מסע של עשור

באיחור קל, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם אני מניח.

כולם עושים עכשיו סיכומי עשור ואני כבר חשבתי לוותר על הרעיון. הרי מה? עוד רשימה? עוד דירוגים? וכמה סדרות אנימה לדרג? 10? מרגיש לא מספיק לעשור שלם. 20? עדיין נשארו לי כל כך הרבה סדרות שאני אוהב בחוץ. 30? 40? 50? 100? אני בחיים לא אספיק לכתוב על כל כך הרבה, ואפילו לא סיימתי לצפות בסדרות מעונת הסתיו האחרונה, אז מה זה שווה?

אבל מצד שני… אם לא אכתוב כלום אני כנראה אתחרט על זה. זוהי בכל זאת הזדמנות של פעם בעשור, ולחכות כמה חודשים יגרום לאיבוד את המומנט. אז אחרי שישבתי וחשבתי (ובינתיים 2020 כבר בפתח), החלטתי איך אעשה את זה. מה שאתם עומדים לקרוא עכשיו הוא סיכום קצת שונה מהאחרים, בלי הפורמט הקבוע בו אני מדרג ואומר למה כדאי לכם לצפות ומאיזה סיבה, אלא משהו אישי יותר.

העשור שחלף עכשיו הוא אולי לא העשור בו התחלתי לצפות באנימה, אבל הוא כן העשור שבו צפיתי במספר הרב ביותר של סדרות. הרבה השתנה בהרגלי הצפייה שלי, בחשיפה שלי אל ז'אנרים ופרנצ'ייזים שונים, בדרך שבה התעשייה פעלה ובטרנדים שליוו את הקהילה והשפיעו גם עליי – עשור שלם זה בכל זאת תקופה ארוכה, כמעט שליש מחיי, וכעת כשהוא נגמר ארצה להביט לאחור בתחנות שהיו בדרך ובמה שנתנה לי כל שנה (הסתייגות קלה: הכל מבוסס על זיכרון ובדיקת תאריכי שידור של סדרות שונות, אז יתכנו שגיאות קלות בתאריכים מדויקים בהם צפיתי בהן – עמכם הסליחה).

ובסדר, תהיה רשימה בסוף. אבל בלי פירוט. סגרנו?

2010

השנה היא 2010 ואני בן 17, עוד תלמיד תיכון בכיתה י"א. פורומים עדיין היו דבר ועונות שידור… אמנם היו, אבל הן הכילו כמות קטנה יותר של סדרות ורובן פחות דיברו אליי בזמנו. כן הייתי צופה באופן שבועי, אבל בעיקר בלהיטים הגדולים, ומה שליווה אותי שבוע-שבוע באותה שנה אלו Fullmetal Alchemist: Brothehood שהתחילה בשנה לפני כן ונכנסה ב 2010 לחלקים הממש טובים שלה, Naruto Shippuuden, Bleach ו Dragon Ball Kai שנתנה לי לחוות מחדש את הסדרה הכל כך אהובה עליי מהילדות.

כשהגיע האביב החלטתי שהגיע הזמן שגם אני אצטרף לטרנד, לצפייה במה שחדש ועכשווי, ולכן הרמתי את Angel Beats! (שאכזבה אותי קשות), העונה השניה של K-On! (שהדרפתי כי… מתישהו הרגיש לי שזה לא ממש בשבילי. אני אתקן את זה יום אחד) וגם את B-gata H-kei (כן, גם אז הייתי צופה בסדרות איכות. אותה אני עדיין מאוד אוהב). אבל הייתי עוד אחת, אנימה שהגיעה משום מקום ושריתקה אותי למסך שבוע אחר שבוע – זוהי Rainbow: Nisha Rokubou no Shichinin הקשוחה והדרמטית, סדרת סיינן שלא ראיתי רבות כמותה.

קצת לאחר מכן נחשפתי לעוד יצירה ששינתה את חיי – Fate/stay night. אני לא מדבר על סדרת האנימה, אותה עוד ראיתי ב 2006, אני מדבר על ה Visual Novel – משהו שבכלל לא ידעתי שהוא קיים עד אותה נקודה. הסרט שמעבד את הראוט השני, Unlimited Blade Works יצא ואני לא הבנתי מה לכל הרוחות והשדים הדבר הזה ואיך הוא קשור לסדרת האנימה שכל כך אהבתי בזמנו. עם קצת חקר והרבה גוגל, הבנתי איך לשים את ידי על הדבר ובפעם הראשונה בחיי קראתי ויז'ואל נובל. וואו כמה שזה היה יותר טוב מהאנימה ההיא. וואו כמה שאהבתי את זה. וואו למה טוסאקה עדיין עם חולצה עד שהגעתי לסצנה הזאת? ולמה בסרט יש דולפינים במקום? לא משנה כל כך, איבדתי את בתוליי כקורא ויז'ואל נובל (ואני לא רומז לשום דבר אחר) והשאר היסטוריה. זה נשמע פחות קשור לעשור הנוכחי (בכל זאת, ה VN יצא ב 2004), אבל בהתחשב בסרט שהביא אותי לקרוא אותו ,ולעובדה שהעשור כולו צפוי להיות מלא באדפטציות והרחבות של הפרנצ'ייז – זו הייתה בשבילי ה-נקודה שתגרום לי לחוות את כל אלה בהמשך.

בחזרה לאנימה – אפשר להגיד שכבר קניתי את הטרנד של הצפיה השבועית. או לפחות כמעט, כי אז כשהגיע הקיץ החלטתי לעשות מעשה. מעשה שאין ממנו חזרה. החלטתי לנצל את החופש הגדול הכנראה אחרון שבאמת אקבל (כי אחרי י"ב לא ממש היה לי) ולהשלים אחת ולתמיד את סדרת השונן הארוכה באזור – את One Piece. זאת עוד הייתה תקופה בה כל הנובים כמוני הגיעו לקהילה דרך נארוטו ובליץ', והאנימה עם סגנון הציור הרדיקלי הזה ובעלת מאות הפרקים האלה שנקראת וואן פיס הייתה משהו שרק החבר'ה המבינים צפו בו והתנשאו עלינו, אלא שב 2010 האנימה התחילה לצבור קהל בקצב מטורף והלחץ עשה את שלו. צפיתי ביותר מ 400 פרקים, כמעט 500 למעשה. ארקים שלמים, עשרות דמויות, פלאשבקים, סיפורים, נופים אקזוטיים ביבשה, בים ובאוויר – מה לא היה שם וכמה התרגשתי ובכיתי במהלך הדרך. לא התחרטתי לרגע. יכולתי לצפות בקרוב ל 50 סדרות בזמן הזה, אבל אף אחד מהן היא לא וואן פיס, שהפכה אז לסדרה האהובה עליי עד אותה נקודה ולבינג' הארוך והמהנה ביותר בחיי.

מכל הקיץ הזה בסופו של דבר הסדרות השבועיות שנשארתי איתן הן ריינבוו שעוד המשיכה ו Highschool of the Dead כי אי אפשר שלא.

בסתיו עוד המשכתי לאנימה שבועית אחת, זו הייתה האדפטציה למנגה האהובה עליי – Bakuman, שלא באמת עמדה באותו הסטנדרט של המקור, אך עדיין הייתה מעולה (כי זה בכל זאת באקומן) והמשיכה לגרום לי להעמיק ולהעריך את התהליך והעבודה הרבה שמאחורי היצירות האהובות עליי. מתישהו גם צפיתי ב Ore no Imouto ga Konnani Kawaii Wake ga Nai שיצאה באותה שנה, אבל מכיוון שאני לא זוכר מתי פשוט אציין את זה כאן.

