרטים הראשון והשני של Heaven's Feel גם כן סיקרתי, אז רק מתבקש שלפני שאסיים לכתוב גם על הראוט השלישי ההוא אעשה את הצדק שהוא לכתוב גם על הראוט שבא לפניו.

כדי לא לייצר בלאגן (וגם לא לחזור על התקציר בפעם המי יודע כמה), אגיד זאת בפשטות: Unlimited Blade Works מתחילה מאותו המקום בו התחילה Fate/stay night מ 2006 – כך שהתקציר הוא אותו תקציר. אני כן מתכוון להתייחס למה שקרה בסדרה ההיא כי אני מאמין שבה אמורים לצפות קודם (או לקרוא את הויז'ואל נובל המקורי, גם תופס ואפילו יותר מומלץ. לפרטים ניתן לקרוא את הפוסט "מאיפה להתחיל? – Fate"), אבל לא אציין ספויילרים משמעותיים שאתם לא מכירים גם כך אם צפיתם לדוגמה ב Fate/Zero.

אז יש לנו את אותן הדמויות ואותה מלחמת גביע קדוש חמישית, רק עם שינוי קטן אחד שעושה את כל ההבדל: בפגישתם הראשונה של שירו ורין, שירו עוצר את סייבר מלפצוע את ארצ'ר באופן קשה והוא כעת חלק מהמשחק עוד בשלביו המוקדמים. אותו אירוע קטן שהשתנה, תאמינו או לא, גורם לכל הסיפור שלנו ללכת לכיוון אחר לגמרי – זה מתחיל מאיך שמתנהלים הקרבות הראשונים ולאופן בו מתפתחות מערכות היחסים בין הדמויות השונות, ומגיע מהר מאוד (או פחות מהר אם צפיתם באנימה מ 2006, זו כבר הציגה חלק מהאירועים המתרחשים בחצי הראשון של UBW) למחוזות שכלל לא מזכירים את אלו בהם עברנו בסיפור הקודם. זה כן פחות מרגש לדעתי (לפחות אם מודדים בדמעות), אבל כן חזק יותר הן מבחינה רעיונית והן מבחינת האקשן.

לא מדובר רק בתוצאה שונה בזוג הזוכה בגביע הקדוש, כי אם שינוי מהות המלחמה כולה. הרי בסיומה של הסדרה הקודמת כבר נחשפנו לטבעו האמיתי של אותו גביע ולחוסר התוכלת שבקרבות הללו, כמו גם לאמת על הנבלים המחכים מאחורי הקלעים. הרדיפה אחר משאלה כבר אינה רלוונטית עוד (לצופים לפחות. הדמויות חזרו לנקודת ההתחלה והן לא יודעות דבר על כך) וכעת ניתן לנצל את הבמה לקידום אינטרסים מסוג קצת אחר. כאן נכנסות לסיפור הדמויות שפחות הספקנו להכיר בראוט הקודם ורוב מי שלא שיחק תפקיד משמעותי מגיע כעת אל קדמת הבמה. ארצ'ר הוא הדוגמה הבולטת ביותר לכך, בעיקר כשזה נוגע לאקשן שהוא כאמור לוקח בו חלק נכבד, אבל לא רק שם. הקשת האדום אחראי לחלק גדול מהתפניות בעלילה וגם זהותו היא נקודת מפתח בה. הוא יוצר גם לא מעט אינטרקציות מרתקות לאו דווקא עם המאסטרית שלו (אם כי גם הם צמד חמד של ממש), אלא עם גיבורנו שירו שנראה שמתקשה לראות איתו עין בעין בכל הנוגע לדרכי הפעולה הרצויות (ויותר מזה אמנע מלהגיד עד פינת הספוילרים).

רין גם היא דמות שמקבלת הרבה יותר עומק ונפח עלילתי בסיפור הזה, בו היא משמשת הפעם כדמות מרכזית. גם בשני הראוטים האחרים לא חסר לה זמן מסך, שהרי שירו אובד עצות ללא ההכוונה שלה וגם עבור הצופים עצמם משמשת הנערה הזאת מורה דרך המסבירה את מה שצריך לדעת בכל שלב ושלב (וגם מספקת אתנחתא קומית ו/או פאנסרביס כשצריך. אין ספק שמצאו לה שימושים רבים). אבל ב UBW רין היא יותר מזה, הרבה יותר. כמו סייבר בפעם שעברה, רין היא הפעם גם מושא האהבה של שירו, כך שלא רק שאנחנו מקבלים את כל הכיף שמגיע עם דמותה, אנחנו מקבלים גם מערכים יחסים סבוכה והתנגשות אידיאולוגית מרתקת. כן אגיד שמערכת היחסים הזו היא פחות רומנטית מזו שהייתה לו עם סייבר (או שתהיה לו עם סאקורה), אבל זה לא הופך אותה למעניינת או כיפית פחות (ובעיקר כיפית, הטיזינג והעקיצות ההדיות בין השניים הם פשוט פרייסלס). ונכון, רין היא טסונדרה (לא שיש בזה משהו רע, להפך אם אתם שואלים אותי), אבל התבנית הזו היא בסך הכל כלי ליצירת אינטרקצות משעשעות ולהכוונת הדרך בה היחסים הרומנטיים הללו מגבשים צורה, זה רחוק מלהיות מה שמאפיין אותה.

