Fate/stay night: Heaven's Feel – II. Lost Butterfly

אומר לא לצפות לעדכונים על בסיס שבועי -> מפרסם שלושה פוסטים תוך תשעה ימים

אומר לא לצפות לפוסטים ארוכים כמו בעבר -> כותב שלושה פוסטים מהארוכים שהיו בבלוג

אני צריך להתחיל להקשיב לעצמי יותר.

ובכן, את דעתי על Lost Butterfly, הסרט השני בטרילוגיית Fate/stay night: Heaven's Feel כבר כתבתי בקצרה בפוסט סיכום השנה, אך נראה שעשיתי לעצמי חשק לצפות בו שוב (בפעם המי יודע כמה). ואם אני כבר צופה בו שוב, זו הזדמנות מצוינת גם לכתוב עליו (הרי גם ככה זה היה מגיע מתישהו, זה יושב עליי כבר יותר מדי זמן).

מי שמעוניין רק לקרוא את דעתי בקצרה כנראה יוכל להסתפק במה שכתוב בפוסט סיכום השנה, הפוסט הנוכחי מציג את אותה הדעה בצורה מורחבת יותר (פלוס כמה פרשנויות והתייחסות לפרטים ספציפיים ולכיצד הסרט עומד כאדפטציה לנובלה הויזואלית) ומיועד למי שרוצה יותר להתעמק בפרטים וברבדים השונים המרכיבים את הסרט. זאת עומדת להיות חפירה – מזהיר מראש.

*ולפני שנתחיל רק תזכורת לאופן בו יוצגו ספוילרים (בדומה לסקירה על הסרט הראשון בטרילוגיה):

– ספוילרים לראוטים Fate (האנימה של Fate/stay night מ 2006) ו Unlimited Blade Works יוזכרו באופן חופשי וללא אזהרה. כנ"ל ספוילרים לגבי הסרט הראשון, Presage Flower (שאני מניח שצפיתם בו אם אתם קוראים על השני)

Fate/Zero תוזכר פה ושם, אך מתוך הנחה שהקרואים לא צפו בה וללא ספוילרים אליה. כמו כן, לא יהיו ספוילרים לשאר יצירות Fate השונות.

– החלק בסקירה בו אכנס לספוילרים מהסרט הנוכחי ירוכז בפינת ספוילרים נפרדת בסופה, כמו בשאר הסקירות בבלוג.

קריאה מהנה.


כבר לא כל כך מסתורי

Lost Butterfly מתחיל מאותה הנקודה בה הסתיים הסרט הראשון, כאשר אמייה שירו איבד את סייבר ונותר (שוב) להמשיך בלחימה בכוחות עצמו. איבוד הסרבנט שלו זה לא מה שימנע משירו להפסיק ולהילחם, וכעת מה שמטריד את מנוחתו הוא הגורם להיעלמותה של סייבר, אותו צל מסתורי המטיל אימה על העיר פויוקי וכבר הספיק לחסל כמחצית מהסרבנטים המשתתפים במלחמה (תזכורת: סייבר, קאסטר, לאנסר ואססין המזויף קוג'ירו אינם איתנו עוד). בהינתן המצב הנ"ל בלוח המשחק הזה שנקרא מלחמת הגביע הקדוש, הסרט מניח על השולחן את השאלה שתנחה את העלילה מכאן ועד סופו – מיהו אותו צל מסתורי?

עם זאת, אותה שאלה בה ממשיכים לעסוק שוב ושוב היא מסתורית רק על פני השטח. גם אם לא הצלחתם לנחש את זהותו של אותו צל מדובר עוד ב Presage Flower, הסרט הנוכחי לא באמת מנסה להסתיר אותה יותר מדי. היא ברורה לכולם, ומהר מאוד נעשית ברורה גם לדמויות השונות בסיפור. לא המסתורין הוא שמטריד, אלא מה לעשות עם התשובה וכיצד להתמודד עם המשמעויות שלה – משמעויות שנוגעות עמוק במסרים ובאידיאולוגיות השונות המרכיבות את סיפורה של Fate/stay night (בהם ניגע עוד מעט), משמעויות המאיימות על תפיסת עולמם של הגיבורים שלה.

הם אמנם שני אקטים באותו סיפור אהבה פנטזי ואינם עומדים בפני עצמם, אך Presage Flower ו Lost Butterfly מהווים יחידות נפרדות בעלי מטרות שונות לחלוטין. הראשון הוא סוג של פרולוג, סיפור מסתורין שמטרתו לשבור את כל מה שידענו עד כה על Fate/stay night ולהכניס אותנו לתוך עולם של אי וודאות בו אף אחד אינו בטוח יותר. השני לעומת זאת, הוא סיפור של הדרדרות מוסרית, הלוקח את כל מה שנבנה בסרט הקודם ובקווי העלילה הקודמים, ומתחיל באמת לגעת בתוכן ובבשר של קו העלילה השלישי הנקרא Heaven's Feel.


