Fate/stay night (2006) – פרק 24 (אחרון)

"Some things are beautiful because they cannot be obtained."


זהו. הגענו לפינאלה. הפרק הזה הוא ללא פתיח ונראה שוהשקעו בו מירב המאמצים (ואולי גם תקציבים) כדי שיראה הכי טוב שאפשר בכל פריים ופריים. שוב, כל כך חבל שלא כל הסדרה נראתה ככה, אחרת באמת שלא היה נשאר הרבה על מה להתלונן.

שירו עדיין כלוא בתוך הבוץ השחור והמקולל של הגביע, אותה קללה שגרמה לבסוף למותו של קיריטסוגו. אפילו גילגמש אומר שהיה לו לא פשוט להתמודד עם הרוע הטהור הזה. שירו נזכר בהבטחה שהבטיח לרין ובמשימה שהטיל עליו אביו לפניו שהלך לעולמו ומצליח, להפתעת קיריי, לפרוץ החוצה. "Tenchi Hou Take" מתחילה להתנגן ולהעלות את ההייפ עבור מתקפת הנגד. שירו שולף את הפגיון שקיבל מרין וקיריי מאוכזב שהתוכנית היחידה שנותרה ליריבו היא לרוץ לעברו שוב. שירו, כמו שירו, צועק בגאווה שלא הייתה לו תוכנית מלכתחילה ושועט קדימה עם הפיגיון בידו, אז מוצא עצמו שוב שקוע בתוך אותו בוץ מקולל.

בצידו השני של המקדש אקסקליבר מפסידה בפעם השניה לאנומה אליש וסייבר מוצאת עצמה על הרצפה פעם נוספת. היא לא מוותרת ונעמדת שוב על רגליה וגילגמש כבר מוכן לשלוח את אנומה אליש לסיבוב נוסף. מנגינת הנושא של הסדרה, "Unmei no Yoru" מתחילה להתנגן (בויז'ואל נובל זה Emiya שמתנגן כאן, אבל חייב להגיד שגם זה עובד לא פחות טוב) וזה הזמן למתקפה האחרונה בהחלט שתסיים את שני הקרבות במקביל. סייבר רואה לפניה ניצוץ. היא שולחת את ידה אליו וזוכרת את שאמרה לשירו – "אתה היית הנדן שלי כל הזמן הזה". באותו זמן שירו נזכר גם הוא באותו הדבר. הוא שולח את ידו קדימה ומוכן לבצע קסם העתקה אחרון כדי לזמן את הנשק שיוציא אותו מהבוץ, תרתי משמע. השניים שולחים את ידיהם לכיוון הנדן, הנובל פאנטזם אשר הם קוראים בשמו "אבלון", על שם האי האוטופי אליו המלך ארתור חלם להגיע ובו על פי האגדה נקבר לבסוף. התמונה של הידיים של שניהם הנשלחות אל עבר הנדן במקביל כשהניצוצות שלו מאירים את שניהם היא פשוט אפית ומרגשת. כבר קיבלנו הכנה מראש שאותו נדן ישמש כמפתח לניצחון בקרב הזה, אבל מדובר בנוסף גם בחפץ שהיווה את החיבור ביניהם החל מהרגע הראשון בו נפגשו, אז יפה לראות כיצד הוא משמש אותם כדי לעזור אחד לשני גם כשהם נלחמים כל אחד בנפרד, כאשר המאמץ עצמו הוא משותף.

אבלון משחרר את שירו שוב וחוסם שוב את אנומה אליש. גם שירו וגם סייבר מזנקים במהירות אל עבר אויביהם. קיריי מנסה לזרוק בוץ בשנית אבל שירו מצליח להתחמק. סייבר משתמשת בשארית המאנה האחרונה שלה ומוותרת גם על שריונה לטובת האפשרות להשתמש באקסקליבר פעם שלישית ואחרונה. גילגמש מנסה לתקוף עם אנומה אליש אבל הוא כבר לא מספיק וחוטף את החרב הזהובה הישר בגופו. קיריי גם הוא לא מספיק להגיב והפגיון ננעץ בחזהו. הוא כעת מוכן להשיב מלחמה לנער שהצליח להגיע אליו ומסתובב אל עבר שירו, אך זה נותן אגרוף בקצה הפיגיון תוך שהוא צועק את הפקודה "לאבט!" המשחררת את כל המאנה שהייתה אגורה בתוכו ומסיימת את הקרב סופית.

מלך הגיבורים עומד על רגליו מובס. הוא מבין כעת מהו כוחו של הנובל פאנטזם האמיתי של סייבר. הוא שולח את ידו ונוגע בלחי שלה, מסתכל עליה בידיעה שניצחה את רצונו לקחת עליה בעלות. "אישה ארורה, את ממשיכה לדחות אותי עד הסוף אה? אבל אסלח לך. יש דברים שהם יפים רק כי לא ניתן להשיגם" (האם זהו רמז לגבי הרצון שלי לרימייק לסדרה?) הוא אומר ונפרד לשלום. גילגמש נעלם ואנו עוברים לקיריי ששואל את שירו מדוע הוא מחזיק בפגיון הזה. שירו אומר שהוא קיבל אותו מרין, אז קיריי נזכר שהוא זה שנתן לה אותו לפני 10 שנים ונופל לתוך הבוץ השחור.

