סקירה על צ'אפטרים 1-37 של המנגה Yakusoku no Neverland (The Promised Neverland) המהווים את הארק הראשון של הסיפור (או שני הארקים הראשונים, אם אתם מחשיבים את המספר צ'אפטרים הראשונים לארק הקדמה נפרד). למי שתוהה, מדובר באותו החומר אותו כיסתה העונה הראשונה של סדרת האנימה שיצאה בשנה שעברה, כך שהסקירה הנוכחית לא תכלול ספוילרים מעבר למה שהוצג בגרסה המונפשת.

כבר זמן רב שרציתי להיכנס לסיפור של נברלנד, עליה שמעתי תשבוחות עוד מאז שיצא הצ'אפטר הראשון אי שם ב 2016. בהנחה שהסדרה תצבור מספיק פופולריות כדי לקבל אדפטציה לאנימה, העדפתי לחכות שזה פשוט יקרה, אך לבסוף כששמעתי שזו אינה עושה חסד למקור (מוזמנים כמובן לחשוב אחרת) שהיה כבר קרוב לסיום באותה העת, החלטתי לחכות שהמנגה תסתיים ופשוט לקרוא אותה. כעת כש 181 הצ'אפטרים של המנגה הביאו את הסיפור לכדי סיום, אפשר סופסוף להתחיל.

*הערה קטנה קודם: לאלו מכם שאין להם היכרות עם המנגה או האנימה, רק אגיד שמומלץ לקרוא/לצפות לפחות בפרק הראשון לפני קריאת הסקירה, כי לא אוכל באמת לדבר על הסיפור מבלי לחשוף את הטוויסט המתרחש בתחילתו.

---

לדודה איזבלה הייתה חווה…

העלילה של Yakusoku no Neverland נפתחת בבית היתומים Grace Field House שם חיים בשלווה כמה עשרות ילדים תחת פיקוחה של איזבלה, מנהלת המקום המשמשת עבורם דמות אם אוהבת שדואגת לכל צרכיהם. מגבלה אחת מטילה איזבלה על הילדים – בשום תנאי אין לעזוב את מתחם בית היתומים מעבר להיקף גדר המקיפה אותו ואין להתקרב לשער העומד בקצה של אותה גדר. הילדים מעולם לא ראו את העולם שבחוץ, אבל בהינתן הידיעה שעד גיל 12 ידאגו לכל אחד ואחת מהם למשפחה מאמצת, המגבלה הנ"ל אינה מטרידה אותם כלל, אלא רק מעוררת ציפיות וחלומות לגבי עתידם.

בינתיים, לצד משחקי תופסת בחצר ועבודה משותפת במשק הבית, הלו"ז היומי של הילדים כולל גם מבחני אינטליגנציה עליהם הם נדרשים לענות, כאשר הבולטים בהישגיהם במבחנים אלה הם שלושת הילדים הבוגרים ביותר – אמה, נורמן וריי, שלושה ילדים בני 11 היוצאים מן הכלל בכישוריהם ומשמשים דוגמה ומופת לשאר החבר'ה הקטנים יותר. אשליית חיי המשפחה השלווים מתנפצת יום אחד כאשר יום אחד כאשר אמה ונורמן מפרים את ההנחיות ומגיעים אל מעבר לשער, אז הם מגלים את המציאות המרה: איזבלה אינה מוסרת את ילדי בית היתומים לאימוץ, אלא מוכרת אותם לשדים רעבים. בית היתומים כולו הוא למעשה חוות גידול – כאשר הילדים הם המוצר המיועד לבסוף להיאכל על ידי אותן מפלצות.

אמה ונורמן מצליחים לברוח מהמקום מבלי להיתפס, אך כעת כשהסוד התגלה הם לא יכולים להמשיך בחייהם כרגיל. בשיתוף פעולה עם ריי השניים מנסים לתכנן תוכנית בריחה, אלא שזו מתבררת כמשימה קשה במיוחד משתי סיבות: הראשונה היא שאיזבלה אינה פראיירית כלל, ושלחמוק מהשגחתה, כמו גם לשמור על כל המבצע הזה באופן חשאי, זוהי משימה קשה עד בלתי אפשרית בפני עצמה. הסיבה השניה היא שאמה, גיבורת הסיפור, אינה מוכנה להותיר את שאר הילדים מאחור, ומתעקשת שאם כבר בורחים – אז עושים זאת יחד עם כולם, כולל הילדים הקטנים יותר שלא בדיוק מצטיינים בריצה מהירה.

