קל לזהות סיפור טוב כאשר נקודת המוצא שלו היא מבט על תחתוניה של אחת הדמויות.

נכון, טרילוגיית הסרטים Kizumonogatari אמנם נפתחת במבט חטוף ולא הכי ברור על אירוע שמתרחש בערך באמצע הסרט הראשון שלה, אבל מיד לאחר מכן היא חוזרת אל נקודת ההתחלה שאיתה נפתחה גם Bakemonogatari – אותו מפגש גורלי ומכונן בין תלמיד התיכון אראראגי קויומי לידידתו החדשה והטובה, האנקאווה טסובאסה, מפגש שישנה את חייו לעד.

ובכלל, אותם הבזקים מהירים ולא ברורים המוצגים בתחילת אותו פרק ראשון של Bakemonogatari הם למעשה תמצית העלילה של טרילוגיית הסרטים הזו, אשר באה לספר לנו סופסוף מה לעזאזל קרה שם ואיך הכל התחיל. אז כן, Kizumonogatari היא פריקוול, ומתרחשת ראשונה על הרצף הכרונולוגי של סדרות מונוגאטארי. טכנית, היא גם סיפור העומד בפני עצמו וניתן להנות ממנה גם בלי שום קשר אל השאר, אך זה פחות מומלץ. לא אכנס יותר מדי לנושא של "מתי בעצם צריך לצפות בטרילוגיה הזו?", שכן זהו דיון שלם בפני עצמו (עליו אולי אכתוב בעתיד, כאשר אסיים לצפות בסדרת מונוגאטארי כולה), אך כהמלצת היוצר החלטתי לצפות בה כעת, לאחר סיום סדרת האנימה הראשונה. לכן, הסקירה הזו הולכת כן לכלול ספוילרים ל Bakemonogatari (וזו האזהרה הראשונה והאחרונה בנושא), ולשאר הסדרות לא אוכל להתייחס כרגע.

אבל על מה זה בעצם? ובכן, Kizumonogatari, או בתרגום מילולי "סיפור הצלקת", יכול להיות שקיבלה את שמה בגלל האופי המדמם והברוטאלי בו הוא מציגה איברים כרותים שמתעופפים לכל עבר, אך לתפיסתי מדובר בכוונה ישירה ופשוטה יותר – הסיפור על כיצד קיבל אראראגי את צלקת סימני השיניים על צווארו, זו המעניקה לו את כוחותיו כ(כמעט)ערפד.

יום בהיר אחד פוגש אראראגי המתבודד את האנקוואה (ואת התחתונים של האנקאווה), זו מתרגשת להיכנס למעגל החברים החדש שהיא הרגע פתחה בשבילו, ובו זמנית מספרת לו על שמועה שתפסה את אוזניה – שמועה על ערפדית בלונדינית ויפהפיה שמסתובבת בעיר וגובה קורבנות. אראראגי סקפטי לגבי העניין, אך לא עובר זמן רב עד שהוא פוגש באותה ערפדית בעצמו, אלא שזו לא בדיוק הצורה בה הייתם מצפים שיתקל בה. אותה ערפדית העונה לשם "Kiss-shot Acerola-orion Heart-under-blade" (או בקיצור, קיס-שוט) שרויה על הרצפה של תחנת רכבת נטושה, כאשר הגפיים שלה כרותים ונראה שהיא מדממת למוות. בהחלטה תמוהה משהו מחליט אראראגי שעליו לעזור לחסרת הישע הזו, ותורם את צאוורו למציצת הדם שתציל את חייה. כאשר מתעורר אראראגי הוא מגלה שהפך לערפד גם הוא, ושקיס-שוט אכן מצליחה לשרוד, אך בקושי. גופה הופך לזה של ילדה קטנה וכוחותיה כמעט ואינם. קיס-שוט מספרת לאראראגי שעל מנת לחזור למצבה המקורי עליה להשיב את חלקי גופה החסרים שנלקחו ממנה על ידי ציידי ערפדים, אך מכיוון שאין לה כעת את היכולת להילחם בהם בעצמה, היא זקוקה לעזרתו – ובתמורה, תשיב אותו להיות אדם רגיל.