את השנה חתמתי בצורה המוצלחת ביותר האפשרית – בצפייה בסרט החדש של סוזומיה האורהי שהגיע בשעה טובה לרשת. את השעתיים וחצי (כמעט שלוש) של Suzumiya Haruhi no Shoushitsu ראיתי יותר מפעם אחת. הרבה יותר מפעם אחת. אני אהבתי את הסדרה בזמנו, אבל לא חשבתי שעד כדי כך. הסרט ההוא התעלה על כל הציפיות שלי, הביא בעיניי משמעות חדשה לכל המסע שעברתי עם אותה סדרה ועד היום הוא כנראה סרט האנימה האהוב עליי ביותר אי פעם (אבל אני מדבר בתור אחד שלא רואה כמעט סרטים אז…). ככה עושים סרט המשך לאנימה טובה.

2011

סיימתי תיכון (עם עוד כמה סדרות אנימה בדרך, אבל לא משהו מאוד ראוי לציון) ונחטפתי לצבא. טירונות ארבעה חודשים, רק לכמה יחידי סגולה במחלקה היה שם את ה iPhone החדש ולי היה טלפון נוקיה ישן, כך שאנימה ומנגה לא היו בהישג ידי חוץ מבסופ"שים קצרצרים. דאמיט. בדיעבד מסתבר שהגיוס הזה הגיע דווקא בשנה בה היו הסדרות האהובות עליי, את רובן השלמתי רק שנים אחר כך. לקראת סיומו של אותו בידוד נוראי מהעולם התחילה עונת הסתיו ואיתה האנימה שהכי ציפיתי לה, אבל שלא תיארתי לעצמי שהיא תהפוך לאהובה עליי עד היום.

את Fate/Zero כבר לא סתם ראיתי שבועית – ראיתי כל פרק מספר פעמים בשבוע. השילוב הזה בין פריקוול ל VN ההוא שקראתי לפני שנה וכל כך אהבתי לבין ההפקה הפורצת גבולות שהציגה ufotable, סטודיו שעד אז לא היה ממש מוכר, פשוט היפנטו אותי כמו שאף סדרה לא הצליחה, וזה עוד בלי להזכיר את הכתיבה הפנומנלית של גן אורובוצ'י, שזו הייתה היצירה הראשונה שלו אליה נחשפתי. אני לא חושב שעד אז יצא לי בכלל לחפש שמות של כותבים בהקשרי אנימה, רק מנגה, אבל ידעתי שמעכשיו אני הולך לצפות בכל דבר שהבחור הסדיסט הזה כתב.

2012

בחורף לא ממש יצא לי לצפות בשום דבר חדש. הייתה עונה שנתפסה בעיניי כחלשה וכלום לא ממש עניין אותי. אפילו בוואן פיס הפסקתי לצפות עקב המריחות הבלתי נסבלות שהיו בתחילת הארק של פישמן איילנד וגרמו לי להבין ששבועי בסדרה הזאת זה פחות כיף.

אבל בהיותי תקוע בבסיס סגור ומצויד בלפטופ מהבית, החלטתי שזה הזמן להשלים איזשהי סדרה מוכרת וישנה, משהו שעוד טרם ראיתי מסוגו. החלטתי על Hajime no Ippo. לא ראיתי עד אז שום דבר מז'אנר הספורט, או לפחות לא משהו שהחשבתי כשייך לז'אנר. למעשה, סלדתי ממנו. אני לא אוהב ספורט במציאות, למה שאוהב באנימה? אוי כמה טעיתי.

אחרי הצפייה בה הבנתי מדוע סדרות כמו The Prince of Tennis ו Eyeshield 21 היו כל כך מדוברת בקהילה בשנים עברו – לצפות באנימת ספורט זה לא כמו לצפות במשחק כדורגל או כדורסל. זהו מסע של דמויות אל עבר הפסגה, מלווה ביריבויות, התגברות על משברים, אימונים ועוד הרבה שטויות שאהבתי גם בז'אנרים אחרים כמו באטל-שונן (ומהבחינה הזו, מכיוון שבאיפו יש ממש קרבות, היא סיפקה לי משהו הרבה יותר קרוב למה שהכרתי ולכן היוותה נקודת פתיחה כל כך טובה עבורי לז'אנר). גם איפו לא באמת שייכת לעשור הזה, אבל חוץ מהעונה השלישית שלה שתצא לאחר מכן, היא האנימה שבזכותה אצפה בכמה מהסדרות האהובות עליי בעשור כולו.

אבל לפני שאני מגיע לאותן סדרות, נשאר רגע ב 2012. האביב הביא עימו את העונה השניה של Fate/Zero שהביאה את הסיפור לקליימקס הכל כך מספק, אך הביא לסיומה המאכזב של Bleach אחריה עקבתי מהימים הראשונים שלי בתחביב ונאלצתי להישאר עם המנגה בלבד. בקיץ יצאה Sword Art Online שהפרק הראשון שלה יצר באז שטרם ראיתי כמותו עבור סדרה חדשה, ואני מודה שגם אני התלהבתי. הדרך המודרנית בה היא מציגה את הקונספט שלה קנתה אותי: תורים ארוכים של אנשים שהלכו לקנות את משחק הרשת החדש כאילו היה ה iPhone בעוד היוצר עצמו מוצג כמעין סטיב ג'ובס של העולם הזה. הטוויסט בסוף הפרק היה צפוי אך מסקרן ואני התלהבתי מאוד להמשיך. עבר לי אחרי כמה פרקים כשהבנתי שזה לא יענה על הציפיות, אך עדיין השתדלתי (וגם הצלחתי) להנות ממה שיש ולהבין מדוע היא יצרה עניין בקרב כל כך הרבה אנשים. בשאר הקהילה לקחו את זה כבר יותר קשה, וזו הפכה כנראה לאנימה המושמצת ביותר שזכורה לי, אך כזו שכל המשמיצים שלה עדיין דואגים להמשיך לעקוב אחרי כל פרק וכל עונה חדשה.

כשבדקתי אילו סדרות מיועדות לעונת הסתיו הבנתי שהגשם הראשון אחרי הקיץ לא הולך להיות גשם רגיל, אלא מבול של סדרות אנימה. Psycho-Pass הייתה סדרת מד"ב חדשה של אורובוצ'י, מה שסימן אותה אוטומטית כמשהו שאצפה בו בכל מחיר, באקומן קבלה עונה שלישית ואחרונה, Code;Breaker עיבדה מנגה מבית היוצר של Samurai Deeper Kyou – מנגה שבדיוק סיימתי לקרוא והתלהבתי ממנה, גם Chuunibyou demo Koi ga Shitai! עשתה רושם של יורשת רוחנית לסוזומיה הארוהי (לפחות מבחינת כמה בחירות אומנותיות, מבחינת הנרטיב היא הייתה רחוקה מאוד מזה, אבל עדיין סדרה מעולה בדרכה) וזאת רק רשימה חלקית. החלטתי שאם כבר אז כבר – העונה אני מנסה את כל מה שתופס את העין שלי ולו במעט. בנוסף לסדרות לעיל התחלתי לראות גם את Magi, Btooom!, Tonari no Kaibutsu-kun, K, Zetsuen no Tempest, Shinsekai Yori, Jojo no Kimyou na Bouken ו Little Busters! אבל אז המציאות הזכירה לי שאני עדיין חייל ושזמן לראות את כל זה אין לי, כך שעל חלקן נאלצתי לוותר. חלק היו מספיק משמימות כדי לעשות את המלאכה פשוטה, אצל אחרות זה היה יותר כואב ודרש השלמה שתתרחש שנים אחר כך.