לא תמיד משתלם להיות גיבור

Heaven's Feel הוא קו עלילה דואלי (או שאני סתם ממציא מושגים), אחריו אנו עוקבים מזוויות הראיה של שתי דמויות שונות. הראשון הוא שירו, הדמות הראשית שאחריה עקבנו עד כה והספקנו להכיר את כל צדדיה. אל חלומו ותפיסת עולמו של שירו נחשפנו לראשונה בראוט של Fate, שם הוא, כמי שחולם להיות גיבור, נכנס למלחמה בין גיבורים מיתולוגיים מהסוג אותו הוא כה מעריץ. שירו של Fate למד להכיר את סייבר שהתגלתה כמלך ארתור, וגילה אז שגם לגיבורים גדולים יש שאיפות אנוכיות ולא נכונות, ושגם הם לפעמים עקשנים ואינם מושלמים. שירו של הראוט השני, Unlimited Blade Works כבר היה צריך לחזות בגיבור המייצג את האידיאלים שלו עצמו, בארצ'ר המטיח בו לאן אותה דרך העטופה בצביעות תוביל אותו בעתיד. UBW הציגה לנו את הגורל העגום של מי שבוחר להקדיש את כל חייו למען אחרים ורודף אחר האידיאל בכל מחיר מבלי לחשוב על עצמו. כנובלה העוסקת בשורה התחתונה במשמעויות השונות של להיות גיבור, גם הראוט האחרון של Fate/stay night מציג זווית ראיה נוספת על הנושא. ב Heaven's Feel נדרש שירו לענות על שאלה כואבת מתמיד – האם אותו אידיאל שדבק בו חשוב לו עדי כדי כך שהוא מוכן להקריב בשבילו לא רק את עצמו, אלא גם את היקרים לו מכל? האם אותו רעיון שהוא ירש מקיריטסוגו, לפיו חייהם של הרבים חשובים יותר מזה של היחיד, עומד במבחן גם כאשר אותו יחיד הוא האדם החשוב לך ביותר?

הדמות השניה אחריה אנו עוקבים היא סאקורה, שעד עכשיו (וכולל בסרט הקודם) שמשה בעיקר כדמות רקע ואנו לא יודעים עליה יותר מדי. Lost Butterfly נכנס עמוק לסיפורה האישי, לרגשותיה ולמחשבותיה של הנערה ומציג בה צדדים שעד כה לא ידענו כלל שקיימים. בסוף הסרט הראשון נרמז פרט מרתיע לגבי עברה, כאשר רין פורצת לבית משפחת מאטו ומגלה את המרתף המאוכלס בהמוני חרקים. בסרט השני אנו סופסוף מגלים באופן מלא את הסיפור המזעזע שמאחוריו, המשפיע על מצבה הפיזי והנפשי של סאקורה בהווה.

סאקורה של Heaven's Feel היא אותו פרפר אבוד עליו מדובר בכותרת. ראינו כבר כיצד היא הגיעה אל ביתו של שירו ומצאה בו את הבית האמיתי שלה, כיצד היא נעמדה בכל פעם שיצא בפתח הבית וחיכתה לו שיחזור בדאגה. בשילוב עם הפרטים החדשים שמתגלים, אותה דאגה הופכת כעת לאובססיה, ואנחנו חוזים כמה רחוק סאקורה מוכנה ללכת כדי לשמור את שירו בטוח (אם אפשר לקרוא לזה כך) וקרוב אליה, כמה היא רוצה אותו רק לעצמה, כמה היא מפחדת מלאבד אותו וכמה היא מוכנה לשקר לעצמה כדי להתעלם מהנזק שהיא גורמת לו ולאחרים.

סאקורה היא אינה היחידה המשקרת לעצמה. זהו סרט בו כל הגיבורים כאמור כבר מודעים לפתרון התעלומה אך מחליטים לברוח מהמציאות במקום להתמודד איתה, ובכך הם משאירים את החלק האקטיבי הפעם לנבלים, שנראה שהם היחידים שעוד שומרים על ראשם צלול. בעוד קיריי וגילגמש ממשיכים לבחון את העניינים בזהירות, להישאר על הגדר כהרגלם ולתכנן מניפולציות שיביאו אותם אל קו הסיום בצורה המשעשעת ביותר עבורם, המושך בחוטים ממשיך להיות ראש משפחת מאטו, הלוא הוא מאטו זוקן.

זוקן והסרבנט שלו, אססין האמיתי, ממשיכים לעשות בעיות לכולם ולנצל את קיומו של הצל כדי למחוק את הסרבנטים הנותרים, והפעם הם שמים לעצמם כמטרת תקיפה את אחד האיומים הגדולים ביותר שנשארו (אם לא הגדול ביותר) – ברסרקר, אך נראה שבבית משפחת איינזברן גם לא בדיוק מתכוונים להפסיד לזקן ממשפחת מאטו.

גם שינג'י וריידר עדיין בעניינים אחרי ההפסד הצורם שלהם לשירו וסייבר בתחילת הסרט הקודם. שינג'י עדיין מונע מרגשי נחיתות ומקנאה בשירו, אך הפעם אותה קנאה מעבירה אותו על דעתו לחלוטין, ומסתם ילד-נזק שכולם שונאים הוא הופך להיות חלאה של ממש.

ושחקנית נוספת ואחרונה שאדבר עליה, שעוד לא לגמרי יצאה מהמשחק, היא סייבר שנבלעה על ידי הצל בסוף הסרט הקודם ובסצנה האחרונה חזתה בהשתקפות אפלה של עצמה. לא אגלה לכם כיצד ובאיזה אופן חוזרת סייבר אל העלילה, אבל בתור הסרבנטית האהובה עליי (נראה לי, זו תחרות קשה), אני שמח לבשר שגם בראוט בו היא לא בדיוק הדמות הנשית המרכזית בלשון המעטה – בכל הקשור לאקשן, היא כנראה ההיילייט של הסרט כולו.