---

ביחד או לחוד

המאבק של הילדים כדי להוציא את תוכניתם לפועל הוא קרב מוחות שלא היה מבייש את המותחנים הפסיכולוגיים הגדולים במדיום. הוא רבוי תפניות וכל מהלך עלול לעלות לגיבורים בחייהם – חיים שגם כך הזמן להצילם הולך ואוזל. שלושת הילדים צריכים להשיג כמה שיותר מידע ועזרים, אך המקורות שלהם מוגבלים מאוד. הם צריכים להיות מסוגלים להערים על מנגנוני האבטחה של איזבלה, אך אסור להם לפעול בצורה בולטת מדי שתעורר את תשומת ליבה. הם צריכים להיות מסוגלים לרתום את שאר הילדים לפעולה, אך הם חייבים להיות זהירים במה שהם מספרים ובהחלטה למי הם מספרים זאת ומתי. כל שלב ושלב במאבק נבנה על בסיס מה שהשיגו בקודמו או על בסיס המכשולים החדשים שניצבו בפניהם, ולפעמים עשויה התמונה להתהפך לחלוטין ולהחזיר אותם ישירות לנקודת ההתחלה או אף גרוע מכך.

בין מבצע מסורבל כזה לאחר, אני יכול להבין מדוע אנשים פחות נלהבים מגרסת האנימה – זו על פי המעריצים מאבדת רבות מהמונולוגים המחשבתיים המהווים חלק אינטגרלי מדפי המנגה השונים. אמנם לא צפיתי באנימה כולה בעצמי, אך מסקרנות כן הייתי חייב להשוות את הפרק הראשון ונראה שזה אכן כך – שזה חבל, גם אם היו שם לא מעט דברים שנעשו באופן מוצלח לטעמי. המנגה שכתב שיראי קאיו ואיירה דמיזו פוסוקה (שמות שטרם שמעתי קודם בתעשייה. אם מדובר ביצירתם הגדולה הראשונה – אז וואו!) מעבירה את אותם מחשבות ותכנונים בצורה זורמת ומרשימה מאוד – כזו שפשוט לא נותנת לי להרגיש שטעיתי בבחירתה. היא לא כבדה מדי בדיאלוגים בפרטים, מאוד מסודרת והציורים, כפי שניתן לראות בתמונות המצורפות לכתבה – מרשימים בטירוף.

עוד אהבתי את האופן שבו שלושת הדמויות הראשיות משלימות זה את זה, גם מבחינת אופי וגם מבחינת חוזקות, חולשות ואמונות. אמה למשל היא התמימה יותר בחבורה, אך גם זו שלא תאפשר לאף אחד מהאחרים להקריב את עצמו בדרך למטרה ותגרום להם לאתגר ולהתעלות על עצמם. ריי הוא יותר ריאלי ופחות נלהב להציל את כולם בכל מחיר, אך מוכן לעשות צעדים מרחיקי לכת ולתכנן עשרות צעדים קדימה כדי להגיע למטרה הסופית, גם במחירים כואבים, ואילו נורמן הוא הדבק של החבורה. הוא דמות מעוררת הערצה בקרב הילדים כולם גם בשל יכולותיו וגם בשל יחסיו האנושיים, והוא זה המבין ומקדם את החשיבה ארוכת הטווח של ריי תוך כדי שהוא לא מוכן לוותר גם על השקפתה של אמה ולו כדי לרצות את חברתו הטובה.

