Platinum End

עוד השנה צפויה המנגה Platinum End לקבל אדפטציה לאנימה, ובדרך כלל כאשר זה המצב אני מעדיף לחכות לגרסה המונפשת ולוותר על קריאת המקור, או לפחות להמתין לשמוע מה עדיף. במקרה הספציפי הזה החלטתי לחרוג ממנהגי ולנצל את סיומה של המנגה כדי לקרוא את 58 הצ'אפטרים שלה ברצף, וזאת מסיבה פשוטה: קשה לי להיות אופטימי לגבי האנימה. אני מעריץ גדול של צמד היוצרים אובה טסוגומי ואובאטה טאקשי, אלו שהביאו לעולם את Death Note ו Bakuman., שתיים מהמנגות האהובות עליי ביותר, ואם לא מובטחת לי הפקה ברמה יוצאת מן הכלל – לא ארצה לפספס את הנפלאות שהשניים האלה מסוגלים לייצר באיורים בלבד. יכול להיות שאני טועה לגבי האנימה העתידה לבוא, כרגע אין יותר מדי אינדקציה מלבד שם הסטודיו (Siganl.MD, סטודיו בת לא וותיק במיוחד של Production I.G), אך מהיכרות ראשונה שהייתה לי עם הסדרה עוד כשיצאו הצ'אפטרים הראשונים בתחילת 2015 (אז זנחתי אותה כי לא יכולתי לסבול את ההמתנה החודשית לצ'אפטר הבא), הבנתי שזו עוד יצירה של הצמד המהולל שבין כה וכה ארצה לקרוא גם (או רק) את המנגה שלה.

קאקהאשי מיראי הוא תלמיד תיכון שהחיים לא מאירים לו פנים. הוא איבד את הוריו בגיל צעיר וחיי אצל דודיו המתעללים בתנאים שיגרמו לו לקנא אפילו בהארי פוטר. גם חברים אי אפשר למצוא בסביבתו של הנער הבודד הזה, וללא כל תקווה לגבי עתידו הוא מחליט לעלות אל גג אחד מגורדי השחקים בעיר, לקפוץ ולשים קץ לחייו. מיראי ניצל במפתיע כאשר רגע לפני נפילתו תופסת אותו מלאכית העונה לשם נאסה, זו נותנת לו הזדמנות נוספת לחיות את חייו קצת אחרת ובצורה שאולי תסב לו אושר. נאסה מעניקה למיראי את מה שהיא מכנה "חופש ואהבה": זוג כנפיים היאפשרו לו לעופף בחופשיות ולהגיע במהירות הבזק לכל נקודה שיחפוץ בה על גבי כדור הארץ, ובנוסף את היכולת לירות חצים אדומים שיגרמו לכל אדם שנורה להתאהב בו מיד וחצים לבנים שיאפשרו לו להרוג את מי שרק ירצה. הקאץ' הוא שמיראי אינו היחיד שקיבל את הכוחות הנ"ל. יחד איתו קיבלו עוד שנים עשר בני אדם שונים ביקור של המלאך השומר עליהם, ומבין כולם אמור להיבחר בפרק זמן של עד 999 ימים מי שיהפוך לאלוהים הבא.

מכאן אפשר כבר להבין לאן הסיפור של המנגה הזו הולך להתגלגל. מיראי אולי לא מעוניין בכוח אלוהי ורק רוצה למצוא דרך להיות מאושר, אבל לא כל המשתתפים בתחרות הזאת חולקים איתו את אותה הגישה. הבולט שביניהם הוא קאנאדה אוריו, מי שמיד מבין שהדרך הבטוחה ביותר שלו להגיע אל כס המלכות השמימי היא להרוג את יתר המתמודדים. אוריו מעניק לעצמו זהות סודית ומתחיל להסתובב ברחבי יפן בתור גיבור העל "מטרופולימן", תוך שהוא מוצא דרכים מתוחכמות למשוך לעברו את מועמדי האל השונים ולחסלם בזה אחר זה – והוא לגמרי לא בוחל באמצעים. אם קראתם או צפיתם ב Death Note מיד תוכלו לזהות שאוריו הוא סוג של קריקטורה של "קירא" – גאון מרושע וחסר מעצורים המסובב את מתחריו על האצבע הקטנה, ובשל כך הוא אכן מצליח לגנוב את ההצגה. למעשה, כל החצי הראשון של הסיפור הוא מעין באטל רויאל רצחני בניצוחו של המועמד במסכה כאשר מיראי עצמו נדחק מעט הצידה.