2013

בחורף נשלחתי לקורס בצבא שלא אפשר לי לעקוב אחר סדרות חדשות מהעונה לצערי, אך באביב חזרתי לבדוק מה חדש ואתם בוודאי יכולים לנחש מה מצאתי. Shingeki no Kyojin (או Attack on Titan אם תרצו) התחילה עם המלצות נלהבות של קוראי המנגה בכל חור ותגובות נלהבות עוד יותר של אלו שצפו בפרקים הראשונים. רכבת ההייפ שיצאה לנסיעה רק בשנה קודם עם SAO חזרה ובגדול עבור שינגקי – והפעם שמחתי לעלות עליה מתחילה ועד סופה ונהניתי מכל רגע ורגע. כשהסדרה התקרבה לסיומה ההתלהבות קצת ירדה. הסיפור לא נסגר ולא היה קרוב ללהיסגר, ובהסתכלות לאחור לא הרבה מאוד קרה כאן, אבל אני הייתי מרוצה ואופטימי שההמשך הבטוח לבוא יטפל בחוסרים. ואז אותו המשך הוכרז… ל 2016. אוי הברוך.

אבל חוץ משינגקי יצאה באותה עונה גם Suisei no Gargantia, סדרה שהדרפתי אחרי מספר פרקים ושגרמה לי להבין שלא כל סדרה שמשרבבים בקרדיטים שלה את גן אורובוצ'י היא פאר היצירה. עדיין, העדפתי להתייחס אל זה כמעידה חד פעמית ולנסות ולהשלים סדרה אחרת שהוא כתב, וכזו שדווקא כן זכתה לשבחים – זוהי Mahou Shoujo Madoka★Magica.

ז'אנר המאהו שוג'ו לא היה חדש לי, אבל גם לא ראיתי ממנו הרבה מעבר ל Cardcaptor Sakura, שאהבתי, אבל יותר בגלל הנגיעות האפלות שהיו בה ופחות בגלל אבני היסוד של הז'אנר עצמו. אותן אבני יסוד כמו פרצופי מואה חמודים, שמלות ורדרדות ומגונדרות ופלטת צבעים עליזים הם… פחות אני. זה היה נוכח גם במאדוקה, בעיקר בפתיח, אבל ידעתי ששם זה לא במקרה – והמהפך לא איחר להגיע. למען מי שלא צפה לא אציין מה בדיוק קרה ובאיזה פרק זה התחיל להיות פסיכי אבל… וואו זה היה טוב, לא להאמין שפספסתי את זה ב 2011. מאדוקה אמנם לא גרמה לי להתעניין במאהו שוג'ו כמו שאיפו עשתה לי עם ספורט, כי פה בכל זאת היה מדובר בטוויסט על הז'אנר, אבל אותו טוויסט הוא בדיוק מה שהערכתי בה. בנוסף, היא יצרה עבורי לעניין רב יותר בסטודיו Shaft והסגנון האומנותי והביזארי שלהם, ומאז אני יודע לשים עין כל סדרה חדשה שיוצאת משם.

ראיתי עוד מספר סדרות באופן שבועי במשך השנה, אך גם הפעם הסתיו הו זה שהיכה בי בגדול. גל של סדרות ספורט מדהימות התחיל באותה עונה עם יציאתן של Diamond no Ace, Yowamushi Pedal ו Hajime no Ippo: Rising – אחרי שלושתן עקבתי באופן שבועי ובאובססיביות רבה (גם אם לעיתים היה נדמה לי שאני בין הבודדים שבכלל מגלה עניין בהן, אבל אפשר להגיד שבאותה נקודה ספורט כבר הפך לאחד הז'אנרים האהובים עליי). ולא רק ספורט – היוצרים של אחת הסדרות האהובות עליי בעשור הקודם, Tengen Toppa Gurren Lagann, הקימו סטודיו חדש, Trigger שמו ובשעה טובה ומוצלחת הוציאו את האנימה הראשונה שלהם – יצירה מקורית בשם Kill la Kill. היא לא הייתה גורן לגאן, אבל היא הייתה כמעט – וזהו הישג בפני עצמו, כנראה אחד שטריגר לא הצליחו לשחזר מאז (אבל אני עדיין מת על הסגנון שלהם ודאמ כמה שהפסקול של Kill la Kill טוב!).

גם קיואני לא נחו ושחררו לעולם את Kyoukai no Kanata שהיפנטה אותי באופייה וגרמה לי להעריץ את העבודה הויזואלית של הסטודיו, שהרגישה לי שאחרי שנים של התקדמות הגיעה ממש לסגנון בשל, ייחודי ומהוקצע. מכל בחינה אחרת לצערי, הסדרה לא ממש הצליחה להלהיב אותי כמו היצירות הקודמות של הסטודיו, אך ידעתי שאם אני מחפש איכות ויזואלית חסרת פשרות – אצל קיואני כנראה אמצא אותה.

ראיתי גם סדרות נוספות באותה עונה, חלקן טובות יותר וחלקן פחות, אבל לא משהו חשוב מספיק כדי לשנות את ההשקפה שלי על התחום.

2014

אין ספק, זו הייתה שנת שיא עבורי. ההתקרבות לסיום השירות הצבאי שלי הביאה איתה שינויים שהשאירו לי הרבה יותר זמן פנוי ממה שהיה לי עד אז. חורף, אביב, קיץ, סתיו – בכולם כבר הרמתי מספר רב של סדרות וסיימתי את השנה עם הרבה יותר מבכל שנה שקדמה לה.

פתחתי את 2014 עם Steins;Gate – עוד סדרה מ 2011 שאיכשהו פספסתי וכולם אומרים שהיא טובה, אז למה לא להשלים? ובכן, למרות התחלה איטית שלא לגמרי תפסה אותי, מסתבר שהיא לא רק טובה – אלא מאסטרפיס של ממש. עוד יותר שמחתי לגלות שמאמורו מיאנו, אחד המדבבים היותר אהובים עליי בתעשיה עוד מימיו כלייט ב Death Note, הוא שמשחק בתפקיד הראשי את אוקאבה רינטארו – ונותן כאן את אחת ההופעות המרשימות בקריירה שלו (גם כשהוא מנסה לדבר באנגלית). שטיינס;גייט לימדה אותי שיעור נוסף בכל הקשור להרגלי הצפייה שלי – אף פעם לא לשפוט סדרה מבלי לסיים אותה. היא לא הייתה שיא הריגוש עד נקודת האמצע, וכנראה שלולא היו משבחים אותה כל כך הייתי נוטש תוך 2-3 פרקים, אבל מאז אני יודע: לנטוש מאילוצי זמן זה בסדר, לפסול משהו שכולם אוהבים מבלי שראית – פחות.

בחורף יצאה העונה השניה (והמאכזבת) של צ'וניביו ו Shaft שכבר עקבתי אחריהם שחררו את הקומדיה הרומנטית Nisekoi שאני אישית נורא חיבבתי (ועוד מקווה לעונה שלישית). באביב שוחררה עוד סדרת ספורט שהמשיכה את הרצף הנהדר מהשנה שעברה – זו הייתה Haikyuu!! שהפעם נראה שהצליחה לכבוש לא רק אותי ועוד כמה בודדים ברחבי הרשת, אלא לייצר כזו פופולריות שתביא את המנגה בימינו להיות מהנמכרות ביותר של Shounen Jump העשור. היו גם No Game no Life שדיי אהבתי, אך היא נתנה לי להבין שמדובר בניצנים ראשונים לטרנד ש SAO התחילה – טרנד האיסקאי, שכנראה כאן כדי להישאר. אה כן, וגם Dragon Ball Kai חזרה במפתיע אחרי שהעונה הקודמת שלה הסתיימה בטון צורם בגלל פרשיית גניבת הפסקול.