מהצד השני יש לנו את איזבלה, שהיא אחד הנבלים היותר טובים שנתקלתי בהם לאחרונה. היא תמיד צעד אחד קדימה לפני כולם, יש לה תוכנית ב', ג' ו-ד' לכל תרחיש, ופשוט לא משנה מה יצליחו השלושה להשיג – היא תצליח לתעל את זה לטובתה. עזבו את השדים והעיצובים המפחידים שלהם, כמה מהרגעים היותר מלחיצים בסיפור הם אלה בכיכובה של איזבלה – ואת זה היא משיגה בלי צורך להסתמך יותר מדי על חיוכים מטורפים, גילויי אלימות או שאר טריקים זולים שבדרך כלל משתמשים בהם כדי להאדיר את הטיפוסים הרעים. גם כשהיא נדחקת לפינה וכן נאלצת להפעיל כוח, שזה היתרון המובנה שיש לה בתור אדם מבוגר, מירב המשקל מאחורי פעולותיה נופל על ההרתעה הפסיכולוגית שהיא מצליחה לייצר – וזה מפחיד באמת.

במאבק הזה שיכול להסתיים רק בחיים או מוות, התלות של השלושה זה בזה היא ענקית ושלא במקרה. הקונפליקט שהסיפור כולו (או לפחות של הארק הנוכחי) בנוי עליו הוא לא המאבק המתרחש מעל לפני השטח בין אמה, נורמן וריי לבין איזבלה בשאלת "מי יותר חכם וערמומי?" – אלא מאבק של יחידה אל מול רבים, קטנים ככל שיהיו. איזבלה אינה רק צד רעיוני במאבק הזה, אם כי דמות עם סיפור רקע משלה שמבסס את אותה עמדה בשמה היא נלחמת. מהצד של אמה והשאר, זהו מאבק שהמפתח שלו הוא בראש ובראשונה עבודת הצוות והיכולת לסמוך על החברים, שרק בעזרתם יוכלו להתמודד עם אותו איום, וזה בא לידי ביטוי באופן נפלא ככל שמתקרבים אל קו הסיום – על כך בפינת הספוילרים בהמשך.

---

שונן זו לא מילה גסה

על אף שהמנגה התפרסמה במגזין Weekly Shounen Jump, יש שיגידו ש Yakusoku no Neverland אינה סדרת שונן טיפוסית, שהיא אפלה ובוגרת יותר ושאינה מתביישת להציג תכנים קשים לצפייה. באופן אישי, אני לא לגמרי מסכים עם הטענה. שלא תבינו לא נכון, אני לא כופר בעובדה שהמנגה היא אפלה ומכוונת כנראה לקהל הפחות צעיר של המגזין, אך היא עדיין לא חורגת בעיניי מהגבולות של אותו קהל יעד. זו עדיין סדרה שעוסקת בתמות המוכרות של "לסמוך על החברים", "לא להתייאש לעולם" ורעיונות דומים, גיבוריה הם בכל זאת אינטלקטואליים בצורה מגוכחת שלא מתיישבת עם גילם (לא שזה הפריע לי, כל עוד זה מבוסס מההתחלה ונעשה באופן קונסיסטנטי, כחלק מהנחות היסוד של הסדרה, אין שום סיבה שזה יפריע) ומעל הכל אי אפשר להגיד שהיא באמת עוסקת בעולמם של המבוגרים והבעיות המעסיקות אותם בשום צורה.

כל אלה אגב לא תכונות רעות בעיניי. אני חושב שיצא סוג של שם רע לסדרות שונן, כאילו זו דמוגרפיה המגבילה את הסיפורים שלה לתבניות קבועות וילדותיות, ולכן נוצר איזשהו צורך בקהילה להצדיק את הקריאה של סדרות כמו נברלנד, Hunter x Hunter ואחרות. גם על האנטר, שיותר קרובה לסגנון הבאטל-שונן שנמצא במיינסטרים, נהוג להגיד שהיא אפלה ובוגרת יותר משאר ההיצע ולהרעיף שבחים על כך שהיא שוברת את מוסכמות הז'אנר. עם כמה שאני אוהב את האנטר (שהאנימה שלה הגיעה למקום השלישי ברשימת סדרות העשור שלי) – גם במקרה זה אני נאלץ שלא להסכים.

