Yahari Ore no Seishun Love Comedy wa Machigatteiru.

Yahallo~


היקיגאיה האצ'ימאן הוא תלמיד תיכון קצת בעייתי. זה לא כי הוא מופרע או משהו, אלא פשוט כי אין לו סנטימנטים למוסכמות חברתיות ולו הקטנות ביותר. האצ'ימאן מעדיף להיות שלילי, ריאליסט ומבודד חברתית מאשר לקבל על עצמו את סט הערכים של החברה המודרנית ומבחינתו נעורים זו אשליה וחברויות שטחיות הן משהו שלא שווה להשקיע בו את הזמן. במידה מסוימת, אני יכול להבין אותו, וחושב שאם כך – שיוטב לו לעשות כרצונו. מורתו המחנכת פחות מסכימה איתי, וזו מחייבת אותו להצטרף אל מועדון הפראיירים ה"שירות ההתנדבותי", שם יצטרף אל פוצית מתבודדת אחרת בשם יוקינושיטה יוקינו, לה יש בעיות קצת אחרות משלו והשקפה הפוכה כמעט לחלוטין. יוקינו היא מלכת קרח נערצת שמאמינה שכישרונה מחייב אותה לעזור למועטי היכולת שזקוקים לה.

המטרה של הסידור הזה היא לגרום לשניים להפוך לבני אדם מעט יותר סימפטיים והדרך להשיגה היא להטיל עליהם את המשימה למלא אחר בקשותיהם המוזרות של כל מי שיכנסו בדלת המועדון ויבקשו את עזרתם – יהיו אשר יהיו. מי מהם שיצליח למלא אחר יותר בקשות יהיה המנצח ויוכל לדרוש מהשני למלא אחר בקשה אחת משלו. אל השניים מצטרפת תלמידה נוספת בשם יואיגאהאמה יואי, שהיא בניגוד אליהם דווקא נערה קורנת, חייכנית וחברותית, אבל גם קצת חסרת עמוד שדרה ומתקשה להתמודד עם החיים בכוחות עצמה.

היחסים בין השלושה, שמתחילים דיי רעועים כאשר הם הולכים ומתקרבים ככל שמתקדמת הסדרה, הם מה שעומד במרכז העלילה ומהווים גם את נקודת החוזקה העיקרית של הסדרה. הייתי אומר אפילו נקודת החוזקה היחידה, לפחות אם שופטים לפי העונה הראשונה.

זו כנראה דעה פחות פופולרית, אבל לא התלהבתי מאוד מהעונה ההיא שיצאה אי שם ב 2013 ועיבדה את הכרכים הראשונים של הלייט נובל. אהבתי את הדמויות, בעיקר את האצ'ימאן, אבל הסיפור עצמו קצת פחות קרץ לי. קל להבין מן הכותרת, Yahari Ore no Seishun Love Comedy wa Machigatteiru. ("קומדיית הנעורים הרומנטית שלי שגויה כפי שחשבתי." בתרגום חופשי, או בקיצור Oregairu) שמדובר בקומדיה רומנטית, אלא שבפועל הסדרה פחות מתפקדת כאחת כזאת. הקומדיה אמנם קיימת, אבל קשה לי להגיד שנפלתי מהכיסא מרוב צחוק או שמדובר בסדרת אנימה מהמצחיקות שפגשתי. ומבחינה רומנטית – לא הייתה כמעט שום התקדמות או אפילו נכונות להתקדם מצידו של האצ'ימאן וחברותיו החדשות.

להגנתה של הסדרה, יהיה זה לא לגמרי נכון לטעון ששמה מטעה, הרי בו נאמר בבירור שהקומדיה הרומנטית בה אנו עוסקים היא "שגויה", לכן ניתן היה לצפות לאיזשהו טוויסט על הז'אנר המוכר. ואכן, האצ'ימאן מוצא עצמו יום אחרי יום באותו החדר הקטן עם שתי בנות יפהפיות, מה שכמעט ניתן לכנות כהארם כשר למהדרין, אלא שהיחסים בינו לבינן הם לא פחות ממסריחים, ולפחות כשזה נוגע אליו ואל יוקינו ספציפית – נראה שהם לא ממש מתים על הסיטואציה בלשון המעטה.

