Billy Bat

עבר לא מעט זמן מאז הפעם האחרונה בה כתבתי סקירה על מנגה, אז אני שמח להחיות שוב את קטגוריית הסקירות הזאת – ובוודאי כשמדובר ב Billy Bat המהווה תוספת נפלאה אליה.


השנה היא 1949 ואנו נכנסים לנעליו של אומן קומיקס יפני בשם קווין יאמאגאטה המתגורר בלוס אנג'לס. בימים אלה עובד קווין על סדרת הקומיקס הפופולרית שלו "Billy Bat", בה מככבת דמותו של עטלף קרטוני העונה לשם בילי ופותר תעלומות שונות. יום אחד מתוודע קווין לעובדה שדמות זהה לזו של בילי קיימת גם ביפן, ושהייתה קיימת הרבה לפני שהתחיל לצייר את הקומיקס שלו. מחשש שאת ההשראה לדמותו של בילי קיבל קווין מאותה דמות יפנית מבלי שהתכוון לכך, הוא מחליט לעזוב הכל ולטוס מיד ליפן, שם יוכל בתקווה למצוא את המקור המדובר ואולי לקבל את רשותו של היוצר המקורי לעשות שימוש בדמות. לרוע מזלו, בזמן חיפושיו ביפן העניינים מתחילים להסתבך. שמו של קווין נקשר באירוע רצח, הוא נקלע לתוך מאבק בין ארגונים המחפשים מגילה עתיקה ומסתורית ומגלה שהסיפור מאחורי בילי באט מעלה כמה שאלות הרבה יותר גדולות מכפי שיכל לשער.

Billy Bat (חזרה למנגה המסוקרת, לא הקומיקס הבדיוני של קווין יאמאגאטה שנמצא בתוכה) היא מנגת מסתורין היסטורית עם אלמנטים של על טבעי. מדובר באחת היצירות הגדולות של האומן המוערך (ואחד האהובים עליי באופן אישי) נאוקי אורסאווה. מי שלא מכיר את שמו של אורסאווה אולי שמע על יצירות מופת שלו כמו Monster ו 20th Century Boys, ובנוסף יצר את Pluto אותה סיקרתי בעבר. הוא ידוע בזכות סיפורי המסתורין המותחים שהוא כותב, בזכות ציוריו הריאליסטיים ובזכות חיבתו הלא מוסברת לאלמנטים ממלחמת העולם השניה (אלו נוכחים גם כאן). את Billy Bat אייר אורסאווה כאשר את מלאכת הכתיבה הוא חלק הפעם ביחד עם טאקשי נאגאסאקי שעבד איתו בעבר על המנגה Master Keaton. לא הצלחתי לצערי למצוא מקור שאומר כמה גדולה הייתה מעורבותו של נאגאסאקי, וגם לא קראתי יצירות שלו בעבר, אך עבורי הטון ואיכות הכתיבה ב Billy Bat הרגישו זהים למנגות קודמות של אורסאווה שקראתי, כך ששיתוף הפעולה הזה בוודאי שלא הזיק.

כמו מנגות קודמות של אורסאווה גם Billy Bat מאוד ריאליסטית, ואף לוקחת את הקשר שלה למציאות שלב אחד קדימה. קשה לומר זאת על מנגה שהאלמנט העל טבעי בה הוא חלק כה דומיננטי מהנרטיב, אך זהו האלמנט ההיסטורי שעושה את ההבדל. הסיפור של המנגה מתפרס על פני שנים ארוכות ועל ציר זמן המקביל להיסטוריה האנושית שלנו, כאשר היא נותנת אינטרפטציה משלה לכמה מהמאורעות הגדולים והקונספירטיביים בהיסטוריה האנושית, בעיקר במאה השנים האחרונות (אבל לא רק). כל אירוע שכזה מושפע בדרך כזו או אחרת ממעלליהם של קווין ושאר הדמויות בסדרה, ולכלל האירועים קשור איכשהו אותו העטלף החביב על כולם.

