סיכום שנה קצת אחר+הודעה

עברו שבעה חודשים מאז כתבתי כאן לאחרונה, ואני חייב להודות – התגעגעתי. עם סיומה של 2019 חשבתי שיהיה נחמד לחזור הנה ולספר לכם על איך עברה עליי השנה בתחביב, הרי גם בזמן שבו כן הייתי פעיל השנה לא היו יותר מדי סקירות.

לא מדובר בסיכום שנה רגיל כמו שעשיתי בעבר, הכולל רק סדרות שיצאו במהלך 2019 ועם חלוקה לקטגוריות ודירוג של מקומות ראשון-שני-שלישי (גם כי רק עכשיו אתחיל בכלל להשלים את סדרות הסתיו), אלא במשהו מעט צנוע יותר.

מאז מאי האחרון הספקתי המון, כנראה יותר ממה שהספקתי בשבעה חודשים אי פעם, חלק מזה גם כולל המלצות שלכם שלבסוף לא זכו כאן לסיקורים שלמים – אז חשבתי לעצמי, למה לא לפרט את מחשבותיי בקצרה (או במקרים מסוימים לא כל כך בקצרה, אני נוטה להיסחף) על כל אנימה/מנגה/משחק שסיימתי בתקופה הזאת? כנראה שזו תהיה דרך יותר פשוטה ונכונה עבורי לסכם את השנה החולפת וליישר קו עם הקוראים.

ולפני שנתחיל: לגבי ההודעה המדוברת בכותרת – פרטים בסוף הכתבה.


אנימה

Mob Psycho 100 II

את העונה הראשונה של מוב מאוד אהבתי, כך שחיכיתי בציפייה רבה לעונה הבאה. עם זאת, לא תיארתי לעצמי שהיא תהיה עד כדי כך טובה. העונה השניה של Mob Psycho 100 היא כנראה אחת מסדרות האנימה הטובות שיצאו השנה – היא מצחיקה יותר, מרגשת יותר ואפית מתמיד. בעוד שהעונה הראשונה בנתה את עולם הסיפור והכירה לנו את הנפשות והגופים השונים הפועלים בו, העונה הנוכחית מרכזת את כולם לקראת מאבק בסקאלה אחרת לגמרי.

ויודעים מה? הקרבות והשיאים העלילתיים הם אפילו לא החלק שהכי נהנתי ממנו – אלא פיתוח דמותו של רייגן, שבעל כורחו היה צריך להתמודד עם המציאות השקרית שבנה במו ידיו (וללא שום כוחות על, לצערו הרב) על חשבון העובד הצעיר שלו. רייגן היה ונשאר הדמות האהובה עליי בסדרה, זו שמוסיפה את הפלפל וההומור שכה נחוצים כדי להעביר את הסגנון הביזארי שלה – ואחרי העונה הנוכחית כנראה הפך לאחת הדמויות האהובות עליי במדיום האנימה כולו.

grades4_9

Kaguya-sama: Love is War

הקומדיה הרומנטית החדשה שכבשה את האינטרנט לכמה חודשים היא בעלת קונספט בסיסי מאוד, אבל אחד שפשוט עובד טוב. יושב ראש מועצת התלמידים, שירוגאנה, וסגניתו קאגויה מאוהבים זה בזה אך כבודם העצמי לא מאפשר לאף אחד מהם להודות בכך – מה שיוצר מלחמה בין השניים מי הראשון שיצליח לגרום לשני להודות. כך הופכת כל שיחת חולין לקרב מוחות אכזרי, ודמויות צדדיות הנמצאות באינטרקציה עם השניים רק מוסיפות עוד ועוד אש למדורה.

קאגויה-סאמה היא מסוג הסדרות שלא צורכות מהצופה הרבה קשה או מעורבות רגשית, אלא רק להניח את הראש לאחור ולהנות מהסיטואציות הפסיכיות שהיא מביאה אליה את הדמויות. זה אמנם לא היסטרי כמו הרעש שזה עשה, ויש סדרות מצחיקות יותר, אבל זה משעשע מספיק כדי שאחכה בקוצר רוח לעונה הבאה (שכבר הוכרזה ותגיע באפריל הקרוב).

grades4_7

Shouwa Genroku Rakugo Shinjuu

הרבה זמן שרציתי לצפות בה, אך כנראה שלולא הייתי מקבל המלצה פה בבלוג זה היה לוקח לי עוד שנים ארוכות. הסדרה, העוסקת באומנות היפנית העתיקה של הצגות יחיד, לא נשמעת על פניו כמו כוס התה שלי, אך התשבוחות שקבלה מקיר לקיר לא הותירו לי צל שספק שמדובר במשהו שעליי לנסות.

העונה הראשונה אכן עלתה על הציפיות שלי, כאשר הציגה את מסע ההתבגרות וההתפתחות המקצועית המרתק של זוג חברים, קוקיהיקו וסוקרוקו, בעלי גישות מנוגדות לחלוטין לאומנות העתיקה ולדרכם המקצועית, האישית ואף הרומנטית. האחד זקוק לעבודה קשה בעוד האחר הוא כישרון טבעי, האחד מייצג את חשיבות השמירה על הראקוגו המסורתי והאחר את ההתאמה לעידן המודרני, ולשניהם אהבה חסרת פשרות כלפי התחום. אמנם אני לא יכול להגיד שנשביתי בקסמיי הראקוגו בעצמי, אך ההשקפות והמסע האישי שעוברים השניים ביחד הוא מרתק ומרגש עד דמעות. עוד דבר שאהיה חייב לציין לטובה הוא הדיבוב הנהדר, בעיקר של אישידה אקירה המדבב את קוקיהיקו, וכנראה נתן כאן את הופעת חייו.

עם זאת, אאלץ כנראה לחתום את דעתי עליה בצורה קצת פחות פופולרית – את העונה השניה, המתרחשת בהווה (הראשונה היא פלאשבק אחד גדול), פחות אהבתי. הרבה פחות. כנראה זה מהיותה נוטה קצת יותר לז'אנר ה Slice-of-life ופחות למסע לכיוון יעד ברור, אך מעבר ללהוות סוג של מכתבה פרידה מדמותו הנהדרת של קוקיהיקו (שגם בגילו המבוגר כאן הוא עדיין נהדר), לא הרגשתי שהיה לה הרבה ערך מוסף לסיפור. לא אקצין ואגיד שהיה עדיף בלעדיה, אך אני חושב שמכתב הפרידה הזה יכל לעבוד אולי טוב יותר כסרט במקום כעונה שלמה.

grades4_8

Tate no Yuusha no Nariagari

פייר? התאכזבתי. כנראה שמראש לא הייתי צריך לבוא אל סדרת האיסקאי התורנית עם ציפיות למשהו טוב במיוחד, אבל הרעש הגדול שעשתה והפתיחה הדיי חזקה שלה גרמו לי לפתח תקוות שהיא תהיה זו שתגרום לי סופסוף להתאהב בז'אנר.

