Seishun Buta Yarou wa Yumemiru Shoujo no Yume wo Minai

הסרט הממשיך את עלילות הסדרה Seishun Buta Yarou wa Bunny Girl Senpai no Yume wo Minai (או בקיצור "באני גירל") יצא כבר לבלוריי לפני מספר חודשים, אבל כרגיל הגעתי אליו באיחור. בהתחשב בכך שעל הסדרה עצמה לא יצא לי לכתוב כלל, אני מניח שזה שיפור.

ואם כבר הסדרה, אנצל את ההזדמנות כדי להתייחס אליה בקצרה. מי שהייתה האנדרדוג של עונת סתיו 2018 דווקא כן הצליחה למשוך את תשומת ליבי ולגרום לי לפתח ציפיות – בהן היא גם עמדה. עם זאת, אני לא יכול להגיד שאני שותף להתלהבות הגדולה שהייתה בזמן שידורה. עבורי היא לא הייתה סדרת השנה ואפילו לא סדרת העונה, אלא פשוט סדרה נחמדה שנהניתי ממנה וסיפקה לי בדיוק את מה שחשבתי שתספק – מעט מסתורין, דיאלוגים שנונים ודמויות מבדרות.

הסרט לוקח את אותו הקונספט של הסדרה, עם עוד נערה הסובלת מסינדרום הנעורים המוכר והידוע, ומתנהג כמו פרק המשך לכל דבר, אחד כזה שגם נותן לסדרה הרגשה אמיתית של סיום, מה שפרק 13 והאחרון פחות הצליח לתת. לכן, אין פלא שהכריזו על הסרט עוד לפני שהסדרה יצאה וידעו שזו הנקודה בה רוצים לסיים את האדפטציה, לפחות לעת עתה. נכון, הלייט נובל עדיין ממשיך לצאת, כך שזה לא באמת סוף הסיפור, אבל גם אם משום מה האנימה לא תמשיך – מבחינתי זו נקודה מצוינת לסיים בה.

אבל לפני שאמהר לגעת בסוף עצמו (עליו יש לי עוד לא מעט לומר), נחזור רגע להתחלה כדי להבין על מה בעצם הסיפור כאן. ובכן, הסרט ממשיך מאותה נקודה בה הסדרה הסתיימה וסובב סביב הנערה היחידה שקיומה עדיין נותר בגדר מסתורין – מאקינוהארה שוקו, זו שאיכשהו קיימת במקביל בשתי גרסאות: אחת תלמידת תיכון והשניה עדיין ילדה בחטיבת הביניים. הסרט לא מבזבז זמן ושוקו, הבוגרת מבין השתיים, נכנסת שוב אל חייו של סאקוטה בסערה. הייתי אומר שהיא מצטרפת להארם, אך זה יהיה אנדרסטייטמנט. שוקו הופכת תוך דקות לבחורה היחידה שבאמת יכולה לאתגר את מאי בתפקיד הבסט גירל של הסדרה, ומשולש האהבה בין סאקוטה, מאי ושוקו קורם עור וגידים מהר מאוד.

זה אמנם מתחיל מאוד משעשע, אך לא לשם כך אנחנו כאן. שוקו, כמו יתר הבנות בסדרה, מסתירה מאחוריה סיפור אישי הגורם לסינדרום נעורים מסוג שטרם ראינו כמותו, ומשולש האהבה ההוא שהיא יצרה הוא לא רק בשביל הלולז – הוא נועד כדי לייצר בחירות גורליות וקשות ברמה שלא תיארתי ש"באני גירל" תעז להציב בפני הדמויות שלה, בחירות שהן אפילו ברמה של חיים ומוות. אני חושב שזהו בדיוק הפלפל שהיה חסר לסדרה המקורית, גם בפן הקומי בהתחלה, ובעיקר בפן הדרמטי ככל שהסיפור מתקדם.