UBW חוקרת לעומק את ההבדלים בינה ובין שירו, בדרך בה גדלו, בדרך בה הם מתמודדים עם המלחמה ועם הקורבנות שהיא גובה, בדרך בה הם רואים את עולם הקסם ובדרך בה הם חושבים על החיים בכלל. ככל שהאכפתיות בין השניים גוברת, זאת לצד המתח ההולך וגובר גם הוא בשל היותם שני מתמודדים יריבים במשחק הזה, כך גם אותם הבדלים מקשים עליהם יותר ויותר. בעוד הקונפליקט שהיה בין שירו וסייבר התייחס לעברם ולצורך להשאירו מאחור, הקונפליקט בין שירו ורין הוא כזה המתייחס לעתידם ולכיצד עליהם לעצב אותו, וזה נותן היבט מעניין לא פחות על הדמויות – בעיקר על זו של שירו. עם כמה שהעבר עיצב את דמותו, זה העתיד שבאמת מסקרן לגביו. על השאיפות שלו להיות גיבור אנחנו כבר יודעים, אבל מה זה בדיוק אומר? והאם ההתנהגות שלו היא הדרך הנכונה להגיע לשם? – את זה אנחנו עדיין לא. לכן זה מרגיש כמו סיפור אישי הרבה יותר עבורו, ומכיוון שהוא גם הדמות הראשית של Fate/stay night על כל שלושת החלקים שלה, זה גם מרגיש משמעותי הרבה יותר ליצירה כולה.

וזהו בסופו של דבר עמוד התווך עליו מושתתת Fate/stay night – על אותו רעיון של להיות גיבור, אותו היא בוחנת מכיוונים שונים בעזרת דמויותיה וסיפוריה השונים, ו UBW באספקט הזה הולכת רחוק בהרבה מקודמתה ומעלה שאלות פילוסופיות בנושא, כאלו שמעמתות את שירו אל מול בחירותיו ושלא יאפשרו לו לענות עליהן רק בדיבורים, אלא להוכיח את טענותיו גם במעשים. דיי עוזר לעניין שהבחור גם אקטיבי הרבה יותר כאן, ועל אף שהוא עדיין בר מזל לא מעט פעמים, הוא בוודאי לא חסר תועלת כמו ממקודם, כך שזה בהחלט מאפשר לו להיות חביב הרבה יותר (אם כי כאמור, אני אהבתי אותו עוד מההתחלה).

ואם כבר הזכרנו את סייבר – היא הפעם נדחקת הצידה, ובאופן משמעותי. זה רק טבעי, שהרי מבנה הראוטים שמקורו בויז'ואל נובל ממנו הסדרה הופקה הוא כזה בו כל דמות מקבלת את אור הזרקורים בקו עלילה ספציפי, ואל דמותה של סייבר כבר נחשפנו מכל היבט אפשרי בסדרה מ 2006. זה לא אומר שזה חסר משמעות כאן. UBW כן נכתבה כך שהיא מצפה מאיתנו לדעת מה קרה בראוט הראשון, לכן מושגים כמו "אבלון" ואזכורים של זהותה והנובל פאנטזם שלה כן מוזכרים כמובן מאליו ובידיעה שאין צורך להסביר זאת, כמו גם כל מה שקשור בקיריי וגילגמש ואלמנטים נוספים שנחשפנו אליהם באותו הסיפור. גם אם הדמויות עצמן לא מודעות להכל, כל עוד הצופה יודע – זה עובד.

וכאן אנחנו נכנסים שוב לאותה פינה מוכרת כשזה נוגע ל Fate/stay night – שהרי יש לא מעט אנשים (אולי אפילו רוב הצופים כיום) שהגיעו ל UBW מבלי לחוות כלל את הראוט הראשון, והפופולריות הגדולה של הסדרה מוכיחה במובן מסוים שזה אפשרי גם כן. זה עובד משום שאותם צופים הגיעו ברובם המוחלט דרך Fate/Zero שמשלימה את מרבית פערי המידע הללו, אך הדבר יוצר בעיה נוספת ומכניס את UBW לפינה בה עליה להתיימר להיות סוג של סדרת המשך לאותה Fate/Zero מהוללת שיצאה ב 2011. בידיעה שזה המצב ושעל הצלחה צריך לרכב, נראה שב ufotable עשו ככל הניתן, בצדק לגמרי, כדי לגרום ל UBW להרגיש כמה שיותר כמו סדרת המשך כזאת. נוספו שלל קטעים מקוריים לתסריט, גם כאלה המזכירים דמויות מהיצירה ההיא שאינם עוד וגם כאלה שנועדו לתת קצת יותר זמן מסך לאלו שעדיין איתנו. האווירה כולה נעשתה רצינית יותר, עם פחות קטעים קומיים (אם כי עדיין לא חסרים כאלה, אז אל דאגה) ו"סצנות מטבח" יומיומיות בהן התאפיין המקור ובסך הכל התוצאה יצאה מוצלחת מאוד – אבל לא מספיק.