זאת כנראה הבעיה הראשונה והבולטת ביותר של Platinum End. מיראי הוא הפרוטגוניסט האנמי והמשעמם ביותר שכתב אובה עד היום. הוא בכיין, פסיפיסט בצורה קיצונית ופסיבי ברמות שזה לפעמים מעצבן. אפשר להבין מהיכן זה נובע מבחינה רעיונית, שכן מיראי הוא תמונת מראה לאוריו במאבק הפילוסופי ביניהם. האנגוניסט של הסיפור מאמין שהמטרה מקדשת את האמצעים ולא מייחס חשיבות לחייו של אף אדם חוץ ממנו עצמו, כך שרק טבעי שהגיבור בצד השני של המטבע יהווה את ההפך הגמור ולא יהיה מוכן להרוג גם את הנבל שבנבלים. הבעיה היא שזה פחות מרגיש קשור לנקודת המוצא של הסיפור ולמטרה של מיראי עצמו – להפוך לאדם מאושר. לכן קשה לפתח אכפתיות והזדהות עם מעשיו (ולפעמים עם החוסר במעשים) והוא כמעט ולא מרגיש כמו דמות.

לגבי שאר הדמויות אני גם כן קצת חלוק בדעתי. סאקי למשל, תלמידה מבית סיפרו של מיראי, מתחילה גם היא באופן דומה אליו ומרגישה אפתית וחסרת אישיות, אך מהר מאוד נחשפים לסיפורה האישי והיא משנה את פניה (אולי אפילו מהר מדי) והופכת לחביבה ביותר. דמות נוספת שמאוד אהבתי היא טיפוס מבוגר בשם מוקאידו, שחולה בסרטן וכבר כמעט ויתר על חייו עד שניתנה לו ההזדמנות משמים להשתתף במאבק הזה – הזדמנות שהוא אכן לוקח בשני ידיים והופך לאויב הרציני ביותר עבור מטרופולימן. וכנראה האהובה עליי היא דמותה של טמארי, מועמדת אל נוספת ומשעשעת במיוחד שכל מה שמעניין אותה זה לנצל את החצים האדומים כדי להשיג לייקים ברשתות החברתיות (רק קצת חבל שמעבר לזה היא לא ממש עושה הרבה). לעומתם, חלק מן הדמויות מרגישות כמו עציצים שנועדו לעזור לעלילה לנוע ותו לא וחלק מן הנבלים הם גנריים ומגוחכים ברמה שהם מרגישים לא שייכים למנגה הזו ונראה שנועדו רק כדי למשוך זמן.

אלו גם מחברים אותי לנקודה הנוספת הבעייתית בחלק הזה של הסיפור והיא שאין לו אופי מוגדר. המנגה היא מאוד קודרת, ריאליסטית ועוסקת בנושאים כבדים, אך לעיתים כאמור מגיעים טיפוסים מוקצנים או סיפורי רקע מגוחכים שגורמים לדמויות להרגיש כמו קריקטורות ולא כמו אנשים אמיתיים, ממש כאילו יצאו מתוך "ג'וג'ו" (שבה זה כמובן עובד, הרי כך היא בנויה מלכתחילה). בשלב מסוים כולם גם מתחילים להקריץ משום מקום חליפות סופר מתוחכמות שנראות כאילו יצאו מתוך סרט של "איירון מן" וזה כבר לא רק מגוחך, אלא מאבד את היופי של מציאת שימושים מתוחכמים בכלים העל-טבעיים שקיבלו מלכתחילה. כל אלה שוברים את האמינות של העולם וגורמים לחוסר קונסיסטנטיות, שכן הסיפור לוקח את עצמו בשיא הרצינות כל הזמן. בנוסף, בחציה השני של המנגה היא הופכת מבאטל רויאל מלא אקשן לסיפור מסוג אחר לחלוטין, כזה על טהרת הדיאלוגים והפילוסופיה, שהוא מעניין בפני עצמו ואף מתעלה באספקטים מסוימים על החצי הראשון (וגם מיראי נהפך להרבה יותר נסבל שם), אך פשוט לא מרגיש כחלק מאותו הדבר.

