Danganronpa V3: Killing Harmony

Ohakuma!~


בזמן שבו יצאה Killing Harmony לשוק, Danganronpa הייתה כבר הרבה יותר מסדרת משחקים/נובלות ויזואליות שעדיין בחיתוליה. משחק ספין אוף, לייט נובלים וסדרות אנימה כבר הרחיבו את עולם הסדרה וכיסו בו כל נקודה אפשרית. ב 2017 אפשר להגיד ש Danganronpa היא כבר פרנצ'ייז רחב היקף עם קהל מעריצים אדוק שקיבל כבר כל מה שיכל מהסיפור שנרקם סביב תלמידי Hope's Peak Academy – אבל המעריצים עדיין רוצים עוד, וקשה להאשים אותם.

הם לא סתם רוצים עוד, אלא רוצים משחק גדול ומרכזי, לא עוד ספין אוף אלא כזה שימשיך את המורשת של Trigger Happy Havoc ו Goodbye Despair וייתן להם קצת להפעיל את הראש. משחק שכזה אף הוכרז עוד ב 2013, כשנה לאחר צאת המשחק השני בסדרה, אלא שהכניסה עליו מעלה שאלה – האם באמת נשארה עוד פינה בסיפור הזה שאפשר לספר? עוד איזו אבן שניתן להפוך ומסתירה מאחוריה סיפור שלם? התשובה היא מסתבר, מורכבת יותר מאשר "כן" או "לא".

האנימה Danganronpa 3 כבר סגרה את הסיפור לחלוטין ואף הרסה את המספור עבור מי מהמעריצים שהיה נאמן לסדרת המשחקים בלבד. אז המשחק השלישי הוא לא 3 אלא V3, שיהיה, העיקר שיש עוד דאנגאנרונפה!

לא ברור תחילה היכן הוא מתרחש על ציר הזמן ואם הוא בכלל חלק ממנו או מתרחש ביקום מקביל, אך הפעם המשחק מכניס אותנו לנעליה של אקאמאטסו קאדה, תלמידת תיכון והפסנתרנית האולטימטיבית, שנחטפת יום אחד ומוצאת עצמה במבנה בית ספר נטוש יחד עם חמישה עשר נערים בני גילה. אל המקום מגיעים ה"מונוקאבס" – חמישה גורי מונוקומה מטורללים ,שיחד עם אביהם, החוזר לסיבוב נוסף (עם כי בשינוי מדבבת לצערנו) של זריעת יאוש, מתחילים באופן רשמי את משחק ההרג החדש.


Daily Life

הכניסה למשחק חדש של דאנגאנרונפה היא תמיד מאוד מסקרנת, בעיקר כי אנו זוכים להכיר 16 דמויות חדשות ומקוריות לחלוטין עם כשרונות חדשים (וישנים) המגרים את הדמיון לגבי הפוטנציאל הגלום בהם. המצב ב Killing Harmony דומה, אך כמה שינויים בולטים ניכרים בו כבר מההתחלה. הראשון הוא שאת תפקיד הפרוטגוניסט לוקחת הפעם פרוטגוניסטית, קאדה, וזהו שינוי מרענן שתפס אותי כבר בהתחלה. בנוסף, לקאדה שלנו לשם שינוי יש כישרון אמיתי. היא לא התלמידה ברת המזל ולא שכחה את כשרונה – אלא יודעת בדיוק מה הוא. איך אומרים? "בלי טריקים ובלי שטיקים".

טוב, כמעט. קאסט הדמויות הרי לא יכול להיות שלם בלי מסתורין שכזה, ולכן את תפקיד הדמות בעלת הכישרון הבלתי ידוע לוקח הפעם מישהו אחר, ועל המשמעות של זה לא ארחיב כדי לא להרוס. עוד חוזר לבמה כישרון מהמשחק הראשון – "הבלש האולטימטיבי", אלא שבניגוד לקיוקו הממולחת ניתן הפעם הכישרון הזה לסאיהרה שואיצ'י, תלמיד מעט מופנם שלא ממש בטוח ביכולותיו, מה שמצריך את קאדה לתמוך בו לא פחות מאשר הוא תומך בה.

ובכלל, מעבר לכשרונות דאנגאנרונפה כידוע ניחנת בתבניות שחוזרות על עצמן. יש את הדמות הגדולה והרגישה, יש את זו שמתבטאת בגסויות, יש אחת שעסוקה בלהטיף לכולם ויש כמובן את היריב המר שמחפש רק איך לסבך את העניינים עוד יותר. אישית, החזרתיות הזו לא מפריעה לי, אפילו להפך, כי נראה שהפרנצ'ייז מנצל את הידע של המעריצים כדי לעשות טוויסטים שונים המסתמכים בדיוק על אותה היכרות מוקדמת. מעבר לכך, כלל הדמויות מרגישות שונות ומיוחדות, כל אחת בעלת אישיות ברורה ומעניינת והאינטרקציה ביניהן תמיד משעשעת. אני מודה שהחבורה הנוכחית לא הצליחה למלא לגמרי את החלל הריק שהשאירו בני המחזור הקודם (אלו עדיין האהובים עליי ביותר), אך זה קרוב מספיק עבורי. אני עדיין אוהב את כולם (טוב, כמעט את כולם. טנקו קצת נודניקית ואנג'י נהייתה חופרת מאוד מהר) וכמה מהן נכנסות בקלות לטופ 10 של הדמויות מהפרנצ'ייז.

אם יש תוספת שפחות התחבבה אליי אלו המונוקאבס, אלו לוקחים על עצמם את רוב תפקידו של מונוקומה במשחק ומהווים את הקשר העיקרי בין התלמידים להנהלת המשחק. הבעיה היא שבניגוד למונוקמה הם… קצת מעצבנים. העובדה שיש חמישה כאלה לא באמת מאפשרת לייצר איזשהם יחסים אמיתיים בינם לבין התלמידים, כך שכל פעם שהחבורה הזאת מופיעה על המסך זה מלווה בהמון שיחות וגאגים בינם לבין עצמם – לפעמים זה מצחיק, לפעמים פחות. מה שבטוח זה שאין להם את אותו הומור כובש של אביהם שידע לנגוע בנקודות הרגישות ולהלך אימים על כולם, לכן בפועל לא הרגשתי שהם מוסיפים דבר למבנה הקיים מלבד ריענון שלא באמת היה נדרש.