לא שאני חושב ש ufotable יכלו לעשות יותר, אין גם הרבה דברים שהייתי מעדיף שהיו עושים אחרת, זה פשוט שהמשימה הייתה בלתי אפשרית מלכתחילה. UBW הוא אולי הראוט שהכי מחובר רעיונית לתמה ולשאלות הפילוסופיות שעלו בעקבות מסעו של קיריטסוגו ב Fate/Zero, אך הוא אינו נכתב כדי להוות סיפור המשך. הוא לא נותן מענה לכל הקצוות הפתוחים של זירו, כמעט ולא מתייחס לדמויות שנותרו משם ועוד זקוקות לסגירה מסיומת לסיפורן, ובוודאי שלא יכול לרשת את אותו טון בוגר ואפל כאשר הקאסט מורכב ברובו מתיכוניסטים מלאי הורמונים שאין להם רזומה עשיר בחיסולים בלשון המעטה (ושספק שמישהו מהם החזיק פעם אקדח). תוסיפו לזה את העובדה שהציפייה לקבל סיפור מלא וסגור מסדרה שהיא בסך הכל שליש מהסיפור הגדול (ועוד השליש השני שלו) היא מספיקה כדי לגרום לצופים רבים להתאכזב ולהרגיש שמשהו כאן לוקה בחסר – וקשה להאשים אותם. Fate/stay night בכללותה הרי נכתבה קודם ומעולם לא נועדה להוות סיקוול ל Fate/Zero, בוודאי שלא UBW באופן ספציפי, כך שאותו סדר יציאה שרירותי של האנימה יצר בלאגן אחד גדול.

והעובדה ש UBW נכשלת במשימה ההיא לא הופכת אותה לסדרה טובה פחות חלילה. זהו סיפור בסגנון אחר לגמרי, בעל אופי קליל יותר וכזה שהרבה יותר מונחה אקשן ומסתורין, וכן, גם מעט רומנטיקה. את מה שהיא אמורה להיות הוא עושה הסדרה מעל ומעבר, ובוודאי שאין מה להשוות בין איכות האדפטציה של סטודיו ufotable לנסיונותיהם של DEEN לעבד את הראוט הזה או את קודמו. ב 2014 נחשבה UBW בעיניי רבים לאחת מסדרות האנימה היפות ביותר וגם היום, 7 שנים לאחר מכן, עדיין אין לה הרבה מתחרות בתחום. וזו לא רק תוצאה של עבודת אנימציה איכותית. יש כאן שילוב בלתי מתפשר של אפקטים דיגיטליים בצורה שלא רק שאינה פוגמת במוצר הסופי, אלא משתלבת בכזו טבעיות עם הדמויות הדו ממדיות ואפילו משפרת את הויזואליים. זאת בנוסף לטכניקת צביעה מהפנטת, רקעים כמעט פוטו-ריאליסטיים וקומפוזיציות נהדרות שהופכות כל פריים לפשוט יפהפה (הכניסו כאן בדיחת "Unlimited Budget Works"). גם על חוסר היכולת להעביר כל שורת טקסט מהנובל הצליח הסטודיו לפצות רוב הזמן באמצעות ויזואלים המספרים את הסיפור ומעבירים את הרגש בזכות עצמם, בין אם בשפת הגוף של הדמויות או אלמנטים סימבוליים כאלה ואחרים. אם אני משווה לדוגמה את השיחה בתחילת הסדרה בה קיריי מסביר על החוקים, זו המתרחשת בפרק 3 של האנימה מ 2006, לזו מהאנימה הנוכחית – ההבדל הוא שמים וארץ. הדמויות כבר לא פשוט עומדות במקומות ומקיאות מלל, הן מסתובבות סביב, אוחזות בדברים, מתבוננות ומגיבות לכל דבר שנאמר.

כמו באדפטציה הקודמת, גם כאן אשקר אם אגיד שלפעמים החוסר במונולוגים לא מקשה על לגרום לשירו להראות פחות… "מטומטם", והרי במעבר מויז'ואל נובל לאנימה לעולם לא תהיה תוצאה מושלמת, אבל אין בכלל ספק שהאנימה הנוכחית מעבירה את דמותו בצורה נאמנה הרבה יותר. כן אגיד שיש סצנות בודדות לקראת סוף הסדרה בהן מורגש שלא הושקעו אותם פינישים וליטושים אחרונים כמו בפרקים הראשונים או שהדמויות לא מצוירות לגמרי לפי המודל, כנראה בשל לוח הזמנים שהולך ונעשה צפוף ככל שמתקרבים לסיום בכל הפקה שהיא, אבל זה לגמרי ניטפיק. כן יותר מפריעה לי העובדה שלפעמים היה נראה שב ufotable יותר מעוניינים להוציא לקהל את העיניים בסצנות קרב מקוריות או בתוספות אחרות שלהם ושלאו דווקא מרבית המשקל וה"נשמה" היה בסצנות מפתח מתוך חומר המקור. אך גם כאן, קשה להתלונן שגם אלו היו ברמה שהיא הרבה מעל הסטנדרט וכן היו לא מעט סצנות שהתעלו לחלוטין על אותו חומר מקור – אותו מבינים בסטודיו מצוין ויודעים לייצר פאנסרביס ורפרנסים שהמעריצים האדוקים יותר יבינו. קשה להגיד על שאר האדפטציות של Fate/stay night שהן יכולות להוות תחליף לנובלה הויזואלית כמו ש UBW מ 2014 יכולה – ועל זה לגמרי מגיע לה ציון לשבח. גם טרילוגיית Heaven's Feel, מרשימה ככל שתהיה, מהווה יותר דרך אלטרנטיבית לספר את הסיפור מאשר משהו שיכול להוות תחליף אליו, ועל האנימה מ 2006 כמובן שכבר דיברנו מספיק.