אני חייב לציין שעם כל אלה זה עדיין מרגיש כמו הסיפור הכנראה הכי אישי ושאפתני שאובה כתב עד היום. הקונספט כולו והעולם שבנה מאוד מזכירים את Death Note, שהיא ההצלחה הגדולה ביותר שלו עד היום, אפילו כמה דמויות כאמור נראה שהתבססו על דמויות מתוך היצירה ההיא, ויחד עם אלמנטים מסיפורים שונים שהוצגו ב Bakuman. (מי שקרא בוודאי זוכר שגם שם הייתה איזו מנגה על מלאכים) עושה רושם שהוא באמת ניסה לשלב כאן את המיטב שברעיונות שלו כדי ליצירת המגנום אופוס שתמיד רצה. יש בסיפור הזה גם הרבה יותר דגש על מסרים, תפיסות עולם ורעיונות פילוסופיים כאמור, וזה באמת מעניין ומעניק משמעות לכל העניין, בעיקר כשקהל היעד העיקרי הוא הנוער היפני בעל שיעורי ההתאבדות מן הגבוהים מבין המדינות המפותחות בעולם.

עם זאת, קשה פשוט שלא להרגיש שמשהו השתבש בדרך, שאולי השאיפות הגדולות מדי הן שהפילו את הסיפור ומנעו ממנו מלהיות ממוקד מספיק ולחקור כל אספקט שלו בצורה מספיק רצינית. הרי בכל זאת, בכל רעיון חדש או דמות חדשה שקופצת לדפי המנגה מצליחה Platinum End להיות מעניינת ומהנה לאורך כל ריצתה ותמיד הרגשתי סקרן מספיק כדי לרצות לקרוא את הצ'אפטר הבא (ומדובר בצ'אפטרים ארוכים מאוד, כך שזה לא דבר של מה בכך), אבל כחוויה שלמה היא פשוט לא מספקת את הסחורה. כמו כן, כאשר היא מכוונת גבוה מדי היא גם לעיתים רבות נכשלת. כך למשל בחצי השני של הסיפור כאשר היא נכנסת לאותם רבדים פילוסופיים שלה היא הופכת לפעמים לדיון רדוד וחד צדדי על קיומו של אלוהים (ואת זה אני אומר בתור אתאיסט, שנראה שזו התפיסה אותה המנגה מציגה כרציונאלית), כזה שיצא לי לחוות אינליגנטיים ממנו גם בגיל 14 כשעוד באמת עניין אותי להתווכח על שטויות כאלה, וזה קצת חבל. שלא נדבר על הסוף של כל העניין, שהוא חתיכת דרך מוזרה והייתי אומר אפילו איומה לדעתי לסיים את הסיפור, גם אם אי אפשר להגיד שהוא צפוי או קלישאתי.