אחרי כאב הראש וכמויות הטקסטים והתמונות המוזרות שנזרקו לכיוון העיניים שלי ב Bakemonogatari, קצת הוקל לי לגלות שהטרילוגיה הנוכחית היא מעט יותר קלה לעיכול (טוב, חוץ מהרגעים בהם יש מעיים מעופפים על המסך, אבל אני לא מתכוון קלה לעיכול מהבחינה הזאת). Kizumonogatari היא פחות מהירה, פחות מבלבלת והרבה יותר ממוקדת בסיפור אותו היא רוצה להעביר – סיפור שהוא אגב, בסקאלה רצינית הרבה יותר מאלו שהסדרה הציגה עד עכשיו. נכון שדרך ההצגה של הסדרה הייתה גם המאפיין המיוחד ביותר שלה, אך לא הייתי אומר שהסרטים מוותרים על כך לגמרי או עושים איזשהי פשרה בנושא. הבימוי המופתי עדיין קיים, כולל זוויות צילום מהפנטות, פריימים המתחלפים בצורה משונה עם כתוביות, תמונות ותנועות שונות ומשונות, אך כל זה מרגיש שנעשה יותר בטוב טעם כדי לנצל זאת לטובת הסצנה, ופחות כדי לבלבל וסתם להתחכם ולזרוק על הצופה כמויות של מידע שהוא גם כך לא מסוגל לקלוט בפחות משניה.

בנוסף, הסיפור כאמור הוא מאוד ממוקד. זו לא סדרה אפיזודית בה כל שניים-שלושה פרקים מוצגת דמות חדשה עם בעיה משלה שצריך לפתור, אלא שלושה סרטים המהווים מקשה אחת וסיפור שלם שעוסק באותן הדמויות. הסרטים מחולקים בצורה כזו שהם מהווים את האקט הראשון, השני והשלישי של העלילה, כך שלאחר הצפייה בת השעה בסרט הראשון (השלישי הוא היחיד שנמשך מעבר לכך ומגיע לאורך של כשעה וחצי), ברור לגמרי מי הם השחקנים על לוח המשחק, מה מטרותיהם וכיצד הם מתכוונים לפעול.

ואכן, פעולה היא שם המשחק, והמאפיין החדש שנכנס לתמונה. את האמת, הדבר האחרון שציפיתי מ Kizumonogatari זה להיות סיפור כל כך מלא באקשן וקרבות מטורפים שכאלה. נשים רגע את הברוטאליות וכמויות הדם הבלתי נתפסות בצד, גם ל Bakemonogatari היו הרי כמה רגעים דיי מדממים בעצמה, אבל אותו סיפור שהיה עד עכשיו רובו על טהרת הדיאלוגים הפך בין רגע לסרט ערפדים רבוי התרחשויות, עם כמה מסצנות הקרב היותר מרשימות וחסרות המעצורים שנראו במדיום האנימה.

הקרבות הנ"ל הן גם הנקודות בהן עבודת האנימציה זורחת יותר מכל, ועושה רושם שהאנימטורים קיבלו חופש מלא לעשות כל מה שעולה על רוחם עם הדמויות – החל מפרופורציות מוגזמות, קווי מתאר סקצ'יים וסגנונות ציור המתחלפים בהתאם לאופי התנועה שרוצים להציג.

וזה לא רק בסצנות הקרב – היופי הויזואלי של Kizumonogatari הוא בהחלט יוצא דופן. הסרט כולו צבוע בפלטת צבעים חמים וגוונים שונים של אדום, המדגישים עוד יותר את התמה בה הוא עוסק. המודלים של הדמויות הם מפורטים ויפים יותר, אך בעיקר משוחררים ומרגישים חיים יותר מבעבר והרקעים גם הם עברו שדרוג רציני.

