זאת לא הפעם הראשונה שאני מסקר סדרת מונוגאטארי קצרה מהרגיל, כזו שאני מתלבט אם בכלל מצדיקה סקירה שלמה.

ואכן, זאת כנראה הסקירה הכי מיותרת שעשיתי על הסדרה עד כה, כי אין עליה באמת הרבה מה להגיד. Koyomimonogatari היא יותר סדרת ספין-אוף מאשר חלק הכרחי בסיפור. היא מורכבת משנים עשר פרקים קצרצרים בני 10 דקות כל אחד (פלוס מינוס, לא כולל פתיח וסגיר), כל פרק כזה מפגיש את אראראגי עם אחת הדמויות המוכרות של הסדרה וזו מציגה לו תעלומה. רובו של הפרק מוקדש לתיאור וההצגה של אותה תעלומה, כזו שנראית תחילה כעוד מקרה על טבעי המתרחש בעיר, אך מקבלת לבסוף פתרון פשוט למדי בשתיים-שלוש הדקות האחרונות (פתרון שאראראגי לא ממש מגיע אליו בעצמו, אלא לרוב בעזרתם של דמויות אחרות כמו האנקאווה שתיבדל לחיים ארוכים).

חוץ מהעובדה ששום דבר ממה שמתרחש אינו באמת שייך לאותן מוזרויות בהן אראראגי נוהג להתעסק, האספקט האחר של הסדרה שקצת מחריג אותה מהקודמות הוא ציר הזמן בו היא מתרחשת. אתם כבר יודעים שקפיצה בין זמנים אינה חדשה כלל לסדרת מונוגאטארי, אך לא מדובר הפעם בסדרת אירועים רציפה המתרחש בנקודת זמן רנדומלית כלשהי. הסדרה לא מחולקת למקבצי פרקים כמו ה Second Season או Owarimonogatari. כל פרק ופרק של Koyomimonogatari מתרחש בתקופה אחרת של הסדרה וכל אחד מהם מתרחש בין שני סיפורים מוכרים מסדרות קודמות או במקביל אליהן – ולאורך כל ציר הזמן של סדרות מונוגאטארי עד כה (כמעט). כך קורה שהפרק הראשון מתרחש בין Kizumonogatari ל Nekomonogatari: Kuro, זה שאחריו מתרחש לאחר שני הפרקים הראשונים של Bakemonogatari וכך הלאה.

הקפיצה הזאת בין הזמנים נועדה לתת את הבמה לכל דמות ודמות, בנקודת זמן בה היא כבר הוצגה בסדרה ומבלי לסתור אירועים משמעותיים אחרים אלא להרחיב על מה שקרה ביניהם. כך גם האסתטיקה הויזואלית שעברה אבולוציות קטנות עם התקדמות העונות, מותאמת בכל פרק ופרק בדיוק לסדרת האם אליה אירועיו משתייכים (אם כי באופן כללי, Shaft כנראה ידעו שהסדרה היא בעיקר תוספת נחמדה ותו לא, ולכן לא יצאו מגדרם כדי לייצר אנימציות מרשימות שבאמת יתחרו באותן סדרות אם).

דרך נוספת בה Koyomimonogatari גורמת לפרקיה להרגיש כחוויה משלימה לסדרות המונוגאטארי השונות היא באמצעות הפתיחים. בכל פרק משתנה הפתיח לאחד מהפתיחים המוכרים מן הסדרות הקודמות, כזה בו מככבת הדמות המשויכת לפרק הנוכחי, ולרוב כזה שהופיע גם בנקודת הזמן אליה הפרק משויך (הפתיח של הפרק הראשון למשל הוא Perfect Slumbers של יואי הוריאה והשני הוא staple stable של צ'יווה סאיטו). זהו רעיון שהתחבב עליי מאוד באופן אישי, ולו בשביל הערך המוסף הקטן שהוא נותן כאן, כאשר הוא מאפשר להסתכל לאחור ולהעריך את כמות האירועים שכבר עברנו ביחד עם הדמויות הללו, את מסעו של אראראגי קויומי עד היום – כמשתמע מהכותרת.

עם זאת, מעבר לאותה ההרגשה נוסטלגית והדיאלוגים ההומוריסטים, אין כאן הרבה מה לחפש. אין לסדרה הזאת בשר, היא לא מוסיפה ולו במעט לעולם של מונוגאטארי, לא לוקחת סיכונים, לא מקדמת את העלילה ולמעשה אחת הסיבות שכבר העדפתי לוותר על הכתיבה עליה היא כי היא בעיקר צועקת את מילת הגנאי הידועה במדיום – "פילרים". זה לא שהיא לא מהנה, אבל היא כן עשויה להרגיש במהלך הצפייה כמיותרת – ובצדק.

אז לדלג אתם שואלים? לא. כי הסיבה שאני בכל זאת אני כאן וכותב עליה היא שלקראת סיומה הצליחה Koyominogatari להוכיח אותי על טעותי, וטוב שכך. שני הפרקים האחרונים של הסדרה (והיחידים שכן מתרחשים אחד אחרי השני) הם המשך ישיר למאורעות Tsukimonogatari ולנקודה העלילתית המאוחרת ביותר (אם לא מחשיבים את Hanamonogatari) שהגענו אליה עד היום. פרקים אלה הם כבר לא אירועים צדדיים, אלא עלילת המשך אמיתית וקריטית שמשנה את פני הדברים. על עשרת הפרקים הראשונים אתם יכולים אולי לדלג אם תרצו (אם כי אורכם הקצר לא ממש מצדיק זאת. אם כבר ראיתם כל כך הרבה מסדרת מונוגאטארי – לא זה מה שישבור אתכם), או אפילו לדחות למועד מאוחר יותר, אבל את שני הפרקים האחרונים אתם לא רק צריכים לראות – אתם חייבים לראות.

לא אכנס לספוילרים בסקירה הזו כי אין ממש למה. לא מספיק לקרות הרבה בפרקים אלו כך שאין יותר מדי על מה לדון. מה שכן קורה הוא מהיר, מבלבל ובעיקר מפתיע מאוד ואעדיף לשמור את הדיון עליו לסקירה הבאה, בה כנראה יהיה לי קצת יותר קונטקסט להתרחשויות.

---

סיכום