סדרות אנימה העוסקות בתעשיית האנימה, המנגה ומה שמסביב זה לא דבר חדש. הדוגמה הבולטת ביותר היא כנראה Shirobako בה צפיתי בשנה שעברה ומאוד נהניתי ממנה, ואחת מוצלחת לא פחות היא Bakuman. שעסקה באופן דומה בתחום המנגה. סדרות שכאלו מציגות בדרך כלל את כמות העבודה שמושקעת כדי להגיע לתוצר הסופי, את לוח הזמנים הפסיכי שיש לעמוד בו, את התחרות המטורפת בתחום ועוד שלל אספקטים שגורמים לצופה להבין שלא מדובר במשחק ילדים – אלא בעבודה קשה. Eizokuen ni wa Te wo Dasu na! עוסקת גם היא בכמה מהאספקטים הללו, אבל מה שמייחד אותה הוא שבניגוד לאחרות, היא דווקא כן בוחרת להציג את הנושא מהפן היותר תמים וטהור שלו.

הסדרה, המעבדת מנגה באותו השם מאת סומיטו אווארה, עוסקת בשלוש תלמידות תיכון החוברות יחדיו כדי להגשים את חלומן – ליצור סרט אנימה קצר. הראשונה היא מידורי אסאקוסה, ילדה קטנת ממדים, דיי חולמנית ובעלת שפע של יצירתיות. כל מבנה או נוף שהיא נתקלת בהם מסוגלים להצית במוחה רעיונות לקונספטים משוגעים ומורכבים בצורה יוצאת דופן, אותן היא שומרת בעזרת ציוריה המקצועיים להפליא המעטרים את הסקצ'בוק שלה. השניה היא טסובאמה מיזוסאקי, נצר למשפחה מיוחסת ודוגמנית מפורסמת. בעוד הוריה מנסים להכווין אותה להתקדם בקריירת הדוגמנות המובטחת, התחום בו מיזוסאקי מתעניינת באמת הוא אנימציה – וספציפית היא בעלת אובססיה לציור דמויות הנעות באופן ריאליסטי ככל האפשר התופס את המציאות בצורה המדויקת ביותר. החברה השלישית בצוות היא סאיאקה קאנאמורי – המוח שבחבורה וחובבת כסף מושבעת. לקאנאמורי אין אמנם יכולות אומנותיות גבוהות, אך לולא עזרתה הניהולית כנראה ששום פרויקט של השלישיה לא היה יוצא לפועל ובוודאי שלא מייצר רווחים.

מכיוון שלבית הספר שלהן כבר יש מועדון אנימה (ומסיבות עלילתיות אין להן אפשרות להצטרף אליו), החבורה מחליטה להתחכם ולהקים מועדון חדש – מועדון ליצירת סרטי קולנוע, שהרי סרטי אנימה טכנית נכנסים תחת ההגדרה הנ"ל. עם הרבה עבודה לפניהן, ובהינתן מועצת תלמידים שלא מתה עליהן בלשון המעטה, החבורה צריכה להוכיח שיש למועדון שלהן הצדקה לקיומו.

זאת כנראה אמירה שחוזרת על עצמה הרבה כשמדברים על הסדרה הזו, אך אין דרך טובה יותר להגדיר אותה מאשר "מכתב אהבה לתחום האנימציה". כאמור, תהליכי העבודה והקושי שבפיתוח סרט אנימה באים כאן לידי ביטוי לא מעט, אבל יותר מכל הסדרה עוסקת בלהעביר את החלק הכיפי שבתהליך. הבנות עוסקות במלאכה מתוך אהבה אמיתית ורצון להביע את עולמן הפנימי על גבי המסך, ואם גם אתם בתור ילדים הייתם מציירים וממציאים עולמות פנטזיים וכל מיני מכשירים משונים ודמויות המאכלסות אותן, כנראה שתוכלו להתחבר אליהן בקלות. בניצוחה של אסאקוסה הופך כל מכשול שבדרך למסע בתוך העולמות הדמיוניים שלה, אליהם מצטרפות גם חברותיה ששוקעות לתוך הפטנזיה הילדותית והכיפית הזו.