ביקורת שאני נוטה לשמוע לגביה היא על הקצב שלה, מה שאני פחות מסכים שבעייתי, או לפחות לא במידה שמעיבה יותר מדי על החוויה. שני פרקי הפתיחה, פרק 0 ופרק 1 הם שניהם באורך כפול ומגוללים את אירועי אותו היום מזוויות הראיה של רין ושירו בהתאמה, וזה אכן יכול להיות מעט מתיש, אבל הם זורמים נהדר וזה בוודאי טוב עשרות מונים מהניסיון לשלב אותם כפי שנעשה באדפטציה של DEEN. אני יכול גם להבין מדוע אנשים חשבו שהיה צריך לסיים את עונתה הראשונה של הסדרה (המחולקת לשתי עונות, הראשונה 12 פרקים והשניה 13, לא כולל פרק 0) פרק אחד מאוחר יותר, אך אני חושב שהנקודה בה בחרו לחתוך את הסיפור היא טובה לא פחות ושפרק הסיום הכפול של העונה הראשונה הוא מופתי כשלעצמו, בעיקר בניגודיות שיש בין התחלתו לבין סופו ובמצב בו הוא ממקם את שירו ורין שיחסיהם עומדים במרכזה של הסדרה. אותו סוף גם נעשה בצורה כל כך טובה שפשוט לא הייתי מבקש אחרת.

פרקי הסיום של העונה השניה לעומת זאת… כן מרגישים מעט כאילו היה ניתן לתזמן אותם בצורה קצת שונה. פרק הקליימקס של הסדרה הוא האחד לפני האחרון (24) והסוף שלו דורש גם איזשהו אפילוג כדי להרגיש שלם, אלא שאותו אפילוג שהופיע בנובלה הויזואלית אינו מספיק כדי לכסות פרק שלם, כך שהוחלט להפוך את הפרק האחרון לפרק אפילוג שמרבית התוכן שלו הוא מקורי לחלוטין. זה תוכן שאמנם כן מתבסס קאנונית על היקום של Fate (ומי שקרא את Fate/Hollow Ataraxia בעיקר יבין מהיכן זה הגיע) ומהווה סוג של פאנסרביס נחמד למי שמעורה עמוק יותר בפרנצ'ייז, אבל הוא מרגיש פחות קשור ל UBW עצמה ומהווה סוג של רגיעה "ארוכה מדי" אחרי שיא הסיפור שקצת הורגת את המומנטום שנבנה. הייתי מעדיף לו היו מתזמנים מעט אחרת ושומרים על האפילוג המקורי ככמה דקות אחרונות המגיעות אחרי הקרב הגדול, ואת השאר לא היה אכפת לי לו היו מרחיבים ומשחררים כ OVA, כי זה באמת בונוס שחבל לוותר עליו לחלוטין.

וגם את הסקירה הזו אסיים עם האספקט המוזיקלי, בו הסדרה מפתיעה לטובה, ואני אומר "מפתיעה" בידיעה לכך ש Fate תמיד הייתה חזקה בתחום הזה. קצת התאכזבתי תחילה כשנודע לי שיוקי קאג'ורה שהלחינה את פס הקול עבור Fate/Zero (וגם חזרה אחר כך ל Heaven's Feel) לא תיקח חלק בפרויקט הזה וחששתי שמחליפה, פוקאוואסה הידיוקי, לא יצליח להיכנס לנעליה הגדולות. לא רק זה, גם חוסר השימוש במנגינות מתוך הויז'ואל נובל כמעט לחלוטין והעובדה שפס הקול החדש לא דומה לשום דבר שנראה קודם לכן בסדרה דיי הרתיעו אותי. אני מבין שהסטייל של קאג'ורה פחות התאים לסיפור הזה, שסגנונו כאמור שונה לגמרי, אבל ה OST החדש הוא גם לא מלודי ומרגש כמו זה של קנג'י קוואי שעבד על הסדרה מ 2006. ובכל זאת, ככל ששמעתי אותו יותר כך התאהבתי בו יותר. המנגינות שהלחין הידיוקי הן מהאפיות והסינמטיות שנשמעו בפרנצ'ייז, וזה מתאים מאוד לסגנון המודרני ומנקר העיניים של ufotable, יחד איתו נוצרת חוויה שבאמת גורמת לכל פרק להרגיש כמו אירוע טלוויזיוני גדול ומיוחד ולא סתם "עוד פרק". אני כן מודה עדיין שמנגינות מהויז'ואל נובל שהושמעו בפרקים האחרונים גרמו לי שוב להצטער על כך שלא הושמע מהן גם קצת יותר במהלך הדרך, אבל אין בזה בכדי להוריד ולו במעט מפס הקול המדהים בעצמו שליווה את הסדרה. זה כולל מנגינות שהן פשוט זריקת אנדרנלין כמו "Blazing Ashes" ו "Souls to Fight", כאלו שהפכו לאייקוניות כמו זו המזוהה עם דמותו של ארצ'ר וכאלו שהן סתם מרגיעות ויפהפיות כמו "Rin's Melody". וכמובן, אי אפשר בלי גרסת הרמיקס החדשה והנהדרת של "Emiya". וכל אלו מבלי להזכיר את התוספת המבורכת של Aimer לשירי הסדרה, שלמזלנו המשיכה איתנו גם לתוך Heaven's Feel.