אז אם לא קומדיה רומנטית מה זה בכל זאת? ובכן, אם לשפוט על פי הפרק הראשון והנחת היסוד ממנה מגיעה הסדרה, מדובר במסע בו אמורים השלושה להתגבר על הבעיות האישיותיות שלהם, להתבגר ולהפוך לאנשים המסוגלים לתפקד בחברה באופן נורמלי. כל אחד מהם בא בגישה אחרת לחלוטין לחיים, ואילו רק יוכלו ללמוד האחד מהשני ולהשלים זה את חסרונותיו של זה – יוכלו אולי להגיע אל המטרה.

כקונספט, זה מאוד מעניין. הרבה יותר מאשר קומדיה רומנטית סטנדרטית לטעמי. הביצוע בפועל לעומת זאת – פחות עבד עליי כאמור. הסדרה מתפקדת באופן כמעט אפיזודי (מה שמעט הקשה עליי באופן ספציפי), ובכל פעם מגיע תלמיד אחר כדי לבקש עזרה מהמועדון בנושא מסוים. פעם זה להעביר ביקורת בונה על לייט נובל שכתב אחד התלמידים, פעם להצטרף זמנית למועדון הטניס, פעם לנסות לעצור שמועה זדונית שמתפשטת בבית הספר וכן הלאה. בכל מקרה כזה נוצר קונפליקט בין הדרך בה יוקינו נדרשת לבעיה לדרך בה האצ'ימאן מנסה לטפל בה. כיוון שגיבורנו לא בדיוק עושה זאת בחשק רב, ועקב השקפותיו האישיות על החיים, הוא מוצא בדרך כלל את הדרך המהירה והפשוטה ביותר עבורו לפתרון, אם כי זו המצטיירת גם כמסריחה ושגובה ממנו מחיר חברתי שלא ממש אכפת לו לשלם.

כקונספט כאמור זה עובד, אבל בפועל קשה לי להגיד שהמקרים הללו עניינו אותי מאוד. כשזה מתפתח בצורה מצחיקה זה נחמד וכשזה מגיע לחלקים הרציניים זה מרגיש אובר דרמטי בצורה מוגזמת. החשיבות המנופחת שמעניקה הסדרה לבעיות יומיומיות פשוטות, כמו גם אילוצים עלילתיים שנועדו לסבך בכוח את העניינים רק כדי לייצר את אותו קונפליקט בין הדרכים של האצ'ימאן ויוקינו – נתנו לכל העניין הרגשה מעט מגוכחת. הגזמה זה בדרך כלל מוטיב שאני אוהב באנימה, שהמדיום נוהג לנצל לטובתו, אבל הרגשתי שבנושאים שהסדרה מתיימרת להציג מוטבת גישה מעט ריאליסטית יותר. הרי כל זה כדי שבסופו של יום יוכלו לצעוק ולהאשים את האצ'ימאן שהדרך בה פתר את הבעיה היא נוראית ושגויה – אבל כדמות כה מוקצנת בעולם שהוא ממילא מוקצן מאוד, קשה באמת לשכנע במה כל כך נוראי במה שהאצ'ימאן עושה.

אם כל זה היה הולך לכיוון כלשהו – אז מילא, אך כיוון שעד הפרק האחרון מדובר רק בשחזורים חוזרים של אותו הרעיון, כאשר כל פעם הוא מוקצן מעט יותר, החלטתי שדיי לי במה שראיתי. זה לא ש 13 פרקי העונה הראשונה היו נוראיים, וכאמור כן היה בהם מה לאהוב, אבל את העניין הדרוש כדי שאמשיך לא מצאתי בהם.


ואז הגיעה העונה השניה

כעבור מספר חודשים נתקלתי במספר סצנות מסדרת ההמשך, Yahari Ore no Seishun Love Comedy wa Machigatteiru. Zoku, אלו עשו עליי מספיק רושם כדי לרצות לתת הזדמנות נוספת. במקרה הרע מדובר בסך הכל ב 13 פרקים נוספים, לא משהו שאי אפשר לעמוד בו.