הקיץ הגיע ואיתו גם השחרור שלי מצה"ל! הללויה! אבל לפני שאני חוגג את הזמן שהתפנה לי, החלטתי להעיף מעליי את עננת הפסיכומטרי ולהשקיע את החודשים הראשונים בזה. בינתיים עונת הקיץ הביאה איתה את Tokyo Ghoul עם פרק פתיחה מרשים שיצר רעש חזק ושגרם לי לחשוב שהיא תהווה עבורי תחליף לשינגקי שנמצאת עדיין בפגרה, אך מהר מאוד התברר לי שהמצב בהמשך דיי עגום (טוב, לפחות עד שעברתי למנגה – היא דווקא הייתה טובה). גם SAO חזרה ואת האמת שממש נהניתי מהחצי הראשון בעונה החדשה שלה (המוכר כ GGO), אבל לאחריו היא שיעממה אותי מאוד.

שתי סדרות נוספות שנקשרות בשמו של גן אורובוצ'י (שלא לגמרי בצדק) עלו השנה: הראשונה היא Aldnoah.Zero בה הוא כתב רק שלושה פרקים ראשונים (ואולי כיוון עלילה כללי) והשניה היא העונה השניה של Psycho-Pass בה לא באמת היה לו חלק. שתיהן היו מאכזבות ביותר והביאו אותי להבנה שבפעם הבאה, אם לא מדובר בתסריט שהוא לגמרי שלו – עדיף שלא לפתח ציפיות. לכן בהמשך השנה החלטתי להשלים סיפור שלם שלו, נובלה ויזואלית מותחת ומחרידה בשם Saya no Uta – זו ענתה על הציפיות ללא ספק. עד אז לא הערכתי את ז'אנר האימה, בטח לא כמשהו שיכול להיות מפחיד באנימה או VN, אבל Saya no Uta לא הסתמכה על ויזואלים והקפצות טיפשיות – היא הסתמכה על פסיכולוגיה, על כך שהקורא יודע שמה שהוא רואה היא תמונה מעוותת ולא מלאה, ובעיקר הסתמכה על מה שהוא לא רואה. לזה אני קורא כתיבה טובה.

כשסיימתי עם הפסיכומטרי החלטתי שהגיע הזמן לעשות פסק זמן קצר מהחיים ולהתחיל להנות מהחופש שלי כחייל משוחרר – ואין דרך טובה יותר לחגוג את זה מאשר לעשות שוב מרתון ארוך של סדרת שונן טובה. לא הייתה שאלה בכלל באיזו אנימה לבחור, Hunter X Hunter מ 2011 עשתה כל כך הרבה רעש וגרפה כל כך הרבה מחמאות ב 3 השנים האלה שלא צפיתי בה, וכעת כשהיא סופסוף הסתיימה אני יכול לראות את כולה במכה – אין טוב מזה! לשמחתיי, היא אכן ענתה על הציפיות, ואפילו הציבה סטנדרט חדש בכל הקשור לעיבוד מנגת שונן (כי כן, לא חייבים למרוח מאות פרקים עם אנימציה בינונית ולא אחידה, מותר גם לקחת רק את החומר שיש ולעשות לפחות אותו כמו שצריך). כמו Yuu☆Yuu☆Hakusho הוותיקה יותר (גם היא אנימה המבוססת על מנגה של יושיהירו טוגאשי), גם האנטר הפכה לאחת מסדרות השונן האהובות עליי בכל הזמנים.

את האנטר סיימתי דיי בזריזות מה שאיפשר לי להתחיל את עונת הסתיו ולנסות מגוון רחב של סדרות – ואיזו עונה זאת הייתה. Fate חזרה לידיים של סטודיו ufotable פעם נוספת, הפעם עם סדרה שתתקן את העוול שנגרם בזמנו עם אותו סרט מ 2010 ותעבד כמו שצריך את Unlimited Blade Works. גם Yowamushi Pedal חזרה לעונה נוספת אינטנסיבית ומורטת שיער אף יותר מהקודמת, שהפכה אותה לאנימת הספורט האהובה עליי ביותר אחרי איפו. סדרה שפחות תכננתי לראות, עד שבמקרה נתקלתי בתגובות טובות עליה (ובעיקר על הפתיח שלה) היא Shigatsu wa Kimi no Uso – ולאחר שניסיתי גם אני, פשוט התאהבתי באווירה, במוזיקה, בדמויות, בדיאלוגים ובטלטלה הרגשית שהיא גרמה לי בכל פרק ופרק. טוב, גם הפתיח (שניהם, אבל בעיקר הראשון) היה שווה לגמרי. שיגאטסו לימדה אותי משהו שאולי ידעתי אבל כנראה קצת הדחקתי – אני ממש אוהב סדרות שגורמות לי לבכות.

בסוף השנה גם הסתיימה המנגה של נארוטו אחריה עקבתי אחרי שנים, שאחרי ארק אחרון ולא מאוד מוצלח, דווקא הסתיימה עם כמה צ'אפטרים נהדרים. נארוטו הייתה האנימה הראשונה שצפיתי בה מחוץ לערוצי הטלוויזיה, ולא לקח לי זמן רב לעבור למנגה (הפילרים עשו את שלהם), שאגב הייתה המנגה הראשונה שלי – אז זו אכן הרגישה לי כמו סיומה של תקופה.

2015

מכיוון שרובה לא כלל שינויים דרמטיים בחיים שלי, פרט לעבודות זמניות למספר חודשים, יכולתי להרשות לעצמי לצפות בדיי הרבה סדרות אנימה – וכך עשיתי. זכורות לי ביותר Death Parade, Assassination Classroom, One Punch Man, Shokugeki no Souma, Hibike! Euphonium, Prison School ועוד סדרות המשך ללהיטים שכבר הייתי מושקע בהם כמו Fate/stay night: Unlimited Blade Works, Nisekoi, Diamond no Ace ו Haikyuu!!. גם דרגון בול חזרה באופן מפתיע, ומיד לאחר ששודר הפרק האחרון של קאי הגיעה עונה חדשה מהניילונים – Dragon Ball Super שעוררה עניין בכל העולם (וגרמה לאכזבה ענקית ותלונות אינספור זמן קצר לאחר מכן).

בדיעבד, היא הייתה שנה של הרבה סדרות טובות, ואת כל הרשימה למעלה ממש אהבתי, אבל אף אחת מהן לא יצרה אצלי איזשהו שינוי מחשבתי או פתחה אותי לעולמות חדשים (שגם זה בסדר, אני בנאדם שאוהב יציבות). אולי זאת הסיבה שהתפטתי שוב לחזור אל השונן האהוב עליי – לראות לאן וואן פיס התקדמה מאז נפרדתי לאחרונה.

חשבתי שאסיים את המרתון הקצרצר הזה עם פישמן איילנד בלבד, אך כל כך נהניתי שהמשכתי גם אל הארקים הבאים, הגעתי לפרק האחרון ששודר בזמנו (בערך אמצע ארק דרסרוזה) והתחלתי לצפות שוב בסדרה באופן שבועי. זמן לא ארוך לאחר מכן נחשפתי לספוילרים משמעותיים מדי מכדי שאוכל לשכוח מהם, והחלטתי שכדי למנוע מקרה כזה בעתיד עליי לעבור למנגה – בה לא לקח לי זמן רב להשלים פערים עם הצ'אפטר הכי עדכני' ולאחר מכן התחלתי אף לקרוא מההתחלה את החלקים אותם חוויתי קודם לכן רק בגרסה המונפשת. מיותר? אולי, אבל זה עזר גם לרענן את הזיכרון וגם לחוות את הסיפור המדהים של וואן פיס במדיום ממנו הוא הגיע, בלי פילטרים ועם כל היתרונות והחסרונות שבדבר.