מעבר לדמויות, המשחק השלישי עושה עוד מספר שינויים, חלקם מחזירים עטרה ליושנה וחלקים מהווים חידושים מבורכים. ראשית, הזירה בה מתרחשת האירועים חוזרת להיות בית ספר – הללויה! לא עוד איים ענקיים עם חדרי נופש על שפת הבריכה, אלא שטח מתוחם הכולל חדרים סודיים וקומות הנפתחות בכל צ'אפטר חדש, כאשר הניווט כולו נעשה בדומה למשחק הראשון בצורה תלת ממדית מגוף ראשון. אני אישית מעדיף את זה בהרבה (אם כי מציאת פסלוני מונוקומה חבויים הופכת כך למעט מעיקה).

מה שכן, זה עדיין לא לגמרי מצליח לשחזר את האווירה של Hope's Peak מהמשחק הראשון. בית הספר החדש הוא מבנה נטוש, אך פתוח. יש בו חצר רחבה, מבנה מעונות נפרד, מבנה בריכה ואפילו מבנה קזינו בו תוכלו לשחק בשלל מיני גיימס על מנת להשיג מונוקוינס (אישית, לא טרחתי בכלל. לא בשביל זה אני משחק דאנגאנרונפה). הכל מעוצב בצורה פסטורלית ומושקעת בהרבה מהרקעים של המשחקים הקודמים, אין ספק, אך קרני השמש החודרות מבעד לחלונות בשילוב המרחבים הפתוחים זה משהו שלא באמת מאפשר את החוויה הקלסטרופובית והמלחיצה שאהבתי כל כך ב Trigger Happy Havoc – זה היה ונשאר השיא של הסדרה מבחינת ה setting לטעמי.

אך כאמור, ישנו שדרוג טכני, והוא מתבטא לא רק ברקעים. פלטת הצבעים היא אפלה ועשירה יותר, כל אלמנט ויזואלי במשחק הוא מפורט הרבה יותר וניכר שזמן הפיתוח הארוך נועד בין היתר כדי לייצר את החוויה היפה ביותר שהייתה בפרנצ'ייז עד היום, עם שלל סצנות ותמונות שמצוירות פשוט נפלא. גם מבחינת פס הקול המשחק לא מאכזב כלל. ישנן כמה מנגינות שחוזרות מהמשחקים הקודמים בגרסאות חדשות, וכן מנגינות חדשות כמו Beautiful Lie המלווה את רוב סצנות היומיום, שהן מהאהובות עליי בפרנצ'ייז כולו. עדיין יש לי מקום חם בלב ל OST של המשחקים הקודמים, לכן קשה לי לקבוע מי מהם הוא האהוב עליי ביותר, אבל מה שבטוח זה שהפתיח של V3 הוא בקלות המוצלח מכולם.


Deadly Life

דבר נוסף שאהבתי במשחק השלישי הוא שתמיד יש הרגשה של מתח באוויר. במשחקים הקודמים חיי היומיום היו דיי שלווים ובעיקר מלאים באינטרקציות הומוריסטיות. כן קרה שבאופן קבוע מונוקומה הגיע כדי לתת איזשהו מוטיב שיסבך את העניינים בהמשך, אבל תמיד מציאת הגופות התרחשה במפתיע ובלי הכנה מוקדמת. יש למבנה הזה חן מסוים והוא בעיקר משחק על גורם ההפתעה בהקשר של התזמון, אך כיוון שהשחקנים למודי הניסיון כבר מכירים זאת ויודעים לצפות למוות בכל רגע – Killing Harmony לוקח את העניין לכיוון מעט אחר.

הצ'אפטרים בנויים כך שהתלמידים לא רק הולכים שולל אחרי מונוקומה, אלא מנסים באופן אקטיבי לקחת שליטה על משחק ההרג. אם זה באמצעות ניסיון לאתר את המאסטרמיינד, לבצע עבודת שיטור לילית כדי למנוע הרג נוסף או ניסיונות אחרים לעקם מעט את החוקים – תמיד נעשה משהו נועז ברקע שיוצר מתח וחיכוכים בין המשתתפים. מכיוון שהרצח הבא הוא בוודאי בלתי נמנע, ברור למדי שהפעולות הנ"ל צפויות להשתבש איכשהו, אבל גם עד שזה קורה אין מקום בו המשחק עוצר לנוח, לפחות לא לזמן רב.

ברגע שהגופה החדשה מתגלית נכנסים כרגיל למוד החקירה המפורסם, אשר מתנהל ב Killing Harmony בדומה למשחקים הקודמים ומלווה בחקירות מאתגרות לא פחות. עם זאת, בעיה אחת יש לי שמעט העיבה על אותן חקירות. מקורה של הבעיה הוא באלמנט חדש שנוסף למשחק והוא המעבדות. בכל צ'אפטר יפתחו מספר מעבדות המוקדשות לכמה מן התלמידים, אלו מכילות חפצים שונים הקשורים לכשרונם המיוחד אותו בית הספר רוצה כביכול "לטפח" – בפועל כמובן מדובר במקור ליצירת כלים וזירות שישרתו את הרצח הבא. זה רעיון דיי מגניב שאהבתי בהתחלה, זאת עד שהתחלתי להבין בשלב דיי מוקדם שזה טיפה הורס לי את החקירה ומצמצם את רשימת החשודים המיידיים.

זה לא שכל מעבדה מוגבלת לכניסה רק לתלמיד אליו היא שייכת – כולם יכולים להיכנס לכל מקום ולקחת משם כל דבר שיחפצו, ולכן זה לא באמת משחק תפקיד בפיענוח הרצח מבחינה לוגית, אבל כן מבחינה נרטיבית. אתם מבינים, אם הייתי מתייחס אל כל קייס בפני עצמו הדבר היה חסר משמעות, אך מכיוון שדאנגאנרונפה היא לא רק אוסף קייסים בלתי תלויים אלא סיפור שלם, אפשר להסיק שדמות שטרם נפתחה המעבדה עבורה כנראה לא תעזוב אותנו בצ'אפטר הקרוב ואילו דמות שכן ראינו את המעבדה שלה סיכוייה גדולים יותר לרצוח או להירצח. זה לא איזשהו חוק אבסולוטי, יש חריגות. זה גם לא באמת מיועד או מאפשר לפענח לגמרי אף מקרה, אבל כן הייתי מעדיף לו קצה החוט הזה, ראשוני ככל שיהיה, לא היה קיים.