העונה השניה שיצאה ב 2015 היוותה, עבורי לפחות, שיפור משמעותי. השיפור הבולט ביותר הוא כנראה זה הויזואלי. העונה הראשונה הופקה על ידי סטודיו Brain's Base, אחד בעל רזומה מרשים של סדרות יפהפיות כמו Baccano!, Mawaru Pengiundrum ו Durarara!!, אלא שמסיבה לא ברורה דווקא Oregairu נראתה דיי רע. Zoku לעומת זאת עברה לסטודיו feel., דווקא אחד שלא נקשרו הרבה שמות גדולים אליו בזמנו (אלא אם אתם מחשיבים את Kiss x Sis), ובכל זאת העונה הזאת נראתה מצוין. לא שמדובר בסדרת האנימה היפה שראיתי, רחוק מכך, ובכל זאת – שדרוג גדול התבצע ברקעים המפורטים הרבה יותר, כמו גם בסגנון הצביעה המדורג שהחליף את צבעי הבסיס הפשוטים, זאת יחד עם פלטת הצבעים העשירה יותר, וכנראה השינוי הגדול ביותר הוא בעיצובי הדמויות, אלו גם כן עברו מתיחת פנים. יש הרבה שאוהבים את העיצובים המקוריים והאייקוניים יותר, כנראה כי אלו מוקצנים ופשוטים יותר ולכן מעבירים יותר נאמנה את האישיות של הדמויות – אבל אני לחלוטין מעדיף את האסתטיקה של העונה החדשה ומרגיש שהרווחתי יותר ממה שהפסדתי במעבר הזה.

ויזואליות היא כמובן לא הכל ורחוקה להיות האלמנט שהכי הפריע לי בעונה הראשונה, אבל הסיבה שאותו שדרוג טרם כל כך הרבה לסדרה נעוצה לדעתי בנושאים ובאופי שהעונה השניה מאופיינת בהם. המלודרמה עדיין כאן, אולי אפילו מוגזמת מתמיד, אבל לא רק שהמראה הריאליסטי והמעט קודר יותר מאפשר לקחת אותה מעט יותר ברצינות – לראשונה גם הרגשתי שכל העניין מתחיל להתכנס למטרה מסוימת. הדמויות עדיין צועקות על האצ'ימאן שהוא פיסת זבל אנושית, אבל לשם שינוי הסדרה התחילה לתת יותר הצדקות ללמה הן חושבות ככה, ויותר מכך, ללמה זה צריך להציק לו באופן אישי.

אם עד אותה נקודה האצ'ימאן שם קצוץ על כל מה שהעולם חושב עליו, ב Zoku התחילו לצוץ ניצנים של שינוי, לא כי האופי שלו השתנה חלילה, נהפוכו. האצ'ימאן רק הלך והקצין בגישתו ובפעולותיו, אבל במקביל העניין גרר מתקפות חזקות מתמיד עליו שהביאו אותו לראשונה לעמדת מגננה, כזו שאיפשרה להיכנס לעומק אמיתי בדיון על מעשיו ולבחון אותם מזווית קצת אחרת. מהבחינה הזו התחלתי להרגיש שהעונה הראשונה הייתה מעין קדימון שנוצר בעיקר כדי להציג את הדמויות ולבסס את היחסים ביניהן, ושעכשיו סופסוף מגיע הסיפור האמיתי – וזה אכן לא רחוק מכך.

ישנן בעיות קצב קלות שגורמות לה להרגיש הרבה יותר איטית מהעונה הקודמת, אבל חסרונותיה הבולטים של העונה השניה נעוצים כנראה בעיקר בדמותה של יוקינו שנהפכה מוקצנת ודומיננטית הרבה פחות. מכיוון שהסדרה עד כה התמקדה בעיקר ביחסים בינה לבין האצ'ימאן – אני יכול להבין במידה מסוימת את מי שהתאכזב מהירידה בכמות הירידות הציניות בין השניים. אחותה, הארונו, לעומתה דווקא צוברת יותר ויותר סצנות ככל שמתקדמת הסדרה והופכת לקוץ בתחת. שלא תבינו לא נכון, כצופה אני אוהב את הארונו, את האופי הטרולי שלה ואת השאלות שהיא מעלה שהן אלו המקדמות את העלילה בפועל – אבל כתלמידת קולג' בוגרת שכבר עזבה את התיכון מזמן, ההתעסקות האובססיבית שלה בבני המחזור של אחותה הקטנה ובהתנהלות הבית ספרית היא פשוט תמוהה. גברת, אין לך חיים משל עצמך לדאוג להם?

