Bokutachi wa Benkyou ga Dekinai

הדמויות של האנימה הזאת אמנם לא צריכות להתמודד עם הקשיים של הלמידה מרחוק בצל הקורונה, אך נראה שגם בשבילן הלימודים הם לא משימה פשוטה.


מכיוון שעל העונה הראשונה של האנימה יצא לי לכתוב רק בקצרה בסיכום השנה, ומכיוון שהעונה השניה שסיימתי בימים האחרונים היא קצת יותר מאותו הדבר (רק עם סוף קצת שנוי במחלוקת, נגיע לזה) – החלטתי שזו הזדמנות טובה לכתוב סקירה מאוחדת על שתי העונות יחדיו.

Bokutachi wa Benkyou ga Dekinai (או בקיצור BokuBen, ובעברית "אנחנו לא מסוגלים ללמוד") עוקבת אחר יואיגה נאריוקי, תלמיד תיכון ללא כישרון מיוחד, אך עם המון מוטיבציה ויכולת השקעה והתמדה בלימודיו, המצליחה להביא לו הישגים נאים. נאריוקי בא מבית שמצבו הכלכלי לא מזהיר, לכן שואף לקבל מלגה שתאפשר לו להתקבל ללימודים גבוהים ולבסוף להגיע למקצוע בו הוא יוכל לעזור לכלכל את משפחתו בכבוד. מנהל בית הספר מסכים לבקשתו של נאריוקי לאותה מלגה נחשקת, אך בתנאי אחד: נאריוקי מחויב לעזור לשתי הכוכבות המוכשרות של בית הספר להתקבל גם הן אל מוסד הלימודים בו הן חושקות ובתחום המעניין אותן.

זו נשמעת כמו משימה מיותרת, שהרי מדובר בתלמידות בעלות הציונים הגבוהים בבית הספר כולו. פורוהאשי פומינו היא עילוי בתחום הספרות והאומנות ואוגאטה ריזו היא גאון מתמטי – אלא ששתיהן מעוניינות ללמוד מקצוע הפוך לגמרי מזה בו הן כה מוכשרות, ואף אחד לא ישכנע אותן אחרת. פומינו מתעקשת להתקבל ללימודי מדעים מדויקים, בהם היא פשוט לא מוצאת את הידיים והרגליים, ואילו ריזו מעוניינת במקצוע הומני בעוד ראשה מתוכנת לעבוד אך ורק עם מספרים ונוסחאות. אל כל התסבוכת הזאת נופלת גם טאקמוטו אורוקה, כוכבת מועדון השחיה וחברת הילדות חסרת הישע של נאריוקי, שמתקשה בלימודי אנגלית ובעצם בכל דבר שהוא לא ספורט.

נאריוקי עושה כמיטב יכולתו כדי לצלוח את המשימה הבלתי אפשרית הזו, ודרך השיעורים הפרטיים שהוא מעביר, המחברות שהוא מסדר עבורן והמבחנים שהוא בודק – הוא גם מתחיל להתחבר אל שלושת הבנות החמודות הללו, אלו מצידן מפתחות רגשות עבורו גם הן. הקומדיה הרומנטית הזאת הופכת מהר מאוד להארם שמעלליו מתרחבים גם אל מעבר לספסל הלימודים – והסיטואציות אליהן נקלעים נאריוקי וחברותיו החדשות הן מביכות, מבלבלות ופשוט קורעות מצחוק.

אם כבר יצא לכם לקרוא סקירות שלי בעבר על סדרות מהז'אנר, אתם כנראה יודעים שאני לא בדיוק מאלה שסולדים ממנו ומהרעיונות הממוחזרים (ולהעיתים דיי זולים) שלו. אני כן חושב שיש סיבות מוצדקות לכך שהנוסחה הזו כה פופולרית לאורך שנים, אך גם אם נשים בפרופורציות את האיכות הממוצעת של יצירות ההארם השונות – אפילו עבור מי שכבר מאס בסדרות כאלו, אני מוכרח להגיד ש BokuBen היא פשוט קומדיה רומנטית מוצלחת ששווה את הניסיון.