ומעבר לכך, זה פשוט סרט שקשה להישאר אדיש אליו. העלילה שלו בנויה על נקודות שהוצגו במהלך הסדרה מבלי ששמנו לב, וכל סצנה וסצנה מרגישה כאן בעלת חשיבות, לא רק לארק של שוקו עצמה, אלא גם לעתידם של סאקוטה ומאי. סיפורה האישי של שוקו הוא סיפור על ילדה קטנה עם חלומות דיי צנועים (ובכלל, אפשר להבין מהכותרת שחלומות משחקים תפקיד מרכזי בסיפור), אך מצבה לא מאפשר לה להגשים אותם בדרך טבעית וסינדרום הנעורים שלה הוא רק האמצעי להשיג את אותם החלומות. לשם כך היא צריכה את עזרתו של סאקוטה שכמו תמיד נרתם למשימה, אלא שזו משימה קשה מאי פעם, כזו שדורשת ממנו מחירים כבדים ומכניסה גם אותו לדילמה לא פשוטה כלל.

נכון שלסדרה גם כן היו את נקודות השיא שלה, אבל אם היא הייתה ברמה של הסרט הזה, סיכוי טוב יותר שיכולתי לקפוץ גם אני על רכבת ההייפ ולהכתירה לאחת הטובות של 2018. זו האמת נקודה נוספת לזכות האנשים שנוהגים להשוות את באני גירל לסדרה אחרת, Suzumiya Haruhi no Yuutsu, זו גם כן הסתיימה בטון חזק במיוחד עם סרט שהיה אחד האהובים עליי בעשור הקודם ושדרג לחלוטין את החוויה מסדרת האנימה. אפשר למצוא גם עוד נקודות דמיון בין הסרטים, לזה לא אכנס ממש, אבל אני לא יודע כמה מדובר בהשפעה ישירה של הארוהי על הסיפור הזה וכמה מזה הוא פשוט מקריות.

למי שחושש מסוג של שידור חוזר, אתכם יכולים להסיר דאגה מליבכם – זה לא המצב. מדובר בסרטים שהם עדיין שונים מאוד. עם זאת, נקודת השוני העיקרית, ולדעתי החולשה הגדולה ביותר של הסרט הנוכחי, היא בערכי ההפקה. נכון ש CloverWorks הם סטודיו חדש, שב 2018 רק יצא לדרך עצמאית עם "באני גירל" והתפרק מסטודיו A-1 Pictures, אבל כשאמרתי שהסרט הזה מתנהג כמו פרק המשך, התכוונתי לכך גם מהבחינה הזאת. האנימציה היא פלוס-מינוס אותו הדבר כמו בסדרה, אין פה איזה החלטות בימוי מדהימות או ליטוש יוצא דופן שגורם לו להתבלט, ובסופו של דבר מאוד קשה להתייחס אל הסרט הזה כאל חוויה קולנועית שצריכה להיות שמורה למסך הגדול. זה לא שהסדרה נראתה רע או משהו, אבל זה עדיין חבל, כי אני כן חושב שמגיע לסרט הזה יותר, ושעם הטיפול הנכון הוא יכל להיצרב בתודעה כיצירה הרבה יותר משמעותית.

נקודת חולשה נוספת לדעתי היא הסיום. ככל שהעלילה התקדמה אל עבר אותו סיום כך הסיפור הלך והסתבך, וכשהגעתי לשם זה הרגיש שהוא הסתבך קצת יותר מדי מבלי דרך טובה לצאת מאותה תסבוכת. זה לא שהסיום שהתקבל הוא רע במיוחד, אבל הדרך לשם רצופה באלמנטים על-טבעיים לא בדיוק מוסברים, במה שמרגיש כמו עיקום קל של חוקי הסדרה לצורכי העלילה, ובעיקר בתוצאה שמשאירה לצופים את העבודה לחשוב מדוע היא הגיונית, אם בכלל. זה לא עד כדי כך ביג דיל, כי המסרים של הסיפור כן עוברים טוב, הוא כן מרגש וכאמור זה כן סרט טוב – אבל זה אכן קצת מעיק על החוויה.


פינת הספוילרים

כאמור, מאוד אהבתי את הדילמה הקשה שהסיפור מציב בפני סאקוטה. זו לא רק בחירה בין מאי לשוקו, בחירה שהייתה יכולה להיות ברורה מאליה, אלא גם בחירה בין חייו הפרטיים לאלו של שוקו הקטנה. שוקו עצמה קרועה בין ההתמודדות עם מחלת הלב והמוות המתקרב אליה, לבין החלומות אותם לא יכלה אפילו להביא את עצמה לכתוב על הנייר, והדרך להגשימם באמצעות הגרסה הבוגרת שלה מהעתיד היא בהחלט רעיון מקסים.

