Yakusoku no Neverland – הסוף

הפעם בחרתי שלא לציין את שמות הארקים בכותרת, אלו קצת מספיילרים ולא ארצה להרוס למי שטרם קרא את המנגה. הסקירה תמשיך מהיכן שעצרתי בפעם הקודמת ותכסה את צ'אפטרים 146 עד 181 והאחרון של המנגה.


שלושת הארקים האחרונים של Yakusoku no Neverland מביאים את העלילה לקליימקס שלה משלל החזיתות השונות. בעוד הארקים הקודמים עסקו במסתורין ובפתירת שאלות, לנקודה הזו אנו מגיעים לאחר שכבר קיבלנו את כל התשובות ורק נותר לסגור את הקצוות הפתוחים – ויש לא מעט כאלו. גורלם של הילדים בגרייס פילד, תוצאות המלחמה בין השדים, ההבטחה החדשה שרקמה אמה, גורלו של נורמן ושאר הניצולים ממעבדת הלמבדא, גורלם של סונג'ו ומוזיקה, גורלה של משפחת ראטרי והעומד בראשה ושאלות בדבר כיצד יראה עולם השדים לאחר כל הכאוס שמתחולל כעת וכיצד נראה עולם בני האדם אליו החבורה שלנו מיועדת להגיע.

יש אפילו עוד קצוות פתוחים קטנים יותר שנוגעים לדמויות יותר ספציפיות, את חלקם כנראה הייתי שוכח או לחילופין סולח אם לא הייתי מקבל עליהם תשובות כלל – אבל ניכר שנעשה מאמץ משמעותי כדי שהסוף יהיה סגור בצורה הרמטית ככל שרק שניתן. אני לא לוקח את זה כמובן מאליו. הרבה סדרות שונן מסתיימות בצורה המרגישה מזורזת ומשאירה הרבה שאלות לא פתורות, אבל 36 הצ'אפטרים הללו הם פשוט ריצת סיום המהווה מענה שיטתי על כל אחד מהדברים שעלו קודם אחד אחרי השני. רק תשובה אחת לצערי לא קיבלנו כאן, וזה בדבר שמו של הישות העליונה של עולם השדים (או שאיכשהו הצלחתי לפספס את זה), שבקריאת הצ'אפטרים האחרונים כבר ציפיתי שאולי משאירים את זה לסוף כי מדובר בטוויסט כלשהו – אבל התבדיתי. נו טוב, קשה להגיד שזה באמת משנה משהו לגבי הסיפור.

אז מהבחינה הזאת יצאתי מרוצה מהסיום של נברלנד, מבחינות אחרות מעט פחות. הארקים האחרונים עמוסים באירועים והם לחלוטין הנאה צרופה שלא משאירה אפילו רגע דל אחד כדי לנשום, אבל הם גם חסרים קצת מהעומק והתחכום של קודמיהם. הרבה קורה כאן, אבל כמעט את הכל אפשר לנחש מראש. ישנן הפתעות פה ושם, אבל מעט, וגם הן לא תמיד מרגישות נחוצות. טוויסטים שמשנים את כל התמונה כבר אין, וגם כשזה נוגע למבצעים אסטרטגיים מסובכים, כבר לא טורחים לספר לנו באותה מידת פירוט את כל התוכניות ולמה הן עובדות.

הארק הראשון בשרשרת הזאת ממשיך מהיכן שעצרנו, במלחמה שחולל נורמן בבית המלוכה – זו יוצרת שלל פאנלים מרהיבים של שדים שמכסחים אחד לשני את הצורה כמו שלא ראינו עד היום. זה אקשן נהדר, אבל זה כבר ברמה שזה מעט מזכיר את Bleach. לפני שאתם קופצים, אני אומר את זה בתור אחד שמאוד אוהב Bleach, אבל זה פשוט לא דומה כל כך לסגנון האפל והמתוחכם יותר של נברלנד, שפחות הסתמכה עד עכשיו על אקשן, פציצוצים וכוחות מיוחדים, אז זה לא בדיוק עונה על הציפיות. זאת כמובן מלבד האלמנטים הויזואליים, שם עיצובי השדים ממשיכים לספק את הסחורה, בעיקר המלכה ממנה התלהבתי עוד בסקירה הקודמת.