לקראת סוף השנה החלטתי שאני לא רוצה יותר לשמור את כל ההתלהבות שלי מהמדיום לעצמי, ומכיוון שחברים שצופים באנימה כבר אין לי, הגיע הזמן לראות לאן לעזאזל הלכה כל הקהילה הישראלית שכבר נטשה את AIL. חיפשתי וחיפשתי, בדרך נתקלתי באיזה אתר שנקרא "אנימה-ספין" שהיה סגור לשיפוצים או משהו, וכשהמשכתי נתקלתי בקהילה קטנה וחביבה בשם Animes. נרשמתי לפורום ובחרתי בשם המשתמש Archer – כינוי שילווה אותי באינטרנט עד היום והגיע כהשפעה מכך שהייתי עדיין בתוך ההתלהבות מהאנימה של UBW ששודרה מוקדם יותר השנה. המבנה של אנימס מאוד הזכיר לי את AIL, אך היא הייתה שוממת בהרבה, מה שלא ממש איפשר לנוסטלגיה להחזיק אותי שם ומצאתי את עצמי זונח אותה מהר מאוד.

בסוף השנה חגיגת החופש שלי הסתיימה ונכנסתי לשלב העמוס בחיי – שלב הלימודים לתואר ראשון. מכאן כלום כבר לא יהיה פשוט.

2016

מהר מאוד גיליתי שצפייה בהרבה סדרות אנימה במקביל ללימודי התואר זו משימה לא קלה, אפילו בלתי אפשרית. כן ראיתי בעונת החורף את העונה השניה של Assassination Classroom, ואפילו את Ajin שהצליחה ממש לתפוס אותי ולרפא את הסלידה חסרת הפשרות שהייתה לי לאנימציית CGI – אבל רק בחופשות סמסטר הצלחתי לדחוף קצת יותר סדרות.

במהלך חופשת הסמסטר הראשונה שלי החלטתי לנסות את מזלי שוב באנימס, הפעם גם נשארתי ואפילו נהניתי. היה לי מקום לדון, להביע את מחשבותיי, אפילו לסקר מפעם לפעם ולהמליץ לאנשים על סדרות שאני אוהב ושצברתי במהלך השנים. עם חלק מאנשי הקהילה הזאת אני אפילו בקשר עד היום, ויתכן שלולא הייתי מגיע לאנימס לא הייתי מגלה כמה אני אוהב לכתוב ולא הייתי מקים את הבלוג הזה לעולם.

אנימס נתנה לי מוטיבציה לדבר על התחביב, אבל באופן טבעי, אנשים דיברו בעיקר על מה שחדש ויוצא עכשיו – וזה גם מה שאני התמקדתי בו ב 2016. השלמה של סדרות שלמות משנים עברו הייתה עבורי קצת יותר בעייתית בזמן הלחוץ הזה שהיה לי ממילא, אז כמעט כל סדרה שבה צפיתי, צפיתי בה באופן שבועי מתי שהתאפשר לי. לא ראיתי הרבה פחות מאשר בשנים קודמות מבין ההיצע החדש, הרי לא פסחתי על להיטים כמו Boku no Hero Academia, Mob Psycho 100, Re:Zero ואפילו כמה סדרות יותר נישיות כמו Orange, 91 Days ו Netoge no Yome wa Onnanoko ja Nai to Omotta? – אבל כן הרגשתי שאני מוותר הרבה יותר, גם על סדרות חדשות ובעיקר על כאלו ישנות.

2017

עוד שנה של לימודים, ועוד שנה בה המשכתי באותו הקו פחות או יותר. העומס רק גדל ואיתו גם כמות הסדרות שנאלצתי לוותר על הצפייה בהן. כן המשכתי לעונות המשך של Boku no Hero Academia, Yowamushi Pedal, Shokugeki no Souma, Ao no Exorcist שחזרה במפתיע ו Shingeki no Kyojin שהגיעה סופסוף אחרי שנה של דחייה. גם סיימתי כמה סדרות חדשות כמו Kuzu no Honkai, Eromanga-sensei, Tsuki ga Kirei ו Made in Abyss. גם Naruto Shippuuden הסתיימה בשעה טובה (ואחרי מריחה של שנתיים מיותרות), כך שגם זו נקודת ציון חשובה אני מניח.

בשלב מסוים העומס נהיה עבורי בלתי נסבל, ובשילוב של גורמים נוספים ובידיעה שהפורום מדרדר אט אט לאבדון, מצאתי את עצמי פורש מאנימס. לא וויתרתי על הקהילה לחלוטין, וכן העתקתי את הפעילות שלי לקבוצות סקייפ וטלגרם, אליהן נכנסתי חזק בעיקר בקיץ שבתום השנה האקדמית השניה שלי.

עוד באותו הקיץ גם נכנסתי לטרנד משחקי הגאצ'ה עם Fate/Grand Order שהושק במערב ושאני משחק בו עד היום, אך עם כלל ברזל אחד – בלי להוציא על זה שקל. בינתיים אני עומד בזה בגבורה! (ובוכה כל פעם שאני לא מצליח להגריל את הסרבנט שאני רוצה…).

סמוך לסתיו של אותה שנה, באנימס אכן הודיעו על סגירה, מה שגרם לי ולאחרים לחזור לשם לפרידה קצרה. אז נפל לי האסימון שזהו, גם כשיהיה לי את הזמן – לא תהיה לי יותר פלטפורמה להביע את מחשבותיי על הכתב, והקבוצות באפליקציות המסרים השונות פחות סיפקו את הסחורה בקטע הזה.

בנובמבר, סמוך לסגירה הסופית של אנימס, החלטתי להקים בלוג. לא חשבתי על זה הרבה לעומק, אבל זה כן היה נראה לי כמו פתרון שיוריד לי שני ציפורים במכה אחת: גם יהיה לי מקום לכתוב בו, וגם אוכל לייצר בו איזשהו פורמט מסודר שיחייב אותי לשמור הרגלי צפייה ויוריד ממני באופן סופי את את התחושה המעיקה הזו שאני לא מגיע למספיק סדרות אנימה שאני מעוניין לצפות בהן. כך קם ביום אחד ב 4 בנובמבר הבלוג שאתם קוראים בו כעת, שם הספקתי לסקר סדרות נוספות שצפיתי בהן מאותה השנה כמו Ballroom e Youkoso, Fate/Apocrypha ו Inuyashiki תוך כדי שאני מתחיל, לראשונה מזה הרבה זמן, להשלים גם סדרות ישנות יותר. אפילו הספקתי לערוך סיכום של אותה שנה ולדרג את המיטב מהמעט שהספקתי.

2018

זו הייתה שנת שיא עבורי. הבלוג שהקמתי בהחלט מילא את יעודו ועזר לשמור על קשר טוב יותר עם התחביב ולהרגיש שאני בכיוון הנכון. עדיין היו תקופות פחות פשוטות, אבל בגדול – הרגשתי שמדובר בניסוי שהוכיח את עצמו. לא צפיתי בכל מה שאני רוצה, אבל לא הייתה עונה בה הרגשתי שלא צפיתי בכלום. הספקתי להגיע ליצירות מרתקות כמו Violet Evergarden, Karakai Jouzu no Takagi-san, Koi wa Ameagari no You ni, להמשיך לעונות המשך אהובות של Boku no Hero Academia, Shingeki no Kyoujin, Yowamushi Pedal ו Steins;Gate וסופסוף להשלים מותגים ישנים שישבו עליי כבר תקופה ארוכה כמו Full Metal Panic! ו Jojo no Kimyou na Bouken.

יותר מכך, באותה שנה הספקתי גם לפנות לראשונה באופן רציני לשאר המדיומים הסובבים את התחביב שלי. התחלתי לקרוא מנגות כמו Pluto, Claymore, Onani Master Kurosawa וגם Ashita no Joe הוותיקה שממנה קיבלתי מנה נוספת עם האנימה Megalo Box החדשה שכיכבה על המסכים. המנגות שקראתי אמנם לא היו מהעשור הנוכחי, אך הן פתחו בפניי פתח לעולם שאני בטוח שילווה אותי הרבה בעשורים הבאים.