לא האנטר ולא נברלנד שוברות מוסכמות או ממציאות את הגלגל מחדש. אין באמירה זו הפחתה מכבודן, אלא פשוט חוסר זלזול במתחרות הנחשבות ליותר סטנדרטיות. שונן אינה מילה גסה – נהפוכו. חלק ממאפייני הז'אנר, כמו הדגש על סטייל, דרמטיות, דמויות שאפתניות וקונפליקטים בסקאלה עלומית – הם בדיוק הסיבה שאני כל כך אוהב סדרות שכאלו. כמו כן, רגעים אפלים ניתן למצוא בלא מעט מסדרות השונן, גם אלו הקלאסיות והמוכרות יותר של ג'אמפ וגם באחרות – מה שנותן לנברלנד, האנטר ודומיהן את מעמדן הוא לא שהן שונות מהכלל, אלא שהן פשוט כתובות טוב. מאוד מאוד טוב.

---

פינת הספוילרים

במנגה שבה כמעט כל צ'אפטר כולל טוויסט כזה או אחר, יהיה קשה לי להתייחס לכל נקודה ונקודה, לכן אתייחס בעיקר לאירועי הסיום של הארק. אך לפני כן, ישנה דמות אחת שלא מגיעה לאותו קו סיום שכן ארצה להתייחס אלה – וזוהי קרון. היא אמנם מהדמויות הפחות אהובות עליי בנבלרנד, אבל מאוד אהבתי את תפקידה ואת תרומתה לסיפור. היא הוצגה בשלב יחסית מוקדם, הצליחה לייצר איום חדש ומורכב עבור הילדים, היה לה את סיפור הרקע שלה והמטרות האישיות לשמן היא חתרה תחת איזבלה ובו זמנית גם סיפקה איזשהו גשר עבור מידע חדש גם לילדים וגם לקוראים. גם מותה היווה תפקיד מפתח בתוכנית הבריחה כאשר השאירה מאחור את עט הסתרים ששומש על ידי נורמן. הנקודה היחידה שכן הפריעה לי בדמותה ושלא הצלחתי למצוא הצדקה עבורה מלכתחילה היא מדוע קרון בכלל הגיעה לבית היתומים?

קרון מוצגת בתחילה כשותפה של איזבלה, ככלי עבורה לייצר לחץ נוסף על הילדים ולשבש את התוכנית שלהם, אבל מהר מאוד מתגלה כדמות שמהווה קודם כל מטרד עבור איזבלה עצמה, שכבר בשלב מוקדם נראה שמתכננת להיפטר ממנה. נשמע מעט מגוחך שאיזבלה ביקשה את עזרתה אם לא סמכה עליה מלכתחילה, ולא נראה שעצם ההכנסה של קרון לתמונה תרמה לה ולו במעט.

החלק שהכי הפתיע אותי הוא מותו של נורמן לקראת סיום הארק. הקרבה של דמות חשובה בסיטואציה הזאת היא לא משהו שנראה כלא אפשרי, אבל לא חשבתי שדווקא נורמן ימצא את עצמו מובס בצורה כזו וללא אפשרות להינצל. הייתי בטוח עד רגעיו האחרונים שאמה וריי יצליחו לשכנע אותו להישאר, שאולי יצליחו לשלב את ההצלה שלו עם תוכנית הבריחה ושאיכשהו הכל יסתדר – אבל נראה שזה לא קרה. בניגוד לקרון או לקוני (הילדה מהפרק הראשון) לא הראו לנו באופן חד משמעי שנורמן נהרג, אך אני בספק שהייתה סיבה להשאירו בחיים בשלב זה. כן הראו שהוא נכנס לאיזשהו חדר ונראה מבועת ממה שראה שם, ופרטים נוספים על מה שהיה שם כנראה נקבל בהמשך המנגה.

בכל זאת, אהבתי איך שלפני מותו הצליח נורמן לחבר את חלקי הפאזל ולייצר את תוכנית הבריחה המושלמת, בידיעה שריי ואמה ישלימו את המלאכה. את אותה תוכנית הצליח להוציא לפועל בעזרת שיתוף פעולה לא רק של מספר ילדים בודדים, אלא של כולם – וזהו התנאי האולטימטיבי אליו הסיפור חתר כדי לאפשר לילדים סופסוף להערים על איזבלה.