פינת הספוילרים

קודם כל ארצה לשבח את תוספות האקשן המקוריות שהסטודיו עשה. הקרב בין סייבר וארצ'ר לברסרקר בפרק 3 היה פשוט שומט לסטות והצליח לגרום לבחור המגודל להרגיש הרבה יותר זריז ומאיים מכל גרסה קודמת שלו בפער. מאוד אהבתי את הניסיונות של רין לעזור במהלך הקרב, כמו גם את העובדה שלא רק צפתה מן הצד והבינה שעליה לנסות לעצור את איליה במקביל. כן אני חושב שאיליה עצמה הייתה קצת יותר מדי OP בסצנה הזאת, אבל זה לפחות היה קרב מגניב. גם לראות את סייבר מצליחה להרוג את ברסרקר פעם אחת היה מפתיע, אבל זו תוספת כבר יותר הגיונית שמאוד אהבתי.

פרק 12 שסיים את העונה הראשונה כאמור היה מופתי לדעתי. מאוד אהבתי את הניגוד בין הדייט בהתחלה שנתן כולו הרגשה של אופוריה וכיף לעומת הסוף שהביא את הדמויות לנקודת שפל. זה נכון שהבגידה של ארצ'ר פרק לאחר מכן רק העמיקה את השפל, אבל היא גם נתנה איזושהי נקודת אור חדשה ביחסים בין שירו לרין דקה לאחר מכן (וקצת חבל שהעבירו את הסצנה ההיא מבית הקברות הסימבולי לסתם איזשהו שדה פתוח), כך שאני חושב שהנקודה שבה בחרו היא האופטימלית. גם בדייט ההוא היו המון סצנות מקוריות שהפכו את כל העניין לכיפי יותר, ודבר אחד שקצת העיק עלי באותו פרק היה הנקודה בה קאסטר בחרה לתקוף. בפרק 11 הייתה אחת השיחות המרתקות בין רין לשירו, בה היא ציינה כמה מעניין ההבדל בין ביתה שבנוי כמבצר סגור לבין ביתו של שירו הפתוח שכאילו מזמין כל אורח לבוא. במקור קאסטר תקפה אותם באותו בית פתוח, כך שזה הרגיש מעט אירוני, בעוד באנימה בחרו להעביר את הקרב אל הגשר, כנראה כדי לייצר שטח פתוח יותר שיאפשר להכניס קצת יותר אקשן למערכה. זה לא עניין גדול, וזה הביא איתו את התוספת הנחמדה של פוג'ימורה שהולכת לבקר בקברו של קיריטסוגו, אז היא נחטפת על ידי קאסטר – שזה גם מכניס סוג של עניין.

מה שבטוח – כאשר קאסטר מגיעה לכנסייה וקיריי נאלץ להילחם בשלדים שלה זו לחלוטין דוגמה נהדרת לתוספת מקורית שעושה צדק עם הדמות (שלא מקבלת הרבה זמן מסך הפעם). וכמובן, אי אפשר להזכיר את הסוף ההוא בלי להתייחס להשמעה של "THIS ILLUSION", גרסת ליסה המהממת לשיר המלווה את הפרנצ'ייז עוד מתחילתו – מה שהיווה את אחת ההפתעות הנוסטלגיות והכיפיות שבאו עם האדפטציה הזו.

כמו כן, פרק 14 שהיה כמעט כולו מקורי היווה לדעתי הצגה הרבה יותר מעניינת של עברה של קאסטר מאשר זו שהייתה בויז'ואל נובל (עם קריצה נחמדה לצופי Fate/Zero כאשר נודע שהמאסטר הקודם שלה היה קרוב משפחה של לורד אל-מלוי), אם כי חבל שבמקרה של סואיצ'ירו פחות נעשה משהו כדי לגרום לו להיות מעניין יותר (לא שזאת אשמת האנימה, גם במקור אין ממש רקע על הבחור). מה שבטוח, פרק 10 בכיכובו היה אחד הפרקים המדהימים של הסדרה ובאמת נתן חיים חדשים לסצנה שמעולם לא החשבתי כיותר מדי מלהיבה במקור. היה ברור תמיד שסואיצ'ירו הוא חשוד, אבל מי תיאר לעצמו שהידיעה שהוא מאסטר היא כלום לעומת החשיפה של כמה הוא מסוכן באמת?