לא רק אנימציה טובה

ואם כבר נגענו באקשן – אין הרבה ממנו כאן, אבל את מה שיש אני מרגיש שכבר בלתי אפשרי לבטא במילים כמה הוא טוב. לשבח את איכות האנימציה הבלתי מתפשרת של סטודיו ufotable זה כבר קלישאה בשלב הזה, אבל איכשהו, בדרך לא ברורה, הם הצליחו להתעלות על עצמם שוב ולהפוך קרב שהוא אירוע יחסית קטן בנובלה הויזואלית (שרובו אפילו לא מוצג שם מרוב שהוא שולי) לסצנת האקשן המרהיבה ביותר שהייתה אי פעם בכל אנימה של Fate (ועם פיצוצים שלא יביישו אף מתקפת אולטימייט ממשחקי בודוקואי). עד עכשיו הסטודיו הוכיח את עליונותו בכל מה שקשור לאפקטים דיגיטליים, משחקי תאורה ומצלמה ודיוק בפרטים הכי קטנים – אך הם מעולם לא דגלו מאוד בסאקוגה (כינוי לשיטת אנימציה בה כל פריים מונפש ומציג תנועה מסוימת ביחס לפריים הקודם, לדוגמה). בקרב הספציפי הזה ניתן לסמן V גם על עניין הסאקוגה, מבלי שום התפשרות על אף אחד מהאלמנטים הקודמים בהם הם הצטיינו. "וואו" אפילו לא מתחיל לתאר את זה.

אותו קרב גדול הוא לא החלק המרשים היחיד כאן, ובפוסט על הסרט הקודם כבר רשמתי כיצד אלמנטים ויזואלים וטכניים שונים, כמו פלטת הצבעים שנבחרה וה OST המדהים של יוקי קאג'ורה (שעדיין נוכחת גם בסרט הזה), תורמים לייצור האווירה הקודרת והאפלה של Heaven's Feel, אך אני לא רואה טעם להיכנס לזה שוב. גם מבלי לצפות בסרט כבר ידעתי שהוא יהיה יפה ויצטיין בתחומים האלו לפחות כמו קודמו. במקום לדבר על זה, ארצה להיכנס לאותו חלק טכני מזווית קצת אחרת, מזווית שקצת יותר מפתיעה ומרשימה אותי, כי זהו לא סתם סרט אקשן אפל – זהו סרט שהסאבטקסט שלו הוא אפילו יותר מעניין מחלקיו הגלויים לעין.

לשם כך, תנו לי רגע לקחת צעד אחורה ולדבר על מה שציינתי כבעיה המרכזית של הסרט הקודם (ומיד תבינו כיצד זה מתקשר), שעדיין נוכחת ובגדול גם בסרט הנוכחי – הקצב המהיר ואיבוד הפרטים מה VN המקורי. בשלב הזה אני מניח שלכולם כבר ברור מדוע לא ניתן היה להציג את התוכן של Heaven's Feel בטלוויזיה מבלי לצנזרו באופן קשה (ואם הסרט הקודם לא שכנע אתכם, האחד הזה כנראה יעשה את העבודה), אך פורמט של סרט הוא בעייתי כשמנסים להעביר סיפור כה ארוך ומורכב, ובעיקר כשהוא כולל כל כך הרבה רעיונות ופרטים. גם Lost Butterfly כמו קודמו הוא מהיר, לא בדיוק מסביר לפרטי פרטים את המתרחש, ועשוי להיות מבלבל עבור צופים חדשים שלא קראו את ה VN. אפשר להבין, שכן טווח זמן של שעתיים וחצי הוא מצד אחד קצר מדי בשביל שניתן יהיה להיכנס לכל אותם פרטים, ומצד אחד ארוך מדי מכדי לשמור על רמת קשב גבוהה אצל הצופה בסצנות איטיות ועליזות יותר, שבמקור סיפקו מנוחה מסוימת מאותו קו עלילה משוגע ובסרט כנראה היו רק שוברות את המומנטום הנבנה סצנה אחר סצנה.

איך זה מתקשר לאספקטים הטכניים של הסרט בהם עסקינן? ובכן, בצורה יצירתית ומרשימה מאוד (אף הייתי אומר גאונית), השכילו ב ufotable לנצל את המדיום הקולנועי כדי להעביר את אותם הרעיונות והמסרים באמצעים ויזואלים בלבד – מה שמכונה "show, don’t tell", רק על סטרואידים. במקום מונולוגים ארוכים ומעייפים על המאבק הפנימי של שירו בעצמו כאשר נאלץ לבחור את דרכו – הצגה חזותית של תוצאת בחירתו בשילוב עם דמויות המייצגות את ערכיו. במקום הסבר מפורט על תחושותיה של סאקורה ביחס למה שעברה בילדותיה – חלום קצר מנקודת מבטה המעביר את תחושות אלו ממש. והשיא כנראה, הוא בלקיחת אחת הסצנות היותר ברוטאליות בנובלה, שם היא מוצגת באופן כמעט ישיר לחלוטין, ולהפוך אותה לאיזשהו מייצג ויזואלי הזוי שנמנע מלהיכנס למה שקרה שם באופן מפורש, אך מייצג את אותו רעיון בצורה לא פחות ברורה והרבה (הרבה) יותר פסיכית, מזעזעת ואפקטיבית, המראה שלפעמים הדמיון הוא מפחיד יותר מכל שפיכה של כתמי דם על המסך.