דבר נוסף ומעט יותר ניטפיקי – המשחק הוסיף פיצ'ר נוסף המאפשר לשחקן ללחוץ על אלמנטים שונים בכל חדר ולהעיף אותם לכל הרוחות כדי… לפנות קצת יותר מקום? לא ברור. הפעולה הפיכה בלחיצת כפתור וכל חדר גם יחזור לעצמו כאשר תיכנסו אליו בפעם הבאה, ובכל זאת, ב 99% מהזמן מדובר בפיצ'ר חסר תועלת לחלוטין (אלא אם אתם פדנטים בכל הקשור לחיפוש מונוקוינס, אלו מסתתרים להם מאחורי החפצים השונים). היה יכול להיות מגניב לו הפיצ'ר שולב איכשהו בחקירות והרוצח היה מנסה להסתיר משהו מתחת לאותם חפצים – אך לא כך הדבר לצערי.


Class Trial

ועם כל הניטפיקים, החלק המעניין באמת של המשחק (והיחיד בו השחקן ממש אקטיבי) והשיא של כל צ'אפטר וצ'אפטר זו אותה עמידה מפורסמת למשפט, וכאן ניכר שהושקעו מרבית המאמצים כדי שהוא יהיה גרנדיוזי מתמיד. זה כולל מגוון פיצ'רים חדשים ושיוף של אלו הקיימים, כמו גם הצגה אומנותית של כל טענה בצורה יוצאת מן הכלל.

התוספת שפחות אהבתי היא דיבייט מרובה משתתפים בו תוכל כל שיחה להפוך לקרב צעקות המתרחשות בו זמנית ותצטרכו לנסות ולחלק את הקשב שלכם כדי להבין מי מהתלמידים שצועקים לכם באוזן אומר את הטענה שעליכם להפריך. זה יותר ריאליסטי בסיטואציה הזאת, אבל פחות מאפשר להבין מה נאמר. אבל חוץ מזה, כל שאר השינויים לגמרי מבורכים. בדיבייט הרגיל נוספה לכל טענה "נקודת V" בה תוכלו לפגוע וכך להשיג בונוס של יותר נקודות, משחקון האיש התלוי הפך לקצת יותר ידידותי ומשחקון סיעור המוחין בגלישה הוחלף בנסיעה ברכב כאשר כל נתיב מייצג תשובה לאחת השאלות שנשאלות. אבל המשחקון החדש והחביב עליי ביותר מתרחש כאשר חצי מהתלמידים תומכים בתאוריה אחת בעוד החצי השני תומך בתאוריה אחרת, אז מונקומה מחלק אותם לשני קבוצות ועליכם לסדר את הטענות שלהם אחת אל מול השניה כדי להוכיח את הסתירה בתאוריה של הקבוצה הנגדית.

ישנן עוד תוספות, כמו גם משחקונים אייקוניים שחוזרים לסיבוב נוסף, אבל לא אפרט את הכל. עם זאת, ישנה תוספת אחת מיוחדת שכן ארצה להיכנס אליה – האפשרות לשקר במהלך המשפט. זו נשמעת כמו אפשרות מוזרה לדאנגאנרונפה, משחק בו עליכם לחשוף את האמת ולפתור את התעלומה, אך מה שהופך אותה לכה מעניינת הוא הקשר המיוחד שלה לתמה של הסיפור. הסיפור של המשחק הראשון עסק במאבק בין יאוש ותקווה, מאבק שגם הפך לחלק אינטגרלי מהפרנצ'ייז כולו וחוזר על עצמו במידה כזו או אחרת בכל משחק כולל ב Kiliing Harmony. המשחק השני הוסיף למשוואה את נושא העתיד ואילו המשחק הנוכחי הוא מאבק בין האמת לשקר, וככזה, עליכם ללמוד להשתמש בכל אחד מהם כנשק על מנת להגיע ליעדכם.

המשחק כולו מלא בשקרים, כאלה שהדמויות מספרות וכאלה שהמשחק עצמו מספר לכם – וזה מגיע לרמות שאי אפשר לתאר מבלי להיכנס לספוילרים. כך גם בונה Killing Harmony את דמות היריב של הסיפור, שהוא אחד השקרנים והטרולים הגדולים שנתקלתי בהם בכל יצירה שהיא. תרומתו לסיפור מעט פחות משמעותית לדעתי מזו של נאגיטו מהמשחק הקודם, אבל המומחיות הגדולה שלו היא להטריף את הדעת בזמן המשפטים ולחמם את האווירה – וזאת הוא מבצע בהצלחה רבה ואין ספק שהוא מוסיף את הפלפל שצריך כדי להפוך כל צ'אפטר למעניין אפילו יותר.

ואין ספק שכל זה מצליח, כי אם יש משהו שהוא באמת טוב באופן יוצא דופן במשחק הזה לעומת קודמיו זה אותם משפטים. החל מהראשון ועד האחרון שבהם, כולם מצליחים לייצר הטעיות משכנעות (שנפלתי אליהן לא פעם), לייצר שיחות ומאבקים מלאים באמוציות ותהפוכות ולתת לשחקן סתירת לחי מצלצלת כאשר האמת סופסוף נחשפת.

יש שיגידו שאותה סתירת לחי לפעמים היא אפילו יותר מדי, והטענות של מי שפחות התחבר למשחק הזה מופנות לרוב לגבי סופו ולמשפט האחרון. כמו במשחקים הקודמים, גם הפעם אותו משפט סופי מגלה את האמת שמאחורי כל המסתורין שנבנה במהלך המשחק כולו ומותיר את הדמויות בפני הבחירה הגורלית של חייהם – אלא שהפעם כל העניין הוא לא רק מיינדפאק רציני, אלא גם טוויסט מסוכן.

