זה קצת מצחיק, אבל כשסיימתי את חמשת הפרקים של Hanamonogatari הרגשתי שאין לי יותר מדי מה לכתוב עליהן ולכן העדפתי שלא לעשות זאת. לכן התחלתי את הפוסט הזה במטרה לכתוב גם עליה וגם על ארבעת הפרקים של Tsukimonogatari יחדיו, בפורמט דומה למה שעשיתי בסיכום השנה בזמנו, בידיעה שאף אחת מהן לא מכילה מספיק תוכן לסקירה שלמה. בשלב מסוים שמתי לב שאני כבר ארבע פסקאות פנימה ועוד לא סיימתי להגיד את כל מה שאני רוצה על הסדרה הראשונה מהשתיים. כנראה שאסור להמעיט בכמה שאפשר לחפור גם על כמות קטנה כל כך של תוכן. על Tsukimonogatari אדבר כבר ביום אחר.

---

חמשת הפרקים של Hanamonogatari מעבדים סיפור שלקוח במקור מתוך הנובלה של Monogatari Series: Second Season, אך כנראה שלא נמצא להם מספיק מקום בסדרת האנימה ההיא או שהחליטו לוותר עליהם בגלל חוסר הקשר שלהם לשאר הסיפורים שסופרו שם. כך או כך, מדובר בסיפור המאוחר ביותר על ציר הזמן עד כה, אשר מתרחש לאחר שאראראגי וסנג'וגאהארה כבר סיימו את לימודיהם בתיכון. מי שעדיין נמצאת שם היא קאנבארו סורוגה, המשמשת כדמות הראשית בפרקים האלה. בעודה מרגישה בודדה ומחוסרת מטרה ומוטיבציה, נתקלת קאנבארו בשמועה אודות "שטן" אליו פונים התלמידים כדי לספר על בעיותיהם, והוא פותר את אותן בעיות עבורם.

לקאנבארו כבר יש היסטוריה עם חוסר שליטה עצמית בכוחותיה, ולכן היא חושדת מיד שאותו שטן עשוי למעשה להיות היא עצמה. כאשר היא יוצאת לחפש אותו היא מגלה שזהותו האמיתית היא נומאצ'י רוקה, יריבה לשעבר שלה מהזמנים בהם שיחקה כדורסל בחטיבת הביניים. נומאצ'י שברה את רגלה בזמנו, מה שאילץ אותו לפרוש מהתחביב הספורטיבי שלה, ומאז היא פיתחה לעצמה תחביב חדש – "לאסוף צער". נומאצ'י לא באמת עושה דבר. היא נותנת לזמן לעשות את שלו ולפתור בעצמו את הבעיות שאנשים מספרים לה עליהן, אך ההקשבה לאותן בעיות נותנת לה נחמה כלשהי. בו בזמן, היא רואה עצמה כמי שפוטרת את אותם אנשים מלהיות מוטרדים ממה שמציק להם, גם אם אין הצדקה אמיתית לכך, כך שאין פסול במעשיה. קאנבארו לא כל כך נלהבת מהרעיון, אבל אין לה ברירה אלא להניח לנומאצ'י לעשות כרצונה שהרי היא לא באמת פוגעת באיש – אלא שהכל משתנה כאשר בבוקר למחרת קאנבארו מתעוררת ומגלה שהיד הדמונית שתמיד הסתירה מאחורי התחבושות חזרה להיות אנושית, וזה כמובן שלא במקרה.

סדרת מונוגאטארי ידועה בדרך הסיפור האינטליגנטית (ולעיתים קרובות מבלבלת, אני יודע) שלה, ו Hanamonogatari אינה שונה בתחום הזה. לא אכנס לתיאורים שכבר חזרתי עליהם בכותרים הקודמים על האנימציה, הקצב ושאר הירקות – כי זה פשוט עוד מאותו דבר וטוב שכך. כן אגיד שיש שימוש נחמד מאוד בכדורסל המזוהה עם קאנבארו ונומאצ'י כדרך להציג את העימות בין השתיים ואת הרגשות העוברים ביניהן – ואת זה מאוד אהבתי.