מה שאבד בדרך ומה שדווקא לא

אם להיות הוגן, לא תמיד זה מהווה תחליף מושלם. יש עדיין פרטים שלא הוסברו כהלכה וכנראה גם לא יוסברו, מי שצופה בסרטים ובסדרות הקודמות בפרנצ'ייז בהפרש של שנים בוודאי נמצא בסיכון להישאר מבולבל, וחלק מהיופי ב VN הוא בדיוק אותן סצנות קטנות בהן הדמויות מתבטאות באופן חופשי בסיטואציות יומיומיות ואנו לומדים להכיר ולאהוב אותן (חלק גדול מזמן המסך של איליה לדוגמה הלך כאן לעזאזל, ומדובר בסצנות מאוד חמודות ומשעשעות שפשוט לא היו יכולות להשתלב כמו שצריך לקראת סיומו של סרט כה קודר). עם זאת, אני עדיין חושב שמדובר בניצול מקסימלי של המדיום, בדרך המעבירה את העיקר כמו שצריך, מוסיפה עליו המון מעבר לתהליך הנפשה פשוט ומכאני, ושנותנת סיבות לכולם, גם לאנשים שכבר מכירים את הסיפור עד לדיוקים הכי קטנים, לצפות בו בפורמט החדש. בו זמנית, מי שמעוניין בכל זאת בפרטים נוספים על העולם, הדמויות והתהליכים המתרחשים על המסך – הסרט משאיר את חווית הקריאה של ה VN כחוויה רלוונטית שגם אחרי הצפייה היא עדיין אינה מיותרת, ואני לא חושב שזה משהו רע (אם כי ב 2020 נשגב מבינתי מדוע אי אפשר עדיין לצפות להפצה מערבית רשמית שלא מסתמכת על פאטצ'ים לתרגום שהכינו מעריצים).

וממה שהוסר למה שדווקא לא: הפעם יש סקס. למי שאיכשהו פספס, Fate/stay night היא נובלה ויזואלית שכוללת במקור גם קטעי הנטאי, אך אלה הוחלפו עד כה באדפטציות השונות בסצנות אלטרנטיביות (וקצת מגוכחות) הבטוחות לכל הגילאים. על אף שקיימת גרסה מצונזרת שכזו גם ל Heaven's Feel בשחרורים החדשים יותר של הנובלה (העונים לשם Fate/stay night [Realta Nua]), החליטו כנראה שבפורמט הקולנועי, ובסרט שגם ככה התוכן שלו פחות מיועד לגיל הרך, מותר גם שלא להתחמק מהתוכן המיני (טוב, לפחות לסצנה אחת, אבל גם בסצנה הראשונה שכן הועתקה מ Realta Nua לא היו חסרות רמיזות ארוטיות – ufotable יודעים טוב מאוד מי הקהל שלהם). זה לא אומר שיש בסרט הזה הנטאי כמובן (אז לא צריך לנפח ציפיות), אבל מכיוון שהסצנות הללו תמיד הוחשבו ב Heaven's Feel כבעלות משמעות הרבה יותר רצינית לעלילה מאשר בראוטים האחרים, ובצדק, ניתן רק לברך על כך. המעריצים קיבלו בשעה טובה את מבוקשם, ואני חושב שבגדול התקבל איזון שכולם מרוויחים ממנו.

ואם נחזור רגע לתוכן החסר ונסתכל על זה בקונטקסט של מה שצפוי בהמשך הדרך: אני כן קצת דואג לגבי סצנות ספציפיות שהוסרו, כאלה שמאוד חשובות לביסוס תפקידן של חלק מהדמויות (ביניהן בעיקר קיריי) להמשך ולהצגת הרעיונות שיעמדו במרכז הסרט הבא, אך אני יכול להבין מדוע הן הוסרו מהסרט הזה – הן לא קריטיות ולא מוסיפות לנרטיב של הסרט הנוכחי. זה עדיין בר תיקון, החומר שהסרט השלישי והאחרון (שייקרא Spring Song) צפוי לכסות מתוך ה VN הוא באורך של משהו כמו חצי מזה שהסרט הנוכחי כיסה, כך שזמן יש, ויכול מאוד להיות שמדובר בהחלפה פשוטה של סדר המאורעות או בתכנון של סצנות אלטרנטיביות בעלות אותה מטרה. יתכן שאותם הרעיונות יוצגו גם הם באמצעים ויזואליים כלשהם במקום בדרך הסטנדרטית, לא שיש לי רעיון כיצד זה יתאפשר, אבל בהתחשב בטיפול שעבר הסרט הזה – אני אופטימי.


פינת הספוילרים

Lost Butterfly הוא כאמור סיפור של הדרדרות מוסרית, ויש כמה צמתים מרכזיים בהם שירו עומד אל מול ההחלטה הגורלית שהיא "האם להרוג את סאקורה או לא?". על פניו זו נשמעת החלטה פשוטה, והרי לא היינו מצפים משירו הנאיבי להקריב אף אדם קרוב אליו, אבל זוהי למעשה לא החלטה פשוטה כלל, אפילו לא בשביל שירו. מכיוון שהיא אינה שולטת בכוחותיה ומסכנת את כל סביבתה, ומכיוון שלא ניתן להוציא את התולעת הבעייתית ממנה שגורמת לכל הצרות הללו, הדרך היחידה לרפא אותה היא באמצעות נס, נס אותו כביכול יוכל שירו להשיג רק באמצעות הגביע הקדוש (מה שאנחנו כצופים למודי ניסיונות כבר יודעים שלא יקרה, כי הגביע אינו כלי הגשמת המשאלות שהוא מתיימר להיות).