נאופומי הוא עוד בחור רגיל שמגיע אל עולם אחר ומזומן אליו כגיבור שאמור להצילו, אלא שהוא לא לבד. ביחד עם נאפומי מזומנים עוד שלושה גיבורים, כל אחד מקבל נשק מיוחד – חרב, קשת, חנית, ורק נאופומי שלנו נתקע עם המגן, שמילא שאין לו שום שימוש – הוא גם משום מה מושך את כל ההמלכה לשנוא אותו שלא באשמתו. בעוד שאר הגיבורים מקבלים יחס מועדף, נאופומי לא מקבל דבר ואף מואשם במעשים שכלל לא עשה, מה שמביא אותו למצב שהוא לא דואג למשימה לשמה הגיע, אלא להישרדותו האישית ולמסע הנקמה שלו בכפויי הטובה שזימנו אותו לשם.

למרות שהקונספט שלה מהווה טוויסט נחמד על הז'אנר, ולמרות שיש לה כמה עיצובים שיצרו באז ברשת (אם כי אני לא חושב שראפטליה נראית עד כדי כך טוב, סליחה) היא מרגישה דורכת במקום, הדמויות שלה ברובן סתם מעצבנות ורדודות, והיגיון פנימי אין כאן הרבה. כמו הרבה סדרות איסקאי אחרות, הרגשתי שאין כאן מאמץ לייצר נרטיב עם משמעות, שהסדרה פשוט מצפה ממני לקבל את החוקים והיצורים שהיא ממציאה מתי שנוח לה "כי זה איסקאי, מה לא שיחקת במשחקים בסגנון?", ומתקדמת בצורה דיי… מאולתרת. בפועל, היא כן הייתה מהנה מספיק בשביל שאסיים אותה, אך כנראה שלא מספיק כדי שאמשיך לעונות הבאות (ששתיים כאלה כבר הוכרזו). אם לא אשמע שאלו משתפרות מהותית, כנראה שבינתיים סיכוי גדול יותר שאמשיך עם SAO מאשר עם זה.

grades4_6

Fate/kaleid liner Prisma☆Illya

או כפי שאני קורא לה – "פייט/לוליז". את העונה הראשונה ראיתי כבר מזמן, וזו הייתה סדרת מאהו שוג'ו נחמדה מינוס שקשר בינה לבין פייט אין הרבה, אז לא באמת היה לי דחוף להמשיך. ככל שעבר הזמן ונחשפתי ליותר דעות וסרטונים (ובעיקר הטריילר לסרט האחרון), החלטתי שהגיע הזמן להשלים את החסר.

העונות הבאות אכן משדרגות את הסיפור בהדרגה, ומוסיפות אלמנטים ודמויות שונות המקשרים אותה לפרנצ'ייז המקורי הרבה יותר ממקודם (וגם כאלה שפחות קשורים, אך עדיין מוסיפים הרבה), כך שאני שמח על ההחלטה. היא לא רק מרחיבה את העולם של פייט בצורה שונה משאר הסדרות, היא גם מנצלת בצורה משעשעת למדי את הגרסאות האלטרנטיביות שלה לדמויות מהסיפור המקורי.

מי שהתחילה כסדרת ספין אוף שפחות עניין אותי לראות הפכה כנראה לספין-אוף הטוב ביותר לדעתי שהיה לפייט עד היום. עם עונה אחרונה נהדרת שהשאירה את הסיפור בנקודת זינוק למה שנראה כחלק המעניין ביותר של הסיפור, ועם סרט פלאשבק נהדר בפני עצמו (המציג כנראה את אחת הגרסאות היותר מגניבות של אמיה עד היום), לא נותר לי אלא לחכות בקוצר רוח להכרזה על המשך, יגיע מתי שיגיע.

(ונכון שבדיחות הלוליז הן לא לכולם, אבל מי שפוסל מראש בגלל זה – פשוט מפסיד.)

grades4_8

Shingeki no Kyojin 3 Part 2

בסקירה על החלק הראשון של העונה השלישית לקחתי על עצמי להגן בחירוף נפש על הסדרה שהואשמה בחטא הנוראי של "להיות מאוד מאוד פופולרית" – אכן נורא ואיום. החלק השני של העונה מאידך, גרר כל כך הרבה תשבוחות שנראה שאין צורך בכך יותר, אך לפחות אני יכול להתגאות בכך שתחושותיי היו נכונות ושבסך הכל – צדקתי.

אתם מבינים, העונות הקודמות של שינגקי לא לקחו אותה לשיאים אמיתיים של עלילה ועומק, אך זה לא היה באמת באשמתה, אלא באשמת הפרש הזמן הגדול בין העונות שגרם לאנשים להתייחס אל כל אחת מהן כסיפור השלם שמעולם לא התיימרה להיות. את המסתורין והבילד-אפ עטפו באקשן יוצא מן הכלל שממנו נהניתי בכל רגע, מעולם לא הרגשתי את הצורך לצקצק על כך שעוד לא קיבלתי את התשובות המגיעות לי – תשובות שכעת כשהן הגיעו, הראו שההמתנה הארוכה השתלמה.

ב"עונה 3 חלק 2", הסדרה הגיעה סופסוף אל השיאים המצופים ממנה, נתנה סתירת לחי לצופים, ועטפה את כל זה במנה גדושה של אותו אקשן בו התדהרה מ 2013 ועד היום – ואפילו זה נהיה גרנדיוזי מתמיד. כל פרק ופרק מאותם עשרה פרקים ששודרו היה, לדעתי לפחות, יצירת אומנות שמציעה את כל הטוב לא רק שיש לסדרה להציע – אלא למדיום האנימה כולו. טוויסטיים עלילתיים, קצב טוב, מוזיקה מופלאה, אנימציה עוצרת נשימה, מה שלא תרצו היה כאן ובשאיפה לשלמות בכל דקה ודקה. אתם יכולים שלא לאהוב את שינגקי, כל אחד והטעם שלו, אבל כעת כבר נשגב מבינתי כיצד אפשר לזלזל בתשוקה בה עבדו אנשי סטודיו WIT כדי למתוח את גבולות המדיום למה שראינו כאן.

grades4_10

Jojo no Kimyou na Bouken: Ougon no Kaze

הפארט החמישי של ג'וג'ו הוא היחיד שעוד לא הספקתי לכתוב את דעתי עליו, ועל כך הצטערתי עד היום. שמעתי על חלק זה של הסיפור דעות מעורבות כך שהנמכתי ציפיות, אך נראה שלא היה צורך בכך. Ougon no Kaze הוא אמנם לא הפארט האהוב עליי בג'וג'ו (את 3 ו 4 אהבתי עדיין יותר), אך הוא ממש לא רחוק.

