אחרי שסיימתי לסקור את סיפור הרקע של סדרת המונוגאטארי עם צפייה ב Kizumonogatari, אני שב להווה עם הסדרה שממשיכה ישירות מהיכן ש Bakemonogatari הסתיימה, וזה נכון לא רק לציר הזמן, אלא גם לטון, לצבעים, לקצב המהיר והמבלבל – ולעוד הרבה יותר מזה.

Nisemonogatari ממשיכה באותו קו פחות או יותר, עם דמויות חדשות ובעיות על טבעיות שתוקפות אותן, בעיות אותן גיבורנו אראראגי נדרש לתקן. הפעם ההתמקדות היא בשני סיפורים בלבד, הקשורים קשר הדוק גם האחד לשני וגם לאראראגי עצמו – שכן הם עוסקים בלא אחרות משתי אחיותיו הקטנות, קארן וטסוקיהי. נוכל בשם קאיקי מגיע לעיר ומתחיל לעשות כסף על חשבונם של הצעירים והתמימים, וכששתי האחיות רודפות הצדק הללו מחליטות לשים לזה סוף, הן נופלות בעצמן קורבן למזימתו. באותו הזמן אראראגי עצמו נמצא בסיטואציה לא סימפטית במיוחד, כאשר מסיבה לא ברורה מחליטה סנג'וגאהארה לכלוא אותו באזיקים בחדר חשוך ולא לאפשר לו לצאת.

מסיבות דומות לאלו שהזכרתי בנוגע ל Bakemonogatari, היה לי קצת קשה להשלים את הסדרה הזו. כן הצלחתי מעט להתרגל לסגנון, אבל Nisemonogatari לוקחת את אותו סגנון מוזר שלה רחוק אפילו יותר. מכיוון שהסדרה הזו מכילה שני סיפורים בלבד, ועל אף שהיא קצרה יותר ואורכה רק 11 פרקים, ציפיתי שיהיה מקום למעט יותר נפח עלילתי ולהעמקה בתחומי המסתורין – הרי מדובר ביותר פרקים עבור כל סיפור, אבל לא נראה שזה באמת משנה. את זמן המסך הנוסף משקיעה Nisemonogatari בסצנות היומיום והדיאלוגים ההזויים שלה, ובמקום לקדם את העלילה אנו עוקבים אחר אראראגי המנצל הזדמנויות לקפוץ על האצ'יקוג'י מאחור, מנהל שיחות סוטות עם קאנבארו ועוד שלל איטראקציות הזויות עם הדמויות השונות שיכולות לקרות רק ביקום המונוגטארי המשונה הזה.

דווקא הרגשתי שפוטנציאל עלילתי גדול יותר כן היה כאן, ושדמותו של קאיקי (שנעימת הנושא שלו אגב היא אחת האהובות עליי מהסדרה עד כה) יכולה לשמש כנבל שיפלפל מעט את העניינים (ולמעשה, הוא אינו היחיד שנתן רושם התחלתי שכזה), אבל… קשה להגיד שזה קורה. כשכל סיפור מגיע לעסוק בבעיות עצמן המונחות על הכף, אלו שעל אראראגי לפתור, זה מסתכם בפרק וחצי האחרונים של ובצורה מזורזת לחלוטין. מסיבה זו, ומכיוון שרוב הדמויות שאהבתי לא מקבלות פוקוס גדול כאן (אפילו סנג'וגאהארה, שבתחילה נדמה שיהיה לה תפקיד רציני יותר), זו ללא ספק סדרת המונוגטארי החלשה ביותר שצפיתי בה נכון לעכשיו – אבל גם לה לא חסר מעלות.

המעלה הראשונה והבולטת ביותר היא דמותה של שינובו, שזו דווקא כן מקבלת פוקוס גדול יותר – ייחלתי לזה בעבר ולגמרי קיבלתי את זה עכשיו. מערכת היחסים בין אראראגי לשינובו היא מיוחדת במינה. מדובר ביחסי אהבה-שנאה המלווים בלא מעט משקעים (ורק בשביל להבין לעומק את טיב היחסים הללו, שווה היה לצפות ב Kizumonogatari קודם לכן), ובכל זאת הם עובדים יחד, חיים יחד, תלויים זה בזו ומתנהלים כשותפים הסומכים זה על זו גם במצבים הקשים ביותר. אני אוהב את העקיצות ההדדיות ואת הדרך בה הערפדית הכלואה בגוף של ילדה קטנה מצליחה עדיין לשמור על טון הדיבור מעורר האימה שלה, ותוך כדי אפילו מצליחה להיות ממש חמודה.

גם בכל הנוגע לאקשן, כשהוא סופסוף מגיע – יש כאן עליית מדרגה משמעותית מ Bakemonogatari ללא ספק. בין כל כך הרבה פרקים גדושים בדיאלוגים ובכל דבר שהוא לא מכות, מדהים לראות איך במחי סצנה משנה הסדרה את עורה והופכת ברוטאלית ומדממת באופן שפשוט אי אפשר להישאר אדיש אליו. לא שזה תמיד הגיוני מי יודע מה, בעיקר כשמדובר בדמויות כמו אחיותיו של אראראגי, שהן לא ערפדיות ואפילו לא חצי – אבל ניחא, זו סדרה שמראש קשה לתחום אותה בתוך גבולות כלשהן.

ואם כבר גבולות – הגבולות האמיתיים שנשברים כאן הם באותן סצנות היומיום הכביכול שגרתיות, המתפתחות למקומות שאני לא חושב ששום סדרה אחרת מסוגלת להגיע אליהם, בעיקר בקונטציות המיניות. נכון שלא חסרות סדרות אנימה שלא לוקחות את עצמן ברצינות ומגזימות באופן מכוון, אבל אני לא חושב שנתקלתי אי פעם באנימה שמסוגלת לקחת אקט יומיומי פשוט כמו צחצוח שיניים ולעשות ממנו… את מה שזה לא היה.

אני אבין את כל מי שזה לא ידבר אליו, שיראה בסדרה הזאת כמטרידה, פסיכית או סתם יחליט שזה לא ממש בשבילו – אבל לא אני. זו לחלוטין לא המסקנה שלי. דווקא בגלל שהיא כזו, דווקא בגלל שהיא שונה מאחרות, ודווקא בגלל שהיא שוברת את כל הכללים ויוצאת מהתחומים שבין "כתיבה טובה" ו"כתיבה לא טובה", ופשוט מציגה יצירתיות בלתי מתפשרת ובלי לדפוק חשבון לאף אחד – דווקא בגלל זה אני כל כך אוהב אותה. זה לא מה שאני מחפש בדרך כלל בסדרות האנימה שלי, אבל זה כן מה שעושה את מונוגאטארי בשבילי למה שהיא וגורם לי לרצות לראות ממנה עוד ועוד, לטוב ולרע.

---

סיכום