כאנימה בפני עצמה, Eizouken מעבירה את תצוגת היצירתיות הזו שכה תמועה בסיפורה בצורה פשוט מהפנטת. מדובר באחד הפרויקטים היפים ביותר עד כה של סטודיו Science-SARU בהובלתו של הבמאי הידוע מאסאקי יואסה (Devilman: Crybaby, Ping Pong the Animation ועוד). הדמויות מצוירות בצורה סימפליסטית ומשוחררת עם הבעות ושפת גוף המתאימים בול לאישיותן, הרקעים פסטורליים ומלאים פרטים וכל פריים ופריים משיג את המראה המרשים שלו בזכות אומנות גרידא ומבלי להסתמך כמעט בכלל על אפקטים ונצנצים דיגיטליים כמו שנהוג בתעשייה. הסגנון של יואסה לעיתים קשה לעיכול בפרויקטים בהן הביצוע הוא מופשט בצורה קיצונית, אך Eizouken דווקא מעט יותר מחוברת לקרקע וכנראה שלא תבריח גם את מי שרגיל לאנימציה סטנדרטית יותר.

היכן שהסדרה מרשה לעצמה לקחת קצת יותר רחוק את החופש האומנותי שלה זה כאשר משתלבים אותם חזיונות דמיוניים של אסאקוסה והחבורה. כדי להבדיל בין הדמיון למציאות אלו מצוירים בקווים יותר סקצ'יים, בצביעה פחות מלאה המזכירה צבעי מים ובשילוב אפקטים קוליים שכל אחד יכול להשמיע עם השפתיים. זה משעשע, זה מגניב בטירוף וככל שנכנסים לזה יותר עמוק זה הופך ליותר ויותר מעורר השראה. בכלל, תחום הסאונד זה תחום שפחות נוגעים בו בסדרות מן הסוג הזה, ונחמד לראות ש Eizouken דווקא מקדישה לא מעט מזמנה כדי להדגים כמה קריטית תרומתם של הצלילים ליצירת התחושה המועברת לצופה.

ובכל זאת, אם יש סיבה שסדרה כה מושקעת ומיוחדת היא לא מהמדוברות באזור זה כי היא לא ממש מיועדת לכולם, אלא לקהל הספציפי המתעניין בתחומים בהן היא עוסקת. כחובב אומנות בעצמי, מצאתי את עצמי מאוד נהנה מכל העושר הויזואלי והרעיונות היצירתיים שהיא מציגה, אבל כסדרה עלילתית אני חייב להודות כי אין בה הרבה. הדמויות לא עוברות שינוי מיוחד, לא נתקלות בסיכונים משמעותיים, ועל אף שכן נעשה מאמץ פה ושם כדי להציב מכשולים ולתת לחבורה להרוויח ביושר את תוצאות המסע שלהן – זה לא באמת הדגש העיקרי. זאת גם הסיבה שקשה לי הרבה פעמים עם סדרות אפיזודיות או סדרות סלייס אוף לייף, שכן אני צריך את המתח הזה כדי לספק לי איזשהו דרייב להמשיך לפרק הבא ולהמשיך לחשוב על מה שראיתי גם שעות אחרי שהפרק הסתיים, וזו נקודת התורפה של סדרות מן הסוג הזה (שמטבע הדברים גם פחות אידיאליות לבינג'). במקרה ל Eizouken אמנם נהניתי מאוד מכל פרק ופרק, אבל אני לא יכול להגיד שאני מרגיש צורך עז לעונה נוספת או איזשהו המשך לפרויקט הזה. 12 הפרקים שלה היו עבורי די והותר.

זה לא אומר שאם לא נולדתם עם דף ועיפרון ביד אין לכם מה לחפש כאן. הסדרה מיועדת גם למעריצים גדולים של תחום האנימה בכלל, כאלה המתעניינים בתהליך הפיתוח וכאלה שאוהבים למצוא רפרנסים לשוטים מוכרים מהיצירות הגדולות של המדיום (כמה מהם הצלחתי לקלוט בעין, אך אני מודה שרובם כנראה חלפו לי מעל הראש). וגם אם סתם יש לכם היסטוריה בתור ילדים עם דמיון מפותח שאהבו להמציא שטויות – הייתי לגמרי ממליץ לפחות לתת לה ניסיון. אין הרבה סדרות אנימה כמו Eizouken במדיום, וכשסופסוף מגיעה אחת כזו, ועוד שמבצעת את החזון שלה בצורה כה מושקעת, זה בוודאי לא משהו שכדאי לפסוח עליו.

---

סיכום