על אף האימוץ של כמה קלישאות קומיות שאופיניות לז'אנר, החוזקה של הסדרה היא העובדה שהיא פשוט כתובה טוב. לא תמצאו פה הרבה מאוד אצ'י (לא שאין בכלל, אבל זה לא משחק תפקיד מרכזי) או בדיחות מלוכלכות, אלא בדיחות הבנויות על היחסים המתהווים בין הדמויות ועל האופי שלהן. הסדרה היא אפיזודית, וכל פרק מכניס את הדמויות לתוך סיטואציה חדשה ושונה, לרוב שקשורה ללימודים ולעיתים גם לא, וזו מתפתחת ומסתבכת בעיקר בגלל הרצון למנוע אי-הבנות מביכות. התוצאה כמובן, היא הגעה לאי-הבנות גדולות ומביכות אפילו יותר ולשיא קומי כאשר כל הסיטואציה מתפוצצת בסופו של הפרק.

הסיבה שזה כל כך מצליח היא הניצוח על נבחרת הדמויות שלכל אחת מהן אופי ייחודי ושונה, וכמו כן מערכת יחסים שונה ומיוחדת עם נאריוקי. ההארם החדש שנוצר, מכריח את אורוקה למשל להתמודד עם העובדה שהיא כבר שנים מאוהבת בנאריוקי בסתר. ריזו מצידה, שלא בדיוק מבינה רגשות, לא באמת יודעת מה היא מרגישה כלפיו, אך גם לא מפחדת להגיד כל דבר שעולה בראשה באופן ישיר מבלי להבין את כובד משקלו. פומינו היא כנראה היותר אינטליגנטית מבחינה חברתית בחבורה, וזו שמה לב לרגשותיהן של חברותיה כלפי נאריוקי ומנסה לעזור, אך בו זמנית לא שמה לב שהיא מדחיקה את רגשותיה האישיים שלה. ומעל כולן, מלכת האי-הבנות שנכנסת להארם הזה בעל כורחה ובידיעה שזה לא הולם בכלל – זו המורה הצעירה קיריסו-סנסיי, המנסה כל הזמן לשמור על סמכותיות ודיסטנס בינה ובין התלמידים, ואיכשהו מוצאת את עצמה מובכת שוב ושוב אל מול נאריוקי שנחלץ לעזרתה.

בין סיטואציה הזויה אחת לשניה, העלילה גם מתקדמת פה ושם, אם כי לרוב היא נותרת במקומה. הדמויות לומדות להכיר יותר ויותר זה את זה וגם סיפורים אישיים נחשפים, אך רוב הפוקוס נותר בסיטואציות היומיומיות המשעשעות – וזה בסדר. גם במעט הזמן שהסדרה כן לוקחת את עצמה ברצינות, היא בכל זאת מצליחה להעביר מסרים אופטימיים ומעודדת להשקעה ולהישגים גם כשזה נראה בלתי אפשרי. אם הייתה נותנת לזה פוקוס רציני יותר, זה אולי היה מרגיש דרמטי מדי ולא כל כך מתאים. החצי השני של העונה השניה למשל, הרגיש מעט קרוב לזה, אך מכיוון שהסדרה התקרבה אל סיומה זה לא הרגיש לא במקום, אלא כמשהו הכרחי כדי לסגור את הקצוות הפתוחים – וגם אז לא היו פשרות בצד הקומי.

ואם כבר נגענו באותם פרקים אחרונים, אני מוכרח להודות שנכנסתי לעונה השניה עם חששות כבדים. שמעתי שהסיום פילרי, אפילו שמעתי שהעונה כולה פילרית ולא קשורה לעלילות המנגה, אז חששתי שהקסם לא ישמר. עד סיום הפרק האחרון, לא הרגשתי שום שינוי משמעותי בטון, באיכות הכתיבה ובאמת שנהניתי לא פחות מבעונה הראשונה. בתהייה על מקור התלונות הלכתי לבדוק במנגה ונראה שתחושותיי היו סך הכל נכונות – העונה אינה פילרית (כמעט) בכלל. ישנה סצנה אחרי שיר הסיום בפרק האחרון, הסוגרת את העלילה בצורה שונה מבמנגה שעודנה ממשיכה (וזו צפויה להסתיים בקרוב ולהכיל גם כך כמה סיומים שונים, אחד עבור כל דמות) – ולכן כן מדובר בסיום מקורי, אם אפשר לקרוא לזה כך.