הוא מסוכן לא עבור השחקן, אלא עבור היוצרים, שנראה שלקחו על עצמם את המשימה להעביר מסר חד וברור ולנסות לצלול רובד אחד עמוק יותר ממה שמקובל. מבלי להיכנס לספוילרים, זהו סוף מהסוג שאפשר או לאהוב מאוד או לשנוא מאוד, אבל לא באמצע. או שהוא עובד עליכם ומספק את המשמעות שהוא מתיימר לספק, או שמוציא את המשמעות מכל מה שעברתם – תלוי בכם. אני יכול להבין את שני הצדדים, אבל באופן אישי אני חושב שהסיכון שנלקח כאן השתלם – ואני לחלוטין נמנה עם הקבוצה שאוהבת את את איך שהסיפור הסתיים ואיך שכנראה דאנגאנרונפה כולה הסתיימה.


פינת הספוילרים

צ'אפטר 1

זהו ללא ספק צ'אפטר הפתיחה המרשים ביותר שהיה לדאנגאנרונפה בפער. וואו!

לפי התבנית הידועה של הסדרה, הצ'אפטר הראשון תמיד מתאפיין בבגידה של חבר קרוב. במשחק הראשון זאת הייתה סאיאקה ובמשחק השני נאגיטו, לכן החשוד המיידי עבורי היה כמובן שואיצ'י. לא הצלחתי לשים את האצבע על איך הוא עשה את זה, ולמעשה עליתי בערך על כל דרך אפשרית שהמשחק ניסה להטעות אותי בעזרתה – כמו למשל זריקת הכדור מחדר הקולנוע שממול בו גונטה שהה, משם היה ברור לי שהכדור כנראה לא הגיע.

המשחק זרק כל כך הרבה רמזים מכוונים ששואיצ'י הוא הרוצח עד שהייתי לחלוטין משוכנע בכך. הוא הופיע בתמונות שצולמו באופן חשוד, הוא ירד לספריה בזמן שקאדה חיכתה לו בכיתה ולא ראינו מה הוא עושה, ובמשך כל המשפט הוא התנהג באופן מוזר ביותר כאילו הוא מסתיר משהו – והוא אכן הסתיר, אבל לא את מה שחשבתי.

הטוויסט בו התגלה שקאדה אינה באמת הפרוטגוניסטית ושהיא, שעקבנו אחרי כל פעולותיה מגוף ראשון, זו שבגדה והייתה אחראית על הרצח – פשוט הפיל אותי מהכיסא. אמרתי שהיא הייתה שינוי מרענן עבורי בתור דמות ראשית ולכן היה בזה משהו מאכזב, שלא לדבר על עצוב, אבל זה התגמד לעומת תחושת הסיפוק שהגיעה עם כך שהמשחק הצליח לעבוד עליי בצורה כה מושלמת. במבט לאחור הרמזים למעשה של קאדה היו שם, אבל הם פשוט הוסתרו כל כך טוב, ומכיוון שדאנגאנרונפה מעולם לא ביצעה טוויסט שכזה, קשה היה להעלות על הדעת שקאדה יכולה בכלל להיות חשודה במעשה. Killing Harmony הוא כאמור משחק של שקרים, וה False Protagonist הוא השקר הראשון ואחד האכזריים ביותר שלו.

כל זה לא יכל לעבוד באותה צורה כמובן לולא זה גם תרם משהו לסיפור מלבד אלמנט ההפתעה, ולכן הושקע רבות בלפתח את דמותו של שואיצ'י לפני, במהלך ואחרי אותו משפט נורא. היותו של שואיצ'י הבלש האולטימטיבי שאינו בטוח בעצמו זה משהו שמתלבש כמו כפפה על התפקיד של דמות ראשית שדרך עיניה אנו אמורים לפתור תעלומות, כך שללא שום קשר זה היה מהלך מבריק, אבל על אחת כמה וכמה כשבוחנים אותו תחת התמה המרכזית של הסיפור. הרי בקונפליקט בין האמת לשקר שואיצ'י הוא זה שתפקידו כבלש הוא לחשוף את האמת, אך הטראומה מעברו מרתיעה אותו מכך. לכן קאדה אינה רק כלי עלילתי כדי לייצר שקר והפתעה בתחילת המשחק, אלא גם מניעה בשואיצ'י, הגיבור האמיתי של הסיפור, את השינוי שגורם לו לחתור אל האמת בכל מחיר. זהו אותו שינוי המאפשר לו להוביל את הסיפור קדימה כדמות ראשית אקטיבית, כזו המייצגת צד ברור במאבק הרעיוני.

אני לחלוטין הודהמתי מכמה שזה כתוב טוב ובנוי נהדר, עד לרמת הפרטים הקטנים. אפילו אנטנת השיער המאפיינת את הפורטגוניסטים של הסדרה הייתה קיימת אצל קאדה והוסתרה תחת הכובע של שואיצ'י – אותו כובע שאיתו הוא הסתיר את פניו מטעמי חוסר ביטחון עצמי, ואותו כובע שהוריד לאחר שלקח על עצמו את המשימה להגשים את משאלתה של קאדה ולהציל את כולם ממשחק ההרג. אחזור על זה שוב: וואו!

צ'אפטר 2

בזמן שהצלחתי לחבר פחות או יותר את הפאזל ולהבין איך הרצח התבצע, כשזה הגיע לזהות הרוצח הייתי עובד עצות. בהתחשב באליבי של כולם, פסלתי מראש את האפשרות שקירומי היא הרוצחת, מה שהתברר כנכון בסופו של דבר, ואהבתי במיוחד את הדרך בה זה התגלה.

אחרי שהצ'אפטר הראשון דחף את שואיצ'י להאמין בעצמו ולחשוף את האמת גם כשזה לא נעים, הצ'אפטר השני לימד אותו שכאשר אין דרך לדעת מה אמת ומה שקר – אמונה בחבריו היא המפתח להצלחה.

