Death Note: Light Up the New World

רבים כנראה פספסו, אבל ב 2016 יצא סרט לייב אקשן יפני חדש של Death Note. אפשר להבין, כי עד שהוא נהיה זמין ברשת היינו כבר באמצע 2017, וכולנו זוכרים מה היה אז במרכז הפוקוס האינטרנטי ככל שזה נוגע לסדרה הזו – הלייב אקשן האמריקאי והמזעזע מבית Netflix.

גם אני כבר הספקתי לשכוח מהסרט היפני הזה שאף אחד לא דיבר עליו, וגם ככה לרוב אדפטציות לייב אקשן לא מעניינות אותי. אבל הפעם לא מדובר באדפטציה, אלא בסיפור המשך מקורי, וחוץ מזה גם הוואן-שוט שיצא לא מזמן עשה לי חשק לחזור ולבדוק אם באמת פספסתי כאן משהו רציני.

הסרט החדש הוא המשך של שני סרטי הלייב-אקשן הקודמים שיצאו ב 2006 (וטכנית של שלושת פרקי Death Note: New Generation ששודרו מעט לפניו, אלו נותנים סיפורי רקע על שלושת הדמויות המרכזיות. לא באמת חובה לראות אותם כדי להבין). שני הסרטים הנ"ל כיסו את סיפור המנגה… לא בדיוק במלואו, אבל כן את החלקים החשובים. הם היוו למעשה באדפטציה של כל החלק הראשון של המנגה (או עד פרק 25 של האנימה, למי שיותר קל לו להבין כך את ההפרדה), עם שינויים קלים שאיפשרו לדחוס את 58 הצ'אפטרים עליהם היו מבוססים לשני סרטים באורך של כשעה וחצי כל אחד. לא מדובר בשינויים דרסטיים, בוודאי שלא כמו אלו של גרסת הנטפליקס הידועה לשמצה, אבל הסיפור כן מקבל סוף חדש (לא הייתי אומר סוף מקורי, כי הוא כמעט זהה לסוף של המנגה עצמה, מלבד מיקומו בציר הזמן) – כזה שאם הייתי צריך להמר הייתי אומר שהוא קרוב יותר לתכנון המקורי של טסוגומי אובה (כותב המנגה) מאשר זה שנכתב בפועל כדי להאריך את הסדרה עם חלקה השני. למעשה, על אף שאי אפשר להגיד שסרטי הלייב אקשן הללו העבירו את הסיפור טוב כמו המנגה או האנימה, אני מוכרח להגיד שהצורה בה הם הסתיימו היא מבחינתי הסוף הדפיניטיבי והמוצלח ביותר ש Death Note קיבלה מעולם, ורק בשביל זה הם שווים את הצפייה.

אך הסרטים הללו הם כבר חדשות ישנות ולא לשמם התכנסנו, אלא כדי לדון בסרט ההמשך. בניגוד לספין-אוף נוסף שיצא ב 2008 בשם L: Change the World, שחוץ מכך שדמותו הראשית היא L לא היה לו כמעט שום קשר לסיפור המחברות והשיניגאמי – הפעם מדובר בסרט שמתיימר להחזיר עטרה ליושנה. הסיפור החדש מתרחש 10 שנים לאחר Death Note 2: The Last Name, כאשר לייט ו L כבר מזמן קבורים באדמה. כשנראה שסופסוף קירא נעצר והעולם שב על כנו, מחברות מוות נוספות, הפעם כמה כאלו במקביל, נשלחות אל עולם בני האדם ומכניסות אותו לכאוס מחדש. משטרת יפן נערכת מחדש לתפוס את משתמשי המחברת ולמשימה נרתם בחור המכנה עצמו "ריוזאקי", שהוא, אם הצלחתם לנחש, יורשו הנבחר של L.