אני כן חושב שהסצנה בפרק הזה בה שירו מזמן את החרבות של ארצ'ר קצת יותר מדי סימנה את הטוויסט המיועד לבוא, אבל גם זה פחות באשמת האנימה עצמה (בה הסצנה נעשתה פשוט מצוין) ויותר מעצם העובדה שרוב הצופים שלא הגיעו מהאנימה של 2006 מעולם לא ראו את שירו מייצר נשקים אחרים – וכך הלכה לה לעזאזל ההטעייה. בנובל גם ניתן לקרוא על הנשקים שנחשפו במהלך הסיפור, כך שגם אלה בהם משתמש ארצ'ר יוצרים בלבול מסוים למי שנכנס לזה יותר מדי.

עוד בהמשך פרק 14 – מאוד אהבתי את ההייפ שיצרו סביב גילגמש כשנתנו לו לחסל את סלה וליסרית' (שבאופן כללי, נחמד שהן קיבלו קצת זמן מסך בסדרה הזאת. הן בעיקר מוכרות מ Fate/kaleid וב Fate/stay night מעולם לא הייתה להן תפקיד מיוחד). הקרב בין גילגמש לברסרקר היה גם הוא אחד מההייליטים של הסדרה וגם הוא תוספת מקורית כמעט לחלוטין, כאשר בנובל רואים את האירוע מנקודת המבט של רין ושירו שמגיעים כאשר ברסרקר כבר כלוא בשלשלאות ועל סף מוות. בכלל, פרק 15 שהציג את הקרב הזה ("קרב האגדות" כפי שכותרתו אומרת), וגם הרחיב על עברה של איליה עם המון סצנות מקוריות, היה מהטובים בסדרה לדעתי.

היו גם עוד תוספות נחמדות כדי לקרוץ לצופי זירו, כמו שיחה בכנסייה בין קיריי וגילגמש וההופעה של הגביע בפני איליה (גם היא לרוע המזל לא הגיע רחוק הפעם) בדמותה של אימה.

גם בקרבות שכן היו קיימים במקור האנימה עשתה חסד. סצנת ה Gae Bolg vs Rho Aias הייתה פשוט מטורפת, ללא ספק אחת המרשימות בסדרה, וממש אהבתי את הדרך בה הציגו את איאס כשכבות מגן הנשברות אחת אחרי השניה. הצגה קצת פחות מרשימה הייתה לדעתי של Unlimited Blade Works עצמה, שהרגישה לפעמים… ממוחשבת יתר על המידה. גם פחות אהבתי שבתוך ה Reality Marble הזה ארצ'ר עדיין יוצר חרבות במקום לשלוף את אלו שכבר נמצאות שם, מה שגורם לכל העניין להראות קצת כמו תפאורה מיותרת (מה שלפחות תוקן בקרב של שירו וגילגמש, אליו תכף אגיע).

החשיפה של ארצ'ר עצמו כגרסה העתידית של שירו, זו המממשת את האידיאלים שלו, הייתה נהדרת. מדובר בטוויסט הכנראה גדול ביותר של Fate/stay night וכנראה המספק ביותר, גם עבור מי שניחש זאת בשלב מוקדם ובעיקר עבור מי שלא. עד לשלב זה ידענו שגיבורים מזומנים מתקופות שונות בהיסטוריה, אבל מעולם לא עלתה האפשרות שזה כולל גם את העתיד. זה שם את שירו בסיטואציה בה לא מספיק לצעוק שהוא רוצה להיות גיבור, עליו גם להבין את ההשלכות לכך, השלכות הרסניות שהוא פשוט לא יכול להתכחש אליהן, ועליו להתמודד מול יריב שהוא פשוט לא יכול לנצח (מה שכן, אין כמו לראות אותם הולכים אחד אל מול השני ומשלימים את המשפט "Trace" "On"). היה מדהים לראות את הנחישות שלו בכל זאת, את ההיאחזות בתשובה שהוא עדיין לא מצא, את העצבים של ארצ'ר על כך שאינו מצליח לשבור אותו מנטלית ובעיקר את הסצנה המפורסמת מסוף פרק 20, בה הוא נזכר סופסוף במשאלה שהולידה את הרעיון הזה מלכתחילה ומרפא את פצעיו. "Just because you are correct doesn't mean you're right" זה אמנם תרגום משעשע ומדויק מילולית למשפט, אבל בדיוק כמו "People die if the are killed" הישן והטוב, זה פשוט מקבל משמעות כל כך חזקה בקונטקסט.

בו בזמן קרתה גם החטיפה של רין, שנמצאה כעת בידיו של שינג'י, שנראה שהיה שניה מלאנוס אותה עד שקיבל את האגרוף בפרצוף המגיע לו – כי אין על לאנסר. חבל שהוא צריך היה להרוג את עצמו, אבל לפחות הוא שמר על כבודו והצליח לקחת גם את קיריי בדרך – מה שעשוי היה להיות מאכזב אם הנבל הגדול לא היה מקבל כבר את הבמה המרכזית בראוט הקודם (ותפקיד לא קטן גם באחד שבא אחריו). גם שינג'י קיבל את מה שמגיע לו עם אחד הרגעים היותר אדירים של גילגמש ש"נתן לו את מבוקשו" – כי את מלך הגיבורים אסור להרגיז ומישהו צריך לעצור את הילד נזק הזה בדרך כואבת במיוחד בכל ראוט שהוא.