לכל אורך החקירה התלווה אלינו קאיטו, שעל פניו ניסה באופן משעשע לקחת את הקרדיט על הישגיו של שואיצ'י אותו הוא כינה הסיידקיק שלו, אלא שהמשמעות האמיתית של המעשה הייתה ברורה ודווקא חיובית. קאיטו ניסה להמשיך את דרכה של קאדה ולדחוף את שואיצ'י להאמין בעצמו, לדעת שיש מי שסומך עליו. באותו האופן שקאיטו סמך על שואיצ'י, כשזה הגיע למשפט ומאקי היא זו שעלתה על המוקד – קאיטו סמך גם עליה ושלל את האפשרות בהיסתמך על תחושות הבטן שלו בלבד. באותו הרגע צריך היה להחליט אם להאמין לעדות החדשה שמאקי הניחה על השולחן, או שמא להתייחס אליה כאל שקר שנועד להציל את עורה – וכפי שקאיטו סמך על שואיצ'י, החליט שואיצ'י לסמוך גם עליו ובכך לסמוך על מאקי. הלקיחה בחשבון של העדות החדשה שינתה את כל התמונה לגבי מועד הרצח והביאה לפתרונו, פתרון שכנראה קשה היה לנחש מראש אך לא בלתי אפשרי.

מה שהפתיע לא פחות הוא סרטון המוטיבציה של קירומי. גם כאן נכנסת התבנית ממשחקי דאנגאנרונפה קודמים כאשר המשפט השני מגלה לנו זהות סודית של אחת הדמויות – במשחק הראשון זו הייתה טוקו, במשחק השני פקו וכעת תורה של קורומי שהתגלתה כלא פחות מראש הממשלה בפועל. מדובר בטוויסט דיי הזוי, אך זה עובד ומתאים לדמות.

גם ניסיון הבריחה של קורומי היה משהו חדש שלא ממש נעשה עד כה בדאנגאנרונפה – זה הביא לאחת מסצנות ההוצאה להורג היותר כואבות שאני זוכר.

בסוף הפרק גם גילינו שקר נוסף של המשחק, שקר שבאופן אירוני היה זה קוקיצ'י שחשף אותו – מאקי אינה הבייביסיטר האולטימטיבית אלא המתנקשת האולטימטיבית. לא יכול להגיד שהתרגשתי יותר מדי מהגילוי, אבל אהבתי שברגע שהורדה המסכה הזו, ולא משנה כמה "נורא" מה שהסתתר מאחוריה, ניתן היה לכונן יחסים כנים עם מאקי ולאפשר לה להתקרב אל יתר הדמויות ובעיקר לקאיטו שהמשיך להאמין בה.

צ'אפטר 3

הגענו לחלק בו אנו מכירים כבר דיי טוב את כולם ואתם יודעים מה זה אומר – אפשר להתחיל להיפתר מקצת יותר דמויות הפעם. הצ'אפטר השלישי תמיד מתאפיין ברצח כפול וכך גם ב Killing Harmony. למען האמת כמעט האמנתי שהמשחק לקח את ההזדמנות לעשות על זה טוויסט נוסף ושמדובר כבר ברצח משולש – אבל אז התברר שקוקיצ'י סתם טרול וקיבל מכה בראש. הגיע לו.

למען האמת מדובר בצ'אפטר הכי פחות אהוב עליי מהמשחק הנוכחי, כיוון שאליו הרגשתי הכי פחות חיבור ריגשי. נפרדנו מיותר דמויות, אבל שלושתן היו הדמויות הפחות אהובות עליי במשחק. כן התחלתי קצת לרחם על טנקו ולהעריך את הרצון שלה להגן על הימיקו, אבל זה לא היה מספיק כדי שבאמת אוכל לאהוב אותה. אנג'י בכלל הגיעה למצב שהיא נהייתה בלתי נסבלת עם החפירות שלה על אטואה וכת המאמינים שהיא יצרה לעצמה – מה שהיה ברור שיתפוצץ לה בפרצוף בסופו של דבר.

גם אל קיו אף פעם לא ממש התחברתי, ולמען האמת הוא גם היה החשוד המיידי שלי ולו בגלל כל הכלים שהושאלו מהמעבדה שלו במהלך הצ'אפטר ובשל העובדה שהוא נראה נלהב ופעיל מהרגיל בכל השתלשלות העניינים. המניע שלו גם כן לא היה מעניין במיוחד לדעתי, גם אם מתאים לאופי המעט קריפי שלו.

בעיקר נהניתי מהפאניקה של קאיטו בקומה החשוכה ולרקע סיפורי הרוחות והסיאנסים, וכמובן, מהשקר הנוסף שהתגלה בעקבות האירוע. הפעם זה היה השקר של הימיקו, שעד כה העמידה פנים כמו הטסונדרה שהיא שלא אכפת לה מטנקו, זאת רק כדי להישבר טוטאלית כאשר איבדה את חברתה הטובה לנצח.

צ'אפטר 4

מהצ'אפטר שהכי פחות כאב לי לזה שכאב הכי הרבה. שתיים מהדמויות האהובות עליי מצאו את סוף דרכן הפעם – הראשונה היא מיו, הבסט גירל של המשחק (וכל דעה אחרת לא מתקבלת על הדעת) ואחת הדמויות האהובות עליי בפרנצ'ייז כולו. אני אוהב לא רק את הגסויות שלה, אלא גם את העובדה שהיא אחת הדמויות היחידות שעושות דברים משמעותיים עם הכישרון שלהן, בנוסף לאגו הנפוח שלה ולניסיונות הכושלים לגרום לכולם להעריך אותה. השני הוא גונטה, הג'נטלמן הענק שלא יפגע בזבוז, ליטרלי, הוא הרי אוהב חרקים משום מה.

הפעם המשחק ממשיך תבנית, או יותר נכון הופך לתבנית, משהו שהוצג בצ'אפטר הרביעי של קודמו – לקיחת משחק ההרג לזירת אירועים חדשה ומשונה, שכדי לפתור את הרצח יש לפצח קודם כל את הסודות שמאחוריה. ב Goodbye Despair זה היה חדר הבריחה עם התותים והענבים, הפעם מדובר בעולם וירטואלי עם חוקי פיזיקה משלו – ואני פשוט אוהב את הצורך הזה לחשוב קצת מחוץ לקופסה לפני שפונים לפיענוח הרצח כרגיל.