הפעם מגיעה הסדרת למחוזות איטליה ואת התפקיד הראשי לוקח ג'ורנו ג'ובאנה, בנו הביולוגי של לא אחר מאשר דיו, החולם להגיע אל הפסגות של העולם התחתון ולעמוד בראש כנופייה בשם Passione. לשם כך מצטרף ג'ורנו לצוותו של בוצ'אריטי, אחד החברים באותה כנופייה, השותף לחזונו של ג'ורנו להוליכה למקום טוב וצודק יותר.

גם כאן הסדרה הביזארית הזו ממשיכה להיות שופעת ביצירתיות ותפניות עלילתיות, וממשיכה לעשות את מה ש"ג'וג'ו" עושה הכי טוב – להיות הכי מגניבה וגברית באזור. סטנדים חדשים, קרבות משוגעים, דמויות נוטפות כריזמה – הכל קיים גם כאן, וגם על ערכי ההפקה אין התפשרות כלל וכלל. על אף שחלק מהצוות שעבד על הסדרה בעונות הקודמות הוחלף, אני לא חושב ש"ג'וג'ו" נראתה טוב יותר אי פעם – לא מבחינה אומנותית ובוודאי שלא מבחינת האנימציה. גם לגבי המוזיקה, שתמיד הייתה אחד הנקודות החזקות בסדרה, לא התאכזבתי, ומנגינת הנושא החדשה (לפחות בחלק של הפסנתר) היא כנראה האהובה עליי עד כה.

לג'ורנו ג'ובאנה יש חלום וגם לי – לראות את פארט 6 מוכרז מתישהו בשנה הקרובה. David Production, בבקשה הגשימו אותו!

grades4_9

Fate/stay night Movie: Heaven's Feel – II. Lost Butterfly

אחרי הסרט הראשון (עליו כתבתי בהרחבה) שהכין את הקרקע וביסס את האווירה והכיוון אליו הולך הראוט השלישי של Fate/stay night, מגיע הסרט השני שטורף את הקלפים ומתחיל להסביר מה לעזאזל הולך כאן ואיך כל זה קשור לסאקורה.

וואו כמה שזה היה טוב. אפילו יותר טוב מהסרט הקודם. כן אהיה חייב להודות שהקצב עדיין מהיר מאוד ושיתכן שצופים חדשים עדיין ישארו מבולבלים, אבל בתור מי שקרא את ה VN, הוקסמתי מהדרך בה ufotable בחרו להעביר את הסיפור. הרבה הסברים מילוליים הוחלפו באמצעים ויזואליים להעברת המסרים (מה שנקרא "show don't tell", רק על סטרואידים), וזה אמנם פחות ברור – אך מדובר בניצול המיטבי של המדיום ושל מסגרת הזמן המוקצבת (וגם נותן הרבה ערך מוסף למעריצים וותיקים), כך שלהגיד שאני מרוצה זה אנדרסטייטמנט.

לאחר Fate route שהציג את האופי התמים של שירו והאידאליים שלו, ונתן לו מבט לאידיאליים הדומים והפגומים של סייבר שותפתו, ולאחר Unlimited Blade Works שניפץ לו בפנים את האשליה והראה לו בדיוק את המשמעות של הדרך בה הוא בחר ולאן זה יוביל אותו, מגיע Heaven's Feel וגורם לגיבורנו לראשונה (ספוילרים מכאן והלאה) לתעדף משהו אחר על פני אותם אידיאלים שהגדירו את קיומו עד כה – את אהבתו לסאקורה.

Lost Butterfly הוא הסרט שמשנה לחלוטין את חוקי המשחק. שירו כבר לא פועל כדי לממש את ההבטחה שלו לקיריטסוגו, אלא כדי להיות מה שהוא הגדיר "גיבור הצדק של סאקורה", והוא נאלץ פעם אחר פעם להתמודד אל מול ההשלכות של אותה החלטה. רין חושפת את קשר הדם שלה עם סאקורה, אך האחריות שהיא מרגישה שמוטלת עליה גורמת לה, לפחות בהתחלה, לקחת בדיוק את ההחלטה ההפוכה ממנו. ההשמדה ההמונית של הסרבנטים ממשיכה לגבות קורבנות ואפשר להגיד שלום גם לארצ'ר וברסרקר – האחרון נהרג על ידי לא אחרת מאשר סייבר שנראה שכבר לא בצד של הטובים יותר. וכמובן, סאקורה עצמה – שהסיטואציה הקיצונית אליה נקלעה וההתעללות שעברה במשך שנים מצטברות וגורמות לה להציג צדדים פחות סימפטיים ולקחת בהליכה את הרגעים הכי שומטי לסטות שנראו בסרט הזה: האחד הוא סצנת החלום הביזארי עם הממתקים, תוספת מקורית של האנימה כדי להעביר סצנה שב VN הייתה הרבה יותר ישירה והרבה פחות אפקטיבית, והשני הוא הסצנה האחרונה בה עוצרת סאקורה את ניסיון האונס של שינג'י, הורגת את אחיה המתעלל ומאבדת את זה באופן סופי..

ההמתנה לסרט הבא (והאחרון) לא יכולה להיות כואבת יותר.

grades4_10

Dororo

אדמתו של הלורד דאיגו במצב דיי רע, וכדי למנוע את ההדרדרות המתמשכת הוא מחליט לנטוש את תפילותיו אל האלים ולחתום במקום זאת על חוזה עם השדים. בתמורה לכוח ושגשוג, נותן דאיגו את איבריו של בנו הבכור העתיד להיוולד. התינוק שנותר כגוש עצמות עם דופק, ננטש על ידי אביו ונשלח אל הנהר, שם מוצא אותו רופא היוצר עבורו איברים מלאכותיים, מגדל אותו, ואף נותן לו שם – היאקימארו. כאשר גדל היאקימארו הוא יוצא למסע נקמה שמטרתו להרוג את השדים ולהחזיר את איבריו האבודים.