מאוד אהבתי גם את השילוב של סיפורה של שוקו עם זה של סאקוטה עצמו. כמעט כבר הספקתי לשכוח שגם עליו אנחנו עוד לא יודעים הכל, ושלא באמת קיבלנו הסבר כלשהו לשריטות שעל החזה שלו – אלו מסתבר לא חלק מסינדרום נעורים שיש לבחור, אלא אפקט של סינדרום הנעורים של שוקו, שכן ליבו מיועד להישתל בגופה בעתיד, לאחר שגיבורנו יעבור תאונת דרכים מצערת.

מרגע היוודע המצב הבעייתי הזה השעון מתחיל לתקתק והמתח לקראת אותו אירוע מכונן מתחיל לעלות. לא קשה להבין שסאקוטה יבחר בכל זאת להקריב את עצמו, וברור שהסיפור הולך לשם, אבל זה ברור לא רק לצופה, אלא גם למאי – מה שמביא חתיכת טוויסט רציני כאשר היא בוחרת להקריב את עצמה בשביל להציל אותו. ההחלטה להרוג את מאי באמצע הסרט היא החלטה אמיצה, מפתיעה ואני חייב להודות שפשוט לא ראיתי את זה בא. זה עבורי היה השיא של הסרט והרגע שמשדר "אנחנו לא סתם מדברים על מוות כדי לגרום לקהל לבכות, ההשלכות הן אמיתיות לחלוטין".

מהנקודה הזו מגיע כל החלק של המסע בזמן, וכאן זה מתחיל להסתבך קצת יותר מדי לטעמי. זה כמובן מתבקש, שכן אי אפשר להשאיר את מאי מתה, וממילא כל הסינדרום של שוקו סובב סביב הקשר שבין העבר לעתיד – אבל הרגשתי שהלכו עם זה קצת רחוק מדי. לא ברור מה גבול יכולותיה, כמה היא שולטת בזה, מדוע היא מסוגלת לאפשר גם לאחרים לחזור אל העבר ולמה היא יודעת בערך הכל.

כן אהבתי את המשימה של סאקוטה לחזור לעבר ולמנוע את המוות של מאי. אני לא יכול להגיד שהחלק בו אף אחד לא מזהה אותו חוץ ממספר דמויות ספציפיות הוא נחוץ, או שיש לו איזשהו הסבר, אבל אני מבין את הכוונה לשים אותו באותה הסיטואציה שמאי הייתה בה בפרק הראשון, כאשר הוא לבוש בחליפת ארנב.

הבעיה שלי מגיעה בעיקר לאחר שהוא מציל את מאי. אז נראה שחזרנו לנקודת ההתחלה וששוקו עתידה למות, סוף שכמובן היה מרגיש לא מספק בעצמו, אבל הדרך בה היא פותרת את כל זה היא זו שמעלה שוב את כל אותן שאלות לגבי יכולותיה, ואף מוסיפה עליהן שאלות נוספות. בדרך סמלית משהו, חוזרת שוקו לעבר (או יותר נכון להווה, כי מסתבר שהסיפור כולו מתרחש ב"עתיד") ומשנה אותו כך שהכל איכשהו יסתדר. מצד אחד, מאוד אהבתי את ההבנה אליה היא הגיעה בזכות סאקוטה, שהנקודה שעליה לשנות היא מילוי רשימת המשאלות שלה לעתיד שהייתה צריכה לכתוב באחד השיעורים, אבל נראה שאת תרומת הלב היא קיבלה באמצעות סרט בכיכובה של מאי שעודד תרומות מהסוג הזה – סרט שלא ברור כיצד היא הייתה יכולה לגרום לו להתרחש.