מהר מאוד היה ברור שכל העניין הוא תוכנית של מיו כדי לבצע רצח, אלא שזה התהפך עליה. הבעיה היא שכל הראיות הצביעו על קוקיצ'י או גונטה, אבל מי יחשוב שגונטה מסוגל בכלל לעשות משהו כזה? – ובחוקים של העולם הרגיל הוא אכן לא היה עושה זאת. ישנה תבנית נוספת בצ'אפטר הרביעי של דאנגאנרונפה, לפיה בצ'אפטר הרביעי הדמות הגדולה מוצאת את סוף דרכה, כך היה עם סאקורה ונקומורה, אלא שהם היו בצד הנרצח ולא בצד הרוצח, מה שמוסיף עוד יותר לגורם ההפתעה.

החלק המעניין ביותר במשפט עצמו היה שהוא התנהל כסוג של קרב בין שואיצ'י לקוקיצ'י, בו הראשון עשה את השימוש הבוטה ביותר עד עכשיו בכלי הנשק המאפיין את השני – השקר. הרג אותי מצחוק שקוקיצ'י מצא עצמו חסר אונים בסיטואציה בה למרות שהוא דובר אמת לשם שינוי, כולם פה אחד אמרו שהם מאמינים לשואיצ'י בלי לחשוב פעמיים. קוקיצ'י בשלב זה החליט לשבור את הכלים ולעשות משהו שלא נעשה בדאנגאנרונפה אף פעם – להתנקם בשואיצ'י על ידי כך שיחשוף את כל האמת מאחורי הרצח. זה כן מוציא חלק מהכיף של ניסיון הפיענוח, אבל מכיוון שחלק כבר פוענח קודם לכן והשאר מפוענח תוך כדי ההסברים של קוקיצ'י, זה פחות קריטי. האגרוף בבטן שמגיע כתוצאה מאותה תגלית הוא חזק מספיק בכל מקרה.

האגרוף כה חזק עד שקאיטו מתערב שוב ומנסה לשכנע שזה לא אפשרי ושגונטה הוא לא הרוצח, אלא שבניגוד לצ'אפטר השני בו ההסתמכות על חבריו עזרה לשואיצ'י בזמן שלא ידע מה אמת ומה שקר – הפעם כשהוא יודע, הוא מבין שאסור לו לתת לרגשות לעצור בעדו מלעשות את הדבר הנכון. התוצאה היא לא רק איבוד של דמויות יקרות, אלא שבר ביחסים בין הדמויות שנותרו, שבר שהוא רק חלק מנקודת השפל אליה נכנס הסיפור בצ'אפטר שלאחר מכן.

צ'אפטר 5

ונקודת השפל אכן כאן. לא רק שהיחסים בין שואיצ'י וקאיטו התקלקלו, אלא גם נחשפנו לאמת מאחורי העולם שבחוץ – או יותר נכון הכלום שנשאר ממנו וחוסר הטעם להמשיך לנסות לברוח. זאת לפחות עד הפלאשבק-לייט שנתן תמריץ אחרון וחשף את עברם של התלמידים ב Hope's Peak Academy ואת היותו של קוקיצ'י חלק משאריות היאוש של ג'ונקו – נראה שהכל מתחבר, כמעט.

כמו במשחק הקודם, הצ'אפטר החמישי הוא שיא העימות עם דמות היריב – ואכן זהו צ'אפטר שכולו מתמקד בקוקיצ'י. אנו מתחילים בשקר הגדול והברור מאליו, כאשר קוקיצ'י טוען שהוא למעשה המאסטרמיינד, וממשיכים אל עבר השקר הגדול האחרון שלו – מקרה הרצח הגאוני שנועד לשבור את החוקים.

מדובר באחד המשפטים הכי מבלבלים בתולדות הפרנצ'ייז, ועל אף שברור שאנו צפויים להיפרד גם מקוקיצ'י וגם מקאיטו, כאשר הראשון בכל מקרה הגיע לנקודת השיא העלילתית שלו והשני חולה במחלה סופנית שתיקח את חייו כך או כך – עדיין לא הצלחתי להחליט מי מהם הוא הרוצח ומי הנרצח. הטעיות היו לכאן ולכאן, גם במהלך החקירה עם שאריות הבגדים שנמצאו וגם במהלך החקירה כאשר נראה שמאקי יודעת ומסתירה משהו, ועוד יותר כאשר אחד מהם מופיע בתוך האקסיסאל ומשנה את קולו שוב ושוב.

לא אגיד שזה התעלה על התעלול של נאגיטו בצ'אפטר המקביל מהמשחק הקודם, תעלול שמטרתו גם הייתה לייצר רצח בלתי פתיר, אבל זאת אכן תחרות קשה. קוקיצ'י רצה לנצח את המשחק בכך שינצח את מונוקומה עצמו, לכן החליט לשבור את המשחק ולייצר רצח שהוא לא רק בלתי פתיר על ידי שאר התלמידים, אלא גם על ידי אותו מונוקומה שלא יכול לאשר את בחירתם.

אני פשוט מת על איך שהצ'אפטר הזה מביא לשיא את שתי הדמויות הדומיננטיות ביותר בחבורה, אלו שמעולם לא ראו עין בעין, וגורם להן לעבוד יחדיו כדי לייצר את התסבוכת הזאת. קוקיצ'י מצידו דחק את מונוקומה לפינה וקאיטו מצידו הציל את מאקי מלהיות מושחרת, החזיר את חובו לקוקיצ'י ומת מוות הירואי טרם הספיק מונוקומה להוציאו להורג. בסופו של דבר זה לא שיתוף הפעולה בין השניים הללו שניצח, אלא שיתוף הפעולה של שואיצ'י עם יתר התלמידים, אותו שיתוף פעולה שקאיטו אמר לשואיצ'י לייצר בשיחתם האחרונה דרך חלון השירותים.

קאיטו הבין שגם השקר שלו כבר נחשף, ושאפילו לעצמו הוא כבר לא יכול לשקר – הזמן שלו הולך ואוזל והמחלה שלו תגמור אותו בזמן הקרוב, לכן לטענתו החליט ללכת על התוכנית של קוקיצ'י. אותה תוכנית על לבסוף נכשלה, אבל הניחה את התשתית עבור הקליימקס בצורה יוצאת מן הכלל.