ועם כמה שהכל מה שנקרא "strait forward", האקשן עצמו הוא עדיין רק חלק מהסיפור, שעדיין משחק על התמה והרעיונות שלו עד הסוף. מי מכם שפחות אוהב את שיחות השכנוע התמימות של אמה, כנראה שפחות יתלהב – כי אלו חוזרות באינטנסיביות ובתדירות גבוהות מתמיד, שאפילו לי הציקו במקצת. זה לא כי יש לי בעיה עם השימוש בה, הדמות הראשית, כדי לשכנע את שאר הדמויות לדבוק ברעיונות אותן היא מייצגת בסיפור, זאת היא דווקא עשתה בהצלחה רבה עד כה, אלא פשוט כי במקרים מסוימים ציפיתי למעט יותר התנגדות מהצד השני. נהגו לצחוק על זה בהקשרים של Naruto, אבל ה Talk no Jutsu של אמה לא רואה ממטר את זה של הילד נינג'ה ההוא.

עם זאת, החלק המעניין לטעמי של הארקים הללו הוא זה המגיע דווקא לאחר המלחמה, בו המנגה מתפנה לעימות הסופי האמיתי שלה – מול פיטר ראטרי בכבודו ובעצמו. זה חלק פחות מרשים מבחינת האקשן, שהוא הרבה יותר עם רגליים על הקרקע, אבל כזה המרגיש אישי הרבה יותר עבור קבוצת הילדים. פיטר ראטרי, שבגד באחיו הגדול, הוא זה שעליו מוטלת האחריות האמיתית למצבם של הילדים בתחילת הסיפור ועד הרגע האחרון הוא עמל על להחזיר אותו מצב לקדמותו. אם יש נבל שהמנגה הזאת מצליחה לגרום לו להרגיש נורא באמת ולרצות שימות בייסורים קשים זה הבחור הזה – וזה בהחלט הישג שבא לידי ביטוי בצורה נהדרת בפרקי הסיום הללו.

ועם כל האויבים וכל המאבקים, הסדרה עדיין משאירה זמן לא קטן כדי לתת לנו להיפרד מהדמויות שלה בצורה השלמה ביותר שהיא יכולה ומבלי לחסוך בדמעות וברגשות. קשה לי להגיד כאמור שהופתעתי ממה שקרה במבחן התוצאה, אבל אני גם לא יכול להגיד שלא הרגשתי איזו צביטה בלב פה ושם.


פינת הספוילרים

החלק שמעט אכזב אותי הוא המלחמה, שהתנהלה פחות או יותר כמו שכבר ידענו מראש שהיא תתנהל ובלי יותר מדי הפתעות. גילאן תקף את ארמון המלוכה עם הצבא שלו, עשה נזק, מת בקרב ואז החבר'ה של נורמן התפרצו כדי לסיים את העבודה – הכל לפי התוכנית. כן קיבלנו קצת רקע על גילאן והפלאשבקים שלו בהחלט הוסיפו, אבל קשה להגיד שבאופן משמעותי. החלק שבו דברים התחילו להשתבש זה כאשר המלכה התגלתה כחזקה מן ההצפוי, אך גם זה לא הפריע יותר מדי לעניינים בשלב זה.

התמונה של נורמן עומד באותו חדר מלא גופות בדיוק כאשר אמה וריי מגיעים לשם היא תמונה עוצמתית שככל הנראה תוכנן מראש להגיע אליה, אם כי לטעמי היו צריכים לתת לו ללכלך קצת יותר את הידיים בעצמו ולהראות הדרדרות מוסרית משמעותית יותר כדי שזה ירגיש כרגע שהורווח ביושר. לא שמעשיו של נורמן לא גבו קורבנות, אבל אני לא חושב שראינו את זה בצורה מספיק כואבת – שהרי רוב הדגש ניתן לשחיטה של מעמד האצולה של הממלכה, אליו לא היו לאף אחד סניטמנטים אני מניח.

גם השיחה של אמה עם נורמן, שהחזירה אותו אל דרך הישר, הרגישה מעט מזורזת מדי. ציפיתי כאמור ליותר התנגדות מצידו של נורמן, שקודם לכן נראה היה שהוא לא יתן לחברתו הטובה לעצור אותו. כן אהבתי את תוכן השיחה בסך הכל, ועוד יותר את השימוש בדמויותיהם של אמה, נורמן וריי בתור ילדים קטנים כדי לייצר את ההקבלה למצבם העכשווי ולהראות שבבסיסם, למרות כל מה שעברו, הם עדיין אותם הילדים.