העלילה עוברת דרך רצח נשיא ארה"ב ג'ון פ. קנדי וממשיכה לנחיתת אפולו 11 על הירח ולאירועים נוספים עליהם יש תאוריות קשר מוכרות (מי יודע, אולי אם המנגה הייתה עדיין יוצאת היום היינו גם מקבלים פרקים על קונספירציות אודות וירוס הקורונה או תקשורת ה 5G שמשגעת את העולם). תוך כדי אותם אירועים אנו פוגשים בדמויות היסטוריות מוכרות כמו היטלר, אלברט איינשטיין ואחרות המקבלות גם הן תפקידי מפתח בסיפור (גם אם לא תמיד מדובר בתפקיד המתכתב עם הדרך בה ההיסטוריה מתעדת אותם). דמויות אחרות בסיפור אינן היסטוריות אך מקבילות לכאלו. אחת בולטת במיוחד היא דמותו של צ'אק קאלקין, נבל המבוסס באופן ברור למדי על דמותו של וולט דיסני, אלא שבמקום להפוך את מיקי מאוס לסימלו המסחרי, הוא משווק גרסה משלו לבילי באט, ההולכת וצוברת פופולריות עצומה ברחבי העולם.

הקונפליקט בין בילי ה"מקורי" של קווין לזה ה"מזויף" של צ'אק הוא חלק מאותו מאבק מרכזי המלווה את הסיפור כולו, המתחיל בחיפושיו של קווין ביפן אחר המקור האמיתי של בילי ומתרחב לגרסאות רבות נוספות של העטלף ככל שהעלילה מתקדמת. השאלה אודות מי הוא בילי באט האמיתי ובמה זה מתבטא נשאלת בכמה רבדים שונים ומקבלת משמעויות שונות ככל שהעלילה מתפתחת. האם בילי האמיתי הוא זה שנוצר קודם? אולי הפופולרי יותר? אולי זה בעל היכולת להשפיע על העולם הפיזי? האחד שממש מדבר עם הדמויות? או שאולי בעצם יש יותר מאחד כזה? כל אלה ועוד מקבלים רמזים שונים ככל שצוללים לעומק המסתורין הזה, אם כי אני חייב להזהיר – התשובה הסופית לכל התסובכת הזאת עלולה להיות מעט מאכזבת.

המנגה כן נותנת תשובות בסיומה, עם מעט מקום לפרשנות, אך אלו מתמקדות יותר בהעברת המסר מאשר בפתירת קונפליקטים ותעלומות. מעבר לכך שהוא עשוי להיות מבלבל, מצאתי את הסיום הזה קודם כל אנטי קליימטי. לפרטים ארד בפינת הספוילרים בהמשך הסקירה, אבל בגדול ארצה לומר שזה לא שלא אהבתי את הסיום, נהפוכו, אני חושב שהוא נהדר – הוא פשוט לא סיום סטנדרטי, לא מה שציפיתי ואני יכול להבין את מי שכן יתאכזב ממנו. הוא לא מביא את העלילה לשיא, לא מסתיים באיזשהו מאבק גרנדיוזי ולא חושף איזשהו פרט מפתיע שמשנה את כל מה שחשבנו. במקום כל אלה הסוף עושה משהו אחר לחלוטין, שלא ארצה להרוס לכם אותו, ומסכם בדרכו המקורית, בדרך שכנראה לא הייתה מתאימה לרוב הסיפורים אבל נתפרה במדויק עבור Billy Bat והנושאים עליה היא מדברת, את החוויות שנצברו במהלך 165 הצ'אפטרים של הסיפור.

על אף שהוא לא סטנדרטי, זה דווקא לא הסיום שגורם לדעתי ל Billy Bat להיות יצירה פחות טובה מ Monster ו 20th Century Boys הקודמות של אוראסאווה, אלא החוסר בנבל בסדר גודל של יוהאן או "חבר" מהמנגות הללו. יש למנגה לא מעט נבלים טובים, גם צ'אק שהוזכר קודם וגם אחרים, אך אף אחד מהם הוא לא זה המניע באמת את הסיפור והעומד במרכז התעלומה, אלא בילי באט עצמו – ולא רק שהוא אינו נבל, אני גם לא הייתי מגדיר אותו אנטגוניסט. לא מדובר באותה התלונה שרשמתי על Pluto בזמנו, שם לא הצלחתי להתחבר ממש לקאסט הדמויות, דווקא ב Billy Bat הקאסט מעולה ואהבתי את רובן. חלק גדול מהדמויות מזכירות מאוד באופי ובעיצוב דמויות ממנגות קודמות של אורסאווה, אך לא באמת מפריע לי שיש לו טיפוסים קבועים שהוא אוהב לספר עליהם, בטח לא כשזה נעשה בצורה כה מעניינת ושונה בכל מנגה חדשה שלו.