צ'אפטר 6

הצ'אפטר האחרון וכנראה הכי מעורר מחלוקת בתולדות דאנגאנרונפה.

הצ'אפטר מתחלק לשני חלקים, כאשר הראשון מטרתו למצוא את זהות המאסטרמיינד. אהבתי את החקירה הבלתי שגרתית ברחבי החדרים הסודיים שנותרו בבית הספר, בעודו מתפרק במאבק בין קיבו למונוקומה, ואהבתי עוד יותר את הרעיון לחזור לקייס הראשון. תמיד משחקי דאנגאנרופה מסתירים רמזים כבר בהתחלה – והפעם היו לא מעט כאלה, רובם רלוונטיים יותר לחלק השני של הצ'אפטר, אליו מיד אגיע.

מה שפחות אהבתי באותו חלק ראשון זה שהוא היה… פשוט הרבה יותר מדי קל. חשיפת הצללית של אנושימה ג'ונקו טרם התחיל הצ'אפטר נועדה לבלבל, והיא אכן הצליחה לעשות זאת לכמה שניות, אלא שכבר אז זכוכית המגדלת שלי הופנתה אל דמותה של טסומוגי. בידיעה שג'ונקו מתה וישנה רק דמות אחת שיכולה להתחפש אליה (וגם מתאימה לה מבחינת פרופורציות גוף, מה שהתגלה כפחות רלוונטי כשבהמשך החליפה דמויות כמו גרביים) – הקוספליירית האולטימטיבית. נכון שטסומוגי לא יכולה להתחפש לאנשים אמיתיים, אבל אחרי כל השקרים שעברתי, יכולתי להאמין שזה היה פשוט אחד נוסף.

טסומוגי גם הייתה היחידה מבין הדמויות שנותרו שלא ממש נכנסנו לעומק נפשה. הימיקו עברה ארק מסוים כאשר איבדה את טנקו ואנג'י, מאקי כנראה עברה את הדרך המשמעותית ביותר בעזרת קאיטו וקיבו כנראה ירד מן הפרק אחרי מעלליו בצ'אפטר הנוכחי. כאשר התגלה המעבר הסודי משירותי הבנות (אגב, עוד קריצה למשחק הראשון גם שם היה מעבר דומה) אל החדר הסודי שבספרייה זה כבר דיי סתם את הגולל על התעלומה הזאת.

מציאת המאסטרמיינד היא תמיד חלק אינטגרלי מאותו צ'אפטר סופי, אז קצת ביאס אותי שזה לא היווה אתגר או טוויסט משמעותי יותר מאשר לגלות שזה פשוט אחד התלמידים – זאת עד שהגיע אותו טוויסט הזוי בחלק השני של הצ'אפטר. כל השקרים שסופרו עד כה מתגמדים כאשר המשחק שובר את הקיר הרביעי ואומר לשחקן באופן מפורש – הכל, אבל ממש הכל, היה שקר.

את אפקט ההפתעה זה השיג בגדול, בזה אין ספק. בתחילת המשחק הוצגו לנו הדמויות בבגדים פשוטים ובחוסר ידיעה על כשרונותיהם האולטימטיביים, כל זאת במטרה שנאמין שהם איבדו את הזיכרון ושהפלאשבק-לייטס נועדו להחזיר חלקים ממנו שלב אחר שלב. ברגע שאותם זכרונות החלו לסתור דברים שהכרנו מהמשחקים הקודמים, התחיל להיות ברור שמשהו פה לא לעניין והתחיל לעלות החשד שלא מדובר בשחזור זכרונות ישנים, אלא בהזרקה של זכרונות חדשים – ואכן כך. כל מה שידענו על הדמויות, כל מה שהן ידעו על עצמן וכל העולם שנבנה במהלך הפרנצ'ייז כולו – הכל פיקציה. פיקציה שנמשכה לא פחות מ 53 משחקי הרג (משמע אין באמת סתירה בין הכותרת "3" של האנימה ל "V3" של המשחק).

דאנגאנרונפה כבר שברה את הקיר הרביעי מפעם לפעם עם בדיחות של מונוקומה, אבל מעולם לא נעשה משהו שכזה, בוודאי שלא כחלק המשפיע בצורה קריטית שכזו על עלילת המשחק. אני יכול להבין את מי שלא אהב את הרעיון. הרי ידוע שאין סוף מעצבן יותר לסיפור מאשר לחשוף ש"הכל היה חלום", וזה לא מאוד שונה ממה שנעשה כאן. זה מוציא את המשמעות מהכל, גורם לזמן שהקורא עבר עם הדמויות להרגיש מבוזבז וזה בעיקר מאכזב בהיעדר תשובה מתוחכמת יותר שמגיעה מבלי לשבור את הכללים ואת אשליית העולם הדמיוני הזה.

ובכל זאת, אני כאמור נמנה עם מי שדווקא כן אהב את אותו סיום, עליו אני חושב שהוא דווקא לא נקודת יציאה עצלנית כמו מה שנראה במקרים דומים – אלא תוצאה שהוכנה בקפידה, שמתכתבת עם התמה שעמדה במרכזה של Killing Harmony לכל אורכה, שלוקחת שלב אחד קדימה את הרעיונות שהוצגו במשחק ושאף מעבירה מסר חד ואישי הרבה יותר ממה שניתן היה להשיג בדרכים סטנדרטיות.

חוסר המשמעות שהסוף הזה מעניק לכל מה שעברנו עד עכשיו, ולמה שפוטנציאלית עוד יכולנו לעבור, מתחלף במשמעות חדשה וחזקה לא פחות כאשר נחשף שהצופים במשחק ההרג החדש הם לא ארגון מיראי או אזרחי העולם של דאנגאנרונפה – אלא אנחנו. אנחנו שגמענו בשקיקה כל משחק וכל פריט מדיה מהפרנצ'ייז הזה. אנחנו, המעריצים, שחיכינו ודרשנו עוד ועוד מדאנגאנרונפה. הרי מי מאיתנו לא ראה את רשימת הלוגואים המגניבה שהוצגה על המסך (חלקם אגב השראת משחקים קיימים) ולא קיבל חשק לחוות גם אותם?