אפילו ל Visual Novels התחלתי להיכנס בצורה רצינית יותר וקראתי את Tsukihime, עוד נובלה של Type-Moon ואחותה הגדולה של Fate/stay night.

זו גם הייתה השנה בה Netflix נכנסו חזק לתמונה וייצרו שינויים בתעשייה שאת חלקם אנחנו בוודאי עדיין לא מבינים כעת, ושרק עוד מספר שנים נדע לאן יובילו. הפקות אקסקלוסיביות כמו Devilman: Crybaby ו B: The Beginning ניתן היה למצוא רק בשירות שלהם, וסדרות אחרות הגיעו למערב באופן רשמי באיחור בגלל התעקשות של נטפליקס, שקנו את זכויות ההפצה אליהן, להוסיפן לשירות רק כששידורן ביפן יסתיים ויוכלו לפרסם את כל הפרקים במכה כמו יתר סדרות המקור של החברה. מה שבמערב נהיה נפוץ, פחות התחבב על קהילת האנימה שאוהבים את המנה השבועית שלהם ורמת העניין שלהם בסדרה הפכה בשנים האחרונות מוגבלת בזמן התחום בו היא משודרת.

Netflix עדיין לא פיצחה לגמרי את הרגלי השידור של קהילת מעריצי האנימה, אבל אין ספק שהיא הייתה נציגה של מגמה, מגמה שהולכת ומתפתחת בה סדרות אנימה מגיעות למעוזי המיינסטרים. בעקבותיה החלו לשדר אנימה גם בשירותי סטרימינג מתחרים כמו Amazon Prime ו hulu (לא סגור אם הן היו לפני או אחרי נטפליקס, מודה באשמה) שקנו זכויות הפצה אקסקלוסיביות כל אחת לסדרות שלה. Crunchyroll ו Funimation שהיו המקורות העיקריים להפצה עד אז, כבר לא היו היחידים בזירה המערבית.

בסוף השנה חוויתי סוג של משבר ופחות הצלחתי לשמור על לו"ז הצפייה שלי. הרגשתי שעם כמה שהיא הלכה טוב יותר, ועם כמה שהספקתי (וסיכום שלה ניתן לקרוא כאן) השנה הזאת עדיין לא נתנה לי את כל מה שרציתי. שעדיין יש עליי איזשהו עול שרק הולך ומצטבר, ושפחות דחוף לי לראות את כל ה latest and greatest ברגע שהם יוצאים (מה שגם ככה אף פעם לא לגמרי הצלחתי לעשות). לכן החלטתי שעונת הסתיו של 2018 תהיה האחרונה בה אמשיך באותה נוסחה, ושבשנה שאחריה אנטוש את הצפייה השבועית ואעבור להתרכז כל פעם בסדרה אחת, ובמטרה לאזן טוב יותר בין סדרות חדשות לכאלו וותיקות יותר.

2019

והנה אנחנו מגיעים להווה. השנה התחילה… דיי רע, לפחות מבחינתי. הרגלי הצפייה החדשים שלי כן תנו לי את ההזדמנות להשלים כמה סדרות כמו SSSS.Gridman ו Sangatsu no Lion, וסופסוף להתפנות כפי שרציתי לסדרות ישנות יותר כמו Trigun. הספקתי גם לקרוא עוד שני VNים – Shuffle! ו Danganronpa – אבל על אף שזו הייתה השנה האחרונה שלי בתואר, היא הייתה יותר עמוסה משקיוויתי ויותר מבולגנת משציפיתי – מה שלא ממש עזר להספק שלי להיות טוב כפי שחשבתי שיהיה.

במאי החלטתי לסגור את הבלוג מסיבות שונות. זו הייתה החלטה לא קלה שהמשכתי להתחבט בה גם לאחר שעשיתי זאת, אבל היה לי עדיין תואר על הראש שהעסיק אותי.

ביולי, כשכל סיפורי התואר כבר היו מאחוריי (בשעה טובה), יכולתי סופסוף להתפנות לעיסקיי האישיים, ביניהם תחביב האנימה שהיה כה יקר לליבי. בהינתן הזמן הפנוי, ראיתי לנגד עיניי איך הרגלי הצפייה שבניתי לעצמי במהלך העשור באמת השתלמו סופסוף. ראיתי וקראתי ה-מ-ו-ן. Kaguya-sama: Love is War, Mob Psycho 100 II, Tate no Yuusha no Nariagari, Shingeki no Kyojin 3 part 2, Dororo, Boku-tachi wa Benkyou ga Dekinai, Kiemtsu no Yaiba ועוד רבות מהשנה החדשה, זאת בנוסף להשלמת להיטים אחרים מהעשור כמו Anohana, Yahara Ore no Seishum Love Comedy wa Machigatteiru, Konosuba, Shirobako ו Fate/Kaleid. המשכתי גם עם Danganronpa ואפילו סיימתי להשלים את כל סדרת המשחקים והאנימה. את הרשימה המלאה (וזו שכן כוללת פירוט) תוכלו לקרוא בסיכום השנה שפרסמתי לפני מספר ימים, אז גם החלטתי לחזור אל הבלוג.

מה שהתחיל דיי צולע הסתיים טוב יותר מכפי שיכולתי לקוות, וגם אם אין לי הרבה רשמים ונקודות מפנה חשובות מ 2019 – זו השנה שהספקתי בה הכי הרבה, שראיתי בה המון סדרות מצוינות ובין היתר השלמתי בה הרבה פערים חשובים משנים קודמות. אני חותם את העשור הזה בהרגשה טובה, בהרגשה שנחשפתי להמון, שהתאהבתי בסוגים שונים של סדרות אנימה, שנפתחתי למדיומים נוספים כמו מנגה ונובלות ויזואליות, ובכלל, שגיליתי כמה יש לתעשייה היפנית עוד להציע.

אני בטוח שכל מה שעברתי העשור יתרום לי גם בעשור הבא, שמי יודע אילו שינויים וטרנדים הוא יביא איתו. אני אמשיך לעקוב בהנאה, לצרוך את התכנים החדשים ולאזן גם עם אלו שלא הספקתי ושכבר לא כל כך חדשים.

לסיום, כי אי אפשר בלי, הכנתי את רשימת ה Top שלי לעשור. היא כוללת סדרות בלבד (כי אני לא צופה בהרבה סרטים ופחות רוצה לעשות סלט ולייצר השוואות לא הוגנות) היא לא מפורטת, גם בגלל אילוצי זמנים וגם כי לא הייתי בטוח שזה מה שהייתי רוצה להשקיע בו את הזמן. אני מקווה שהכתבה עצמה נותנת מספיק אינדיקציה לכיצד הסדרות הללו השפיעו עליי במהלך הדרך וכמה אהבתי אותן. בקושי רב צמצמתי אותה ל 50 סדרות "בלבד" עליהן אני יכול לחתום שאני ממליץ עליהן בלב שלם (וכמובן, רק ממה שצפיתי בו וללא סדרות הסתיו מהשנה הנוכחית כי בהן טרם צפיתי). תהנו:

