Haikyuu!!: To the Top

האיקיו חזרה השנה בעונה חדשה (או יותר נכון חצי עונה, החצי השני אמור היה לעלות בקיץ הקרוב ונדחה בעקבות הקורונה) אחרי 3 וחצי שנים של היעדרות – ובאמת שהתגעגעתי. זו ללא ספק אחת מסדרות הספורט הבולטות בתעשייה ובצדק. Haikyuu!!, במקור מנגה מבית Shounen Jump (ודרך אגב, אחת הנמכרות ביותר של המגזין בימים אלו), הוכיחה כבר פעם אחר פעם בשלושת עונותיה הקודמות שהיא יודעת לייצר רגעים מותחים, מלאי אנדרנלין ואפילו מרגשים. את כל זה היא עושה בלי לתת לגיבוריה איזשהם כוחות על או לעקם את המציאות כדי שיוכלו לבצע מהלכי משחק בלתי אפשריים דווקא ברגעים המכריעים – אלא באמצעות עבודת הכנה מוקדמת וסיפור שמגיע לשיאו באותן נקודות שיא של משחקי הכדור עף. העונה הזו לא שונה באספקט הזה, ולמעשה ממשיכה עם אותם מאפיינים באופן טבעי ומהוקצע כתמיד, אך שכמעט ולא באשמתה ועקב מספר הפרקים המוצמם יחסית שלה – מדובר לצערי בעונה הכי פחות אהובה עליי של הסדרה עד כה.

בפעם האחרונה עזבנו את שחקני קבוצת קאראסונו בדיוק כשהביסו בגמר הטורניר האזורי את קבוצת שיראטוריזאווה הבלתי מנוצחת, וכעת זכו בכרטיס הכניסה הנחשק לאליפות הארצית (ה Nationals, משאת נפשם של כל גיבורי התיכון בסדרות הספורט השונות). עקב מעמדם החדש מקבלים חברי הקבוצה קצת יותר מהפוקוס המגיע להם. בעקבות כך מקבל ה setter החביב עלינו, קאגיאמה טוביו, הזמנה להשתתף במחנה אימונים מיוחד יחד עם השחקנים הטובים ביותר בכל יפן, תוך שהוא משאיר את בן זוגו למהלכי המשחק (ולפנארטס ארוטיים של פאנגירלס אובססיביות), הינאטה שויו, הרחק מאחור. במקביל מקבל גם חבר מפתח אחר לקבוצה, מאקישימה קיי, הזמנה להשתתף בתוכנית אימונים יוקרתית גם הוא לאחר שהוכיח את עצמו במשחק האחרון מעל ומעבר. בשלב זה הינאטה כבר מאבד את הסבלנות ומחליט להסתנן לאותה תוכנית ויהי מה. מהר מאוד מבינים שם שיש חבר עודף בקבוצה, אך הינאטה מורשה לבסוף להישאר תחת תנאים מאוד מוגבלים, כיוון שבכל זאת לא הוזמן מראש – מה שלא עוצר אותו מלנסות ללמוד ולהתפתח כמה שרק אפשר בסיטואציה הלא מיטבית הזאת.

העונה הרביעית של Haikyuu!! היא נקודת הפתיחה של סאגה חדשה וגדולה בסדרה, וזו מכוונת גבוה, תרתי משמע. הגיבורים מוצאים את עצמם סופסוף בליגה של הגדולים, גם באימונים וגם בתחרות בה הם מיועדים להשתתף, ואלמנט הגובה בו השתמשה הסדרה מתחילה נהיה משמעותי כאן יותר מתמיד. כדי לעמוד את ההתקדמות של חברי הקבוצה עד הנקודה הנוכחית בסיפור, הפרק הראשון נפתח במדידה גם של הגובה של כל אחד מהם ולאחר מכן גם במעין תחרות על הגובה אליו הם מסוגלים להגיע בקפיצה. באותה תחרות מפסיד הינאטה לקאגיאמה, מה שממחיש את גודל הפער ביניהם רגע לפני שהשני מקבל את ההזמנה היוקרתית שהוזכרה קודם. כשהשניים נפרדים והינאטה נשאר לבדו, הוא צריך לראשונה להתמודד עם השאלה כמה גבוה הוא יכול להגיע בכוחות עצמו, כאשר קאגיאמה כבר לא שם כדי לתמוך בו עם הקומבו המפורסם של השניים.