אני אוהב את הקונספט של הסיפור החדש. אפילו מאוד אוהב. השימוש של המחברת בידי אנשים שונים זה מתכון לסיטואציות מעניינות ובחינת ערכים ומוסר דרך גישות שונות מאלו שהורגלנו אליהן. בדומה למשל לטאנאקה מהוואן-שוט, שהעדיף להשתמש במחברת כדי להתעשר במקום לנצל אותה למימוש אידיאולוגיה פסיכית כמו לייט, גם כאן אנשים שונים משתמשים במחברת לצרכים שונים… או לפחות זה הרושם שמתקבל בהתחלה.

הסרט נפתח עם מחברת המגיעה אל רופא רוסי שמשתמש בה בשביל לבצע המתות חסד לחולים סופניים, כאלה שרק מבקשים ממנו לגאול אותם מיסוריהם. זוהי בהחלט זווית הסתכלות חדשה ומעניינת על שימוש אפשרי במחברת – אלא שמלבד אותן דקות ראשונות של הסרט אין אליה יחוס כלל. נערה אחרת שמקבלת את המחברת פשוט משתמשת בה כדי לרצוח אנשים ברחובות טוקיו (כי למה לא?), ועוד בצורה הכי טיפשית וחסרת פואנטה שנראתה בסדרה עד היום. זה אמנם יוצר סצנת מרדף קולנועית ומרשימה, שמשיגה גם בהצלחה את הצגת הסיפור והדמויות, אבל כתיבת שמות בצורה כל כך בולטת לעין הציבור תוך כדי צחקוק פסיכי ומסגיר, בזמן שאנשים סביבה נופלים אל הקרקע כמו זבובים, זה בערך כמו להחזיק שלט "אני קירא! תירו בי!". בכלל, עושה רושם שבסרט הזה המחברת משמשת יותר ככלי לרצח מיידי של אנשים שעומדים ליד המשתמש (ולעזאזל חוק ה 40 שניות) תוך התעלמות מוחלטת מהיתרונות האמיתיים של המחברת המאפשרים לבצע את הרצח ממרחק רב ובלי להשאיר ראיות.

משתמש המחברת היחיד שבאמת אפשר להגדירו כקירא החדש, וזה המשמש כנבל המרכזי של הסיפור, הוא טרוריסט מומחה לסייבר בשם יוקי שיאן, שמטרתו היא לאסוף את כל המחברות. שיאן מאמין שהוא פועל בשילוחותו של לייט, שקירא עדיין בחיים ושאיסוף כל המחברות יאפשר לו לפגוש את האל של העולם החדש. זה אמנם מחזיר אותנו למרדף החתול והעכבר בין L וקירא שתמיד עמד במרכז הסדרה ושלשמו אנחנו כאן, אבל מכיוון ששיאן משתמש הרבה יותר ביכולות הסייבר (ההרבה פעמים מאוד מופרכות) שלו מאשר במחברת עצמה… זה לא באמת מרגיש כמו סיפור ה Death Note שהסרט הזה התיימר להיות. הסרט מרגיש כמו סרט משטרה טיפוסי עם קצת אלמנטים על טבעיים, ואפילו את זה הוא לא ממש עושה בהצלחה. אין פה חקירה אמיתית או איזה תוכנית מתוחכמת מאף אחד מהצדדים, אלא רק פושע שהמשטרה מתקשה להתחקות אחריו בשל הטריקים הטכנולוגיים הבלתי מוסברים שהוא יודע לבצע בתור הסופר האקר שהוא.

על החוסר בעלילה מתוחכמת הסרט מנסה לפצות בעזרת הדמויות שלו, אך גם אלו לא בדיוק מספקות את הסחורה. שיאן הוא נבל "בסדר כזה", שמטרתו הסופית היא כן מעניינת מספיק בשביל לייצר קונפליקט שיניע את הסיפור על פני השטח, אך הוא לא באמת מביא שום דבר חדש לשולחן במישור הרעיוני והעמוק יותר. ריוזאקי החדש לא דומה ל L, ולמרבה המזל גם לא לניר או למלו, שזה נחמד – אבל הסרט לא נותן שום סיבה להאמין שהוא האדם היחיד שיכול לרשת את L כפי שדוחפים לנו כל הזמן לפרצוף, והוא אפילו לא עושה רושם שהוא חכם מהבלש הממוצע, אלא סתם בחור מוזר מאוד.