הצומת הראשון בה נאלץ שירו לעמוד מול ההחלטה הזאת הוא מיד לאחר המקרה בספרייה בו אנו מגלים שסאקורה היא למעשה מאסטרית (וספציפית המאסטרית של ריידר, המתגלה כמדוזה מהמיתולוגיה היוונית, וכעת כשהיא חוזרת לחזקתה של סאקורה היא יכולה להציג סופסוף את כוחה האמיתי כמו בסיום הסרט הקודם) ואחותה הביולוגית של רין (טוויסט שצופי Fate/Zero קצת הרסו לעצמם). קיריי מספר על מצבה של סאקורה לרין ולשירו, כאשר הראשונה, שכנראה הכינה את עצמה כל חייה לאפשרות שתאלץ להתמודד מול אחותה, מחליטה בקור רוח לקחת על עצמה את האחריות לביצוע המעשה הנחשב לנכון.

שירו לעומת זאת, שאנו יודעים שרוצה להציל את כולם ובחיים לא יפגע בחבריו, נכנס למשבר. שירו רוצה להציל את סאקורה, אבל כפי שנחשפנו ב Unlimited Blade Works, כל זהותו וההגדרה העצמית שלו בנויה על האידיאולוגיה שהוא השאיל מקיריטסוגו – ולהשאיר את סאקורה בחיים יהיה לבעוט לאידיאולוגיה הזו בפרצוף.

איליה, שבזה לאותו קיריטסוגו ממנו היא נפגעה, פוגשת בשירו חסר האונים בפארק, במצב בו היא כבר לא יכולה להחשיב אותו כאויב שלה, ואומרת לו שההחלטה היא ברורה: בניגוד לקיריטסוגו, עליו להגן על האנשים החשובים לא ולנטוש אותם. ארצ'ר לעומת זאת, המייצג את אותם אידיאליים, שגם כן כבר לא יכול להחשיב את שירו כאויב שלו בהתחשב השתלשלות האירועים והדברים החשובים יותר שעומדים על הפרק, מזכיר לשירו (או יותר נכון לנו) שגם אם התוצאה של דרכו כפי שהייתה עד עכשיו כבר ידועה לנו, אם יחליט לוותר עליה הוא יאבד הכל (ובינתיים לפחות, אנחנו יודעים שהוא יאבד יד). הקטע של ארצ'ר אמנם הוזז לסצנה שאחרי קבלת ההחלטה במקום לפניה, אך הוא עובד גם שם ואולי אף טוב יותר, שכן למרות ששירו מבטיח לסאקורה שיהיה "גיבור הצדק רק שלה", הבטחה צבועה שנוגדת את מהות המושג "גיבור צדק", האמת והלבטים ימשיכו לרדוף אותו גם הרבה אחריי אותה נקודה.

לאלו מכם שלא קראו את ה VN, אשמח לשתף אתכם בפרט מעניין שלא יכל לעבור במדיום המונפש. ב VN ישנה האפשרות לבחור האם לדבוק באידיאל ולהיות גיבור צדק, או האם לנטוש אותו כפי שנעשה כאן ולהציל את סאקורה. מבלי להיכנס לספוילרים (ומי שאינו מעוניין לקרוא את ה VN כולו, יכול גם רק לצפות בסצנה הקצרה והספציפית הזאת ביוטיוב בקישור הבא) בחירה באופציה הראשונה תוביל לאחד הסופים הרעים היותר מצמררים של Fate/stay night, המכונה "mind of steel" – סוף רע בו שירו דווקא לא מת כמו בשאר הסופים הרעים, אלא חי ומגשים את יעודו.

ההצגה של אותו קונפליקט לא נעשית בסרט באמצעות מלל מפורש כפי שהיה ב VN, אלא באמצעות אותם אמצעים וויזואליים כפי שהזכרתי קודם לכן, וזה היה אחד השימושים האהובים עליי בהם. במספר הבזקים במהלך הסרט חוזה שירו בעצמו הורג את סאקורה, כאשר אותו שירו המבצע את ההוצאה להורג הוא בעל שיער לבן כמו של ארצ'ר, המייצג למעשה את השירו שהופך לגיבור הצדק. באחד החזיונות אף חולפים לידו דמויותיהם של ארצ'ר וקיריטסוגו, המייצגים את הדרך אותה הוא ממשיך.

בהינתן התמונה הזו, השאלה היחידה שנשאלית לאורך הסרט היא "האם תבגוד בעצמך?", שאלה עליה שירו עונה באופן סופי מאוחר יותר, בצומת דרכים אחרת המתרחשת לאחר שאססין מודיע לו שזוקן מבקש לדבר איתו. שירו הולך לדבר עם זוקן לבדו (כי הוא בכל זאת שירו, ובכל זאת קצת מטומטם, אפילו שלהגנתו אפשר להגיד שאססין יכל להרוג אותו אם היה רוצה בכך) ואז מגלה שחששותיו היו מוצדקים ושסאקורה היא אכן הצל, שהכוח שלה נוצר מהשאריות של הגביע הקדוש שהושמד במלחמה הקודמת, ושאם לא תעצר בימים הקרובים זה כבר יהיה מאוחר מדי. בגרסה מאת פתטית יותר ולא בטוחה בעצמה של אותו חזיון, שירו מחליף את החרב בסכין מטבח ומגיע למיטתה של סאקורה על מנת לבצע את המעשה – אז הוא מבין שהוא לא מסוגל לכך ושסאקורה חשובה לו יותר מדי (כי מצד אחד אידיאולוגיה>הקרבת כל החיים והזמן שלאחר המוות, ומהצד השני אידיאולוגיה<ציצים. אפשר להבין אותו) ונותן את תשובתו האחרונה: "אני אבגוד".