אחרי יותר מ 50 שנה זכתה סופסוף המנגה של האחד והיחיד, אוסאמו טזוקו, לאדפטציית אנימה מודרנית (אחרי הכל, גם האנימה שכבר קבלה קודם לכן היא כבר בת יותר מ 40 שנה), וכך נחשפתי גם אני לאחת היצירות הוותיקות ביותר בתחום. למרבה המזל, אנשי סטודיו MAPPA עשו הכל כדי שגיל היצירה לא יורגש – ואכן ב Dororo החדשה אין שום זכר לא לעיצוב הדמויות ולא לסגנון הסיפורי שהיה נפוץ בשנות ה 60. זוהי סדרה של 2019 במלוא המובן.

זה לא הסיפור הכי מסועף ומרגש בסביבה, וכחצי ממנו מרגיש כמו אסופה של פרקי פילרים שמתרכזים בכל מיני שדים חסרי אופי ועניין. גם היאקימארו עצמו הוא לא בדיוק הדמות שהכי קל להתחבר אליה, שכן מצבו לא ממש מאפשר לו להביע רגשות ומחשבות יותר מדי (לפחות רוב הסדרה), אבל דורורו, ילד שמצטרף אליו למסע, מצליח לחפר על כך לא מעט עם חוש ההומור שלו. כמו כן, הפרקים המתרכזים יותר במשפחתו של היאקימארו ובהנעת העלילה קדימה הם לא פחות ממצוינים, ואה כן, ויש גם סוף – ועוד אחד מספק. זה לא עניין של מה בכך בימינו.

grades4_7

Yahari Ore no Seishun Love Comedy wa Machigatteiru.

היקיגאיה האצ'ימאן הוא תלמיד תיכון בעייתי. זה לא כי הוא מופרע או משהו, אלא פשוט כי אין לו סנטימנטים למוסכמות חברתיות ולו הקטנות ביותר, והוא מעדיף להיות שלילי, ריאליסט ומבודד חברתית מאשר לקבל על עצמו את סט הערכים של החברה המודרנית. במידה מסוימת, אני יכול להבין אותו, וחושב שאם כך – שיוטב לו לעשות כרצונו. מורתו המחנכת פחות מסכימה איתי, וזו מחייבת אותו להצטרף אל מועדון הפראיירים ה"שירות ההתנדבותי", שם יצטרף אל פוצית מתבודדת אחרת בשם יוקינו, לה יש בעיות קצת אחרות משלו והשקפה הפוכה כמעט לחלוטין. ביחד השניים אמורים למלא אחר בקשותיהם המוזרות של כל מי שיכנס בדלת המועדון ויבקש את עזרתם, וכך בתקווה יהפכו לאנשים סימפטיים קצת יותר.

כבר הפסקתי לספור את כמות ההמלצות שקיבלתי על הסדרה לאורך השנים, ולאחר המלצה של הקוראים בבלוג הגיע סופסוף הזמן שלי להתנסות בה בעצמי. את הקונספט מאוד אהבתי, כך גם את הדמויות (בעיקר את האצ'ימאן), אך העונה הראשונה הייתה קצת יותר מדי… slice of life עבורי אני מניח. הרבה מלודרמטיות והרבה פעמים על בעיות דיי מטופשות שמנפחים למשברים של ממש, ולעיתים מצאתי את כל העניין דיי משעמם. למזלי, החלטתי לתת צ'אנס לעונה נוספת ששיפרה מעט את המצב, הציגה דמות שהוסיפה מעט פלפל והומור שהיו חסרים והביאה אף להתקדמות ביחסים בין הדמויות המרכזיות – שלראשונה הצדיקו את שם הסדרה הממצב אותה כקומדיה רומנטת… סוג של. בדיוק כשהעניינים התחילו לזוז בכיוון הזה, נגמרו לי הפרקים ונותרתי רק עם הציפייה לעונה נוספת, נו טוב, לפחות זו כבר הוכרזה.

grades4_7

Boku-tachi wa Benkyou ga Dekinai

נארויוקי הוא תלמיד שנה שלישית שמשקיע מאוד בלימודיו ורוצה לקבל מלגה שתאפשר לו, במצבו הכלכלי הלא מזהיר, להתקבל ללימודים גבוהים. מנהל בית הספר מסכים להעניק לו את אותה המלגה, אך בתנאי אחד – שיעזור לשתי הכוכבות של בית הספר להתקבל גם הן ללימודים בתחומים המעניינים אותן. הראשונה היא פומינו, עילוי בתחום הספרות והאומנות שרוצה להתקבל ללימודי מדעים מדויקים, והשניה היא גאונה מתמטית בשם אוגאטה, הרוצה ללמוד דווקא ספרות. משום מה כל אחת מהן רוצה ללמוד תחום שהיא פשוט לא טובה בו, ולאחר שהמורה שלהן כבר וויתרה עליהן, נארויוקי הוא התקווה האחרונה להגשמת השאיפות הללו.

האווירה הבית ספרית וההורמונים של גיל ההתבגרות כמובן הופכים את כל הסיפור המשעשע הזה לקומדיה רומנטית והארם שמתרחב מהר מאוד. עם כל השם הרע שיצא לז'אנר בימינו – אני אישית מת על זה. BokuBen היא אחת מסדרות ההארם היותר כיפיות ומצחיקות שראיתי. דווקא הרבה אצ'י אין בה, אבל הדמויות כולן חמודות להפליא ובעלות אישיות כובשת, והכתיבה – אוי כמה שהיא נהדרת. זו סדרה פשוטה מאוד שהולכת בעקבות נוסחה מוכרת, אבל עושה זאת בהצלחה ומשאירה תמיד רצון לעוד. אה כן, ואורוקה בסט גירל.

grades4_8

Midara na Ao-chan wa Benkyou ga Dekinai

לא באמת קיבלתי המלצה עליה, וגם לא שמעתי עליה יותר מדי, אך אם יש משהו שגרם לי להבין שאני חייב לנסות אותה – זהו התקציר. כאשר נשאלה אאו-צ'אן התמימה בילדותה מהו מקור שמה, אמרה מול כולם את אשר אביה, כותב ספרי ארוטיקה ידוע, סיפר לה: "A כמו Apple ו O כמו Orgy". מאז סוחבת הילדה את הבושה ומפתחת רגשי שנאה וחלחלה למין הגברי בעל המחשבות המלולכות. אאו-צ'אן שמה לעצמה למטרה להשקיע בלימודים ולהיות עצמאית, אלא שאז בן כיתתה הפופולרי מפתח אליה חיבה מיוחדת שלא ציפתה לה, ואף מאתגר את תפיסת עולמה.