גם מי שאהב את האופי הקליל והקומי יותר של העונה הראשונה כנראה שפחות יתלהב מהשינוי, שהרי זו כאמור כבר דרמטית ורצינית הרבה יותר. עם זאת, על החסרונות הללו מפצה העונה בזכות דמות חדשה שנכנסת למערכה, וכעת גבירותיי ורבותיי – ההארם סופסוף הושלם. אישיקי אירוהא היא קוהאי חמודה ומניפולטיבית שלוקחת בעונה זו את החלק הדומיננטי יותר של קאסט הדמויות. היא ניגשת תחילה למועדון בבקשה שיעזרו לה להפסיד בבחירות שנכפו עליה למועצת התלמידים, ומהר מאוד מגיעה למצב שהיא מפתחת יחסי חיבה-סחיטה רגשית להאצ'ימאן שנאלץ להיגרר אחריה לכל שטות שהיא מפילה עליו. היחסים בין השניים הללו משיגים שלל של רגעים קומיים מהמשובחים בסדרה, ביניהם דחיות חוזרות של אירוהא אחר חיזורים שהאצ'ימאן מעולם לא התכוון לבצע, ועל אף שהמתח ביניהם הוא פחות רומנטי בהשוואה לשאר הדמויות – אפשר להגיד שהיא מוסיפה לסדרה את הפלפל שהיה דרוש לה.

באותה נשימה, אני יכול להגיד שלשמחתי יוקינו ויואי לא נדחקות הצידה. יש להן אמנם הרבה פחות זמן מסך מבעונה הקודמת, אבל ההתקדמות העלילתית, שמתרחשת בשעה טובה, גוררת איתה באופן טבעי גם התקדמות ביחסים בין האצ'ימאן לשתיים הללו. מבחינה זו, ניתן להגיד שרק לקראת נקודת האמצע, מתחילה הסדרה להצדיק את שמה כקומדיה רומנטית אמיתית, אם כי מאפייני הז'אנר לא באים על חשבון הרעיונות העמוקים יותר שהיו בסיפור מלכתחילה – נהפוכו. אלו מהווים חיזוק ונותנים את המשמעות לאותם רעיונות.

ולבסוף, יש גם קליימקס

הסוף של העונה השניה, וזה שמביא אותנו גם לעונה השלישית (Kan) שיצאה השנה (2020. מרחם על מי שצפה בזמן אמת ונאלץ לחכות 5 שנים ארוכות), משלב בין הצורך לפתור את מערכת היחסים הרומנטית לבין מציאת הפתרון שיאפשר לשלוש הדמויות הראשיות שלנו להגיע למצב החברתי המאוזן הנדרש עבורן. תוך כדי הנסיון לפתור את אלו, גם השעון מתחיל לתקתק והזמן שלהם בתיכון בכלל ובמועדון בפרט הולך ואוזל, מה שמאלץ. אותם להתחיל לחשוב על עתידם – ואת הפתרון המלוכד עבור הקונפליקטים השונים הסדרה אכן מוצאת באותו ארק אחרון ומתוסבך ביותר שלה. אמנם 5 שנים אחרי העונה הקודמת, אבל סדרת אנימה עם סוף אמיתי המספק תשובות, וכזה שמגיע בלי שתגרור רגליים ותימרח יותר מדי – זה לא דבר של מה בכך.

זו העונה האהובה עליי ללא ספק, וכזו שגורמת לכל המסע הזה, גם לחלקים שפחות התחבבו עליי ממנו, להרגיש כמשתלם. היא משתחררת לגמרי מהמבנה האפיזודי (שסוג של התחיל להיזנח עוד בעונה הקודמת) לטובת ארק אחד שלם של 12 פרקים המהווים רכבת הרים רגשית שלשם שינוי לא משעממת אפילו לרגע. אחרי שהעונה השניה עשתה סיבוב של ההגה לכיוון הנכון, העונה השלישית דוהרת לאותו כיוון במלוא המרץ וכל פרק מקדם את הסיפור יותר ויותר לעבר קו הסיום. העונה הזו גם מחזירה אל מרכז הסיפור את התחרות האישית בין האצ'ימאן ויוקינו שמוכרעת גם היא אחת ולתמיד. כמו כן, אם אשים בצד את ההעדפות האישיות שלי מבחינת הדמויות והבסט גירל של הסדרה, לדעתי מדובר בסוף מושלם ומתבקש שלא יכולתי לבקש טוב ממנו.


פינת הספוילרים

אתחיל בסצנה שהמהווה כנראה את הלב של הסיפור כולו וזו שעשתה עליי הכי הרבה רושם בעונה השניה. מדובר בסצנה המהווה את נקודת המפנה של אמצע הסיפור – בה האצ'ימאן מכריז על רצונו להגיע ל"דבר האמיתי".