כמו ששירו מדרדר מוסרית, כך גם סאקורה, שאמנם לא מודעת לגמרי למצבה, אך יודעת מספיק כדי להבין שהיא מזיקה לשירו וגורמת לו לסטות מדרכו. היא יודעת את זה, אבל לא יכולה להפסיק. אחרי שננטשה בילדותה, עברה התעללות וסופסוף מצאה את האחד שיגרום להרגיש אנושית ושווה – היא לא מסוגלת לוותר עליו.

בסרט הקודם סאקורה שאלה את שירו מה יעשה אם יגלה שהיא אדם רע, והוא הבטיח לה שהוא יכעס עליה יותר מכל אחד – הבטחה שהוא מפר כאן ברגע שסולח לה. כאשר הוא מגלה שהיא רימתה אותו ושהיא מאסטרית, סאקורה מפחדת ובורחת (ב VN גם קיריי, שמאוד נהנה מהסיטואציה ורוצה לשמור אותה בחיים, מסייע לה בכך). כאשר הוא מחליט להחזיר אותה חזרה, לתת לה את המפתח לביתו שהיא זרקה (אותו מפתח הוא אגב תוספת מקורית של הסרט, שמאוד עוזרת להמחיש את המקום בו סאקורה רואה כביתה) ולהבטיח לה שיהיה "לוחם הצדק רק שלה", היא כבר נעשית אובססיבית אליו יותר מתמיד. כדי שלא תצטרך לפגוע באף אחד בשל מצבה, שירו אף מספיק לה מאנה (אתם יודעים באיזה דרך, ואם לא קישרתם עד עכשיו, החלומות האירוטיים שלו מהסרט הראשון קרו מסיבה דומה – לכן לרין בחלומו היו עיניים כמו של מדוזה, הסרבנט של סאקורה) מה שגורם לה לפתח אליו אובססיה לא רק נפשית, אלא גם מינית.

סאקורה נעשית כה אובססיבית עד למצב בו היא כבר מתחילה לחשוב על להזיק לשירו באופן שימנע ממנו פיזית את היכולת לעזוב אותה, וכל זה בתירוץ לעצמה שהיא בכלל שומרת עליו. כאשר היא מאזינה לשיחתו עם רין המספרת שהיא מכירה אותו בגלל אותו סיפור שכבר שמענו מפי סאקורה בסרט הקודם, אותו זיכרון בו היא חזתה בשירו מקפץ מעל המיזרון בחצר בית הספר – סאקורה כבר מתחילה לפחד שרין תיקח אותו ממנה, או כפי שהיא אומרת "אל תקחי גם את הזיכרון הזה ממני", כי היא מרגישה שאחותה לקחה ממנה הכל כאשר נבחרה להמשיך את שושלת משפחת טוסאקה בעוד היא, סאקורה, ננטשה וניתנה למשפחת מאטו המתעללת.

אבל החלק האהוב עליי בסרט קורה בשיא של אותה אובססיה, כאשר סאקורה כבר מרגישה שהיא הצליחה סופסוף להשיג את שירו לעצמה והיא שוכבת יחד איתו במיטתו וחושבת לעצמה כמה שהיא רוצה "שהרגע הזה לא יסתיים לעולם". ברגע הזה, בעוד היא חושבת שכבר יש לה הכל, הגוף שלה מתחיל לרצות רק עוד. סאקורה מתחילה בתהליך הטבעי של איבוד השליטה על גופה ככל שהיא מתמלאת ככלי הקיבול של הגביע (הסבר שניתן על ידי איליה וכנראה הושמט כאן מתוך הנחה שצופי הסרט כבר צפו ב Fate/Zero ומכירים את העניין, קצת חבל, אך כן ניתן לראות שאיליה מבינה מה עובר על סאקורה ולא קשה לנחש מאיזו סיבה) והסממן הראשון שאנו רואים לכך הוא חוש הטעם שאובד לה. אובדן חוש הטעם נראה כמשהו שולי באותו רגע, עד שאנו מבינים שמדובר ברמז לכך שגופה לא סתם רוצה לאכול – הוא רוצה לאכול נשמות כדי להמשיך ולהתמלא במאנה, כי זו ששירו מעביר לה כבר פשוט לא מספיקה.