החלק המעניין יותר של המערכה התחיל כאשר המלכה חזרה לסיבוב נוסף – הפעם מפלצתית מתמיד. אהבתי את הקונטרסט בין הרגע הזה של התקווה בו שלושת החברים הסכימו לעבוד יחדיו בדרך משותפת, ובדיוק כאשר התכוונו לצאת אליה חזרה המלכה שהיא האיום הגדול ביותר שהם נתקלו בו עד כה. למזלם, סונג'ו ומוזיקה הגיעו לעזרתם, אבל נראה שגם הם דיי חסרי אונים מול השדה הזאת שטרפה כל גופה שהייתה באזור. לא בדיוק הסבירו למה היא הייתה חסרת פנים, אבל זה כן הביע באופן סמלי את חוסר האישיות והאינדיבידואליות שיצרה בעצמה כאשר שאבה לתוכה כל כך הרבה יצורים שונים. לכן, על אף שזה נגמר בצורה מעט נוחה עבור הגיבורים, אהבתי שאת סופה היא מצאה בדיוק בגלל אותו רעב בלתי נשלט שגרם לה להמשיך ולאכול ללא הפסקה עד לכדי הרס עצמי. זוהי אותה תעבת בצע שבגללה הסתירה את דמה של מוזיקה משאר נתיניה, הכל בשביל להמשיך ולשלוט בהם ולקבל את האוכל הטוב ביותר מכולם.

מילותיה של מוזיקה רגע לפני שכמעט הותקפה, אשר ריחמה על המלכה המסכנה שלא יודעת שובע, על אף שכביכול יש לה יותר מזון מאשר לכל אחד אחר בעולם הזה – קלעו בול למטרה. משפט אחר שקצת הצחיק אותי היה כאשר היא אמרה למלכה "את כבר מתה" רגע לפני שזו התפוצצה. אני לא יודע אם הציטוט המדויק ביפנית הוא "Omae wa mo shindeiru", אבל אם כן, אני תוהה למה הוחלט להשתמש במם המפורסם הזה מתוך Hokuto no Ken דווקא ברגע כל כך רציני. יתכן שזו לא הייתה הכוונה ושזה עניין של התרגום אותו קראתי, אבל קשה לי להאמין שהיוצרים פספסו את הדמיון.

כן חרה לי מעט שרצונו של סונג'ו להחזיר את ימי הצייד שהוא התגעגע אליהם לא שיחק תפקיד בסופו של דבר, אבל לפחות זה הוזכר ולא נשכח.

אחרי שהמלכה חוסלה הגיע תורו של פיטר ראטרי, שאין מקום סמלי יותר למאבק שלו מאשר חוות גרייס פילד בה הכל התחיל, זאת תוך כדי שהוא מחזיק בשבי את כל הילדים שהצליחו להשתחרר עד כה. מבצע ההסתננות לשם קרה דיי מהר ולא הוסבר לפרטים כמו שקיוויתי, לכן היה חלש יותר מהקרב מול חיילים של ראטרי שמצאו את הבסיס הסודי של הילדים לפני מספר ארקים. לא ברור גם איך בדיוק הצליחו הילדים להביא את השדים שם לכדי איבוד הכרה מבלי להרוג אותם, שזה לא בדיוק משהו שהיה להם ניסיון איתו עד כה או שהוצג לנו הקוראים, אבל ניחא.

מי שיצרה את הטוויסט באותו מבצע היא לא אחרת מאשר איזבלה, שעשתה קאמבק מרשים ביותר. עם כל מה שעשתה לילדים, היה בכל זאת מחמם את הלב לראות אותם עומדים לצידה ועובדים יחד כדי להפיל את הנבל הסופי, והיה אף עצוב כאשר זו הקריבה את עצמה כדי להגן על חייהם. לא חשבתי שאראה עוד תמונה כזו של הילדים נאספים סביב האמא שגידלה אותם ומראים כזו אהבה כלפיה, וזו לגמרי סגירת מעגל מרגשת.

גם את סופו של פיטר ראטרי אהבתי. למרות ניסיון שיחה נוסף מבית היוצר של אמה, הפעם זה לא לגמרי צלח. פיטר ויתר על הניסיון שלו להרוג את אמה, אבל גם סרב לקבל את העובדה שמעשיו הנאלחים הם לא מעשי גבורה בלשון המעטה. הוא סיים את חייו בעצמו בתור ניסיון אחרון להכחיש את מה שאחיו גילה כבר מזמן על השושלת המשפחתית – שגורלה הוא למעשה עונש על הפחדנות של וויליאם ראטרי. הוא גם סרב לקבל את העובדה שאותם ילדים שהוא גידל כמזון הם בני אדם כמוהו, שווים אליו, וכפי שאמה אמרה זאת – אולי יכלו להיות חבריו בתנאים אחרים, שהרי קבלת הרעיון הזה שומט מרגליו כל תוקף מוסרי, לכן הברירה היחידה שעוד נותרה לו היא לסיים את חייו. נבל עד הסוף – וכך צריך להיות.