וזה בדיוק העניין. יוצרי דאנגאנרונפה רצו להגיד לנו שמי שמעביר את הדמויות שלהם סבל פעם אחר פעם, שמבקש מהם לייצר דמויות חדשות רק עבור אותו סבל – הם אנחנו. זה יכול להראות מתיפייף, שכן בני אדם ימשיכו להנות מיצירות המעבירות את דמויות סבל, הרי דרך אותו סבל וקונפליקטים הנלווים אליו נוצרת התגברות והתבגרות, אך אני לא חושב שיש כאן כוונה לדרוש שזה ייפסק. יוצרי המשחק מודעים לכך שאנשים רוצים לצרוך את אותם סיפורים ומצאו בדאנגאנרונפה את הדרך שלהם לחזות בתקווה שמנצחת את היאוש. מבחינתם הדרך היחידה לסיים את היצירה "באמת", היא באמצעות אמת שמתגברת על כל הרעיונות הפיקטיביים שהם יצרו כדי לייצר את הסיטואציות המייאשות הללו מלכתחילה, והיא לא לאפשר לרצון הזה לחזות באותה תקווה להתממש. לא לבחור בין יאוש לתקווה. לא לתת לסיפור להתקדם יותר.

זהו לא ניסיון לבטל את המשמעות שבפיקציה, אלא לחזק אותה – להראות שאותן דמויות פיקטיביות מסוגלות להתגבר גם על הבלתי אפשרי, בעולם בו הן מבינות שהן פיקציה וששום דבר שיעשו כביכול לא ישנה את המצב. להראות שגם החוויות הפיקטיביות שעברו הן בעלות משמעות ואמיתיות מספיק כדי להשפיע עליהן ועלינו – והן אכן השפיעו, אחרת לא היינו ממשיכים עד לנקודה הזו. זה בא להוכיח את העוצמה של פיקציה, שיכולה, כפי שנאמר במשחק עצמו – לשנות את העולם.

במימוש הרעיון הזה אהבתי את הדרך בה נוצלה דמותו של קיבו. מההתחלה ניחשתי שיש לרובוט הזה איזשהו תפקיד מכריע, שהרי שמו מתפרש כ"תקווה" ושיערו, שלא במקרה, מזכיר מאוד את זה של נאגי מהמשחק הראשון (ואפילו לאנטנה יש תפקיד!). קיבו אכן מייצג תקווה, את אותה תקווה שהקהל שצופה במשחק דרך עיניו רוצה שתוגשם.

הסוף הזה הוא כנראה הדרך של היוצרים להגיד שהם לא מעוניינים לייצר עוד משחקים בפרנצ'ייז שרק ישחזרו את אותה פורמולה. הם לא רוצים להגיע לתרחיש הפיקטיבי שהמציאו בו המשיכו ל 53 משחקים לבקשת הקהל – וזה מבחינתי בסדר. לו ימשיכו עכשיו, אחרי הסוף הזה, אין ספק שזה כבר ירגיש חסר טעם, ולכן הוא מרגיש כל כך שלם בעיניי. אני אוהב את דאנגאנרונפה, תמיד יהיה לי רצון לעוד מהפרנצ'ייז, אבל הדרך בה Killing Harmony הסתיימה מאפשרת לי לסיים את המסע בהרגשה שלמה ובידיעה שאני לא באמת זקוק לעוד הזה.


סיכום

אין ספק ש Danganronpa V3: Killing Harmony היא הנובלה הויזואלית המושקעת ביותר בסדרה. הושקע בה מעל ומעבר מבחינה טכנית ועל אף שהיא לא במקום הראשון מבחינתי (שם עדיין ממוקמת Goodbye Despair), בפני עצמה מדובר ביצירה הכי שאפתנית שיצאה מהעולם של דאנגאנרונפה ללא ספק. זו יצירה שלוקחת סיכונים פעם אחר פעם ומעלה את הרף של עצמה ללא חשש – ולדעתי זה לחלוטין משתלם.

בסיכום השנה, כשכתבתי עליה בקצרה, אמרתי שאני לא יודע אם אני אוהב אותה יותר מאשר את זו הראשונה. במבט לאחור, אחרי שהחוויה שקעה קצת יותר ויכולתי לנתח אותה בצורה מעמיקה ולהעריך את מה שנעשה בה – היום אני בהחלט חושב שהתשובה היא "כן".

מה עבד:

  • מתעלה על כל קודמותיה בכל מובן טכני שהוא – החל מויזואלים ועד מערכת המשחק המשודרגת.
  • מכילה את ה Class Trials החזקים והקשים ביותר בתולדות דאנגאנרונפה.
  • עלילה שתמיד מרגישה מלאת התרחשויות ושמשאירה את הקורא מוכן לכך שמשהו רע עלול לקרות בכל רגע.
  • שימוש בתבניות מוכרות של הסדרה כדי לייצר טוויסטים מדהימים.
  • שומרת על תזה רעיונית חזקה שמקבלת זוויות הסתכלות רבות דרך הדמויות השונות והמסקנות שנובעות מכל צ'אפטר.
  • לוקחת סיכונים פעם אחר פעם.
  • סיום המעביר מסר חזק שנבנה על החוויה שעברו הקוראים במהלך שלל היצירות של הפרנצ'ייז.

מה פחות עבד:

  • עדיין לא מצליחה לשחזר את האווירה הקודרת של המשחק הראשון.
  • רעיון המעבדות שהתווסף למשחק יוצר תופעת לוואי בלתי רצויה ומעניק רשימת חשודים ראשונית לכל קייס.
  • כמה מכניקות חדשות כמו דחיפת חפצים בחדרים והדיבייט מרובה המשתתפים הרגישו מעיקות או חסרות טעם.
  • הסיום מוציא מכלל אפשרות איזשהו המשך לסיפור, אלא אם יתעלמו לגמרי מעלילות המשחק הנוכחי.
  • המונוקאבס פשוט מעצבנים.
  • כתבתי לא פחות מ 5039 מילים בסקירה הזאת. ג'יזס.
grades4_10

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s