עד אותה נקודה התרכזה הסדרה בעיקר בלהדגים כמה האופי שלו בעייתי ולהעמיק את השסע בינו ובין יוקינו, כאשר עם הזמן הצטרפו גורמים נוספים כמו יריבו המושבע, האיאמה, שניסו לייצר התנגדות לאותה גישה בדלנית שמתעלמת מהצורך בחיי חברה. בתחילה כאמור פחות מצאתי את כל העניין משכנע, אבל העונה השניה לקחה את הקשר שנבנה במהלך זו הראשונה כדי להדגים את הבעייתיות ולזרוק אותה בפניה של האצ'ימאן – כאשר הוא מקריב עצמו פעם אחת נוספת בווידוי אהבה פיקטיבי שפותר בעיה נקודתית, אבל פוגע באנשים שכבר פיתחו אכפתיות כלפיו.

כעת כשהשסע מרגיש בשיאו, נכנסת אירוהא לתמונה והאצ'ימאן חווה על בשרו כיצד זה מרגיש מן הצד השני, כאשר יוקינו ויואי מחליטות להקריב את עצמן ולרוץ כל אחת מהן למועצת התלמידים. בסופו של דבר הוא מצליח לפתור גם את העניין הזה בכוחות עצמו, אך הפתרון מגיע במחיר לקיחת האחריות על אירוהא כפרויקט אישי. לקיחת המחיר על עצמו זה לא משהו זר להאצ'ימאן ולא הפריע לו עד היום, ובנוסף לכך, כעת הוא מגיע למצב אליו שאף מלכתחילה – מצב שבו הוא פועל לבדו בלי שאף אחד יבקר אותו ומצב שבו יוקינו משחררת אותו לחלוטין מהמחויבות להגיע אל אותו מועדון שהוא לא רצה להצטרף אליו מלכתחילה.

עממה? הוא לא יוצא מכך מרוצה. הרבה גיבורים מגיעים אל יעדם לקראת אמצע הסיפור רק כדי להבין שעליהם לשנות כיוון, וגם מצבו של האצ'ימאן באותה נקודה הוא דומה. הוא לא מרגיש בנוח בסיטואציה שנוצרה בינו ובין יואי ויוקינו, וכן מתקשה להתמודד עם המצב החדש במועצת התלמידים לבדו. למזלו, מורתו שיזוקה (והבסט גירל האמיתית של הסיפור) מאירה את עיניו לעובדה ששתי הבעיות הללו מקורן זהה – ושהרגשת אי הנוחות שלו נובעת מהדבר החשוב לו באמת.

מה שהיה חסר לי בנקודה הזו של הסיפור זה שתהיה איזושהי התנגדות מצידו של האצ'ימאן לרעיון, ולכן זה הרגיש לי מזורז מעט. ממצב בו הוא לא ראה עין בעין עם חברותיו למועדון ולא ייחס חשיבות ליחסים עמן, הוא הגיע במחי שיחה קצרה להבנה שלמעשה אכפת לו מהן והוא רוצה קשר שהוא יותר רציני מאשר אותם קשרים שטחיים שהוא נוהג לייחס לקבוצות אחרות כמו אלו של האיאמה. זהו תהליך מתבקש, אבל פחות טבעי לעקשנות המאפיינת אותו.

מלבד המהירות שבה זה קרה, הסצנה עצמה לטעמי – מדהימה. האצ'ימאן, שנהג לשבת בפינת השולחן הרחוקה המייצגת את ריחוקו מהשתיים האחרות, נכנס למועדון והתיישב מולן. לא דיי בכך, הוא פנה אליהן כחברות במועדון השירות ההתנדבותי ועשה כמיטב התלמידים – וויתר על גאוותו והגיש בקשה לעזרה. הבקשה נדחתה תחילה על ידי יוקינו, זאת עד שנוצר וויכוח בינה לבין יואי שתמיד ישבה בין השניים ותיפקדה כמי שמאזנת בין מערכת היחסים ביניהם – וההכרעה הושגה כאשר האצ'ימאן הביע סופסוף את רגושתיו האמיתיים, גם מילולית וגם פיזית כשפרץ להפתעת כולם בדמעות.

מאותה נקודה והלאה "הדבר האמיתי" הפך לתשובה אותה האצ'ימאן יחל לחפש, וזו שאמורה להוביל לפתרון הסופי של הסיפור, אך קודם כל עליו למצוא במה מדובר. הרי אם חשב תחילה שכל מערכת יחסים היא שטחית, מה הופך אחת לאמיתית?