אותו סיום מקורי הוא כזה שכנראה יהיה בעייתי לחזור ממנו, וגם נראה שגם אין כוונה לחזור – אז אני מבין בסך הכל את מי שהתאכזב. הסיום כן נותן מענה לשאלות העלילה, אבל מרגיש שמדלג על תהליכים שהיו אמורים להביא לשיא את הצד הרומנטי והמאוד משמעותי של הסיפור. עם זאת, קשה לי להגיד שנפגמה ההנאה שלי מהסדרה בגלל זה. מלבד אותה סצנה קצרצרה (וכנראה כמה סצנות קטנות שהכינו את הצופים לקראתה) אין באמת שינויים משמעותיים מהמנגה, וכל פרקי הפסטיבל הבית ספרי האחרונים הם לגמרי חלק מהעלילה המקורית – כך שנהניתי מהם בדיוק כפי שהייתי נהנה לו הסדרה הייתה פשוט ממשיכה לעונה נוספת.

אני בכל זאת ארצה לקרוא מתישהו את המנגה, ולו בגלל העובדה שהאנימה הסתיימה בטרם הספיקה לכסות כמות דיי משמעותית של חומר, בין אם בגלל שעוד לא הגיעה אליו ובין אם בגלל שפשוט דילגה על צ'אפטרים שלמים. אני כן מוכרח להודות שלו ידעתי מראש שזה יהיה המצב, יתכן והייתי מוותר על האנימה וקורא מראש רק את המנגה, כי עם כמה שאני אוהב אותה – אין כאן הרבה ערך מוסף. האנימציה של סטודיו Arvo Animation היא מאוד בינונית, המוזיקה סך הכל נחמדה אבל לא משהו שתזכרו, וכל השאר הוא פחות או יותר מה שמצופה מעיבוד אחד-לאחד של פאנלים מהמנגה. עיצובי הדמויות המעולים של המקור כן נשמרים ומעניקים לאנימה את הסטייל שלה המבליט אותה לעומת סדרות בית ספר גנריות וממוצעות, אבל אם להיות פייר, הסיבות היחידות לצפות בגרסה המונפשת הן הצבעים והדיבוב. אני לא אומר שלו לא סיבות מספיק טובות חלילה, הרי חיכיתי גם אני לגרסת האנימה בידיעה שהיא כנראה לא תוסיף יותר מדי – אבל אם בכל מקרה הקריאה של המנגה היא נדרשת, יתכן שזה מיותר לעבור דרך שתי הגרסאות. לשיקולכם.


סיכום

מלבד הדרך המאכזבת בה הסתיימה הסדרה, מדובר ביצירה שאני שמח שיצא לי לחוות אותה. מדובר לדעתי באחת הקומדיות היותר מוצלחות של השנים האחרונות, ובאמת שנהניתי וצחקתי בכל פרק ופרק. בין אם זה יהיה דרך האנימה ובין אם דרך המנגה – עבור כל מי שמחפש משהו קליל והומוריסטי לצפות בו, אני בהחלט חושב ש BokuBen זו המלצה בטוחה, כזו שתצליח לפחות להעלות חיוך גם אצל הצופים הסקפטיים והאדישים ביותר.

מה עבד:

  • קומדיה כתובה היטב שיודעת לנצל את מיטב הדמויות שלה ולייצר סיטואציות מביכות והזויות במיוחד.
  • קאסט דמויות מצוין, בו לכל דמות נשמר האופי היחודי שלה ודרך האינטרקציה שלה עם נאריוקי.
  • מצליחה בין השורות להעביר מסרים אופטימיים ומשכנעים, מבלי לקחת את עצמה יותר מדי ברצינות ולשבור את האופי הקומי שלה.
  • עיצובי דמויות מעולים המבליטים אותה מהיצירות הגנריות יותר של הז'אנר והמדיום בכלל.

מה פחות עבד:

  • סיום מאכזב הלא מאפשר לסדרה להגיע אל שיא עלילתי ומוותר על כמות תוכן יחסית גדולה מהמנגה המקורית.
  • איכות אנימציה דיי בינונית.
  • לא מציעה הרבה ערך מוסף לעומת המקור, ובכך הופכת למעט מיותרת עבור מי שקרא או מתכוון לקרוא את המנגה.
grades4_8

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s