אני כל כך אוהב את החלק הזה כי במקום להראות לנו, כמו בגרסת ה VN, שסאקורה מתהלכת בצורה מתנדנדת ברחוב והורגת את האנשים המציקים לה מבלי להבין שזהו לא סתם חלום, ב ufotable החליטו לקחת את זה צעד אחד קדימה. בסרט סאקורה אכן נמצאת בחלום, חלום קריפי ומתקתק (שקצת הזכיר לי בסגנונו את הסגנון ההזוי של Mahou Shoujo Madoka★Magica) בו האנשים הם בעצם בובות, ובמקום להרוג אותם היא הופכת אותם לסוכריות אותן היא אוכלת. בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה, אבל כאשר האור כבה ואנו חוזרים אל המציאות, אל הרחוב החשוך בו גילגמש מוצא אותה – מתגלה תמונה שמפעילה את גלגלי השיניים של המוח וגורמת לדמיון לעבוד ולהשלים את התמונה בעצמו, והמעבר הכל כך מהיר הזה יוצר שוק ששום מחזה ויזואלי פשוט לא יכל להחליף. אפילו גילגמש הגדול נתפס לא מוכן ולא מאמין למראה עיניו כאשר הוא חוזה בצילה של סאקורה – אז אפשר לראות נקודת האור הזהובה שנבלעת באותו הצל וממחישה שהפעם מלך הגיבורים כבר לא ישאר איתנו יותר להיות הבוס הסופי (טוב, הוא בכל זאת כבר עשה את שלו בשני הראוטים הקודמים).

לאחר אותו אירוע סאקורה כבר מתפקחת ולא יכולה יותר להתכחש למצבה. היא יודעת שחלומה, שאותו רגע של תקווה ימשיך לעולם, כבר לא יכול להתקיים, וכאשר היא רואה ששירו הגיע למצב שהוא מבין זאת בעצמו ועדיין לא מסוגל להרוג אותה – היא גם יודעת שאם היא לא תקום ותעשה מעשה, אף אחד אחר לא. אלא שסאקורה לא חושבת יותר מדי קדימה. היא עוזבת חזרה לבית מאטו רק כדי למצוא את עצמה שוב כקורבן אונס של שינג'י, שכבר כל כך שקוע בקנאה שהוא מאיים עליה שיספר לשירו על היחסים ביניהם. זהו רגע הסיום, נקודת השבירה בה סאקורה מבינה שהיא חסרת אונים ושכל מה שעשתה עד עכשיו היה רק לדחות את הקץ. היא מנסה תחילה לעמוד על שלה ולהוכיח שהיא חזקה יותר מבעבר, אך אז מבינה שהמציאות פשוט אכזרית מידי כלפיה ושהיא לא יכולה לעשות דבר כדי לשנותה, לכן היא רק מביעה משאלה ואומרת שעדיף היה לו שינג'י לא היה קיים. באופן קצת אירוני, אפשר להגיד שהגביע שבתוכה מגשים את אותה משאלה, או יותר נכון גורם לה להגשים אותה בעצמה, בכך שהוא מאפשר לה להשתמש בכוחו כדי להרוג את שינג'י – אז היא משתגעת באופן סופי וללא דרך חזרה.

גם שירו וגם סאקורה הגיעו בסיומו של הסרט להחלטות על דרכם, אך נכון לעכשיו בשני המקרים נראה שאותן החלטות אנוכיות רק מרחיקות את הסיפור מפתרון, ונשאר רק לחכות לסרט הבא כדי לראות כיצד זה יסתיים. לפני שאני מסכם את הסקירה על הסרט הזה, ששתי הדמויות ההללו עומדות במרכזו, ארצה רק להתייחס לכמה נקודות אחרות שנוגעות בין היתר לכמה שחקנים נוספים:

  • יחסית בתחילת הסרט ישנה סצנה בה שירו מגיע אל ביתה של רין ומוצא שם תמונה של רין בילדותה עם סרט שיער הדומה לזה של סאקורה. זהו רמז מקדים נחמד לגילוי שהשתיים אחיות.
  • ב VN כאשר רין וסאקורה חוזרים מסצנת החיבוק בגשם, רין מחכה להם בכניסה לבית ועדיין לא מוותרת על להרוג את סאקורה, עד שזו אומרת שתילחם כמאסטרית במלחמה. כל הויכוח הארוך הזה נחסך בסרט בסצנה יפהפיה בה שירו וסאקורה הולכים יחד שלובי ידיים וחולפים על פניהם של רין וארצ'ר במבט חסר פחד, אז היא כבר מבינה בעצמה שהם מוכנים להילחם יחדיו בכל מכשול שיעמוד בפניהם.
  • המראה של ריידר עם הבגדים האדג'יים שלה יושבת אל מול שולחן האוכל בסלון של שירו היה משעשע ביותר, והצחיקה אותי ההשוואה לסייבר שדווקא אכלה הרבה, למרות שלטענת ריידר סרבנטים כלל לא זקוקים למזון.
  • במהלך הקרב מול אססין ארצ'ר נפגע מהצל, אך מצליח לזוז אחר כך. כאשר הוא נשאל כיצד זה יתכן הוא טוען שזה כי הוא לא "גיבור קאנוני" (או לפחות כך היה בתרגום בו אני צפיתי) – הכוונה כנראה ברורה למי שצפה ב Unlimited Blade Works, שכן ארצ'ר הוא בכלל Guardian שהגיע מהעתיד.
  • קטע נוסף שיובן רק באמצעות צפייה ב UBW הוא העברת היד של ארצ'ר לשירו, תהליך שרין מגדירה כהזוי ושלא אמור להיות אפשרי, אך מתאפשר רק בגלל שארצ'ר ושירו הם למעשה אותו האדם.
  • כמו כן, ברגעים שלפני מותו אפשר לראות את ארצ'ר עם השיער כלפי מטה וקורא לרין "טוסאקה" בדיוק כפי ששירו קורא לה, ובדיוק כפי שארצ'ר עצמו נפרד ממנה בסיום של UBW.
  • ישנה סצנה מקורית בה פוג'ימורה מגיעה לביתו של שירו ומספרת לסאקורה על קיריטסוגו. איליה שמאזינה לשיחה זוכה לשמוע לראשונה את האמת על האב שלא באמת נטש אותה – סגירת מעגל שהיא מקבלת אך ורק בסרט הזה ואני שמח שהיא כאן (וגם לראות את פוג'ימורה בצעירותה זה תמיד נחמד מאוד).
  • בעוד הוא מתכנן להרוג אותה, שירו שואל את סאקורה לאן תרצה ללכת לאחר שהמלחמה תסתיים. סאקורה עונה לו שתרצה ללכת לראות את פריחת הדובדבן (ביפנית סאקורה) המתרחשת באביב. שם הסרט הבא הוא Spring Song והוא יוצא לאקרנים באביב. צירוף מקרים?