שירו תופס את איליה ועוטף אותה בשמיכה שיוצר, אז סייבר מגיעה ומבקשת מהמאסטר שלה להשתמש בחותם הפקודה האחרון שלו ולצוות עליה להרוס את הגביע. שירו לא עונה ולא יכול להסתכל בעיניה. הוא יודע מה התוצאה תהיה. היא מסתובבת אליו ולא קוראת לו "מאסטר", אלא "שירו", ואומרת בחיוך רך שהיא רוצה לשמוע את זה בקולו. שירו נזכר בכל מה שעבר איתה, בכך שהוא אוהב אותה, אבל יודע שזה בלתי נמנע. שזה הדבר הנכון לעשות. הוא נותן את הפקודה וסייבר משתמשת באקסקליבר כדי למלא את יעודה. הגביע מושמד ושיערה של סייבר מתפזר ומתנופף ברוח על רקע המוזיקה העצובה "Kizuna". כעת עם השיער הפזור וללא השריון היא נראית כמו נערה רגילה לגמרי. היא אומרת שגאה שהצליחה למלא את החוזה שלה איתו ולהביס את כל אויביו בתור החרב שלו ושיש דבר אחרון שהיא צריכה להגיד לו. היא מסתובבת להסתכל אליו פנים אל פנים ואומרת "אני אוהבת אותך" על רקע השמש העולה. שירו מסתנוור מקרני השמש וכשפותח את עיניו היא כבר לא נמצאת שם יותר.

זוהי סצנה שמכווצת לי את הלב בכל פעם שאני רואה אותה. יש בה משהו שמח אבל גם עצוב. זה לקח הרבה זמן, אבל בנקודה זו גם שירו וגם סייבר כבר הגיעו למצב שרצו עמוק בליבם להישאר יחדיו, אך שניהם ידעו שזה לא יתאפשר. השיעור שלמדו מהמסע המשותף הוא שעליהם לחבק את הזכרונות, להניח לעבר, להסתכל קדימה ולהמשיך בחייהם, לא משנה כמה כואב זה יהיה.

כל שנשאר כעת הוא האפילוג שיראה אילו חיים מחכים להם. אצל שירו הכל חזר להיות דיי רגיל, רק שעכשיו פוג'ימורה ואיליה עושות ביחד רעש כפול ממה שהיה קודם. הוא יודע שיום אחד הזכרונות ממה שעבר יתחילו לפוג לאיטם, אבל מפציר בפני רין שתמיד יזכור כמה אהב את סייבר.

סייבר מצידה חזרה לרגעים שלפני מותה. כעת כשהיא כבר לא שואפת להשיג את הגביע הקדוש, החוזה שלה עם העולם הסתיים והיא יצאה מהלופ האינסופי של הזימונים למלחמות הגביע. הזמן שלה חזר לנוע והיא יכולה כעת לנוח על משכבה בשלום. אחד האבירים שלה, בדוויר (שעבר אגב מספר מדבבים מאז האנימה הנוכחית, וכעת מככב בסרטי קאמלוט של Fate/Grand Order בקולו של מאמורו מיאנו) לוקח אותה ומשעין אותה על אחד העצים ביער, אז היא מספרת לו שחלמה חלום טוב. הוא אומר לה שכאשר תעצום את עיניה הוא בטוח שתוכל לראות את המשכו של אותו החלום. בפקודה האחרונה של מלכו, מחזיר בדוויר את אקסקליבר לגבירת האגם, כאשר הוא חוזר ארתוריה סופסוף עוצמת את עיניה ונופלת לשינה נצחית. "האם אתה רואה את המשך החלום, המלך ארתור?" שואל בדיוויר ואז מתנגן שיר הסיום היפהפה והייחודי לפרק הזה, "Kimi no Ashita", גם אותו שרה טאינאקה סאצ'י.

הפרק מסתיים עם תמונה אחרונה של בובת האריה של סייבר הנשענת על עדן החלון וכך אנו נפרדים מ Fate/stay night באחד הסופים הלדעתי יותר שלמים ומספקים של הפרנצ'ייז. פרק 24 באמת סגר את כל הקצוות בצורה נהדרת ומרשימה. לטעמי מדובר באחד הפרקים הטובים ביותר של הסדרה, גם מבחינת הדרך בה הוא סגר את כל קצוות הסיפור, גם מבחינת הוויזואליות שלו, גם מבחינת בחירות המוזיקה המצוינות וגם מבחינת הקצב והזמן שהוקדש לכל אחד מחלקיו. עם כמה שהאנימה הזאת ידעה עליות ומורדות, אין ספק שהיא מסתיימת בטון חזק מאוד.

עבור מי שמעוניין, ישנו פרק נוסף אחרון בויזו'אל נובל שנפתח לאחר שמסיימים את כל שלושת הראוטים, אבל מתקשר בעיקר לאחד הנוכחי. זהו פרק קצר בן 10 דקות בו מתאחדים שירו וסייבר באבאלון, הנותן סיום אופטימי לחייהם של השניים. הפרק למעשה כן עובד לאנימציה על ידי ufotable, אבל ניתן לצפות בו רק במוזיאון Type-Moon ביפן נכון לכתיבת שורות אלו.

וזה הסוף של סדרת הכתבות הזאת. מקווה שלא שיעממתי אתכם עם הפינה הזאת שקצת חרגה מסגנון הפוסטים השגרתי של הבלוג ושאני מודה שקצת באה על חשבונם של פוסטים אחרים. אני לא חושב שאעשה משהו דומה בזמן הקרוב, כי זה באמת לקח זמן רב והיה מתיש, אבל היה לי חשוב לכתוב בפירוט שכזה דווקא על הסדרה הזו, שאת סיפורה אני כל כך אוהב ושלצערי הרב רבים מחליטים לדלג עליו מבלי לדעת מה הם מפספסים. את מילות הסיכום שלי על הסדרה כולה אשמור לסקירה המלאה שלה שתתפרסם בשבוע הבא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s