אחרי שהמאבק מול ארצ'ר הוכרע וגילגמש הופיע וחשף את טבעו האמיתי והידוע של הגביע, נותרה רק המשימה האחרונה להביסו ולהשמיד את כלי הנשק ההרסני הזה. זה קצת הרגיש כמו משיכה של הסיפור מעבר לקליימקס, כי אחרי הכל הקונפליקט הפילוסופי כבר הוכרע, אבל זה נתן הזדמנות לשירו להוכיח שהוא מסוגל לקחת את הבטחתו קדימה, וכמו שקיריי אמר: "כל גיבור זקוק לרשע שיוכל להביס", והרגע הזה אכן הגיע. גילגמש כבר הוצג בראוט הקודם כמלך הגיבורים הבלתי מנוצח, זה המחזיק בגרסה המקורית של כל נובל פאנטזם שהוא, ושרק סייבר הצליחה לנצח בכוחות משותפים עם שירו ובאמצעות אבלון – מה שכבר לא נמצא על השולחן בסיטואציה שלנו. וזה מוביל כמובן לפתרון המתבקש במצבים כאלה – עוד סצנת מין שאמורה הייתה להיות, אך נגנזה. הפעם לא אתקטנן, התחליף היה… סביר מספיק. מוזר, אבל לפחות לא דרקון-CGI-גרוע מוזר.

עם כוחו החדש יכול היה שירו להשתמש ב Unlimited Blade Works בעצמו, והסצנה בה הוא עושה זאת הייתה פשוט מעולה. קצת יותר שקטה ממה שהייתי רוצה, אבל עדיין מעולה. לא לחינם המשפט "יש לך מספיק נשקים בארסנל, מלך הגיבורים?" הפך לכה אייקוני. זהו ללא ספק שירו במיטבו. הקרב בין השניים היה גם הוא לא בדיוק כפי שקיוויתי, עם אנימציה קצת פחות מרשימה מהרגיל ועם כמה מהלכי נינג'ה קצת מוגזמים מצד שירו, אבל זה עדיין היה אפי בטירוף (וכמות ה "Onore!" לחלוטין עמדה ברף הנדרש). הרגע בו שירו חותך את ידו של גילגמש, שנאלץ אפילו להודות בהפסד, היה גם הוא פשוט מושלם. המאבק בין שירו לגילגמש שונה לחלוטין מזה שהיה לסייבר מולו בראוט הקודם והרעיון שלו מרתק לא פחות. גילגמש, האגדה ה"מקורית" ביותר, המחזיק במקור של כל נשק באשר הוא, אל מול שירו ה"פייקר" המעתיק את מה שהוא רואה. האחד מלך הגיבורים והשני רק שואף להיות גיבור, ובכל זאת, כפי שנאמר, "אין חוק שאומר שהזיוף לא יכול להתעלות המקור", גם אם גילגמש היה יכול לנצח לו היה שולף את אאה בזמן (וגם שם על עצמו איזה שריון. לבוש אופנתי זה נחמד אבל כמה אפשר לזלזל?).

הייתה גם תוספת מקורית נוספת בפרקים שלפני הקרב של שירו וגילגמש, בה קיבל הגביע צורת אדם ואף גידל זרועות. זה לא היה בנובל, אבל זה כן מתכתב בצורה מסוימת עם העובדה שניסה לקחת את גופו של גילגמש גם בסוף הקרב ועם צורתו הראשונית כערימה מוזרה ומגעילה של בשר וגפיים. זה פחות הפריע לי (וגם נתן אחלה תירוץ להוציא את אאה לרגע), אבל התצוגה הויזואלית של "משאלות" הנאספות אל תוך הגביע מהשמים, יפה ככל שתהיה, הרגישה מעט תלושה מהקונספט שלו.

הקרב שהתרחש במקביל של סייבר מול אססין גם כן היה טוב, אבל שם היה חסר לי את ההסבר לניצחון. ראינו שסייבר הצליחה להתחמק מטסובאמה גאשי, אך כל הרעיון במתקפה שהוצגה מבעוד מועד היה שהיא תוקפת משלושה חזיתות במקביל ולכן לא ניתן להתחמק ממנה. הסיבה שהיא הצליחה, כפי שהוסבר ב VN, היא שבמהלך הקרב סייבר עיקמה את חרבו של אססין, לכן המתקפה שלו לא הייתה מושלמת והיה בה את ה"חור" הנדרש כדי להתחמק ממנה. טוב נו, לפחות קיבלנו סצנת אקסקליבר מוצלחת עם "Sword of Promised Victory" ברקע (בגרסה קצרה הרבה יותר מדי).

וכמובן, ישנו הרגע המפורסם והשנוי במחלוקת בו ארצ'ר חוזר. זה מגניב (ואם תשאלו את גילגמש זה גם Mind blowing), על זה אף אחד לא חולק, אבל הגיוני? מעט פחות. ההסבר הרשמי על פי קינוקו נאסו (הכותב המקורי) היא שלארצ'ר יש סקיל המאפשר לו לפעול עצמאית (וכך גם הצליח להישאר זמן רב ללא מאסטר), וזה מה שהיקנה לו את היכולת להיעלם רגע לפני שקיבל את מכת המחץ הקטלנית ולשמור על עצמו בחיים בצורת רוח עד אותו קרב. עבורי זה הרגיש מעט נוח מדי, והייתי מעדיף הסבר אלטרנטיבי לפיו ארצ'ר חזר לחיים מתוקף תפקידו כ Guardian כדי להציל את האנושות ברגע בו הייתה בסכנת השמדה. ובכן, כך או כך, הרגע בו הוא נפרד מרין כאשר שיערו נופל מטה כמו של שירו, היה ללא ספק מהמרגשים בסדרה.