אם כבר נגענו הרקעים, ארצה להתעכב על זה רגע. השינוי אכן היה משמעותי, אך גם כזה שהיה לי קשה להחליט בהתחלה אם הוא מבורך או לא – הרי Bakemonogatari התהדרה דווקא ברקעים ווקטוריים שטוחים חסרי פרטים לחלוטין, וזה מה שנתן לה את האופי הויזואלי הכה "שאפטי" שלה, אך נראה שדאגתי לשווא. השימוש במודלים תלת ממדיים אמנם נראה לפעמים מעט בולט מדי ליד הדמויות הדו ממדיות, אך המודלים שהוכנו מייצרים לא רק פירוט רב יותר ואפשרות למשחקי תאורה יפהפיים, אלא הם גם שומרים על אותו אופי מיוחד ו"שאפטי" של המקור באמצעות הצורות הגיאומטריות המיוחדות והסטייל שהן מכניסות לכל סצנה וסצנה. אם ניקח לדוגמה את סצנת המפגש של אראראגי וקיס-שוט עם אושינו, זו מתרחשת בתוך מעין אודיטוריום גדול וחשוך, בו יושב אושינו לבדו כאשר קרני האור מאירות עליו מהחלון ומציגות אותו ככוכב אליו תשומת הלב צריכה להיות מופנית. ולא רק האודיטוריום ההוא, כל הרקעים כאן הם גדולים מאוד ומרשימים מאוד. הם נותנים תחושה של עולם גדול ורחב שבו באמת יש מקום לכל האקשן והבלאגן הזה לתרחש ולהתפרש ללא גבולות. דבר אחד עדיין לא ממש סודר, וזה שהעולם הגדול הזה הוא עדיין ריק מאדם – אך בשלב זה אני מבין שניתן להניח שמדובר בהחלטה אומנותית מכוונת של סטודיו Shaft ופחות בעצלנות או בחוסר תקציב.

ועד כאן על אופן ההצגה של סדרת מונוגאטארי, הרי על זה אפשר עוד להמשיך ולהרעיף שבחים עד מחר, אך מה שגם לי לאהוב את Kizumonogatari הרבה יותר מאת Bakemonogatari הוא העובדה שהפעם יש כאן הרבה יותר מזה.

יש עוד דיי והותר זמן בכל הסדרות והסרטים שכבר יצאו כדי לשכנע אותי שיש כאן קצת יותר מאשר תצוגה אומנותית מרשימה, ושלא סתם הפרנצ'ייז הזה זכה לפופולריות ולמקומו המכובד בתעשיית האנימה.

זה מה שרשמתי בסוף הסקירה על הסדרה, והיום אני יכול להגיד – אני לגמרי משוכנע. הסיפור של Kizumonogatari הוא לא סתם עוד סיפור פשטני שעטוף בעטיפה יפה של ויזואלים ודיאלוגים שנונים, אלא אחד שכולל רבדים נוספים וחוקר לעומק יותר את הדמויות שלו. אראראגי של הסדרה היה נער קצת חרמן שאוהב לעזור לאחרים, אבל אראראגי של הסרטים הוא נער מתבודד (ועדיין חרמן) שבעזרת האנקאווה לומד גם לעזור לעצמו. אלו סרטים על ערפדים, אבל סרטים שבראש הוא בראשונה הם סרטים על אנושיות.

אראראגי שהפך לערפד רוצה לחזור להיות אנושי, אלא שככל שהסיפור מתקדם הוא הופך קרוב יותר ויותר אל הצד הערפדי החדש שלו. בו זמנית, החיבור ההולך וגובר שלו עם האנקאווה, ממנו הוא מנסה לברוח, הוא זה המחזיק אותו כבן אדם ומונע ממנו להתנתק לחלוטין מאותו צד אנושי אותו הוא מחפש. אותו חיבור, המתבטא גם בתור חיבור חברי וגם בתור משיכה מינית (אפורופו סצנת התחתונים ומשמעותה לסיפור, זו גם רחוקה מלהיות הסצנה היחידה בעלת קונוטציה שכזו), הוא שמעלה שאלות כמו "האם אותם חיבורים בין אנשים הם אלה שמגדירים אותנו כבני אדם?", "האם ארארגי אי פעם הרגיש אנושי לפני שפגש בהאנקאווה?", ו"האם במשך כל הזמן הזה הוא רודף אחר משהו שכבר קיים מתחת לאפו?".