כסיפור בודד סיפורה אינו נופל ברמתו מכל שאר אלה שהוצגו במסגרת ה Second Season, אם כי אני מוכרח להודות שקצת פחות התלהבתי. אני סך הכל אוהב את קאנבארו כדמות, אך היא איננה בראש רשימת הדמויות האהובות עליי מסדרת מונוגאטארי. ויותר מכך, זהו הנתק של הפרקים הללו משאר הסדרה שגורם להם להרגיש פחות מהותיים ואינטגרליים לסיפור המסגרת הגדול. הם כמעט ולא מספקים מידע חדש על העולם או מזיזים משהו לעלילה הכללית הסובבת בעיקרה סביב אראראגי, וככל הנראה ניתן לדלג עליהם מבלי להרגיש בכך (לא שאני ממליץ על כך, חלילה).

זה עדיין סיפור מעניין. זה סיפור על התמודדות עם קשיים אל מול בריחה מהמכשולים שהחיים מציבים בפנינו. הקלישאה הידועה אומרת שעדיף לעשות משהו ולהתחרט עליו מאשר לא לעשות כלום ואז להתחרט על מה שלא עשית, ו Hanamonogatari אינה מתעלמת ממנה, אלא שסיפורה של נומאצ'י מספק זווית הסתכלות קצת יותר מתוחכמת על הנושא ומספק גם כמה טיעונים שלא קל להתמודד מולם. אלו טיעונים קשים בעיקר עבור קאנבארו, שמתחילה בעצמה את הסיפור בהרגשת ריקנות וחוסר מוטיבציה לעשות משהו עם חייה כעת כשהסנפאי האהובים עליה כבר לא בתמונה יותר, אבל יודעת בליבה שלברוח זה לא התשובה – ולכן הדרך בה זה מסתיים היא מספקת מאוד.

---

פינת הספוילרים

הדבר שהכי הפתיע אותי למען האמת הוא הידיעה שקאיקי עדיין בחיים, שכן הייתי בטוח שהמכה שקיבל בסוף ה Second Series הייתה קטלנית. לא שאני מלין על כך שאראה עוד מהדמות הזאת שהספיקה כה להתחבב עליי בסדרה הקודמת, אך אני מקווה שאם הוא כבר נשאר בחיים אז יש לו תפקיד קצת יותר חשוב ממה שהוצג לנו כאן. בכל אופן, היה נחמד לקבל סופסוף קצת יותר מידע על יחסיו עם אימה של קאנבארו ולצפות לראשונה במפגש בינו ובין ביתה.

דמות נוספת שהגיחה באופן בלתי צפוי היא אראראגי. מי שבדרך כלל מהווה את הדמות המרכזית של הסדרה לא ממש שיחק תפקיד בסיפור של Hanamonogatari עד אותה נקודה ולכן לא חשבתי שנראה אותו, ובוודאי שלא בלוק הבוגר יותר שלו. קצת היה קשה לי להתרגל למראה החדש, אבל כל עוד הוא נשאר אותו אראראגי שהיה – מבחינתי הכל טוב. מאוד אהבתי את הרעיון שאותו חבר קרוב שקאנבארו כה מעריכה מצליח בדרכו שלו, מבלי לדעת מה באמת מציק לה, להיות זה המכווין אותה לקראת המאבק הסופי. מבלי לדעת בכלל על מה מדובר, ידע אראראגי לתת את התשובה הפשטנית והחזקה מכולן שסותרת לגמרי את התזה של נומאצ'י – שזה לא נכון שאף אחד לא נפגע מפעולותיה. אלו שהיא חשובה להם, ביניהם קאנבארו, דווקא כן נפגעים.

---

סיכום