גם אם לא מדובר ביצירה באותו המעמד של יצירות המופת הקודמות שלו – זו עדיין יצירה של אורסאווה בכל המשתמע מכך, כך שגם את נקודות החולשה שלה יש לקחת לטעמי בעירבון מוגבל. בכל הנוגע לכתיבה החכמה, האומנות המפורטת וחסרת הפשרות, הרעיונות המקוריים והמסרים החודרים – היא מתכתבת לחלוטין עם הרזומה המרשים של המנגקה ומהווה תוספת מכובדת לכל רשימת קריאה שהיא. לצערי, תוספת למדף היא עדיין לא יכולה להיות עבור רובנו כיוון שהתרגום היחידי שקיים נכון להרגע באנגלית הינו תרגום מעריצים. זה קצת אירוני ביחס לדרך בה המנגה מתייחסת לאותנטיות של עותקים פיזיים לקראת סופה, אבל מעבר לכך זה פשוט חבל כי אם יש משהו שאני מתחרט עליו באשר לחווית הקריאה שלי הוא שאת רובה קראתי צ'אפטר אחר צ'אפטר במקום ווליום אחר ווליום (מה שאפשרי לעשות אמנם באופן דיגיטלי, אך זה פחות אינטואיטיבי) – מה שלדעתי מתאים למנגה הזאת הרבה יותר. אולי הסיבה שאותו תרגום רשמי עדיין לא קיים היא בגלל האירועים הרגישים לקהל האמריקאי ואולי זה סתם עניין של זמן, אינני יודע – כך או כך מקווה שיום אחד גם זה יגיע.


פינת הספוילרים

לפני שאגיע לדבר על הסיום ארצה להתייחס לכמה נקודות עלילה נוספות שהותירו בי רושם רב. הראשונה היא זו המגיעה קצת אחרי אמצע המנגה – מותו (לכאורה) של קווין יאמאגאטה. זאת אמנם לא הפעם הראשונה שאורסוואה שולף מהשרוול טוויסט מהסוג הזה, אך זהו ללא ספק המנגה בה הוא ביצע זאת בצורה המפתיעה ביותר. מותו של קווין הגיע משום מקום וללא הכנה מוקדמת, קרה במהירות ובנקודת זמן שרירותית לחלוטין. החלפת דמות ראשית היא מהלך אמיץ אך מסוכן, ואני מוכרח להודות שבהתחלה הרגשתי שאני לא מתחבר אל קווין גודמן באותה מידה כמו שאני מתחבר ליאמאגאטה. אני עדיין חושב שהראשון היה דמות ראשית מעניינת יותר, אך מכיוון שאהבתי מאוד את המקומות אליהם הסיפור התקדם עם גודמן – אני דווקא דיי מרוצה. שני חצאי הסיפור הם מעט שונים באופיים, כאשר הראשון מעט יותר מסתורי וקודר והשני מרגיש יותר מודרני וקורן, אך הם לא מרגישים כמו סיפורים שונים לחלוטין אלא ככאלה המשלימים זה את זה ואף תורמים לרעיון ההמשכיות של בילי בתקופות שונות ודרך ידיהם של אומנים שונים.

אם אצטרך לבחור את הארק הטוב ביותר זהו כנראה יהיה הארק של רצח קנדי, בו הושקעה עבודת ההכנה הגדולה ביותר, בעיקר עם דמותו של הארווי אוסוואלד והמסע שעבר עד האשמתו ברצח הנוראי. אהבתי גם את מסעם המשותף של קווין וסמית' כדי למנוע את אותו רצח ידוע מראש, וכן את מעורבתו של קורוסו בכל העניין, אך הכוכבת של הארק מבחינתי הייתה ג'קי שהוסיפה איזשהו הומור ונקודת מבט צעירה שהייתה חסרה בכל הרצינות התהומית שאפיינה את המנגה עד לנקודה זו.