סיכום

שמעו, אני אוהב את Lost Butterfly. אני ממש אוהב אותו. אני לא יודע אם להגיד שהוא הסרט האהוב עליי, בעיקר בגלל שמדובר בשליש מהסיפור של Heaven's Feel, אותו אני מחשיב בעצמו כשליש מזה של Fate/stay night. עם זאת, עדיין מדובר באחד הסרטים המוצלחים שיצא לי לראות, ולדעתי ביצירת אומנות של ממש.

לא סתם חזרתי אליו שוב, ולא סתם כתבתי עליו יותר מ 4000 מילים הרגע. אני יודע שהרבה דובר על הסרט הזה, בעיקר על יופיו ועל כמה שהוא אפל, אבל הרגשתי צורך לדבר על הדברים הקצת יותר עמוקים שיש בו, על הסיפור שאולי קצת מתפספס איפשהו בין ההתלהבות מהקרבות והאקשן, על ההחלטות האומנותיות שאולי אנשים קצת מפספסים בשל הקצב המהיר, וגם לתת את נקודת המבט שלי בתור אחד שכן מכיר את המקור ומסוגל להשוות. גם הפעם אגב, נהניתי יותר בגרסה המונפשת, על אף האלמנטים שהיא מחסירה. יותר מהכל, היה חשוב לי לדבר על כך ש Heaven's Feel היא מבחינתי לא רק עוד סדרת סרטים מגניבה ואפית, אלא כיצד היא משתלבת במכלול השלם של היצירה הזו שנקראת Fate/stay night, על כל הרעיונות והמוטיבים המוצגים בה.

אני מקווה שהצלחתי לעניין, אולי לחבר קצת נקודות לגבי דברים שלא נאמרו בסרט במפורש, ואולי לתת למי שכבר ראה אותו נקודת מבט קצת אחרת.

הסרט הבא אמנם צפוי להיות קצת (אבל ממש קצת) פחות אפל, קצת פחות על טהרת הדיאלוגים ופיתוח הדמויות וקצת יותר מונחה אקשן, כיוון שבכל זאת מדובר בקליימקס של הסיפור – אך שם יהיו גם כמה מהסצנות האהובות עליי ביותר, שאני כבר לא יכול לחכות ליום בו אראה אותן באנימציה. ההמתנה כואבת, אך אם הטרילוגיה תמשיך באותו הקו – היא לגמרי תשתלם.

מה עבד:

  • הסרט מתעמק ברעיונות העומדים במרכז היצירה של Fate/stay night ונותן עליהם נקודות מבט חדשות וכואבות.
  • אנימציה מרשימה יותר מכל מה ש ufotable הציגו עד היום.
  • שימוש בשפה הויזואלית כדי להעביר מסרים סיפוריים שאין את הזמן להתייחס אליהם בצורה מילולית ומפורטת בפורמט הקולנועי.
  • האנימה הראשונה של Fate/stay night בה לא מפחדים ללכת על הגרסה הלא מצונזרת.

מה פחות עבד:

  • הקצב עדיין מהיר ועשוי להיות מבלבל.
  • סצנות שלמות הכוללות הסברים שקריטיים להמשך לא נכללו כאן (אך עשויות להיכלל במקום בסרט הבא).
  • מה עכשיו לחכות שוב עד הסרט האחרון?… ):
grades4_10

תגובה אחת בנושא “Fate/stay night: Heaven's Feel – II. Lost Butterfly

  1. פרט קטן שמצאתי שלא נכנס לסקירה ואולי יעניין אתכם (ספוילרים לסרט):
    זוכרים את הסצנה בסרט הראשון בה הצל ניסה לתקוף את רין ואז שירו רץ לעמוד ביניהם ולהצילה? רגע לפני שהוא מאבד הכרה לאחר שבא במגע עם הצל, מוצגים לנו הבזקים מהירים הכוללים שלל תמונות מצמררות ולא ממש ברורות.
    בדיעבד כמובן, אפשר להבין שאלו ציורים הקשורים לעברה הטראגי של סאקורה – אך הם לא מוצגים רק בסרט הראשון. סרטון מתוך ה animation materials של הסרט (ניתן לצפות בו ביוטיוב בכתובת: https://youtu.be/71Fg1sWGNN0) המציג את תהליך האנימציה של סצנת החלום של סאקורה, מראה לא רק את השלבים השונים בהכנת אותה סצנה מופלאה – אלא גם מציג בבירור את אותן התמונות ומראה שהן היו תלויות על קירות הטירה עם הבובות הרוקדות אליה נכנסה סאקורה. האמת שעד שצפיתי באותו סרטון מדובר כלל לא שמתי לב לכך.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s