  1. Kono Subarashii Sekai ni Shukufuku wo! (2016)
  2. Zankyou no Terror (2014)
  3. Bokutachi wa Benkyou ga Dekinai (2019)
  4. Kimetsu no Yaiba (2019)
  5. Ajin (2016)
  6. Ballroom e Youkoso (2017)
  7. Megalo Box (2018)
  8. Death Parade (2015)
  9. Full Metal Panic! Invisible Victory (2018)
  10. Devilman: Crybaby (2018)
  11. Fate/kaleid liner Prisma☆Illya (2013)
  12. Ano Hi Mita Hana no Namae wo Bokutachi wa Mada Shiranai. (2011)
  13. Koi wa Ameagari no You ni (2018)
  14. SSSS.Gridman (2018)
  15. Prison School (2015)
  16. Shirobako (2014)
  17. Bakuman (2010)
  18. Chuunibyou demo Koi ga Shitai! (2012)
  19. Karakai Jouzu no Takagi-san (2018)
  20. Danganronpa 3 (2013)
  21. Dr. Stone (2019)
  22. Violet Evergarden (2018)
  23. Kiseijuu: Sei no Kakuritsu (2014)
  24. Shouwa Genroku Rakugo Shinjuu (2016)
  25. Fruits Basket (2019)
  26. Shokugeki no Souma (2015)
  27. Hyouka (2012)
  28. Rainbow: Nisha Rokubou no Shichinin (2010)
  29. One Punch Man (2015)
  30. Ansatsu Kyoushitsu (2015)
  31. Kill la Kill (2013)
  32. Shinsekai yori (2012)
  33. Kanata no Astra (2019)
  34. Haikyuu!! (2014)
  35. Diamond no Ace (2013)
  36. Made in Abyss (2017)
  37. Hibike! Euphonium (2015)
  38. Mob Psycho 100 (2016)
  39. Boku no Hero Academia (2016)
  40. Yowamushi Pedal (2013)
  41. Hajime no Ippo: Rising (2013)
  42. Psycho-Pass (2012)
  43. Mahou Shoujo Madoka★Magica (2011)
  44. Shingeki no Kyojin (2013)
  45. Shigatsu wa Kimi no Uso (2014)
  46. Fate/stay night: Unlimited Blade Works (2014)
  47. JoJo no Kimyou na Bouken (2012)
  48. Hunter x Hunter (2011)
  49. Steins;Gate (2011)
  50. Fate/Zero (2011)

אם פספסתם אחת מהסדרות הללו (את הדירוג אין צורך לקחת ברצינות רבה מידי, יתכן שביום אחר היה יוצא לי דירוג אחר, אני מאוד אוהב את כולן) – יש לכם את המלצתי החמה להשלים אותה.

לסיום, אאחל לכולם שנה אזרחית טובה ועשור מעולה לפחות כמו זה שעבר.

שלכם, ארצ'ר.

7 תגובות בנושא “מסע של עשור

  1. מעבר לאנימות שצפית, מסקרן אותי לשמוע על חווית הצפייה עצמה, במיוחד על לפני 2015.
    ולמה אתה לא כותב על מנגות שקראת באותה צורה כמו על אנימות שצפית? אתה רק מזכיר כדרך אגב.

    אהבתי

    1. אשמח לפרט עוד, אבל אני לא לגמרי מבין למה אתה מתכוון כשאתה אומר "לשמוע על חווית הצפייה עצמה".

      לגבי מנגות – לצערי הסיבה היא כי תחום המנגה לא היה חלק מאוד משמעותי בחיי לאורך רוב העשור הזה.
      המנגות שקראתי בשנים הראשונות היו בעיקרן כאלו שקראתי בהמשך לסדרות האנימה, או כסוג של "צפייה חוזרת", ליצירות בהן כבר צפיתי כמו למשל וואן פיס, FMA ומונסטר. לא שהן לא הותירו בי חותם, אבל יותר היה מעניין אותי לדבר בכתבה על אדפטציות האנימה, הן בכל זאת אלו שחשפו אותי לראשונה לאותם סיפורים.
      גם אלו שקראתי לראשונה כמנגה, כמו למשל 20th Century Boys המופלאה (עליה מקווה עוד לכתוב ביום מן הימים), לרוב לא היוו איזשהו נקודת ציון בתחביב מבחינתי, אלא פשוט קריאה מסוימת (טובה ככל שתהיה) שעשיתי אחת להרבה זמן. הן לא היו חלק מעונת שידור, לא התחילו איזשהו טרנד ולא שינו שום דבר באופן הצריכה שלי.
      כל זה בין היתר גם מהסיבה הפשוטה שלא קראתי הרבה מנגה כמו שצפיתי בהרבה אנימה – וזה משהו שהתחלתי לשנות רק כאשר הקמתי את הבלוג בשנים האחרונות של העשור המדובר. אולי אם עדיין אהיה פה לכתוב על העשור הבא הכתבה תכלול הרבה יותר התייחסות לתחום המנגה (שבהחלט מגיעה לו), מי יודע (:

      אהבתי

      1. בחוויית צפייה התכוונתי למאיפה היו הפרקים ועד כמה פאנסאב היה נפוץ אז, אני מתאר לעצמי שב2010 סטרימינג של אנימה לא היה כזה מבוסס

        אהבתי

      2. למען האמת, אני חושב שהעשור המדובר בכתבה לא שינה הרבה מהבחינה הזאת, לפחות עבורי.
        אתרים להורדות ולצפייה ישירה היו עוד קודם לכן (הייתה אפילו תקופה קצרה בה ניתן היה למצוא בקלות פרקי אנימה ביוטיוב) וגם המעבר לסטרימינג רשמי היה תהליך שהחל כבר בסוף העשור הקודם עם ההפיכה של קראנצ'ירול לגוף חוקי שקונה זכויות שידור.
        השינוי בעשור הנוכחי היה בכמות השירותים בעיקר. עם הזמן הצטרפו לקראנצ'ירול גם פאנימיישן, הולו, נטפליקס, אמאזון ואחרים, וצפייה דרכם נעשתה נפוצה הרבה יותר.
        לגבי פנסאב זה תלוי על איזו זווית אנחנו מסתכלים. פנסאב באנגלית דווקא היה הרבה יותר נפוץ ב 2010 מהיום, ובמקביל לסטנדרטיזציה של הגופים הרשמיים הוא הלך ופחת והצטמצמם בעיקר לתרגומי סרטים והוצאות בלוריי.
        בזווית הישראלית כמובן קרה הדבר ההפוך. לא שהיו חסרות קבוצות פנסאב גם לפני כן, אבל אין ספק שפחות מהיום. לדעתי זה בין היתר כי הגיעו קהלים חדשים לתחביב וכי השירותים לעיל פחות היו זמינים בשפת הקודש (חוץ מנטפליקס, אבל זה כבר לקראת סוף העשור). כמו כן, עלייתו של אנימה ספין כאתר הקהילתי היחיד בסביבה שמשך קהלים בעיקר באמצעות צפייה ישירה של סדרות אנימה בתרגום לעברית מאוד עזר לעודד את התופעה, כמו גם העובדה שמובילי הקהילה עצמה היו פנסאברים.
        אבל עם כל זה, באופן אישי הרגלי הצפייה שלי לא באמת השתנו. פנסאב עברי היה משהו שנגמלתי ממנו עוד הרבה קודם. כן ראיתי את FMAB בזמנו גם בתרגום של KAT כשהיה זמין אחרי שכבר צפיתי בזה האנגלי, כי בכל זאת הייתה לי פינה חמה בלב לקבוצה ההיא, אבל אני חושב שזו האנימה האחרונה שצפיתי בה בתרגום בעברית.
        באשר לתרגום האנגלי בו הייתי צופה, לאורך כל העשור התהליך היה זהה לחלוטין עבורי: כניסה לאתר HorribleSubs (ז"ל) והורדת הפרקים, ואם מדובר באנימה שידעתי שיש איזו קבוצת פנסאב שאני מעדיף לצפות דרכה, או שכבר קיימת הוצאת בלוריי שלה, אז הייתי מוצא את הטורנטים ב NYAA.
        אתרי צפייה ישירה מלאי פרסומות ושמציעים איכות נמוכה יותר ו buffering מעצבן מעולם לא דיברו אליי. הם כן השתפרו באופן הדרגתי עם הזמן (וגם שידרוג מהירויות האינטרנט תרם לא מעט), אבל מבחינתי אין ולא היה תחליף לניגון הקובץ על המחשב.
        דווקא מבחינת מנגה, אם כבר דיברנו על זה קודם, נראה שהעשור הזה הביא שינוי משמעותי עם תחילת ההפצה הרשמית אונליין של צ'אפטרים אחרונים כמו שנעשה באפליקציית Manga Plus וכן עלייתם של הוובטונס שיצרו תחרות עולמית (ובעיקר קוריאנית) עם פורמט חדש שמותאם למסכי הסמארטפונים והטאבלטים, שהפכו למכשירי הקריאה הנפוצים ביותר. לא מזמן אגב החלו להוציא את המנגה של FMA מחדש בפורמט הזה, אז יהיה מעניין לראות אם מדובר בהתחלה של טרנד ואם יהיו עוד כאלו.
        ואם כבר וובטונס – אדפטציות האנימה של אלו, שהתחילו עם תחילת העשור החדש ב 2020 הם דווקא תחילתו של שינוי מעניין מבחינת הכיוון שהתעשייה לוקחת בבחירת הפרויקטים שלה, אבל זה כבר נושא ליום אחר.