הסוף הוא כבר פחות או יותר ידוע מראש למי שצפה ב Bakemonogatari, כך שמפתיע הוא לא, אך הוא אכן מצליח לסגור את כל הקצוות בצורה מספקת. מכיוון שאנחנו כבר יודעים שאראראגי לא חוזר להיות אנושי לגמרי, אפשר להבין שסוף לגמרי שמח זה לא, אך הוא כן כזה המשלים את מסעם הנוכחי של כל אחת מהדמויות ונותן להן להגיע לפתרון כלשהו (לאו דווקא זה שהן רצו) עבור הבעיות שהטרידו אותן בתחילת הסיפור. אם יש נקודת עלילה אחת שהייתי מלין עליה מהסתכלות כוללת על Bakemonogatari ו Kizumonogatari כיצירה אחת – זה שכעת זה נראה אפילו הזוי יותר שאראראגי לא ידע שהאנקאווה מאוהבת בו (ונשים בצד את זה שהוא בכלל נכנס לזוגיות עם מישהי אחרת ולא קשורה, כי קשה להאשים מישהו שבוחר בסנג'וגאהארה). גיבורי אנימה חסרי מודעות זה לא דבר חדש, אבל זו כבר באמת רמה אחרת.

---

פינת הספוילרים

נמנעתי מלהזכיר זאת רק למקרה שמישהו שצופה בסרט איכשהו לא יצליח להבחין, אך גם גורלה של קיס-שוט ידוע מראש אם שמים לב לדמיון הברור מאליו שלה לדמותה של שינובו – הלא הן אחת. גם מבחינה עלילתית זה דיי מובן מאליו שקיס-שוט היא שינובו, אך מעניין לראות את הבדלי ההתנהגות בין השתיים. אני לא יודע אם היא פשוט השתנתה, אם ההתנהגות שלה במהלך הסרטים היא סוג של הצגה, או שב Bakemonogatari היא פשוט העדיפה להיות שקטה ולשבת בצד – אך אני חייב לציין שהיה דיי מדהים לראות את הצדדים הללו של הדמות שלא הכרתי. בסקירה על הסדרה כתבתי שאני רוצה לשמוע על הסיפור שלה ושל אראראגי, אז אני מניח שקיבלתי את מה שביקשתי, אך עדיין לא התרציתי לחלוטין. אחרי תפקיד כה משמעותי וגורל כה אכזר עבור הערפדית שרק רצתה למות, אך הפחד שלה מנע ממנה זאת והוביל אותה להיות כלואה בגוף של ילדה לצידו של הבחור שהציל אותה – אני בהחלט מקווה שהיא תשחק גם תפקיד בסיפורי ההמשך ולא תמשיך לשבת בצד ולשתוק. בהתחשב בכמות הפנארטס והאהדה שראיתי שיש לשינובו בקהילה, אני מניח שיש לי למה לצפות, אז אני אופטימי.

ואם נחזור רגע לסיפור על האנושיות של אראראגי – אני חושב שהצורה המדורגת בה זה נבנה במהלך הסרטים (בעיקר בסרט השני) היא נפלאה. כדי לחזור להיות אנושי הוא נלחם בשלושה אויבים: הראשון התייחס למשימתו כעבודה, השני עשה זאת מתוך שנאה אישית לערפדים, והשלישי, שהיה אנושי בעצמו, התייחס אל הקרב בתור שליחות ולא פחות. המניעים כל הזמן עלו שלב, וכך גם האמצעים בהם אראראגי היה צריך להשתמש, שמשכו אותו יותר ויותר אל הצד הערפדי שלו. בקרב הראשון הוא הסתמך על יכולותו החדשה להתרפא במהירות ולאחר שניצח חס על אויבו, בקרב השני הוא השתמש באותה יכולת כדי להציל את האנקאווה וכמעט והרג את את האויב, ובקרב השלישי הוא כבר איבד שליטה לחלוטין, צלב את האויב שלו והפך למשהו ש…אנושי כבר אי אפשר לקרוא לו.

בנקודת האל-חזור הזו מסתיים הסרט השני ואנחנו מגיעים אל המערכה האחרונה, אז אראראגי נתקל בטבעה האמיתי של קיס-שוט (כמה תמים צריך להיות כדי לא לעשות את האחד ועוד אחד הזה ולהבין שאם היא ערפדית היא כנראה לא ניזונה מבננות?) ומבין שבזמן שהוא חתר לחזור להיות אנושי, שיתוף הפעולה שלו איתה הפך אותו למה שהוא מכנה "אויב האנושות".