עם כמה שאהבתי את הארק ההוא, דווקא הרגע ההיסטורי שנתן עבורי את האימפקט המשמעותי ביותר היה אסון התאומים ב 11 בספטמבר. כנראה שזה בגלל שמבין האירועים הוא היחידי שיש לי זיכרון לכך שאירע במציאות. הייתי אז ילד קטן ולא הבנתי לגמרי את המשמעות של הדבר, אבל את התמונות של ענני העשן הכבדים היוצאים מתוך המגדלים הגבוהים אני עוד זוכר מתנוססים על מסכי הטלוויזיה למשך כל אורכו של אותו יום טראגי. לראות את אותה טראומה חוזרת גם במנגה, את נאומו של ג'ורג' בוש הבן, שהיה אז נשיא ארה"ב, ואת האבל שאליו נכנסו תושבי ניו יורק היה בהחלט כואב. לכן זו גם היוותה לדעתי נקודת שפל מושלמת למסעו של קווין גודמן ולעלילות Billy Bat בכלל. קווין נכשל במשימתו למנוע את האסון הכבד, איבד את עוזרו הנאמן דוויווי (אחת הדמויות היותר חביבות עליי דרך אגב), איבד את מקומו כאומן האחראי על בילי באט ונבגד על ידי טימי ואוודרי. תוך כדי אותו אסון נותר קווין, שכבר מזמן איבד את היכולת לשמוע את קולו של העטלף, חסר כיוון ומטרה ואינו יודע מה עליו לעשות. מכאן היה רק מתבקש שהדרך להשיב חזרה את תקוותו ואת נכונותו לפעול היא בקריאת אותו קומיקס שהצית בו את ההשראה מלכתחילה – בילי באט של קווין יאמאגאטה. הסצנה מאחורי הוילון בחנות הקומיקס הנישתית בה מוצאים קווין וג'קי את הקומיקס הישן של יאמאגאטה, אותו קומיקס שגודמן עתיד להשלים בעצמו, ושמצית בהם את התקווה מחדש, היא אחת האהובות עליי במנגה וסצנה המתווה נהדר את הדרך לקראת האקט האחרון.

אותו אקט אחרון לצערי הוא זה השנוי מעט במחלוקת, ועל אף שאני כן מרוצה ממנו בגדול, יש לי גם כמה סייגים. ראשית, אני מרגיש שדמותו של טימי לא מיצתה את עצמה לחלוטין. מעבר לכך שמעולם לא הוסבר כיצד יכל לנחש שפיגוע הטרור ההוא יתרחש בניו יורק, הייתי רוצה שהוא ייקח חלק קצת יותר פעיל חוץ מלשבת מאחורי הכיסא ולהסביר כיצד הוא מתכוון להשיג עוד ועוד כוח בעזרת בילי. את המושכות במקומו לקח הסוכן מורהאוס שהיה לדעתי אחד הנבלים היותר חלשים מהמנגה, וחוץ מלחסל את קו העלילה של פיני (שלא ממש התקדם לשום מקום) – לא תרם יותר מדי.

מצידו של גודמן וחבריו גם כן לא נעשה יותר מדי מלבד חיפושים אחר יאמאגאטה ברחבי הגלובוס, רובם off-panel, ואני מוכרח להודות שכל החיפושים הללו רק עבור אותו מפגש קצרצר הרגישו לי מעט חסרי תכלית. למזלי הפעם דמותה של מגי, ביתה הקטנונית של ג'קי שהצטרפה אל הבמאי האגדי אקצ'י קוטארו, הייתה זו שהצילה את המצב עם שפע של הומור וניסיון להכניס שפיות לכל העניין. מגי מזכירה לי מאוד את דמותה של קויזומי מ 20th Century Boys ואני מוכרח להודות – אני פשוט חולה על הדרך בה אורסאווה כותב דמויות מהסוג הזה.