מבחינתה של יואי, שהתאהבה בהאצ'ימאן עוד בהתחלה, המטרה הייתה לשמר את הסטטוס קוו ואת החברות הנוכחית בין שלושת חברי המועדון, שהרי המצב הזה העניק משמעות לחייה, אך לשם כך נצרך היה מהם להסתיר את רגשותיהם – וזהו ההפך הגמור מאמיתי. לכן, כבר בסיום העונה הקודמת אפשר היה לסתום סופית את הגולל על איזשהו סוף שיכלול קשר זוגי בין האצ'ימאן ליואי (עם כמה שאני אוהב אותה לצערי).

לכן במקרה הזה, יוקינו שאמרה לו תמיד את מה שהיא חושבת בפנים ולא הסתירה את רגשותיה הייתה התשובה המתבקשת. חוץ מזה, הרי זה חוק שבסדרות הארם הנערה הראשונה שאיתה הגיבור נפגש ומשנה את חייו, זו שבדרך כלל הוא גם לא מסתדר איתה בהתחלה, היא זו שאיתה הוא יסיים – אחרת מה המשמעות של אותו המפגש הגורלי?

משום כך אין פלא שהארק האחרון עסק בפתירת מצבה של יוקינו ומשפחתה. הפעם התירוץ היה נשף הסיום שאירוהא התעקשה לארגן (הילדה הזו תמיד חייבת לגרום לבעיות בגלל איזשהו רצון רגעי ורנדומלי) ויוקינו לקחה על עצמה את המשימה. שאלה נוספת של העונה הזו באה מצידה של הארונו, שהגדירה את היחסים הנוכחיים בין חברי המועדון כיחסי תלות, ובניסיון להוכיח שהיא מסוגלת לעשות זאת מבלי להתלות על האצ'ימאן שיפתור זאת עבורה, יוקינו התעקשה לעבוד לבד.

זה כמובן פחות הצליח, שהרי אותה בדידות שגזרה על עצמה מעולם לא היוותה תשובה גם היא, לכן האצ'ימאן נלחץ לעזרתה בדרך המתאימה ביותר לשניים הללו – והכריז על תחרות ביניהם. מאוד אהבתי את הגישה הזו, וזה הזכיר לי מעט את הכיוון שאליו הלכה מערכת היחסים בין סומה לארינה ב Shokugeki no Souma שאני כל כך אוהב. מה שבכלל אהבתי, זה שהאצ'ימאן לא הסתפק בלאפשר את הנשף המקורי שיוקינו תכננה על פני נשף הדמה המגוחך שלו, אלא גם לנצל את יתרונו היחסי שלו מול אימה (בזכות תאונת הדרכים שהוזכרה עוד בפרקים הראשונים של הסדרה, יופי של callback) ולייצר נשף מאוחד עליו יוכלו לעבוד יחדיו – בהובלתה של יוקינו שכבר לא באמת נשענת עליו.

הפתרון שהאצ'ימאן מצא הוא לא בתלות, אם כי במעורבות. הוא ידע שלא יוכל לשנות את עצמו ושיוקינו לא תוכל לשנות את עצמה. שאם יתנו לעצמם להתרחק האחד מהשניה הם יחזרו לנקודת ההתחלה כאשר כל אחד מהם בודד. אני אוהב את המודעות העצמית הזאת ואת העובדה שהסדרה לא מנסה למכור אשליות שאנשים שאינם חברותיים מטבעם יכולים כמיטב הקלישאות להיפתח ולהיות מוקפים בחברים. לכן הפתרון הוא לא לפתח יחסי תלות גמורים, אלא לאפשר להם להשפיע זה על חיה של זו (או "לעוות" את חייה כלשונו). אותי התשובה הזאת מספקת בהחלט.


סיכום

מה עבד:

  • קונספט מעניין המבליט אותה לטובה בנוף הקומדיות הרומנטיות.
  • משתפרת ככל שהזמן עובר ומתפקסת יותר ויותר לעבר המטרה.
  • שיפור ויזואלי ניכר החל מהעונה השניה, שמשחק מאוד לטובת השינוי בטון ובאופי הסיפור החל מעונה זו.
  • קיים סוף אמיתי ומספק מאוד.
  • לא כתוב בסקירה עצמה, אבל ה OST מעולה (ונשמר לאורך כל העונות).

מה פחות עבד:

  • עונה ראשונה דיי חלשה.
  • נוטה לדרמטיות יתר ולסיבוך מאולץ של בעיות יומיום פשוטות.
  • חלקים מסוימים, בעיקר בחצי הראשון, מרגישים לא מאוד אמינים ולא משכנעים במסרים שלהם.
  • קצת בעיות קצב לקראת אמצע הסדרה.
grades4_8

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s