כל הזמן הזה כאמור האנקאווה הייתה זו שמנעה ממנו ליפול לגמרי אל הצד הערפדי שלו, וזו גם מי שמצילה אותו ברגע השפל הזה ומכווינה אותו למה שעליו לעשות כעת – לעצור את קיס-שוט. עד אותה נקודה לא היה חסר שימוש במיניות של האנקאווה (שבחיי, לא זכרתי שבסדרה היו לה ציצים עד כדי כך גדולים) כמוטיב להצגת האנושיות של אראראגי, כולל התחתונים שהוא ראה ואף קיבל ממנה לפני הקרב השלישי (הוא בכלל החזיר את זה? כי ממה שנראה הוא באמת שמר אותם לעצמו הנוכל), אבל מה שקרה בסצנה שלפני המאבק הסופי מול קיס-שוט… קשה לי אפילו להחליט מה אני חושב על זה.

אפשר להגיד שזה מיותר, אפשר להגיד שזה הלך רחוק מידי, שזו הטרדה שפלה אפילו מצידו, אפשר גם להגיד שיכלו להחליף את זה בסקס וזהו, אבל אחרי קצת מחשבה על זה… אני דווקא סוג של בסדר עם הסצנה הזאת. היא אכן הזויה וקיצונית לחלוטין, אבל זה חלק מהחן שלה וממה שהופך אותה לכה מבדרת. הרי אראראגי גם מבקש לחפון את שדיה של האנקאווה וגם לא מתבייש לסחוט ממנה אמירות מביישות תוך כדי, אבל העובדה שבסוף הוא משתפן כפי שמתאים לו לעשות, והעובדה שכל הקיצוניות המוגזמת הזאת היא חלק מהאופי המטורף ממילא של סדרת מונוגאטארי מאפשרת לשים את הדברים בפרופורציה הנכונה. בעולם שבו כל סצנה קטנה בסדרה או סרט ישר גורמות לטריגרים אצל כל העולם, אני דווקא שמח ומרוצה שהרבה יצירות באנימה ומנגה לא פוחדות ללכת רחוק ולא דופקות חשבון לאף אחד – כי האלטרנטיבה גרועה ומטרידה הרבה יותר. העולם לא יתמוטט מקצת פאנסרביס, ועם המיינדסט הנכון, זה בהחלט משעשע מאוד.

ודבר אחרון שהוזכר בסצנת הסיום – ההסבר המתבקש (אולי?) לצבעים השחור והאדום, אלו מסתבר מכוונים לדם היבש והרטוב… אני מניח שאצטרך לחזור לכמה סצנות בסדרה ולראות כיצד זה בא לידי ביטוי, כי כרגע זה לא אומר לי הרבה.

---

סיכום

Kizumonogatari היא טרילוגיית סרטים מוצלחת מאוד – בזה אין ספק. גם אם איכשהו התייאשתם מסדרות המונוגאטארי ולא הגעתם לצפייה בה, אני חושב שאתם חייבים את זה לעצמכם. אני אישית מרגיש שקיבלתי יותר ממה שקיוויתי, ושאם Bakemonogatari לא הצליחה לשאוב אותי להיות חלק מקהל המעריצים של סדרת המונוגאטארי – עכשיו כבר יש לי מוטיבציה גבוהה להמשיך אל היצירות הבאות. דבר אחד כרגע גורם לי לחשוש, וזהו שמדובר בפיק שיש לסדרה להציע, ואני מקווה שלא כך הדבר. כמובן שמבחינה הפקתית, מכיוון שמדובר בסרטים, ומכיוון שאלו יצאו ב 2016-2017, אני כן מצפה מהסדרות הבאות (והישנות יותר) שאצפה בהן לתת חוויה פחות מרשימה ויזואלית שתהיה יותר קרובה לזו ש Bakemonogatari הציעה – אבל זו הייתה טובה גם היא ממילא, אז אסתפק גם בזה.