במקביל סונג'ו ומוזיקה ניצלו על ידי לואיס, שהוחלט משום מה להחזירו לחיים – ולדעתי זה היה מיותר (על אף שההסבר היה הגיוני). עם כמה שאני אוהב אותו, אני באמת הרגשתי שסיים את דרכו ושלהשיבו לסיפור זה משהו שלא מוסיף דבר. הפתעה לצורך הפתעה נטו. יכלו לוותר עליו ולתת לכוהני הדת הזקנים ששוחררו להמליך את מוזיקה וזה היה מסתיים בדיוק באותו האופן – ועל כך כאמור, מיותר.

מה שנותר בשלב זה הוא רק מימוש ההבטחה וההגעה לעולם בני האדם. היה ברור לי עוד בסקירה הקודמת שההבטחה של אמה מגיעה במחיר אישי כלשהו עבורה, לכן שמחתי לראות שלא מתעלמים מצביעותה ביחס לדברים שאמרה לנורמן כשרצה להקריב הוא את עצמו. לטובתה של אמה ושל כותבי הסיפור – המחיר אמנם היה כבד, אבל כן מדובר בשיפור מחייה הקודמים, ולכן קשה לבוא אל אמה בטענות. היא הסכימה לקבל על עצמה את המחיר של איבוד זכרונותיה, לדעתי בתקווה שחבריה ימצאו את דרכם אליה כך או כך, כפי שבאמת קרה בסופו של דבר – והייתי שמח אם היו מזכירים איזושהי תקווה כזאת, אבל אני בסדר גם עם מה שקיבלתי וחושב שמדובר בסוף דיי מוצלח. אני בוודאי מעדיף את זה על סוף בו היא מקריבה את חייה או נותרת לבדה בעולם השדים. זהו סוף המראה את מה שנברלנד ניסתה להעביר לאורך כל ריצתה, שלא משנה אילו כוחות גדולים ומצבים בלתי אפשריים מפרידים בינינו לבין העתיד שאליו אנו שואפים – בעבודה משותפת ועם מספיק רצון ואמון בחברים הכל אפשרי. קצת צ'יזי, אבל זה תמיד היה מהותה של המנגה הזאת.

אגב, ההזכרה של מגפת וירוס הקורונה בצ'אפטרים האחרונים, שיצאו רק השנה, הייתה בהחלט משעשעת. אני תוהה אם מראש תוכנן שהעולם יימצא במצב שכזה, או שמא שונו התוכניות כשהגיעו לקו הסיום – אבל גם אם כנראה לא תהיה לנו מלחמת עולם בת 10 שנים במציאות (ולכן מהלכי כתיבה כאלה לרוב לא מתיישנים טוב), זה היה תוספת אקטואלית נחמדה.


סיכום

למרות שלא מדובר בארקים הטובים ביותר של המנגה לדעתי, והם כן מחסירים הרבה ממה שהפך את קודמיהם לכל כך טובים – הסיום של Yakosoku no Neverland הוא דיי מספק ונותן הרגשה שהסיפור מוצה עד תום. כך או כך, אמשיך לזכור את המנגה כאחת הקריאות הטובות שהיו לי מבין ההיצע של Shounen Jump לאורך השנים – וזו מחמאה דיי רצינית מבחינתי.

מה עבד:

  • המנגה לא משאירה קצוות פתוחים כמעט בכלל.
  • הארקים האחרונים כוללים אקשן נהדר ומהפנט ויזואלית.
  • סיום מספק שמעביר בהצלחה את המסרים של הסיפור ונותן סגירות מעגל מרגשות.

מה פחות עבד:

  • החלק הזה של הסיפור קצת לוקה בחסר כשזה נוגע לתחכום ולאווירת המסתורין שליוו את החלקים הקודמים.
  • אין הפתעות גדולות, וגם אלו שיש מרגישות דיי מיותרות.
  • יש קצת נפילה לקלישאות שונן – אבל מה הסיכוי שלוקחים את אמה לדבר עם האיראנים ולגרום להם לוותר על פצצת אטום או משהו?
grades4_8

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s