Fate/stay night (2006) – פרק 2

הפרק הזה הוא ממש תמונת מראה של הפרק הקודם. בגזרת התוכן אנו מקבלים אירועים משמעותיים הרבה יותר ואפילו קצת אקשן – אבל הביצוע הוא כל כך רע שזה מביך…

אחרי שהפרק הראשון של הסדרה ביסס את הדמות של שירו, הציג לנו את עברו ואת המטרה שמנחה אותו – כעת אנו נכנסים לאירוע המכונן בחייו, זה שצפוי לשנות את חייו. בהתחשב בעובדה כי כמה קטעים מהפרולוג המקורי של ה VN (עליו דיברתי בפעם הקודמת) מצאו גם הם את דרכם לכאן ושכעת אנו נחשפים סופסוף לאופיה האמיתי של הסדרה, נראה שהיה עדיף לחבר את שני הפרקים יחדיו וליצור פרק ראשון כפול (מה שסטודיו אחר הבין כמה שנים לאחר מכן), אבל נו טוב.

הפרק ברובו ממשיך לעסוק בחייו של שירו, כאשר גורם חדש נכנס לתמונה – חבר הילדות שלו ממועדון הקשתים ואחיה של סאקורה, מאטו שינג'י. כבר כשעולה שמו של שינג'י לראשונה נותנים לנו להבין שמדובר בבחור בעייתי, וכעת כשטוסאקה דחתה אותו ועשתה ממנו צחוק – שינג'י במצב רוח לעשות בעיות יותר מתמיד. שירו המודאג מציע את עזרתו לחברו הוותיק, מה שחוזר אליו מהר מאוד כמו בומרנג כאשר זה לא מהסס לנצל אותו ולזרוק עליו את משימת ניקוי המועדון.

מאישיותו של שירו כפי שבוססה בפרק הקודם, מובן מדוע הוא קופץ למשימה, אבל ההתלהבות והחיוך שמרוח לו על הפרצוף גורמים לו להראות קצת… מאוד… מטומטם. נכון, הוא גם לא העיפרון הכי מחודד בקלמר במקור, אך ב VN הרגשתי שהשיחה בינו ובין שינג'י התגלגלה באופן טבעי יותר, ובאדפטציה של ufotable אף הגדילו וגרמו לשירו להסכים לבקשה הנבזית הזאת כסוג של התנצלות על כך שחשד בחברו. אבל כאן? שירו נראה ממש נרגש שיוכל לעזור, כאילו הוא לא מבין כלל באיזה טיפוס מדובר. לא בדיוק הצגה נאמנה של הדמות.

בזמן ששירו מתעסק בשטויות, נותנים לנו להבין שרין כבר עמוק בתוך המלחמה. היא סורקת את בית הספר, מחפשת את אויביה ולבסוף אף נתקלת בלאנסר – אז אנו מגיעים לקרב הראשון. והקרב הזה הוא… פשוט רע. ניכר שעבודת האנימציה בכל הפרק היא לא ברמה שראינו בפרק הקודם, אך זה ניכר אפילו יותר כאשר מגיעים לאותו קרב מדובר, בו על הדמויות ממש לזוז ולא רק לדבר. כך למשל חלק מהשיחה בין ארצ'ר ללאנסר נעשה באמצעות תקריבי פנים, כאשר הדבר היחיד שזז הוא הפה שלהם וה speed lines ברקע שאמורים לתת אשליה זולה של תנועה. גם מחוץ לאותם תקריבים הקרב מרגיש סטטי ואיטי להחריד (ועזבו אתכם עם הסטנדרטים של ufotable, זה נראה רע גם ביחס לסדרות זולות וישנות הרבה יותר).

שירו שחוזה בקרב מבין מהר כי הוא נמצא במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון – ומוצא את מותו תוך דקות אחדות, כאשר לאנסר ממהר להיפתר מעד הראייה. למזלו של שירו (מזל שיהיה לו עוד הרבה ממנו) רין נמצאת שם כדי להציל את חייו, אך מהר מאוד הוא מוצא עצמו שוב מול לאנסר שחוזר שנית כדי להשלים את המלאכה. לאחר ששירו לא מצליח להבריח את הגיבור האגדי עם הפוסטר המגולגל והאימתני שלו (שהיה נחמד לו היו גם מראים ונותנים לנו תחושה שהוא הפעיל עליו קסם חיזוק, מלבד רק להגיד את זה בהתחלה) הוא מנסה לברוח ומוצא עצמו נבעט לתוך המחסן שבחצר.

אז מגיעה סצנת הסיום, שבניגוד לכל מה שקדם לה – דווקא אותה מאוד אהבתי. ברגע האחרון מצליח שירו לזמן בטעות את הסרבנט שלו, סייבר, שמגיעה להציל את חייו. המפגש הראשוני הזה בין שירו לסייבר הוא אחד הרגעים האייקוניים ביותר של הפרנצ'ייז כולו, זה שפותח את ה VN המקורי וגם אחד שסדרות שונות אפילו מחוץ לייקום של Fate נוהגות לעשות לו רפרנסים. לכן, אני שמח שדווקא הרגע הזה נתן את המענה הראוי, ואגדיל ואומר שאהבתי אותו אפילו יותר מאשר באדפטציה של UBW המודרנית יותר.

נכון, ויזואלית הוא רחוק מלהיות באותה הרמה של הסדרה ההיא מ 2014, אך השילוב של המוזיקה והתגובה של שירו לנערה הבלונדינית והיפהפיה שעומדת מולו קולעים כאן הרבה יותר למטרה. בוודאי הוסיף שטרחו להשמיע לנו מונולוג של שירו המעביר את מחשבותיו באותו הרגע, מה שממש לא מובן מאליו בהתחשב בכך שכמעט כל המונולוגים שלו (מהם יש כל כך הרבה ב VN, שהרי בכל זאת הוא מסופר מגוף ראשון) לא מוצאים את דרכם לאף אדפטציה, מה שיוצר פעמים רבות את התחושה שהילד לא ממש חושב.

זהו סך הכל פרק מאוד עמוס בתוכן, שיכל להיות טוב בהרבה לו היה מקבל את הטיפול הראוי. מלחמת הגביע מתחילה להניע, אנו חוזים בקרב ראשון, שירו מספיק כמעט למות פעמיים ואף מזמן את הסרבנט שלו. אלא שלא רק מבחינת האנימציה הפרק מרגיש רע, אלא גם מבחינת הדיאלוגים והצגת הדמויות. זה מתחיל בשיחה ההיא של שירו ושינג'י וממשיך גם מאוחר יותר עם כמה דיאלוגים המרגישים מזורזים ושהצורה בה הם נחתכו מחומר המקור גורמת להם להישמע אפילו קרינג'יים לעיתים (למשל כשארצ'ר אומר לרין שהוא מופתע שהשתמשה בשרשרת שלה כדי להציל את שירו, היא מפצירה בו להפסיק להציק לה על זה, על אף שהזכיר זאת רק פעם אחת).

אין ספק שמדובר בפרק מאכזב, לא רק ברמה הטכנית אלא גם ברמת התסריט. אירועי הפתיחה של פייט הם סופר מעניינים, אבל גם זה לא יעזור אם הם נכתבים בצורה מגוכחת שכזו המרגישה כמעט כמו פארודיה על חומר המקור. הסוף לפחות משאיר טעם טוב, שנקווה שימשיך גם לתוך הפרק הבא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s