את החלק שבא לאחר מכן כבר אהבתי יותר. המפגש האחרון עם בילי באט סיפק את התשובות שהיו כבר ברורות בשלב זה – גם אם הן לא באמת עונות יותר מדי על כלום. השאלה בדבר מיהו העטלף השחור ומיהו העטלף הלבן היא פתוחה לפרשנות ואינה באמת משנה, אין עטלף ספציפי שלו צריך להקשיב ואחר שממנו צריך להיזהר, שני עטלפים מייצגים את שני הצדדים הקיימים בכל קונפליקט שהאנושות חוותה ותמשיך לחוות לאורך ההיסטוריה. העטלף השלישי ממנו התפצלו השניים הללו הוא אותו בילי מהירח, היצור השמימי המייצג איזשהי אישיות אלוהית המנחה את בני האדם, אך לא מסוגל למנוע את המלחמות הבלתי פוסקות ביניהם. במסר אחרון לקווין גודמן, בילי המאוחד מורה לו פשוט להמשיך ולצייר, לא לחכות להוראות אלא לעשות את מה שהוא חושב לעשות ובכך למלא את תפקידו בעולם.

קווין כפי שאנחנו רואים אחר כך עושה בדיוק את זה וממשיך לצייר את בילי באט עד ימיו האחרונים. את המאבק הסופי מול טימי אנו מקבלים במפגש קצר בין השניים לקראת סוף חייהם, שנראה אנטי קליימטי לחלוטין כאמור, אך מביע בצורה נפלאה את הרעיון ש Billy Bat באה להעביר. טימי המשיך בכל הזמן לצבור עוד ועוד כוח, הפסיק כבר מזמן להתעניין בלצייר את בילי או להמציא סיפורים חדשים, ותוך כדי כך השחית גם את עצמו וגם את העולם שנהפך לאפרורי וקודר. קווין לעומתו המשיך לצייר וחיי חיים שלווים בביתו הצנוע ביחד עם אשתו (זו אגב הייתי רוצה שתוצג בשלב מעט יותר מוקדם של הסיפור, כי החלק שלה הרגיש מעט מאולתר לקראת הסיום). בשלב זה לא ברור מה התכלית במצב אליו הגיע קווין, מהו החלום הגדול אותו רצה להשיג ולמה הוא כזה שליו מהמצב בו הוא נמצא, אך זה מספיק כדי להוציא את טימי מכליו ולהיות מתוסכל ממצבו שלו – זקן, בודד, חסר מוטיבציה להרים את העט וחסר הבנה מדוע ממשיכים לקשקש איתו על דיבור עם דמותו הפיקטיבית של העטלף. טימי השיג את כל מה שרצה אך נותר בלי כלום, וקווין לעומתו שאיבד את כל מה שהיה לו השיג בדיוק את מה שרצה מלכתחילה – להמשיך ולצייר את הדמות עליה גדל.

ואחרי כל זה, אלו שלושת הצ'אפטרים האחרונים, שכלל לא מציגים את הדמויות המוכרות לנו, המסכמים באופן הנפלא ביותר את סיפורם של בילי וקווין. אנו עוברים לשנת 2063 והעולם שרוי במלחמה נוראית. לא ברור למה, אבל זה גם לא באמת משנה. זה פשוט חלק מאותם מאבקים בלתי פוסקים עליהם בילי דיבר קודם לכן, המשך ישיר לאסונות שפקדו את האנושות במהלך כל העלילה. באמצע של כל הזוועות הללו מוצאים שני לוחמים האמורים להיות אויבים לכאורה, שמוצאים ברגעים שלפני המוות משהו המאחד ביניהם, שגם ברגעי השפל הללו משאיר אותם בני אדם המסוגלים לחלום ולקוות לעתיד טוב יותר – אהבתם לבילי באט והרצון לקרוא את ההמשך. אותו רצון מיוצג על ידי ילד בודד ששרד בשדה הקרב הזה כאשר הוא מחזיק גיליון של בילי באט בידו, ומצליח להינצל לבסוף על ידי שיתוף הפעולה בין השניים.