שאר צוות החקירה מהסרט הקודם כבר לא בתמונה מסיבה לא מוסברת, חוץ ממאטסודה שחוזר להופעת אורח מיותרת שלא עושה עימו חסד. חברת צוות נוספת וחדשה היא שו נאנאסה, שאת שמה הייתי צריך לבדוק בויקיפדיה, כי מלבד התבכיינות על כך ש"אנחנו אפילו לא יכולים להגיד את השמות האמיתיים שלנו אחד לשני מחשש שקירא יהרוג אותנו, אוי הטרגדיה" היא לא תורמת כלום וחצי לסיפור. שאר הבלשים בצוות הם כל כך לא מעניינים שלא ברור מה שמם וכמה מהם בכלל יש, והגיבור האמיתי של הסיפור הוא בכלל בלש חדש וצעיר בשם מישימה. מה שהופך את מישימה לקצת יותר מעניין מיתר הקאסט זה האובססיה שלו לתיק החקירה של לייט, כלומר למקרה קירא המקורי, ממנו הוא מנסה לשאוב מידע ולהשליכו על המקרה החדש (ובכך הוא בעצם היחיד שממש תורם משהו), אך רוב הזמן הוא פסיבי ורכרוכי מידי בשביל שיוכל לעשות רושם אמיתי. מערכת היחסים של מישימה וריוזאקי, שעובדים ביחד אך לא ממש סומכים האחד על השני, כן קצת מוסיפה עניין, אך לרוב אותה דינמיקה מרגישה מאולצת נורא.

מהדמויות היותר מוכרות אפשר למצוא גם את מיסה, אף על פי שדמותה כאן היא אפורה ועגמומית הרבה יותר מבסרטים הקודמים, מה שאפשר להבין בהתחשב בכך שאיבדה את אהבת חייה, אך כל קשר בינה לבין מיסה שהכרנו מרגיש מקרי בהחלט. דמות אחרונה שחוזרת, ונקודת האור של הסרט, היחיד שתמיד מצליח להתחבב על כולם בכל אדפטציה או סיפור חדש כלשהו של הפרנצ'ייז – הוא ריוק, שהתלונה היחידה שלי עליו זה שהוא לא מופיע מספיק. ואם כבר ריוק, אם יש משהו שאני חייב להגיד לטובת הסרט זה שהשיניגאמי החדשים שמופיעים בו מעוצבים בצורה יוצאת מן הכלל (בעיקר ארמה. היא נראית מדהים). גם השימוש ב CGI כדי להציגם הוא כבר לא בולט עד כדי כך כפי שהיה בסרטים מ 2006, אז זה כבר בונוס שההתקדמות הטכנולוגית נתנה לנו.

לגבי סוף הסרט אני קצת חלוק. לא בדיוק ספוילר, אבל ישנו ניסיון להטיל עננה כלשהי על שאלת מותו של לייט ולגרום לנו לתהות אם הוא למעשה עדיין בחיים, אך זו אף פעם לא ממש משכנעת, בוודאי לא אחרי שראינו אותו מת במו עינינו בסוף הסרט הקודם. נכון שגם L כבר "חזר מהמתים" באותו הסרט, אבל הסיטואציה של לייט לא באמת איפשרה לו לזייף את מותו. לכן עולה השאלה מי באמת עומד מאחורי שיאן, אם בכלל, וזו דווקא שאלה מאוד מעניינת. גם התשובה לאותה שאלה מספקת טוויסט דיי מדהים לקראת הסיום, אם רק היו מצליחים למנף אותו למשהו משמעותי ובעל משקל רב יותר. זהו סוף מפתיע, אין ספק, אבל בו זמנית מלווה בכל כך הרבה בלאגן וחוסר היגיון שגורם לו להרגיש גם מאכזב וחסר פואנטה באותה הנשימה.