אין הרבה מה לרחיב עליה, מדוברת בסדרה "טראשית" שלא מתביישת בהיותה כזו – אבל אם כמוני אין לכם בעיה עם זה, מה טוב. זה משעשע מאוד, זה קצר (כל פרק 12 דקות בלבד) וזה מעביר את הזמן בצורה נחמדה. כנראה שגם בעתיד לא ממש אשמע אנשים מדברים עליה – אבל אני נהניתי, וזה מה שחשוב.

grades4_6

Miru Tights

ייקח לכם יותר זמן לקרוא את מה שאני כותב מאשר לצפות, אז נעשה את זה קצר: 12 פרקים, 4 דקות לפרק, וזה על בנות שלובשות טייץ. עלילה? לא באמת צריך. זאת סדרת אצ'י בהשראת ציוריו של האומן Yomu, שלא מספקת דבר מלבד להחסיר פעימה אצל הקהל הגברי שיצפה בה ולא יאמין כמה יפה טייץ יכול להראות באנימציה. לפעמים זה כל מה שצריך.

(אין באמת איך לדרג את זה, אז אמנע הפעם)

Baccano!

רכבת אחת ושלל דמויות וקבוצות בעלות אינטרסים שונים הופכים את הנסיעה למרחץ דמים, וכל זה קשור איכשהו לחיי אלמוות ולמאבק בין ארגוני פשע. אין כאן גיבור אחד וגם לא נקודת התחלה שאפשר להסביר ממנה, וזה למעשה חלק מהעניין. מכירים את הסדרות האלו שהסדר שלהם לא כרונולוגי? אז Baccano! לוקחת את זה לאקסטרים. לא רק שזוג פרקים עוקבים לא מהווים רצף אירועים מתמשך, אלא שגם בתוך כל פרק יחיד ישנן קפיצות בין זמנים, אירועים ודמויות שונות.

זה מבלבל, וקשה לי להגיד שהפאזל הזה יוצר בסופו של דבר תמונה שתגרום לכם בהכרח להעריך את כל הבלאגן, אבל הוא כן הכרחי ומשרת את המטרה. בראייה לאחור, כנראה שאני מעריך אותה פחות מרוב האנשים, ולא הייתי מגדיר אותה כמאסטרפיס שאסור להפסיד, אבל היא בהחלט סדרה טובה, מהנה, קצבית ומלאה בדמויות נהדרות (ועבורי אייזק ומיריה לגמרי עשו את הסדרה). אה כן, והפתיח פשוט נפלא.

grades4_8

Karakai Jouzu no Takagi San 2

מהסדרות הבודדות ברשימה שאני לא מרגיש חרטה על כך שלא הספקתי לכתוב עליה סקירה מלאה, פשוט כי אין צורך. על העונה השניה של טאקאגי-סאן מה שיש לי להגיד זהה למה שכבר כתבתי על הראשונה, מלבד דבר אחד: היא טובה אפילו יותר. העונה החדשה ממשיכה עם אותה נוסחה קומית נפלאה שעובדת פעם אחר פעם, ונותנת פוש קל בצד הרומנטי, מה שנתן הרגשה של התחממות ביחסים בין נישיקאטה לטאקאגי ובו זמנית חימם גם את ליבי.

grades4_8

Shirobako

אם אי פעם רציתם לדעת מה קורה מאחורי הקלעים של האנימה האהובה עליכם – שירובאקו מספקת הצצה בדיוק לזה. הסדרה עוסקת בחמש חברות ששהו יחד במועדון האנימציה הבית ספרי, וכעת כשהתבגרו מוצאות כל אחת את כיוונה שלה בתעשייה, אם זה בדיבוב, ציור, כתיבה, הפקה ומידול תלת-מימד. כל זאת במטרה שבסופו של דבר הקצוות יפגשו והחלום לייצר את האנימה שלהן יתגשם.

במשך רוב הסדרה אנו עוקבים בעיקר אחר מיאמורי אאוי, החולמת להיות מפיקה ומתקבלת לעבודה בסטודיו הקטן Musahino Animation, שם אנו זוכים לראות את כל התהליכים והקשיים הנלווים בדרך עד קבלת התוצר הסופי. אאוי אמנם לוקחת תפקיד ראשי, אך מה שיפה בסדרה הוא שבמהלכה אנו זוכים להכיר את זווית הראיה של כל הנוכחים בסטודיו ובשלל תפקידים השונים. בראיה לאחור, מדהים לחשוב כמה הספיקה Shirobako להציג ב 24 פרקים בלבד, כמה זוויות ראיה אומנותיות שונות, אילוצי הפקה, התנהלות בין אנשי הסטודיו ובין בעלי עניין מבחוץ והצצה לעולמות התוכן השונים בתעשייה.

בעיה אחת יש לי עם Shirobako – וזה תפקודה כמה שהיא בפועל, סדרה. אחרי פרק או שניים הנוסחה של "אנחנו לא מספיקים לדד-ליין כי יש בעיה עם תהליך X" נהיית דיי רפטטיבית, והמעבר בין כל כך הרבה דמויות לא באמת מספיק כדי לגרום לי לאהוב אף אחת מהן באופן חריג. זה לא שהיא מהווה סרט תיעודי נטו, ולמעשה היא כן מפתחת את דמויותיה הרבות ומשלבת לא מעט דרמה והומור, אך אני מתחבר לסדרות יותר… מונחות עלילה (ואם נשווה למשהו דומה – Bakuman המספקת הצצה לעולם המנגה). עדיין, אין ספק שמדובר בחוויה יוצאת דופן שלא כדאי לפספס עבור מי שיש לו עניין גדול בתחום, ואני שמח שסופסוף יצא לי להשלים אותה.

grades4_8

Lord El-Melloi II Sei no Jikenbo: Rail Zeppelin Grace Note

למרות ששם הסדרה לא מזכיר את זה, מדובר בספין-אוף לסדרת Fate הכל כך אהובה עליי, והפעם אחד שמתקשר יותר אל Fate/Zero, מה שעורר בי סקרנות מיוחדת. הסיפור עוקב אחר וויבר וולווט, ששרד את מלחמת הגביע הקדוש הרביעית ופונה כעת למסע חדש. בעקבות רצף אירועים לוקח על עצמו וויבר את השם של מורו לשעבר, לורד אל מלוי, וכן את תפקידו כמורה למאגים הצעירים של מגדל השעון בלונדון. בעוד שהוא נהנה לצעוק על תלמידים פה ושם, נחשף וויבר שלנו ללא מעט תעלומות מסתוריות ומטרידות המערבות קסם, אליהן הוא נדרש לפתרון.