גם לא ברור איך סאקוטה בכל זאת הגיע אל אותו בית ספר אם לא פגש את שוקו הבוגרת, ואני מבין את מי שיטען שהתשובה לכל אלו נמצאת גם היא בתמה המרכזית של הסיפור – בחלומות, אלו ששוקו הטמיעה אצל שאר הדמויות ומגוללים את אירועי העתיד שהוחלף, אבל זה שוב מעלה שאלה בדבר מה היא מסוגלת או לא מסוגלת לעשות ולמה בכלל יכולת המסע בזמן מאפשרת לה להשפיע על חלומות של אנשים. זה מרגיש קצת נוח מדי לעלילה, מתעלם מכל ההשלכות שהיו אמורות להיות לאותו מסע בזמן, וזה בעיקר בלאגן אחד גדול. גם אם התוצאה עצמה היא, באופן טבעי, היחידה שאפשר באמת לקבל (הרי סוף בו שוקו כן הייתה מתה כנראה היה מאכזב אף יותר).

שיר הסיום אגב, אותו אחד כמו של הסדרה, מבוצע בדואט של שוקו הקטנה ושוקו הבוגרת – טאצ' שנורא חמוד לסיים איתו.


סיכום

למרות הנקודות החלשות של הסרט, סיפורה של שוקו הוא ללא ספק האהוב עליי מבין הסיפורים של שאר הבנות מהסדרה, וגם דמותה היא מהמעניינות שהוצגו לנו עד כה. יש כאן כמה טוויסטים נהדרים שתפסו אותי לגמרי לא מוכן, ואני אכן מרגיש שסופסוף הסיפור נסגר בצורה שלא משאירה אף קצה שלו פתוח – גם אם כשמסתכלים על ההיגיון מאחורי הדרך לשם מעלה כמה סימני שאלה.

מה עבד:

  • הסיפור הדרמטי והסוחף ביותר של "באני גירל" עד היום.
  • דמותה של שוקו היא המעניינת ביותר מבין כל הבנות שהכרנו בסדרה.
  • העלילה לא מאבדת את האחיזה בתמה המרכזית: הקשר שבין חלומות ועתיד, ומצליחה באמצעותה לייצר סיפור מרגש בעל מסר שנכנס ללב.
  • עונה על השאלות שנשארו פתוחות בסוף הסדרה ונותן הרגשה של סיום אמיתי.

מה פחות עבד:

  • רמת ההפקה יותר קרובה לזו של פרק רגיל מסדרת הטלוויזיה, ופחות לזו של סרט קולנוע.
  • חוקי הסיפור הולכים ומסתבכים לקראת הסיום, קצת יותר מדי, וזה מרגיש שדברים נעשים ללא הרבה היגיון ובעיקר לשם נוחות עלילתית.
  • משום מה אני עדיין קורא לזה "באני גירל", למרות שצמד המילים הנ"ל כלל לא מופיע בכותרת של הסרט.
grades4_8

5 תגובות בנושא “Seishun Buta Yarou wa Yumemiru Shoujo no Yume wo Minai

  1. לא הבנתי דבר אחד.. בסוף הסרט מאי וסאקוטה מכירים זה את זה? הכוונה אם הם זוכרים את כל מה שקרה באנימה וכו..

    אהבתי

    1. עברו כמה חודשים טובים מאז שצפיתי בסרט, אבל ממה שאני זוכר אני דיי בטוח שהתשובה היא איפשהו באמצע.
      העבר נכתב מחדש, כך שהזכרונות ממה שקרה בטיימליין הקודם לא נשמרו. אנחנו כן רואים שסאקוטה ומאי עדיין זוג בטיימליין החדש ושכל יתר הדמויות גם כן נוכחות, אז אפשר להאמין שרוב הדברים קרו איכשהו אותו הדבר, כך שהם בכל זאת חוו שוב את אותן החוויות.
      כן עושה רושם ששוקו הראתה להם דברים מסוימים בחלומות כדי שהדברים יסתדרו כך, למשל נאמר בפירוש שסאקוטה נפגש איתה בחוף הים בחלומו והוא גם מזהה אותה בסצנה האחרונה. אם אותן חלומות היו הזכרונות עצמם מהטיימליין הקודם או לא, ואם כן כמה מאותם זכרונות שוקו העבירה להם – התשובה לא ברורה.

      זה לפחות מה שלדעתי היה אפשר להסיק ממה שנאמר במפורש בסרט. יתכן שאנשים שקראו את חומר המקור (בו העלילה ממשיכה מעבר לנקודה הזאת) יידעו יותר.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s