אני אוהב רגעים מהסוג הזה, רגעים בהם אני מרגיש שהמסע השתלם, רגעים בהם באמת התאהבתי בפרנצ'ייז ושהזכרונות ממנו עומדים להיות חלק בלתי נפרד מחיי. זה קרה לי בפארט 3 של ג'וג'ו, במשחק השני של דאנגאנרונפה ועכשיו גם בעונה הנוכחית של סדרת המונוגאטארי. זה לא שלא נהניתי עד עכשיו, אפילו הרעפתי שבחים על טרילוגיית סרטי Kizumonogatari, שכסיפור בודד הם עדיין נקודת השיא של הפרנצ'ייז לטעמי, אבל מה שמכונה "העונה השניה" של הסדרה הוא הרבה יותר מסיפור כזה או אחר שעשה עליי רושם באופן נקודתי. מדובר בעונה שהיא הרבה יותר מחוברת לשורשים ולסגנון הכתיבה של הפרנצ'ייז כולו, כזו גם שנותנת את הבמה לשלל הדמויות שהוצגו לנו עד כה ומנצלת את כל מה שבנתה כדי לייצר שלל סיפורים הלוקחים את הסדרה צעד קדימה מבכל בחינה שהיא.

Second Season מתרחשת אחרי מאורעות Nisemonogatari, כלומר התוכן שלה הוא המאוחר ביותר מבחינה כרונולוגית מכל הסדרות שסיקרתי עד עכשיו (אם כי כרונולוגיה היא מילה גסה בעולם של מונוגאטארי מסתבר – לכן הסיפורים עצמם שמוצגים בתוך העונה הזו אינם מסודרים בסדר שכזה). מבחינת המבנה שלה מדובר בעונה המזכירה ביותר את Bakemonogatari ממנה הכל התחיל. העונה מחולקת לחמישה סיפורים או "ארקים" בני 4-6 פרקים כל אחד (26 פרקים בסה"כ, מינוס 3 שהם פרקי ריקאפ), במרכזו של כל אחד מהם עומדת דמות שאת הבעיה העל טבעית שהיא מתמודדת איתה יש לפתור – כאשר שורשיה של אותה בעיה כמובן נעוצים בקונפליקט אישי ונפשי עמוק יותר ממה שנראה על פני השטח.

על אף שהנוסחה דומה מאוד (אם כי הפעם לאו דווקא מדובר ב"חיות" או "אלים" שתוקפים את אותן נערות אומללות), ישנם הבדלים מהותיים בדרך בא היא באה לידי ביטוי. העונה הזו לא דוחפת בכוח דמויות חדשות (אם כי יש כמה כאלו, אך הן פחות במרכז העניינים) רק בשביל לייצר את אותו הקונספט בדיוק. במקום זה, לוקחת הסדרה את קאסט הדמויות שכבר קיים ואת הבלאגן החדש היא יוצאת באמצעות חורי העלילה שטרם קיבלו תשובה. כך למשל הארק הראשון (Nekomonogatari: Shiro) מתרכז בהאנקאווה, שבעיית החתול שלה, שעוד קיימת בשל אהבתה לאראראגי, טרם קיבלה מענה סופי – מה שהפעם סופסוף קורה. ארק נוסף (Kabukimonogatari) שולח את אראראגי ושינובו לעבר כדי לנסות ולמנוע את תאונת הדרכים שגרמה למותה של האצ'יקוג'י, ועוד אחד (Otorimonogatari) מחזיר לאור הזרקורים את סנגוקו נאדקו שגם לה יש קראש לא פתור על גיבורנו.

אם כבר אראראגי, הפעם אפשר להגיד שהוא נדחק מעט יותר הצידה. הוא עדיין גיבור הסדרה, אבל הוא מקבל זמן מסך מופחת משמעותית ובחלק מהארקים כמעט ואינו נוכח. לא שיש לי משהו נגדו – אבל אני דווקא אוהב את השינוי הזה. ההסתה הצידה של אראראגי מאפשרת לייצר אינטרקציות בין דמויות המשנה השונות שטרם ראינו אותן מתקשרות זו עם זו – כמו למשל האנקאווה וסנג'וגאהארה, שקשר ביניהן כבר נרמז בסדרות הקודמות אך טרם ראינו אותן יחדיו על רקע אותו המסך. ב Nekomonogatari: Shiro אפשר סופסוף לראות מהו טיב היחסים ביניהן, על הדרך גם לראות את נקודות המבט המעניינות שלהן האחת על השניה, ולשמוע תובנות משמעותיות שכנראה שלא היינו מקבלים לעולם דרך עיניו של אראראגי. דוגמה קצת יותר מינורית אך דיי משעשעת היא אינטרקציה בין שינובו, אונונוקי והאצ'יקוג'י, שלושת הלוליז המגבשות ברית של כמה דקות במהלך Onimonogatari.