אני אוהב את השימוש הנהדר הזה במטאפורת הגובה, המהווה אלמנט חשוב ובלתי נפרד ממשחק הכדורעף, יתרון רציני שיש לשחקנים האחרים ושעליו הינאטה צריך להתגבר באמצעות עבודה קשה. בזמן שהגובה שלו שם אותו הרחק מתחת לאף של כולם, הפעולות הפזיזות והחצופות שהינאטה עושה כדי לאפשר לעצמו להתקדם ולהגיע גבוה יותר ויותר הן חלק ממה שהופך אותו לדמות כה חביבה וכיפית. ובכל זאת, הסיבה שפחות התחברתי לעונה הנוכחית היא שזו לא באמת מספיקה לעשות הרבה עם השאלות והאתגרים שהיא מעלה בתחילתה.

מרביתה של העונה הרביעית מתרכז באימונים, אם במסגרת אותם מחנות אימונים שהוזכרו ואם במשחקי אימון שבאים מאוחר יותר – מה שלטעמי מאז ומתמיד היווה את נקודת החולשה של האיקיו לעומת סדרות אחרות בז'אנר. בשתי מחנות האימונים בהם היא עוברת אנו פוגשים מגוון רחב מאוד של דמויות, אך על רובן אנחנו לא באמת מספיקים ללמוד כמעט דבר (ואל תצפו ממני לזכור שמות בלי להציץ ב MAL), וגם כך הסדרה מתעכבת עליהם שוב בהמשך הדרך, לפני המשחקים מולם, כאשר באמת יש צורך בכך. בשאר הזמן הארק הקצר הזה כן מאפשר להינאטה לרכוש כלים חדשים ולהשתפר כשחקן, אך מלבד העובדה שאלה מרגישים פחות קשורים לתפקידו על המגרש (ואולי אני טועה כי אני לא מבין חצי דבר בכדורעף), הם מרגישים גם מעט רנדומליים ומנותקים מעט מהתמה של הסיפור. ואם כבר סיפור – זה כנראה מה שחסר לי במיוחד בארקים הללו של האיקיו. הדמויות אכן גדלות בכישורי המשחק שלהם, אבל הגדילה שלהם כאנשים מרגישה משמעותית הרבה פחות. לא אגיד שהיא לא קיימת בכלל, בוודאי לא אצל הינאטה שכן צריך להתמודד גם עם מכשולים נפשיים כלשהם במהלך הדרך, אבל כל יתר הקאסט הרגיש לי זהה לחלוטין לפני ואחרי אותו ארק, כאילו שאם היו מדלגים על אותם פרקים כלל לא הייתי מרגיש בהבדל.

אני יודע, קשה לבוא בטענות ל"ארק" שנמשך פרקים בודדים ומהווה בעיקר פרקי מעבר בין הטורניר הקודם לזה הבא, וזה נכון. אותן נקודות שציינתי כנראה היו פחות מורגשות בהסתכלות כוללות על האיקיו על כל עונותיה (או על המנגה עצמה לחילופין), זו פשוט התחימה במסגרת העונתית של 13 פרקים בלבד שמבליטה את החסרונות וגורמת לעונה הנוכחית להרגיש משמעותית פחות מקודמותיה, גם אם הכתיבה לא באמת ירדה באיכותה בשום צורה. נכון שהעונה הקודמת הייתה קצרה אפילו יותר, אבל זו התרכזה כולה במשחק החשוב ביותר של הגיבורים עד היום – אז זה לא באמת בר השוואה.

לעומת זאת, כשהיא סופסוף מגיעה לטורניר ולמשחקים היא מפציצה בגדול. אפילו בתור מי שלא סובל כדורעף במציאות, הדרך בה Production I.G מעבירים את אותם משחקים היא פשוט מהפנטת. כל מהלך מונפש בצורה יוצאת מן הכלל, המצלמה עוקבת בזריזות אחר הכדור שקופץ מקצה אחד של המגרש לקצהו השני בלי רגע דל והמתח הולך וגובר עם כל נקודה שהקבוצה היריבה מצליחה להשיג. העונה גם חל שדרוג מפתיע בתחום עיצוב הדמויות, שאמנם מפורטות מעט פחות אך קרובות יותר לעיצובים המקוריים של המנגה וזה דבר טוב – הן נראות דינאמיות ואקספרסיביות מתמיד, וכל תנועה מוקצנת שלהם מרגישה טבעית יותר מבעבר. למי שבכל זאת חושש, לא מדובר בשינוי מאוד גדול, אלא בעיקר שיוף ועדכון של מה שכבר קיים, כך שזה לא מרגיש כמו סדרה אחרת לגמרי אלא כהמשך טבעי, ואפילו כשצצים פלאשבקים מעונות קודמות הם מרגישים לגמרי במקום.