פינת הספוילרים

ב"מקום המובטח" (שיכול להיות שאני שוכח משהו, אבל אין לי מושג למה הכנסייה ההיא חשובה ומאיפה מיסה הייתה אמורה לדעת עליה) בו אמור שיאן לפגוש את קירא הוא כבר מבין ממיסה שאותו קירא לא יכול להיות לייט ומחליט להרוג אותו. ההאקר המטורף שהפיץ וירוס בכל העולם ועשה כל כך הרבה כדי להתחמק מהמשטרה מסתבר שלא יכול להשיג אקדח, אז הוא מחליט במקום זאת להקריב מחצית משארית חייו ולקבל את עיני השיניגאמי שיאפשרו לו לערוב לאותו קירא כשידו מוכנה לרשום את שמו על המחברת. אם כבר הוא תכנן מערב, הוא יכל גם לפחות להסתתר ולא לעמוד במרכז החדר בפוזה מתלהבת שכזו, אבל נו מילא.

אל החדר מגיעים שניים – ריוזאקי ומישימה, אז אנחנו מגלים את האמת המפתיעה – מישימה הוא למעשה המאסטרמיינד והקירא האמיתי. מפתיע? לא צפוי? טוויסט מגניב? כן, כן ושוב פעם כן! הגיוני?… פחות. תהרגו אותי אבל אני לא מבין מה בסיפורו של מישימה גרם לו לתכנן את כל זה (ואיך הוא בכלל הצליח לבנות על כך שהוא יגיע לאותו מקום מובטח מלכתחילה, זה פרט שבעצמו לא מוסבר). אנחנו מגלים שמישימה עקב אחר טרו מיקאמי וחזה בו רוצח את יאגאמי סאיו, אחותו של לייט. מישימה החליט להרוג את מיקאמי, לקחת את המחברת לעצמו ולתת את המחברת שלו לשיאן כי… סיבות. היו לו כבר עיניי שיניגאמי, והוא כבר רשם את שמו של ריוזאקי במחברת, אז לא ממש ברור למה הוא היה צריך את שיאן. גם אם זה לטובת השגת כל המחברות, לא ברור למה לא יכל לעשות זאת בעצמו לאחר שריוזאקי היה מת. אה כן, וללייט יש ילד. לא ברור מתי הוא הספיק לעשות אחד (הרי הסרט הקודם ויתר על הטיים-סקיפ) ולמה זה פרט חשוב.

שיאן, שמופתע בעצמו, מנסה להרוג את מישימה עם טריק השעון של לייט שאיכשהו גם הוא ידע להכין, אך לא מספיק לפני שאיכשהו המשטרה מגלה על כל העסק ושולחת חיילים חמושים להיפטר מכל השלושה שבחדר. ריוזאקי ומישימה מצליחים לברוח יחדיו, בעוד ריוק עוזר בצורה בוטה מאוד לשיאן להרוג חלק גדול מהכוח המשטרתי שנכנס למקום (אמרתי זאת לגבי הוואן-שוט ואני אומר זאת גם עכשיו – ריוק לא אמור להיות צופה מן הצד שלא מתערב לשום כיוון? מדוע הוא עוזר כל כך הרבה?) עד שזה מת בעצמו. אז ישנה סצנה דרמטית עם גברת בלשית בכיינית שרוצה לנקום בקירא שהרג את אחיה או משהו כזה (באמת שבשלב הזה לאף אחד לא אכפת), אותה הורגת ארמה היפהפיה ומאבדת גם היא את חייה (אוף >:), ומישימה נתפס באופן סופי. זה כבר נראה כמו סוף סגור לחלוטין, שכן בהינתן ששת המחברות המוחזקות בידי המשטרה, שום מחברת נוספת שתגיע לעולם בני האדם לא תוכל לעבוד, אך ריוק מזכיר לנו מדוע הסיפור יכול להמשיך (יכול, אבל כנראה שלא צריך) והמעגל הזה לעולם לא יסתיים – כי גם המחברות הללו יעודן להגיע אל מישהו בסופו של דבר. הרי מישהו יהיה מספיק חמדן כדי להשתמש בהם, כי כאלה הם בני האדם. זה דווקא מסר נחמד לסיים בו.