בנוסף לאותן אינטרקציות, מתאפשרת גם התרכזות משמעותיות יותר בדמויות המשנה והכרה שלהן לעומק, הפעם שלא מתפקיד הקורבן אלא גם כמניע העיקרי של העלילה. אחת הדוגמאות המרתקות של העונה (אם כי לא של אחת הקורבנות מהעונות הקודמות, אלא של אחד הנבלים) היא דמותו של קאיקי, זה מקבל גם הוא סיפור בכיכובו. בתור נבל ב Nisemonogatari הרגשתי שקאיקי לא מיצה את עצמו כלל. העימות מולו נסגר בכמה דקות של איומים מצד אראראגי וסנג'וגאהארה ואותי זה ממש לא סיפק – אבל הפעם ללא ספק מגיע התיקון.

את סיפור הארק Koimonogatari אנו חווים דרך עיניו של הרמאי הגדול בעיר, שלאור בקשה מיוחדת שקיבל, הוא חוזר (יחד עם המנגינה הטובה ביותר בסדרה) כדי לרמות קורבן נוסף. מבצע שבתחילה נראה כפשוט במיוחד עבורו הולך ומסתבך, ולאורך כל הדרך אפשר להרגיש באיזשהי תחושת אי נוחות המלווה את קאיקי, עד שלבסוף מוסר הווילון המסתיר את הקונפליקט האישי עימו הוא מתמודד בעצמו ואת הקשר של אותו קונפליקט לקורבנו החדש. הדבר היחיד שקצת מאכזב אותי בסיפור הזה ושמעט משליך על הסדרה כולה, זה שבהיותו האחרון בתור הוא לא בדיוק משאיר את הסדרה עם איזשהו קליימקס משמעותי כמו שנרמז שיהיה לה (פרטים נוספים בפינת הספוילרים). אני כן חושב שנכון שהוא יסגור את הסדרה יותר מאשר שאר הסיפורים, כך שטענות על הסדר אין לי, אבל כן הרגשתי שחסר איזשהו אירוע "גדול" יותר שיסגור את העונה כולה.

ואם נחזור באמת לדבר רגע על העונה בכללתותה – כאשר כל כלי המשחק כבר על השולחן אין לה יותר צורך לבזבז את הזמן בהצגה של דמויות וסיפורי רקע חדשים (מלבד אלו שצריך), כך שעלילת ההווה מקבלת סופסוף את הזמן הראוי לה כדי להיות סבוכה ומלאת תפניות בכל ארק וארק. זה לא עניין של אקשן (שגם הוא לא חסר פה, וזה לחלוטין מבורך), אלא של אקטיביות מול פסיביות. בעונות הקודמות הרגשתי שלא נעשה הרבה מצד הגיבורים ושרוב הזמן הולך על הדיאלוגים השנונים שמהווים מעין "ריפוד" לעלילה עצמה, כאשר מה שמניע את אותה עלילה הם בעיקר הגילויים על מאורעות עבר והגזירה של הפתרונות דרכם. הפעם הבעיות איתם מתמודדים אראראגי והשאר הם בעיות של כאן ועכשיו, כאלו שזקוקות לפתרונות יצירתיים ומסוכנים – ובעיקר לפעולות נועזות.

זה לא שאופי הסדרה השתנה. Second Season עדיין שומרת לעצמה את הכתיבה ודרך ההצגה הייחודית שמאפיינת את סדרת מונוגאטארי וטוב שכך, הרי זה מה שמבליט אותה מיתר סדרות האנימה. הפעם היא פשוט לוקחת את אותה הנוסחה האהובה ומשדרגת אותה עם אלמנטים נוספים, שמאפשרים לה לקחת את הסיפורים שלה צעד אחד קדימה ולהיות מרתקים גם לולא היו מועברים בדרך המיוחדת הזו.