עוד היה מרתק לראות את תגובתו של ריי לכל השתלשלות האירועים. ריי כבר היה מוכן להקריב את עצמו, עד אשר הבין שנורמן כבר חזה את פעולותיו והיה שלב אחד קדימה. ריי היה המתנגד העיקרי לתוכנית שתכלול הצלה של כולם, הוא פעל חלק גדול מהזמן לבדו כאשר שימש כ"בוגד" שהעביר מידע לאיזבלה, ומותו של נורמן תפס אותו לא מוכן ואף הותיר אותו חסר תקווה לגבי היכולת שלו להציל את עצמו. אז קרה הבלתי יאומן שגרם לו להבין את טעותו והתוכנית יצאה לפועל. אהבתי שברגעים האחרונים לפני הבריחה, בעודו צופה בילדים שעוברים את החומה לכיוון היער, ריי חזה בחברו הטוב שמעמיד אותו על טעותו וגורם לו להשאיר את אמונותיו הישנות מאחור.

בזמן שאפשר לנקז את הקונפליקט של המנגה להשקפתם של שתי דמויות מנוגדות, איזבלה ואמה, ריי היה זה שעמד בין אותן השקפות ובמרכזו של אותו קונפליקט. הוא הדמות שעוברת את השינוי הגדול והמשמעותי ודרכו עובר המסר של הארק. מצד אחד הוא האמין בגישתה של איזבלה ובחוסר שיתוף הפעולה עם שאר הילדים, והמצד השני לא יכל לוותר על אמה ונורמן – ובנקודת הסיום הכף הוכרעה לטובת אותו שיתוף פעולה בו האמינה אמה.

עוד הוסיף שקיבלנו נגיעה בסיפור הרקע של איזבלה, שנרמז לא פעם על עברה כיתומה בעצמה, שנראה שגם היא גילתה את האמת וחשבה לברוח – אך לאחר מותו של חברה לסלי היא נותרה לבדה ולכן כבר לא יכלה להאמין שזה אפשרי. לא ציפיתי לגלות שהיא אימו הביולוגית של ריי, אך קשה לי להגיד שזה שינה יותר מדי (אולי בעתיד? בהנחה שהשדים לא יענישו אותה על כישלונה). אני לא יודע אם מצפה לנו עוד מאיזבלה, אבל אין ספק שהיה מלבב לראות שגם היא שנלחמה עד הרגע האחרון כדי למנוע את אותה בריחה המונית, עדיין החזיקה בתקווה שלפחות מכאן והלאה יצליחו אמה והשאר למצוא חיים בטוחים וטובים יותר.

קשה לי לנחש לאן הסיפור הולך להתגלגל מכאן, כי הרי מידע על העולם שמחוץ לבית היתומים כמעט ולא קיבלנו וגם לא ברור מהיכן כל הילדים מגיעים (חוץ מבמקרה של ריי). נראה שיש בני אדם בוגרים שחיים מחוץ לשליטתם של השדים, כמו ווליאם מינרבה, ונרמז שאלה נמצאים באותה נברלנד המובטחת – אליה כנראה הילדים יצעדו כעת. גם כאשר יגיעו לשם, הם עוד יצטרכו לחזור ולשחרר את יתר היתומים שנותרו מאחור ומילאו גם הם את חלקם בתוכנית. זה אני מניח שיקרה לקראת סוף המנגה, ובהנחה שאכן כך נראה שזו הולכת להתפרס על גבי פרק זמן של שנתיים לפחות (ואם אני טועה במשהו, אל תגלו כמובן).

---

סיכום

אני אמנם רק בתחילתה של המנגה ועוד לא יודע למה אפשר לצפות בהמשך, אבל כבר עכשיו מדובר באחת מחוויות הקריאה היותר זכורות לטובה שהיו לי. Yakusoku no Neverland בינתיים לא הצליחה לשעמם אותי או לאכזב אותי ולו לרגע – ואני לא יכול לחכות ולראות מה עוד יש לה להציע בהמשך הדרך (אותה אמשיך כנראה לקרוא בקבוצות של ארקים בודדים בכל פעם, אז העזרו בסבלנות עד שאגיע לסיום). מה שלא יהיה, גם בפני עצמו ארק הבריחה מהווה סיפור שלם (או לפחות כמעט שלם) ונפלא עם מסר חד וברור וסוף מספק בצורה בלתי רגילה.