בגדול, יש לסדרה בעיה אחת מרכזית: היא לא באמת סדרת מסתורין כפי שהיא מתיימרת להיות. אין דרך באמת לפתור את התעלומות שהיא מציגה לפני שוויבר מציג את האמת, פשוט כי הוא מגיע אליה דרך קסמים מאולתרים שהסדרה ממציאה על הדרך במיוחד בשביל זה. יש שיראו אותה בגלל זה כמשעממת, ודיי בצדק (ובעיקר אם אתם מצפים למשהו כמו Fate/Zero, זה לא באמת דומה), אני דווקא אהבתי, גם אם לא מאוד.

מה שסדרת הספין-אוף הזאת כן עושה טוב היא לתת את מנת הפאנסרביס לאנשים שכבר מושקעים בפרנצ'ייז של Fate, מה שהופך אותי כנראה לחלק מהקהל המרכזי שלה (ועבור כל השאר לדיי מיותרת). יותר מהסיפור עצמו נהניתי מהקריצות לסדרות פייט אחרות, מהרגעים הקטנים של הדמויות שהבליחו פה מפעם לפעם, ומריינס. ריינס היא דמות נהדרת והיא התוספת הכי מבורכת שהסדרה הזאת נתנה לפרנצ'ייז. אה כן, ויש גם אחלה הרחבה על ה Nasuverse, הכוחות הפועלים בו, וגופים שלאו דווקא קשורים לכל הממבו ג'מבו של מלחמת הגביע הקדוש – כך שלהגיע אליה אם אתם מכירים גם סדרות אחרות מהיקום הזה כמו Tsukihime ו Kara no Kyoukai בהחלט יתרום. אני נהניתי.

grades4_7

Danganronpa 3

מדובר בשתי סדרות שונות ששודרו במקביל ומתחברות לכדי עלילה אחת, המהווה המשך לסדרת המשחקים (או יותר נכון ל Danganronpa 2, המשחק האחרון הוא כבר חיה אחרת לגמרי וגם עליו אדבר בהמשך הכתבה).

הסדרה הראשונה היא "ארק העתיד" בו חוזר נאגי מאקוטו אל מפקדת ארגון מיראי, שם לא ממש מתלהבים בלשון המעטה מהחלטתו להציל את האג'ימה והחברים מהאי ג'אברוורק. מהר מאוד הופך הויכוח הזה, בעידודם של גורמים חיצוניים, למשחק הרג חדש המתרחש בין כותלי בניין המפקדה ובו צריכים נאגי, קיוקו, אסאהינה והציצים של אסאהינה לשרוד מול שאר חברי מיראי.

הסדרה השניה היא "ארק היאוש" שמחזיר אותנו לימים בהם Hope's Peak Academy עדיין תפקדה כבית ספר רגיל (עד כמה שאפשר לקרוא לזה כך) ואנו מקבלים את סיפור כיתתם של משתתפי Danganronpa 2 וכיצד העניינים התגלגלו עד המקרה האיום והנורא ביותר בהיסטוריה האנושית שהוא לא ההחלטה לעבד את Berserk באנימציית CGI נוראית. הסיפור מחבר את הנקודות ומשלים פערים לגבי סיפור הרקע אליו נחשפנו במשחקים, וגם מציג דמויות חדשות שסיפורם רלוונטי להשתלשלות העניינים ומשחקות תפקיד גם באנימה של ארק העתיד.

מיותר להגיד שהאנימה מיועדת רק עבור מעריצים שכבר שיחקו במשחקים ומכירים את הסיפור, אבל אפילו עבור רבים מאותם מעריצים היא עשויה להיות מאוד מאכזבת. מלבד איכות ההפקה הלא מאוד מרשימה, משחק ההרג שמוצג לנו בארק העתיד מסתמך בעיקר על קטעי אקשן לא בדיוק ריאליסטיים והוא שונה בתכלית ממשחקי הבילוש המסתוריים (והיש להגיד גאוניים) שהכרנו קודם לכן, וגם הדרך בה ארק היאוש מחבר את הנקודות בסיפור הרקע לא מאוד מספקת וכוללת קצת יותר מדי אלמנטים על-טבעיים לטעמי.

בכל זאת, מדובר באחת הסדרות הכיפיות שראיתי לאחרונה, דווקא בגלל שאני כל כך אוהב את סדרת המשחקים. הקצב טוב, הפרקים זורמים כמו מים, הדמויות הן עדיין אותן דמויות אהובות ופשוט תמיד יש קליף האנגר שמשאיר רצון עז לצפות בפרק הבא. מעטות הסדרות בשנים האחרונות שהרגשתי שאני עד כדי כך חייב למרתן – ודאנגאנרונפה 3 היא אחת מהן. היא כאמור לא סדרת מסתורין בלשית כפי שהייתי מצפה, אבל כן יש לה סיפור טוב. את אותו סיפור היא סוגרת בצורה דיי מספקת, שמביאה לשיא את המאבק בין היאוש לתקווה עליו נשען הפרנצ'ייז כולו. אני חושב שעם הציפיות הנכונות, מדובר בבונוס נפלא ובסיום מספק מאוד לסיפור הכל כך נפלא הזה.

grades4_8

 Kimetsu no Yaiba

סדרה שאני כנראה לא צריך להכיר לאף אחד, בכל זאת מדובר באחד הלהיטים הגדולים של השנה (אם לא ה-). בכל זאת, מדובר באדפטצייה של סטודיו ufotable למנגה מבית שונן ג'אמפ, העוסקת בנער בשם טאנג'ירו שביום אחד טראגי מאבד את משפחתו לאחר שזו מותקפת על ידי שדים. היחידה ששורדת היא אחותו הקטנה, נזוקו, שהופכת לשדה בעצמה. כדי לרפא את נזוקו ולהחזירה להיות אנושית, מחליט טאנג'ירו שעליו לאתר את השד שאחראי לבלאגן ולחסלו. לשם כך הולך טאנג'ירו לקבל הכשרה ולהפוך ל"קוטל שדים", וכאשר הוא מצויד בחרב ובאחותו החמודה, יוצא למסע הציד של חייו.

הקונספט דיי פשטני ומסתמך על נוסחה מוכרת, אבל מה אני אגיד – הוא עובד. אני מודה שלא השתגעתי עליה עד כדי כך, אבל אני כן אוהב את הסדרה מאוד ומבין מה אנשים מוצאים בה בסך הכל. היא אפית, מגניבה, יש לה דמויות חמודות וארט-סטייל ייחודי ובולט. מבחינת איכויות הפקה גם כן אין מה לטעות – האנימציה היא אולי לא ברמה של Fate, אבל זה עדיין ufotable וזה עדיין נראה מדהים, וה OST הוא מבית המלחינה האהובה עליי, יוקי קאג'ורה (שנראה שמצאה בית חם בסטודיו הזה) וכרגיל הוא תענוג לאוזניים. אה כן, ופתיח מבית LiSA האחת והיחידה – לא יכולתי לבקש יותר.