וכל זה רק הצד הויזואלי של העניין, עליו יכולתי לחפור עוד רבות. מה שמעניין לא פחות הוא הצד של התסריט עצמו באותם משחקים, בו אנו מקבלים את התגמול לאימונים הקשים שתוצאותיהם באות לידי ביטוי סופסוף. בנוסף, מציב כל משחק משבר חדש שעל הדמויות ללמוד להתגבר עליו תוך כדי תנועה – וכאן נעשים הפיתוחים המשמעותיים באמת. במשחק הראשון (והיחיד של קאראסונו העונה) שלהם באליפות הארצית לדוגמה, שחקני קאראסונו נאלצים להתמודד לראשונה במשחק באיצטדיון גדול משמעותית ממה שהם רגילים אליו, ואשליית המרחק החדשה מצריכה את כולם לכוון עצמם מחדש. המשקל הגדול ביותר באותו משחק מונח על קאגיאמה, שבתור setter ההתכווננות והסינרגיה שלו עם שאר חברי הקבוצה היא קריטית משל כולם – וכדי לפתור זאת הוא צריך לא רק להמשיך ולמסור עד אשר יתרגל למרחקים החדשים, אלא גם לעשות זאת מבלי להיכנע ללחץ ההולך וגובר עליו בזמן פער הנקודות הולך וגדל.

הבעיה היא כמובן שמדובר במעט מדי ומאוחר מדי. העונה נכנסת לאותה אלפיות ארצית רק בפרקיה האחרונים ומספיקה לעבור באותו משחק בודד בלבד, וגם הוא לא בדיוק נגד היריבים הכי מעניינים בסביבה. אנו כן מקבלים הצצה למשחקים של קבוצות היריבות, וישנם גם שני פרקי OVA הקודמים לעונה הנוכחית ומציגים גם הם משחקים כאלה – אך הם הרגישו לי נטולים מטען רגשי לחלוטין ושתפקידם בעיקר לספק אינפורמציה כדי שנדע היכן כל קבוצה ממוקמת. אני כן אופטימי מאוד לגבי ההמשך, כי הסדרה עצרה בדיוק לפני מה שנראה כאחד המשחקים היותר מעניינים שהיו בה, ובכלל נראה שמכאן רמת הריגוש הולכת רק לעלות, אז אני מצפה לכך בקוצר רוח. אולי העונה הרביעית לא הצליחה להחזיר עבורי את האיקיו בשיא תפארתה, אבל מאוכזב אני בטח לא – כי אני סמוך ובטוח שזה עוד ישתלם.


סיכום

מה עבד:

  • שימוש נהדר במאטפורת הגובה המקבלת יחס משמעותי מתמיד העונה.
  • תמיד אפשר לסמוך על הינאטה שייצר עניין גם כשמנסים להשאיר אותו מחוץ לתמונה.
  • המשחקים כמו תמיד מהפנטים וקצביים.
  • עיצובי הדמויות החדשים מאוד הולמים את הסדרה.
  • סיום המשאיר רצון חזק מאוד לראות מה קורה בהמשך.

מה פחות עבד:

  • ב 13 פרקים בלבד העונה לא מצליחה להכיל מספיק תוכן משמעותי שהיה מציב אותה באותו מעמד כמו קודמותיה.
  • הרבה מאוד דמויות חדשות, מעט סיבות שיהיה למישהו אכפת מהן (עד שזה באמת משנה).
  • ארקי האימונים של האיקיו עדיין מרגישים מעט דלים בסיפור ומנותקים מהתמה המרכזית של הסדרה.
grades4_8

תגובה אחת בנושא “Haikyuu!!: To the Top

  1. Haikyuu!! היא בין האנימות ספורט האהובות עליי ותכלס העונה הזאת בסה"כ בנתה סוג של הייפ לעונה הבאה שהמשחקים בטורניר באמת יתחילו (אבל היא נדחתה בגלל הקורונה 😦 ) .
    אהבתי את האינטרקציה של קאגמיה במחנה אימונים הלאומי של יפן ואת ההתעקשות של הינאטה להיות ה ball boy Kמרות שרואים את הלהט שלו לשחק.
    סהכ עונה נחמדה אחלה ביקורת!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s