---

פינת הספוילרים

Nekomonogatari: Shiro (פרקים 1-5)

אם קראתם את הסקירה שלי על Nekomonogatari: Kuro אתם בוודאי יודעים שאני מאוד אוהב את הסיפורים שנוגעים בקשר שבין אראראגי להאנקאווה. אמנם כן רציתי קצת יותר בהירות לגבי איך שאראראגי רואה את הקשר הזה, אבל אני דווקא מאוד מרוצה שבסיפור המשלים הוא כמעט ולא היה נוכח כלל.

הייתי אומר שבפעם השלישית להתעסק בסיבות לסטרס של האנקאווה זה כבר מוגזם, אבל זהו ללא ספק סיום הולם לארק הדמות שלה, כאשר השם "Shiro" (לבן) מתייחס אל צידה האנושי ואל בעיית האישיות שגורמת לה לפתח את הסתמינים הללו כל פעם מחדש. אני לא נוהג לייחס חשיבות רבה מדי להבזקי הכתוביות על המסך (הרי זה כאב ראש שקשה לצאת ממנו), אבל אלו שבתחילת הפרק הראשון מציגות באופן נפלא את נושא הסיפור באמצעות השאלות "מי אני?" ו"מה אני?" על רקע שואב האבק שמנקה כל לכלוך ומשאיר את החדר נקי (או "לבן").

השאלות בדבר הזהות של האנקאווה נכנסות לאורך הפרקים בשלל רבדים – בהתייחס למצבה המשפחתי, בהתייחס לאהבתה לאראראגי ובהתייחס לאיך שהיא רואה את עצמה. לא תיארתי לעצמי שדווקא סנג'וגאהארה תהיה זו המסוגלת להניח את האצבע על שורש הבעיה, ועוד בדיון על הטעם (או יותר נכון חוסר טעם) של האנקאווה באוכל. כאשר האנקאווה מתחילה להבין שעליה לפעול לא לפי איך שמצפים ממנה כדי להיות "לבנה" ו"נקייה" כפי שהיא חושבת שארארגי רואה אותה, היא גם מוכנה לקבל את החלק ה"שחור" באישיותה ולבקש את עזרתה של האנקאווה השחורה במאבק נגד קאקו, הנמר המפלצתי שיצרה – הפעם לא כתוצאה מסטרס אלא כתוצאה מקנאה.

נורא אהבתי את כניסתו של אראראגי במאבק הסופי (ביחד עם החרב הארוכה שלשמחתי נראה שהיא כאן כדי להישאר) להצלתה של האנקאווה, שכעת כשהסכימה לקבל את קאקו ואת האנקאווה השחורה, החלקים ה"מלוכלכים" יותר באישיותה המשלימים אותה לכדי אדם שלם. כתוצאה מכך הצליחה גם לאזור את האומץ ולהתוודות באהבתה בפני אראראגי, אפילו כשידעה מראש מה תהיה התשובה ובידיעה שתהיה שלמה איתה. אני לא יכול להגיד שאני אוהב את המראה החדש של שיערה השחור-לבן של האנקאווה, אבל הוא בהחלט מבטא בצורה ויזואלית ומקסימה את המסע שעברה ואת הקבלה העצמית אליה הגיעה בסופו. אני לא יודע אם יש כוונה לתת להאנקאווה תפקיד גדול גם בהמשך הסיפור, אבל בהנחה שלא – זוהי ללא ספק נקודת סיום מוצלחת עבור דמותה.

Kabukimonogatari (פרקים 7-10)

נראה ששינובו לא צפתה ב Steins;Gate, אחרת הייתה יודעת שההצעה שלה לחזור לעבר היא מטופשת. ובכלל, מתי דמויות אנימה יבינו שלהתעסק עם הזמן זה משהו שתמיד נגמר רע?

כמובן, גם כאן ההצלה של האצ'יקוג'י יוצרת בלאגן שמפצל את רצף הזמן לשני קווים מקבילים (כנראה תאוריית המסע בזמן הפופולרית ביותר במדיום האנימה), ומכניסה את קו הזמן החדש בו תקועים אראראגי ושינובו למצב אפוקליפטי.

מאוד אהבתי את הדרך החכמה בה נקשרה הצלתה של האצ'יקוג'י עם סצנה קצרה וזניחה מ Bakemonogatari שעושה רושם שלולא הייתה מתרחשת הכל היה משתנה. בקו הזמן הזה אראראגי מת ושינובו קיבלה חזרה את כוחה, אלא שכל מה שרצתה זה למות בעצמה, מה שדיי מתבקש בהתחשב בהיכרות איתה מ Kizumonogatari.