אי אפשר להגיד שזהו סוף שמח, נהפוכו, זהו סוף קודר ואכזרי המביע ביקורת נוקבת על הדרך בה מתקדמת האנושות כולה, אך עם זאת משאיר איזשהי תקווה לעתיד טוב יותר. אורסאווה ונאגאסאקי מסיימים את בילי באט עם מסר אופטימי הקורא לנו שלא לחכות למסרים מגורם חיצוני, שאין אנו יודעים אם ניתן בכלל לסמוך עליו, שרק יוביל אותנו לעוד מאבקים בלתי פוסקים ולהרס עצמי, אלא לאחוז בתקווה ובחלומות שלנו ולשתף פעולה על מנת להגיע לעתיד טוב יותר. בתוך כל זה, מקומם של קומיקסים כמו בילי באט של גודמן ויאמאגאטה הוא בדיוק לאפשר לילדים ולמבוגרים להמשיך לחלום ולצלול אל תוך עולמות מרתקים ומלאי תקווה שכאלה – עולמות שכולנו אוהבים לצלול בתוכם ויכולים להתאחד סביבם. זה מה שמפריד בין בילי האמיתי לזה המזויף, פופולרי ככל שיהיה. אם זו לא דרך נפלאה לסיים את המנגה הזאת, אני לא יודע איזו דרך כן יכלה להיות.


סיכום

מה עבד:

  • סיפור מקורי עם רעיון המשלב באופן מרתק ריאליזם ועל טבעי.
  • שילוב נהדר של מאורעות היסטוריים עם הסיפור, תוך מתן תפקיד מפתח לדמויות היסטוריות בהתפתחות העלילה.
  • מסתורין הכתוב באופן איכותי ומותח כמו שרק ארסוואה יודע לכתוב.
  • קאסט דמויות מגוון המצליח לאזן בין רצינות להומור.
  • איכות ציור חסרת פשרות לאורך כל 165 הצ'אפטרים של המנגה.
  • סיום יפהפה עם מסר אותנטי וחודר המסכם באופן מושלם את המנגה כולה.

מה פחות עבד:

  • דמויות הנבלים חלשות בהרבה מהסטנדרט שהציב אורסאווה בעבודותיו הקודמות.
  • דמויות היסטוריות המוצגות באופן שונה בסיפור מאשר באופן שההיסטוריה מתעדת אותן עשויות להרגיז מעט את הרגישים לנושא.
  • הפתרונות לתעלומות עלולים להיתפס כמעט אבסטרקטיים מדי ולאכזב את הקוראים.
grades4_9

תגובה אחת בנושא “Billy Bat

  1. הו ואוו, אני כן זוכר שהיה לי הרבה מטען כלפי המנגה (דגש על החצי השני), אבל אחרי הסיקור אני מרגיש שאני צריך לקרוא את זה שוב. כי אני כן זוכר כל מיני נקודות שהפריעו לי לאורך העלילה (למשל דווידי במגדלי התאומים), אבל לא מספיק ברור כדי להבהיר מה היה שם שהפריע לי.
    קווין ימאגטה אחת הדמויות שהכי קוסמות לי מכל היצירות של אורסוואה, משהו בעיצוב והאישיות שלו פשוט עושה לי את זה.
    דבר נוסף שהופך את המנגה לחוויה כזו מיוחדת זה כמובן הרפרנסים ההיסטוריים, שכמעט כולם באמת אמיתיים וזה ממש מגניב לראות איך אורסוואה (וטאקשי?) מנצלים כל מיני אירועים ופרטים אמיתיים (וקונספירציות) להוביל את העלילה. הארק של רצח קנדי נעשה בצורה כל כך משכנעת שלרגע הייתה לי אמפתיה לאוסוולד האמיתי – בגלל המנגה.
    ובנוגע לטאקשי – זכור לי שיש צ'פטר שבו אפשר לומר שיש רמז מהכותבים שטאקשי היה יותר מעורב (או לפחות יותר ממה שנראה לנו), נראה זו הייתה הערת אגב כשטימי וקווין גודמן עבדו ביחד (טאקשי ואורסוואה בהתאמה). משהו ממש בין השורות, אבל אולי זה רק אני

    אהבתי

להגיב על משתמש אנונימי (לא מזוהה) לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s