מן הצד השני, מה שבאמת מחזיק את המנגה הזאת היא האומנות שלה. אובאטה הוא אחד האומנים המוערכים בתעשייה ובצדק – ו Platinum End היא אולי היצירה היפה ביותר שלו עד היום. הניסיון הרב שצבר במשך השנים, מימי הפריצה הגדולה שלו ב 1998 עם Hikaru no Go ועד עיבוד הרומן All You Need is Kill למנגה ב 2014, לגמרי מתבטא כאן. נראה גם שהעובדה שהמנגה הנוכחית התפרסמה על בסיס חודשי ולא שבועי כמו יצירותיו הקודמות איפשרה לו ללטש את כל הציורים אפילו יותר מן הסטנדרט הרגיל שלו. רק בשביל לצפות בשילוב המדהים הזה בין ריאליזם וסטייל וברמת הפירוט המדהימה הזו שווה לקרוא את Platinum End, או אפילו רק לדפדף בה, וזו כנראה אחת הסיבות הגדולות שאנימה ברמת הפקה ממוצעת לא תעשה לה חסד. הניטפיק היחיד שאני יכול לתת בנושא הויזואלי זה שאולי עיצובי הדמויות פחות מיוחדים ומעניינים מאלו שהציג אובאטה במנגות קודמות שלו, אבל זה כבר באמת יהיה ניטפיק.

ציוריו הריאליסטיים של אובאטה גם עוזרים לבטא את אחת מנקודות החוזק היחידות שעוד נותרו למנגה הזאת – והיא העולם הריאליסטי שלה שהזכרתי קודם לכן. מלבד אותם מאפיינים קיצוניים שהוזכרו קודם לכן, אובה דווקא שמר בהצלחה על הרגלו לשקף את העולם של ימינו דרך הסצנות והדיאלוגים. זה בא לידי ביטוי בתגובות של גופי צבא וביון למה שמתרחש, של גופי תקשורת דוגמת סאקורה TV (גם היא חוזרת מימי Death Note היפים) וכן של המדיה החברתית המגיבה לכל התהליכים. ישנם אפילו הופעות של כמה אישי ציבור ידועים כמו ראש ממשלת יפן עד לא מזמן, שינזו אבה, ואפילו נשיא ארה"ב לשעבר, דונלד טראמפ, (שגם כן הופיע בוואן שוט של Death Note לא מזמן) מוזכר כאן בצורה קצת אחרת ומשעשעת.


פינת הספוילרים

על החלק הראשון של הסיפור אין לי יותר מדי מה להגיד חוץ מהביקורת על הנבלים שכבר ציינתי. בשלב בו מטרופולימן הגיע עם החבורה שלו החל רצף קרבות משונה ביותר שפשוט זנח את הקונספט המעניין של המנגה, כלומר את השימוש בכוחות החצים והכנפיים ככלי נשק עיקרי (אם נשים את חליפות האיירון מן רגע בצד. כן, גם את זה של סאקי שנראית כמו חתולה מסיבה לא ברורה), ובמקום זאת אלו פשוט השתמשו בדברים הזויים כמו אותו וירוס סופר קטלני שמיראי הצליח לנטרל. זה היה… משונה. לא ממש ירד לי בגרון כל העניין, אבל לפחות הקרב הסופי בין מיראי ומטרופולימן היה מעולה ומאוד אהבתי גם את הדרך בה זה הסתיים וכאבתי את מותו של מוקאידו.

כמו כן קצת התאכזבתי מסוסומו, שמלבד לפתוח את החצי השני של הסיפור עם ההכרזה הפומבית על המלאכים ומועמדי האל לא היה לו תפקיד גדול מדי במערכה. גם לא ממש אהבתי את הצורה הנוחה למדי בה הוא פשוט גילה את זהותו של מטרופולימן, מבלי להיות באמת איזשהו מאסטרמיינד שמושך בחוטים. באופן דומה גם הדרך בה הסוכנים הושי ויומיקי פשוט מצאו את מיראי וסאקי לא הרגישה יותר מדי אמינה, גם אם אפשר להניח שזה היה קורה במוקדם או במאוחר.