מאוד אהבתי לראות את האצ'יקוג'י הבוגרת, לשמוע קצת מאושינו וכמובן לראות את אראראגי ושינובו מצוידים בשלל חרבות לקראת המאבק בקיס-שוט הבוגרת. זהו אמנם סיפור פחות רגשי ועמוק, אבל גם בו יש יותר מאשר המסר הפשוט של "עם הזמן לא מתעסקים" – שהרי מלכתחילה אראראגי לא שקל את האפשרות שהאצ'יקוג'י שלמה עם מצבה, כפי שנרמז משיחתו עם אונונוקי בתחילת הסיפור.

Otorimonogatari (פרקים 12-15)

כנראה הסיפור הגדול והמשמעותי של העונה. זה מפתיע כי מעולם לא חשבתי שסנגוקו תקבל תפקיד גדול כל כך. למען האמת היא מהדמויות הפחות חביבות עליי בסדרה, אבל סיפורה החדש והפיצוץ הרגשי שלה לקראת סופו מזכירים לי אלמנטים דומים (ואפילו מבחינה ויזואלית) שאהבתי בסרטי Heaven's Feel של Fate – אז זה כבר טוב.

מהלך הסיפור עצמו הוא לא בדיוק מהמרתקים העונה, אבל הטוויסט בסופו, ברגע בו מתברר שמה שהנחה את סנגוקו אלו קולות בראשה ותו לא, היה נהדר. סנגוקו רימתה את עצמה והפילה עצמה עמוק אל תוך הבור האפל הזה כי לא יכלה לסבול את מצבה ואת היחס שקיבלה מאנשים – יחס אותו היא יודעת שהיא קיבלה ביושר כאשר הכניסה עצמה שוב ושוב לעמדת הקורבן במקום לפתח עמוד שדרה.

מאוד אהבתי את הנקודה בה הסיפור הזה נגמר, בדיוק שהפכה סנגוקו לאלה בלתי מנוצחת והשאירה לאראראגי, שינובו וסנג'וגאהארה חודשים קצובים כדי לחיות, וגם זה בזכות התמרון החכם שסנג'וגאהארה הצליחה לבצע ברגע האחרון. קצת חששתי שלא נראה את הפתרון לכל המצב הבלתי אפשרי הזה העונה, אבל למזלי זה דווקא כן מגיע בהמשך עם Koimonogatari.

Onimonogatari (פרקים 17-20)

למען האמת קיוויתי שהסדרה תגיע לעסוק בסיפור המשרת הראשון של שינובו, אבל מעט התאכזבתי לגלות שזה מסתכם בפרק שכולו מצגת שקופיות עם קריינות. עם זאת, עוד סיפור בכיכובה של שינובו זה תמיד מבורך.

יותר מסיפור אודות בעיה על טבעית חדשה, על אף שזו קיימת בדמות החור השחור שרודף אחרי האצ'יקוג'י, מדובר בסיפור שמחבר את הקצוות רגע לפני זה שסוגר את העונה. אנחנו גם מקבלים את סיפור הרקע של שינובו, המתקשר לחותם שייעדה עבורה גאאן, ושנפל בסופו של דבר לידיה של סנגוקו, וגם מקבלים הסבר לשאלה היכן היה אראראגי בזמן מאורעות Nekomonogatari: Shiro (אם כי השאלה בדבר מה המשימה אותה קיבל אראראגי מגאאן עדיין נותרה ללא מענה).

מעבר לכך, זהו כמובן סיפור פרידה מהאצ'יקוג'י, לאחר שכבר נראה שסיימנו לחקור את דמותה ב Kabukimonogatari קודם לכן. לא ציפיתי שאי פעם ניפרד מהאצ'יקוג'י באופן סופי, אך אין ספק שזה הרגיש נכון והיה מרגש.

Koimonogatari (פרקים 21-26)

לא תיארתי לעצמי שאת הפתרון לבעיית סנגוקו נקבל דווקא דרך דמותו של קאיקי, אבל אוי כמה אני שמח שזה קרה. קאיקי ללא ספק היה זקוק לתיקון אחרי שלא הצליח לממש את הפוטנציאל שלו ב Nisemonogatari, והפעם הוא קיבל את ההזדמנות לכך.