כל המרכיבים הללו יוצרים אווירה בומבסטית שנותנת מעטפת שהיא כנראה הרבה יותר ממה שמגיע לסיפור הבסיסי הזה – אבל אני ממש לא בא בטענות. כחובב גדול של סדרות שונן, אני מרגיש שגם אותה פשטות יחסית טומנת בחובה ים של פוטנציאל, ואני בטוח שככל שהסיפור יתקדם הוא יהפוך למסועף ומעניין הרבה יותר. בינתיים, רק הדמויות החדשות שהוצגו בפרקים האחרונים כבר משאירות בי רצון עז לראות את ההמשך, אך זה יגיע אלינו רק כסרט (שיוצא ביפן ב 2020, כך שתקווה גדולה שנוכל לצפות בו לפני 2021 אין כרגע).

grades4_8

Dumbbell Nan Kilo Moteru?

היביקי סאקורה היא, כמוני, בטטת כורסה שטוחנת אוכל בלי הספקה. כשהיא עולה על המשקל המציאות המרה מכה בה והיא מחליטה לעשות מהפך. סאקורה נרשמת לחדר הכושר הקרוב לביתה ומתכננת לעשות בו שימוש מתון כדי להשיל כמה קילוגרמים עודפים. מהר מאוד העסק הופך לרציני, כאשר היא פוגשת שם חברות חדשות ולומדת על העולם השלם שיש מאחורי מכשירי הכושר השונים.

את האמת שציפיתי לסדרת פאנסרביס משעשעת על בנות מתאמנות, אבל אני חייב להודות שקיבלתי הרבה יותר מזה. Dumbbell Nan Kilo Moteru? היא קומדיה כתובה היטב, עם קאסט דמויות שהוא אמנם מצומצם, אך מגוון וכיפי מאוד. את ההצגה גונב רוב הזמן מאמן הכושר "מאצ'יו", שמאחורי הג'קט החינני שלו מסתיר שרירים שדמויות מדרגון בול יכלו רק לחלום עליהם, וביחד עם החברה חולת הכושר של סאקורה, אקמי, הוא מסביר על התרגילים והמכשירים השונים.

תאמינו או לא, אבל זו באמת סדרה אינפורמטיבית שיורדת לפרטים ועושה זאת במקצועיות רבה (או כך זה לפחות נראה לי בתור אדם שאינו מקצועי בתחום). אם אתם חולי כושר – זה בשבילכם, אם אתם מעוניינים להתחיל לעשות כושר ותוהים מה עושה כל מכשיר ועל אילו שרירים הוא עובד – זה בשבילכם, אם אתם סתם חסרי מוטיבציה לזוז מהכורסה – זה גם בשבילכם, וגם אם אתם סתם אוהבים סדרות פאנסרביס מצחיקות – תמצאו את זה כאן. אני חייב להודות שכן קיבלתי רצון קל לזוז מהכיסא ולהזיז את הגוף, רק חבל שמאז הצפייה הוא עבר לי.

grades4_7

Ano Hi Mita Hana no Namae wo Bokutachi wa Mada Shiranai.

ג'ינטה הפסיק ללכת לבית הספר ומבלה את רוב זמנו סגור בבית. לאחרונה הצטרפה אליו שותפה חדשה, חברת ילדותו מייקו המכונה "מנמה", ואמורה בכלל שלא להיות בין החיים. חוץ ממנו נראה שאף אחד לא יכול לראות את מנמה, מה שגורם לג'ינטה להאמין שמדובר ברוח של חברתו הטובה שיש לה איזשהו עניין לא פתור המונע ממנה לעבור אל העולם הבא ולנוח בשלום על משכבה. כדי למצוא פתרון לבעיה, מנסה ג'ינטה שלנו ליצור קשר עם שאר החבורה איתם שיחקו הוא ומנמה כאשר היו קטנים, אך אלו התפצלו והלכו כל אחד לדרכו, ובנוסף קיימים משקעי עבר שהותירו את היחסים ביניהם קרירים הרבה יותר משהיו אי שם בילדות.

הדבר שהכי שמעתי על Anohana, ושבגללו בכלל ניגשתי אליה, זה שמדובר במסחטת דמעות, מה שאני חייב להגיד… לא ממש נכון. קיוויתי שהיא אכן תהיה כזאת, אבל אני חייב להודות שלא הזלתי דמעה, ואני כן אחד שבוכה דיי בקלות. זה לא אומר כמובן שהיא לא מרגשת, או שהיא לא סדרה טובה. למעשה, כן מדובר בדרמה סוחפת וכן מאוד התחברתי אל הרעיונות המוצגים בה, גם אם קיוויתי שדברים יתגלגלו מעט אחרת. זהו סיפור שמראה שלחוויות הילדות שלנו יש משמעות, שהמשקעים מהתקופה ההיא אף פעם לא באמת עוזבים ולא חשוב כמה אנו גדלים ומשתנים, ושבהיעדר חבר אחד מהקבוצה, יכולה הקבוצה כולה להתפרק. יש משהו מאוד נוסטלגי ומעורר הזדהות בדרך בה החברים נזכרים בחוויות העבר ובמשחקים הישנים ששיחקו בילדותם (ואפילו יש להם גרסה מקבילה למשחקי פוקימון בגיימבוי), ונהדר לראות איך אותה חברה שבהיעדרה התפרקה החבורה, מצליחה לגרום להם להתקבץ שוב גם לאחר מותה. אני אמנם לא אפציר בכם להכין את הטישו כמו כולם, אבל לצפות ב Anohana זה בהחלט מומלץ.

grades4_8

Kanata no Astra

בשנת 2063 מישהו החליט שזה רעיון לגמרי סביר לשלוח חבורה של ילדים מתבגרים אל כוכב לכת מרוחק ולעזוב אותם שם לגמרי לבדם. חברי הקבוצה הנבחרת הזאת לא לגמרי מסתדרים בהתחלה, אך כאשר הם נתקלים בכדור אור מסתורי ששולח אותם מרחק של שנות אור אל איזשהי נקודה לא ידועה באמצע החלל, הם נאלצים להסתמך האחד על השני כדי לשרוד. בהיעדר אמצעים ומשאבים, ובהינתן חללית אחת נטושה שהם מצאו בלבד, יוצאים הילדים במסע במטרה לשוב הביתה.