        אני חושב שבגדול אם מדברים על שינויים גדולים בחווית הצפייה יותר נכון להסתכל על העשור שלפני כן (2000-2009). אמנם 2010 נראת רחוקה, אבל רוב השינויים הגדולים התרחשו הרבה לפניה (וכאן אני כבר גולש מתחומי הכתבה, אבל אם כבר נכנסתי לנושא הזה אז ארשה לעצמי).
        כשרק נכנסתי לתחביב ב 2005 עוד היה שימוש מסויים בתוכנת שיתוף הקבצים אימיול שהלכה וגססה, אבל תמיד אזכור אותה כמקור לפרקי נארוטו הראשונים שראיתי (ולפרק ההנטאי הראשון שנתקלתי בו, כי משום מה מישהו החליט להעלות פרק של סדרה כזאת תחת השם "Naruto Episode 4"). באשר לתרגום של פרקים אלה, היה גם נפוץ למצוא קבצי SRT שכוללים את התרגום בלבד ופשוט להטמיע אותם בפרק בעזרת נגן תואם (BSplayer היה אופציה מאוד פופולרית עבור המשימה).
        טורנטים כבר התחילו לצבור תאוצה עוד בזמנו, אבל אצלי משום מה הם לא ממש זזו (הימים של אינטרנט במהירות 3 מגה לא הטיבו איתי), וכנראה שגם אצל רבים אחרים, אז היה הרבה יותר נפוץ לבקש קישורים בפורומים לאתרי הורדה ישירה כמו Rapidshare ו Megaupload שלפעמים דרשו להוריד את הפרק בחלקים.
        גם מבחינת פורמט הוידאו עצמו, אני עוד זוכר שאתרים רבים הציעו פרקים בפורמט rvmb במשקל מופחת של כ 70MB שהתנגנו באופן בלעדי על נגן ה realplay (ובכלל, היה איזה קטע בזמנו של להוריד למחשב המון נגנים ודפדפנים שונים, התעסקות משונה כזו שכבר כמעט ולא עושים היום) בעוד פרקים באיכות גבוהה יותר היו לרוב בפורמט AVI, וגם אז אנחנו מדברים על משקלים של בסביבות ה 150MB לפרק ברזולוציה של 480P.
        אם אני זוכר נכון ב 2008 התחילו לשדר סדרות אנימה לראשונה ב HD וזה באמת היה שינוי מטורף. הסדרה הראשונה שראיתי באיכות הזאת הייתה קוד גיאס R2 ואני זוכר שהפרקים הכבדים (כ 350MB לפרק! היה נחשב אז המון) בקושי התנגנו על המחשב המיושן שלי.
        המעבר הזה ל HD גם הביא איתו פורמט פופולרי חדש לקבצי וידאו, MKV, והפנסאב שהיה עד כה מוטמע בוידאו (מה שמכונה "Hard sub") הפך לכתוביות צפות שניתן לקסטם או להעלים במידת הצורך (מה שמכונה "Soft-sub").
        מניח שהשינויים הללו היו מלווים בעוד המון שינויים טכניים שאני לא בקיא בהם, ובטח אנשים שממש התעסקו בפנסאב בחייהם יוכלו להרחיב עליהם יותר ממני, אבל אין ספק שהיה מדובר על מהפכה של ממש.
        מה שעוד זכור לי בהקשרים של פנסאב והפצות רשמיות, זה שבזמנו המילה "License" הייתה ממש לגנאי בקהילה. בכל פעם שהיו חדשות על כך שסדרת אנימה מסוימת מקבלת רישיון הפצה רשמי – אלו היו חדשות רעות עבור המעריצים. זה גרר הסרת הפרקים שלה מהרשת, מכתבי איומים בתביעות אל קבוצות פנסאב, וכאשר היה מדובר בסדרה שעוד שודרה – זה היה ממש מכה והיה צורך להתחיל בחיפוש אחר מתרגם אחר. אחרי הכל, ההפצה הרשמית בזמנו הייתה דרך הטלוויזיה בלבד ורק במדינות בהן אותה מפיצה מערבית עובדת (שזה אף פעם לא ישראל). היום לעומת זאת, זה ברור מאליו שכל סדרה חדשה שעולה כבר מגיעה עם חוזה חתום מראש עבור מפיצה מערבית כלשהי, ושירותי הסטרימינג הפכו את העניין משלילי לחיובי, שהרי כעת מקבלים את הפרקים מהר יותר ולרוב גם באיכות תרגום ווידאו גבוהה יותר (כמובן שיש פנסאברים שעושים עבודה מוצלחת יותר, אבל הם מעולם לא היו הרוב) שזה דיי מדהים לחשוב על זה. הרי בזמנו היה צריך להמתין מינימום יום-יומיים כדי לצפות בפרק החדש שיצא בתרגום, כך שבמקרים של חוסר סבלנות וחוסר יכולת להתאפק הסתפקתי בהורדת גרסת ה RAW (ללא הכתוביות) ובצפייה ראשונית שהבנתי ממנה בערך חצי מהמתרחש (אבל היי, זה לפחות קצת שיפר את היפנית שלי).
        גם מבחינת מנגה אגב, אם כבר דיברנו על הנושא קודם, רוב השינויים הגדולים נעשו באותו עשור. אני זוכר שבתחילת הדרך עוד הייתי מוריד צ'אפטרים למחשב, ומהר מאוד הקריאה הישירה באינטרנט נהפכה לנפוצה הרבה יותר. היה אתר גדול בשם OneManga (אם אני זוכר נכון) שריכז את מרבית הסדרות ונסגר לאחר שגורמי אכיפת החוק החליטו שנמאס להם ממנו. אחריו אני זוכר שקם MangaStream ב 2009 שהתמקד בכמה מנגות הפופולריות ביותר ומעט לאחר מכן התחילו שם לשנות את הגישה בכל הקשור לפיראטיות והשאירו באתרם רק את הצ'אפטרים האחרונים שלא ניתן היה להשיג באופן רשמי באנגלית (עד אשר יצא הווליום שכלל אותם).
        תקופה מוזרה ללא ספק.

        אהבתי

      3. (משום מה לא נותן לי להגיב על ההודעה האחרונה)
        מרתק ביותר.
        סקרן לראות מה יהיה עתיד הפיראטיות באינטרנט (באנימה ומנגה ובכלל), מה גם שבזמן האחרון יותר מתעסקים עם זה

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s