מפגשו של קאיקי עם סנג'וגאהארה בתוספת התחפושות ומיץ התפוזים היה רגע מצחיק בטירוף, ובכלל כל שיחה של השניים במהלך הפרקים הללו לוותה בכזה מתח והומור שהיה פשוט נפלא לצפות בה. הסיפור כולו הוא בסימן יחסי האהבה-שנאה בין השניים, כפי שניתן לראות מהפתיח (המאוד יצירתי בעצמו) ומי היה מאמין שדווקא מערכת היחסים הזו היא שיכולה ללמד את סנגוקו את השיעור שהיה כה חסר לה.

מכיוון שהמשיכו להדגיש כבר מההתחלה כמה קל זה אמור להיות עבור קאיקי לעבוד על סנגוקו, היה ברור מאליו שזה לא מה שיקרה. אני לא יודע אם קאיקי בעצמו ציפה לאפשרות הזו, אבל ככל שהזמן עבר נראה היה שהוא מתייחס אל האירוע בצורה פחות קרה ויותר מעורבת רגשית, כנראה כי ככל שלמד על סנגוקו הוא הבין את הדמיון בינו לבינה.

בדומה לאהבתו הנכזבת שלו עצמו, גם לסנגוקו הייתה אהבה שכזו, אלא שבניגוד אליו נראה היה ששום דבר חוץ מאותה אהבה לא עניין אותה, כאילו היא רצתה להיות במקום הזה שאין לה שום דבר מלבד רגשותיה לאראראגי. קאיקי שהבין זאת הצליח למצוא עבורה סיבה לחיות, משהו שבאמת אהבה לעשות ושיכול להגדיר אותה בזכות עצמה – ציור מנגה. הייתי שמח שזה יבוסס מעט יותר (או שאולי היו רמזים לכך שסנגוקו אוהבת לצייר שפספסתי?), אבל אני מניח שכמו שסנגוקו הסתירה את תחביבה מהעולם, היא הסתירה זאת גם מהצופים. בסך הכל מאוד התחברתי למסר, אפילו עם ההקבלה של אותה אהבה תמימה למנגה לזו של תעוות הבצע של קאיקי, אז אני מאוד מרוצה מהדרך בה זה הסתיים – מלבד דבר אחד.

כפי שהזכרתי קודם לכן, כן קיוויתי למשהו קצת יותר "בומבסטי" מהסוף של הסדרה. בסופו של Otorimonogatari נראה היה שנרמז איזשהו קרב גדול בין הקאסט הראשי לסנגוקו האלה, אבל מתברר שזו הייתה רק מחשבה בה היא השתשעשעה סנגוקו – וזה קצת חבל. קשה לי אמנם לחשוב על כיצד היה אפשר לשלב קרב כזה, ויתכן שזה באמת היה פוגם בסיפורו של קאיקי שהסתיים נהדר – אך הוא פשוט פחות מרגיש כמו סיום המסכם את העונה כולה.

מה שכן הסיום עשה טוב, מעבר לסיכום סיפורם של קאיקי וסנגוקו, זה הכנה לקראת ההמשך. לאורך כל העונה הייתה דמותה של אושינו אוגי תעלומה לא ברורה – ונראה שאותה תעלומה היא זו שתקבל את הפוקוס בהמשך הדרך, כמו גם המסתורין מאחורי אושינו שנעלם וגאאן שאולי מתכננת משהו. אנו יודעים כעת שלאושינו מעולם לא הייתה אחיינית, כך שלא ברור מאיפה צצה אוגי, אבל נראה שהיא אחראית ללא מעט בעיות ושצריך לרדת לשורש העניין.

---

סיכום

נכון שזה לקח מעט זמן, אבל כעת אני מרגיש שהסדרה סופסוף הבשילה וגדלה עליי. נכון לעכשיו אני לא רוצה להמשיך רק מתוך הנאה פשוטה ותקווה לסיפורים מוצלחים כמו חלק מאלו שכבר נתקלתי בהם, אלא גם מתוך אכפתיות אמיתית כלפי הדמויות ורצון לדעת עוד על מה שעתיד לקרות איתן, כמו גם תשובות לשאלות מסתוריות נוספות שהועלו במהלך העונה. ללא ספק – היה שווה.