כן אהבתי בחצי השני של המנגה את תגובת העולם לגילוי על מועמדי האל לאחר ההכרזה של סוסומו ואת הגישות השונות שהציגו כל אחד מן המועמדים לגבי מה שהם מתכננים לעשות לו יבחרו להיות האלוהים הבא. אני גם חושב שהקונפליקט הסופי היה מאוד טוב, כאשר פרופסור יונדה (אחת הדמויות היותר טובות של המנגה אגב. מזכיר לי את L וניזומה מבחינת המוזרות והקריפיות שלו ואני מת על זה) החליט להרוג את כל המועמדים וכך למנוע את היוולדותו של אל שקר חדש, ובצד השני מיראי שלא רוצה לקחת את אלוהים מן האנשים שמתפללים וזקוקים לו. הבעיה הייתה בדרך בה זה נבנה.

בתור פרופסור גאון וזוכה פרס נובל, הטיעונים של יונדה לא היו ממש משכנעים לדעתי, אפילו שלפי המנגה רוב העולם כן מצא אותם כאלה. יכול להיות שזה קשור לדרך בה יפנים רואים את האמונה באלוהים, אבל אני לא רואה מצב ששום אדם מאמין שאני מכיר היה משתכנע שאלוהים הוא "יצור" שנוצר מאנרגיית האמונה ושבני האדם יצרו אותו, גם אם זה נאמר מפי פרופסור נחשב בעל תארים רבים. תמיד אפשר לטעון שגם מעל אותו יצור שנוצר על ידי בני האדם קיים איזשהו אלוהים שיצר את העולם ואין לזה באמת סוף (וכך גם ניתן לפרש את העמוד האחרון של המנגה). אין כאן באמת טענה שמפריכה או מוכיחה את קיומו, או אפילו נותנת כיוון לכך, אלא סתם תאוריה לא מבוססת של יונדה. גם הטענה שרק אחוז קטן מבין האנשים באמת זקוק לאלוהים כדי להעניק משמעות לחייו מרגישה דיי מנותקת מן המציאות, לפחות כפי שהיא נראית כיום.

הדיון על קץ האנושות לעומת זאת כן נשמע אמין יותר, ואפשר להניח שעם התפתחות הטכנולוגיה אנשים אכן ימצאו את הדרך לחיות לנצח ולבסוף אף לנסוע בזמן – אז גם ישקעו בייאוש מעצם ידיעת העתיד. אהבתי את אותו דיון כי הוא מתחבר ישירות לתמה הרעיונית של הסיפור, שהיא מציאת אושר ומשמעות לחיים שכבר היו מייאשים וחסרי אופק מספיק בשביל אותם מועמדי אל כדי לרצות להתאבד מלכתחילה. זוהי דרך מצוינת לדעתי להכין את הקרקע לקראת המאבק הסופי של יונדה נגד מיראי, האחד מאמין בדטרמניזם מוחלט ובכך שאין צורך לספק לאנושות דברים להישען עליהם והשני עדיין לא מוותר על למצוא משהו להיאחז בו שיעניק אושר לחייו, מה שהוא למד שיכול לקרות דרך האנשים הקרובים לו.

מה שקצת איכזב במאבק הזה הוא העובדה שתפקידה של נאסה בסיפור הסתכם במעשה הצלה פשוט, שכל הזמן הזה נראה היה שנבנה משהו גדול יותר. במשך כל הסיפור נראה היה שהיא דוחפת את מיראי להרוג וחושבת שאם יוותר על ערכיו הפסיפיסטיים ימצא אושר, אז הנחתי שמסתתרת איזושהי מזימה קצת יותר רצינית מאחוריה. בכל זאת, מבחינה רעיונית זה היה מעניין, שכן יונדה הבין לבסוף שהבדידות שגזר על עצמו היא שהובילה למפלתו והיא שמראש גררה אותו לרדוף אחר המוות.