ואז מגיעים לאיפלוג… עליו פחות או יותר אמרתי את מה שיש לי להגיד. היה נחמד לראות את לוביה, וכמובן שאת וויבר, אבל מעבר לכך – הרגיש כאמור יותר חומר ל OVA מאשר לפרק הסיום.


סיכום

אני מניח שכרגיל יש עוד כל כך הרבה שיכולתי לכתוב על האנימה הזו שלא כתבתי (כשאקום מחר בבוקר אתחרט על שכבר פירסמתי את הפוסט כנראה). לא לחינם היא מהאהובות עליי ביותר בעשור הקודם, ובכלל. היא לא מושלמת, בוודאי לא אם מייחסים אותה להיות משהו שהיא מעולם לא הייתה אמורה להיות, אבל גם מקטרגיה יתקשו להתכחש לכך שמדובר באחת ההפקות הטלוויזיוניות המרשימות ביותר שידעה התעשיה אפילו עד ימינו (לי זה עדיין מרגיש כאילו זה היה אתמול). מה שבטוח, גם בסיטואציה הבעייתית בה היא הייתה חלק מסיפור שעדיין אינו שלם, מדובר בהצלחה אדירה. סדרת האנימה הזו של ufotable השיגה בשנים שחלפו חיי מדף מרשימים ועדיין אני רואה שממליצים עליה בכל פינה. כעת, כשהסיפור הגדול של Fate/stay night הושלם (ובעוד פחות מיממה גם עבור מי שלא יכל לראות את Heaven's Feel בקולנוע), יהיה מעניין עוד יותר לראות כיצד דור חדש של צופים יעריכו את Unlimited Blade Works בתנאים ההוגנים יותר שנוצרו, וכיצד אולי חלק מהצופים הותיקים יקבלו פרספקטיבה קצת יותר נכונה על הסיפור הנהדר הזה (טוב, גם זה תלוי במידת מה בנכונות לתת סיכוי לראוט הראשון קודם, אז לא בטוח שיש לזה היתכנות). מה שבטוח, עבורי, שהדמויות הללו של Fate מלוות אותי כבר שנים ונכנסו כל כך עמוק לליבי, זה פשוט כיף גדול לחזור כל פעם מחדש ולראות כל פרק אקראי מסדרת האנימה המופלאה הזאת פעם בכמה זמן, ולא משנה באיזה פרק מדובר. בהינתן שזה לא קורה לי עם הרבה סדרות אנימה אחרות – כנראה שאין מבחן גדול יותר המראה כמה היא אכן הייתה מוצלחת עבורי.

מה עבד:

  • סיפור מרתק שמרגיש הרבה יותר משמעותי ואישי מקודמו בכל הנוגעה לרעיונות העומדים במרכזה של Fate/stay night.
  • דמויות שלא קיבלו תפקיד גדול קודם זוכות למעל ומעבר בסדרה, הנותנת להם עומק ומפיקה מהן את המירב.
  • הפקה סופר מרשימה – ברמה שנדיר למצוא בסדרות טלוויזיה ובמדיום בכלל, כזו המצליחה לעשות חסד באספקטים רבים שקודמתה נכשלה בהם.
  • מלאה תוספות מקוריות שפלפלו את העניינים עבור מי שקרא את המקור, וגם הקלו עבור מי שהגיע מ Fate/Zero. חלקן אף ממש הוסיפו לחוויה.
  • ה OST שונה מאוד מוקדמיו, אך עומד בגבורה ברף שהשאירו ומביא כמה מהמנגינות הטובות שידע הפרנצ'ייז.
  • כנראה האדפטציה היחידה של Fate/stay night שיכולה להתיימר להוות תחליף אמיתי לסיפור המקורי.

מה פחות עבד:

  • הסדר בו יצאו הסדרות שם אותה בנקודה בעייתית בה היא משתקפת בעיניי רבים כמי שאמורה להוות סיקוול ל Fate/Zero – משימה שהיא לא מסוגלת (ומעולם לא הייתה אמורה) לעמוד בה.
  • פחות חזקה בתחום הרומנטי ופחות מרגשת מקודמתה.
  • לפעמים נדמה שב ufotable יותר מעוניינים לעשות רושם באמצעות התוספות המקוריות ופחות שמים את הדגש על רגעי המפתח האמיתיים של הסיפור.
  • נעשו כמה החלטות מוזרות לקראת סוף הסדרה, כאלו שגורמות לבעיות קצב מסוימות או לרגעים המרגישים פחות הגיוניים מבחינת הסיפור.
  • ברצינות? דווקא בסדרה הזאת לא נשמע מעולם הלחש המלא של "Unlimited Blade Works"? זה פשוט מחדל שאין כמוהו.
grades4_10

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s