ריוזאקי מגיע לתאו של מישימה ומספר לו שהמחברות נלקחו על ידי טרוריסטים. כיוון ששמו כבר נכתב במחברת ומועד מותו כבר נקבע לאותו יום, מחליט ריוזאקי להתחלף עם מישימה (אני מבין שהוא L והכל, אבל מי נתן לו סמכות לעשות דבר כזה ולשחרר לחופשי רוצח המונים?) ולהפקיד בידיו את המשימה להשיב את המחברות, כי רק הוא מסוגל לכך (ברצינות? על סמך מה?). אני מבין את הניסיון להביא את יחסי החוסר אמון בין ריוזאקי ומישימה ליחסי אמון מוחלטים שכאלה. אני גם מבין את הניסיון להביא את מישימה, שהיה הגורם לכל הבעיות מלכתחילה, ולהפוך אותו לזה שיעודו לתקן אותן מעתה והלאה, אבל אין ספק שהיו צריכים למצוא דרך יותר אמינה כדי להגיע לתוצאה כזאת. כרגע זה מרגיש שמישהו החליט לתת לחתול לשמור על השמנת.


סיכום

זה אמנם רחוק מלהיות הזוועה של נטפליקס (תודה לאל), אבל גם אם נתעלם מהסטנדרטים הגבוהים שהציבו האנימה והמנגה, ונשווה אותו לסרטי הלייב-אקשן היפניים בלבד – Light Up the New World הוא פשוט לא סרט טוב. יש בו טוויסטים מגניבים, יש בו רעיונות טובים מאוד, הוא מכבד את המורשת של הסדרה ולא מנסה לשכתב אותה, אלא לחבק אותה ולבנות עליה, שזה כבר ראוי להערכה (והגיע הזמן שגם אדפטציות מערביות ילמדו לעשות זאת) – אבל הכישלון הוא בעיקר ברמת הביצוע. הכתיבה החלשה, חוסר ההיגיון ובעיקר חוסר האינטליגנטיות של התסריט החדש גורמים לו שלא באמת לנצל את האלמנטים שהפכו את Death Note לכה מרתקת במקור. זה ניסיון יפה, ואחד בכיוון הנכון, אבל לא מספיק מוצלח לטעמי. מעריצי הסדרה האדוקים כן אולי ימצאו אותו מספיק מעניין בשביל להצדיק צפייה בכל זאת, ואולי אפילו להנות מחלקים ממנו – אבל אם אתם לא אובססיביים ל Death Note כמוני, אסלח לכם אם תמצאו לנכון לדלג על החוויה.

מה עבד:

  • רעיונות מקוריים להמשיך את סיפור הסדרה בצורה אותנטית שלא מרגישה מאולצת.
  • הסרט מכבד את המורשת של הסדרה ובונה עליה. הוא נועד עבור המעריצים ורואים שנכתב מתוך אהבה למקור.
  • עיצובי השיניגאמי החדשים נהדרים, בעיקר ארמה.
  • הטוויסט של המערכה האחרונה הוא מפתיע ומעניין.

מה פחות עבד:

  • הסרט מציג תחילה רעיון מרתק לשימוש אחר (ואפילו טוב) במחברת, אך לא טורח לחקור אותו כלל.
  • כל שימוש שעושים הנבלים במחברת מרגיש טיפשי וחסר מחשבה לחלוטין.
  • קאסט הדמויות מאכזב נורא. L וקירא החדשים לא מתוחכמים כמו קודמיהם ומישימה אינו מצליח לסחוב את הסיפור על גבו.
  • הרבה נקודות עלילה קריטיות, בעיקר לקראת הסוף, מרגישות משוללות כל היגיון.
https://isogashiblog.files.wordpress.com/2018/11/grades4_5.png

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s