ואז הגיע הסוף… אותו עדיין קשה לי לעכל. קודם כל, מראש אני חושב שזה רעיון מטופש לתת לנאוקומי להיות אלוהים, אפילו מספריים הייתי חושש לתת לילד המדוכדך הזה. גם מחיקת הזכרונות של כל תושבי העולם הרגישה כמו ריקון מתוכן של כל ההתמודדות הזאת. הרי אם אלוהים גוסס מכך שאנשים הפסיקו להאמין בו ולכן דרוש כל הטקס הזה כדי לשחזר את אמונתם – איך זה יקרה אם אף אחד לא יזכור את מה שקרה ותימשך אותה המגמה של איבוד האמונה? לא ברור. וכאשר הגיע סופסוף נאוקומי אל העולם השמימי – הוא החליט לשים קץ לחייו וכך לגרום לקיצה של האנושות כולה. סיום שבו כולם מתים הוא מראש מסוכן ויש סדרות שעוד מצליחות לגרום לצעד הזה להתכתב עם שאר הסיפור, אבל כן אני לא מרגיש שזה עבד. אני יכול לנחש שהמטרה של אובה הייתה להראות שגם כאשר נאוקומי חשב שהוא נמצא בעמדה בה הוא יכול להתאבד מבלי שזה ישפיע על אף אחד – תמיד יהיה מי שיושפע מכך. על הנייר זה נשמע סיום הולם לדמותו של נאוקומי ומסר חשוב בכלל כשמדובר במנגה העוסקת בנושא ההתאבדות, אבל כאשר הסיום הזה בא אל חשבונם של כל שאר הדמויות, בעיקר סאקי ומיראי שנראה שסופסוף מצאו חיים מאושרים יחדיו – זה פשוט משאיר טעם רע. כשמדובר בסיפור שכל הזמן מכין את הקרקע לקראת הרגע בו מישהו יקבל את המעמד של האלוהים, שבונה את הציפייה לגבי אותו סוף נכסף שיגלה לנו איזשהו סוד – זה מאכזב במיוחד ומרגיש חסר פואנטה. יכול להיות שאני מפספס את השורה התחתונה, שלאובה היו מסרים נוספים שהוא ניסה להעביר דרך אותו סיום משונה, ובכלל מעניין אותי מה גרם לו לרצות לכתוב סיפור על הנושאים הקשים הללו מלכתחילה, אבל אני לא מאמין שזה ישנה את הפרספקטיבה של רוב האנשים לגבי מה שקרה כאן.


סיכום

בסופו של דבר Platinum End תיזכר כנראה כיצירה הפחות טובה של הצמד המהולל, כזאת שלא מגיעה לקרסוליים של הלהיטים הקודמים שלהם, אך אני מקווה שזוהי מעידה חד-פעמית ולא תחילתה של מגמה, כי אני לגמרי בטוח ביכולת שלהם לעשות משהו טוב מזה. כך או כך, עם כל הביקורת וכל האכזבה, עדיין מדובר בקריאה מהנה של מנגה שיש לה לא מעט מה להציע, גם אם זה רק ברמת הקונספט והתפניות העלילתיות – משעממת היא בטח לא.

מה עבד:

  • קונספט מעניין שמתלבש מצוין על הנושאים המשמעותיים בהם עוסקת המנגה.
  • קאנאדה אוריו הוא נבל מצוין שמצליח לסחוב גם את הרגעים הפחות טובים של הסיפור.
  • סגנון אומנותי מרהיב, אולי אפילו מהיפים שניתן למצוא במדיום כולו.
  • עולם ריאליסטי שמתנהל באופן מאוד אמין אל מול ההתרחשויות העלילתיות.

מה פחות עבד:

  • כמה מהדמויות, סיפורי הרקע ואמצעי הלחימה מרגישים לא שייכים וקרטוניים באופן מוגזם ביחס לטון הריאליסטי של יתר המאפיינים של הסדרה.
  • חוסר קונסיסטנטיות בכיוון ובאופי שהסיפור מתקדם בו.
  • הדיונים הפילוסופיים מעניינים, אבל לפעמים מסתכמים בטענות מגוחכות למדי.
  • סוף שמשאיר טעם מאוד רע.
grades4_7

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s