מי שמחפש סדרה חדשה מהשנה הנוכחית שהיא גם טובה, גם מקורית וגם לא מהלהיטים המוכרים שכולם מדברים עליהם – זאת לגמרי התשובה שלי בשבילכם. את האמת שאפילו לא חשבתי לראות את אסטרה. ממש במקרה שמעתי דעות חיוביות עליה והזדמן לי לנסות – מה שנגמר באחת הסדרות שהכי אהבתי השנה (וכנראה הסדרה שהכי אהבתי שהיא לא עונת המשך). היא מאוד מזכירה לי את "כוכב הישרדות" הנוסטלגית ששודרה בהוט/יס אנימה בזמנו (ושלא צפיתי בה מהתחלה ועד הסוף לצערי) באווירה שלה ובקאסט הדמויות המגוון. היא שילוב של סדרת הרפתקאות ומסתורין, וכל תחנה של הגיבורים בדרכם הביתה היא עולם שלם (ליטרלי) עם חיות, צמחים ונופים מדהימים משלו, שנותן גם את ההזדמנות לעוד דמות או שניים מהחבורה להראות למה הם מסוגלים ולהכיר את עמקי נשמתם. כל תחנה שכזו גם מקדמת את הסיפור עם תגליות חדשות, ובשלב מסוים הפרקים פשוט מתחילים להטיל פצצה בסוף כל פרק שמשנה את התמונה לחלוטין.

נדירות הסדרות שמצליחות להעביר סיפור שלם וסגור שכזה ב 12 פרקים בלבד ומבלי שזה ירגיש מזורז כלל וכלל, ועוד עם כמות דמויות דיי מכובדת שאף אחת מהן לא נזנחת ולו במעט. כן יש לי הסקות קלות על פרק הסיום, שחלקים ממנו מעט אנטי קליימטים לטעמי, אבל התחושה הכללית שהוא מותיר מספקת מאוד ולא משאירה שום עניין לא פתור. אם יש משהו שיותר כיף מלצפות בסדרה שעומדת בציפיות, זה לצפות באחת שמתעלה עליהן – ובמשימה הזאת אסטרה בהחלט הצליחה.

grades4_9

Kono Subarashii Sekai ni Shukufuku wo!

אחת הקומדיות היותר מוכרות בשנים האחרונות, שאיכשהו יצא לי לפספס (ושמזל שחזרתי להשלים).

קאזומה הוא גיבור איסקאי סטנדרטי. כלומר הוא NEET שתקוע במשחקי וידאו ולא עושה עם עצמו יותר מידי, עד שהוא מת מוות מיותר, ושמסתבר, לא לצורך (היי זה מאוד מזכיר את הפרק הראשון של Yu Yu Hakusho). אז הוא פוגש באלילה בשם אקווה, הנותנת לו הזדמנות להתחיל את חייו מחדש בעולם פנטזי דמוי משחק, בו הוא יצטרך להביס את מלך השדים (וכל שאר היאדה יאדה המוכר מסדרות מהסוג הזה). כדי להתחיל את המשימה יכול קאזומה לבחור סקיל או נשק כלשהו לקחת איתו לשם על מנת לסייע לו, אך הוא מחליט להתחכם ולוקח איתו את אקווה עצמה, וזו אכן נלקחת גם היא אל אותו עולם בלית ברירה. מהר מאוד קאזומה מגלה שאקווה היא חסרת תועלת לחלוטין, ושללא כישורים מיוחדים בעצמו, החיים בעולם אחר הם לא חלומיים כפי שהתרגלנו לחשוב.

כבר התלוננתי קודם לכן על סדרות איסקאי, אבל זה לא שיש לי בעיה עם הטרופ עצמו. הרעיון דווקא מאוד קוסם לי על הנייר, אך משום מה אף סדרה שכזו לא עומדת בציפיות. עם זאת, דווקא קונוסובה, המהווה סוג של פארודיה על הז'אנר, הצליחה סופסוף לשבות את ליבי. מה אני אגיד? זה פשוט קורע מצחוק.

קאזומה מוצג כגיבור סטנדרטי, אבל הוא חסר בושה לחלוטין ואין לו בעיה לפעול בדרכים הכי מלכולכות שיש בשביל לענות על האינטרסים שלו, מה שהופך אותו לגיבור משעשע ביותר. אקווה המסכנה שנמצאת בסיטואציה בעל כורחה היא כל כך מלאה בעצמה וביכולות הלא קיימות שלה, שלראות אותה מסתבכת פעם אחר פעם זה פשוט נהדר. אליהם מצטרפות גם דארקנס, אבירה מזוכיסטית שנהנית לזרוק את עצמה לכל סכנה אפשרית רק מהמחשבה על מה יעשו לה השדים והמפלצות, והדמות החביבה עליי ביותר – מגומין, מכשפה קטנה הנדבקת לסקיל אחד בלבד המאפשר לה ליצור פיצוץ, רק כי הוא הסקיל המגניב ביותר בעינייה (וטוב, היא צודקת).

ב 2 העונות הקיימות כרגע הצליחו חבורת הלוזרים האלה לגרום לי להתגלגל מצחוק פעם אחר פעם, ואני לא יכול לחכות לצפות בסרט ההמשך. כל עוד זה ימשיך כך – אני בפנים ולא משנה כמה עונות עוד יהיו.

grades4_8

Fruits Basket

השנה עשיתי צפייה מחודשת באנימה מ 2001, ולאחרונה השלמתי גם את העונה הראשונה של הרימייק מ 2019 – שתיהן מגיעות פחות או יותר לאותה נקודה בסיפור.

טורו הונדה התייתמה מאימה לא מזמן, ואביה איננו כבר מילדותה. כדי לא להטיל את העומס על סבא שלה, היא מחליטה לעבור לגור לבדה ב…אוהל באמצע יער כלשהו. פתרון לא מאוד פרקטי, אך אחד שלא נמשך לזמן רב. באותו היער פוגשת את הונדה את בן כיתתה, סומה יוקי, שמשפחתו מתגוררת באזור. בתמורה לכך שתעזור להם בעבודות הבית, מסכימים (או יותר נכון מבקשים) חברי המשפחה לארח אותה אצלם, אז היא מגלה משהו מפתיע. מסתבר שבחיבוק (או כל מגע שמספיק קרוב ומספיק נוח לעלילה) עם בני המין השני, הופכים חברי המשפחה לחיות מגלגל המזלות הסיני. זה נשמע קול, אך מדובר בקאדר של ממש, במיוחד כשהם מנסים לשמור על כך בסוד.

הרבה מהרגעים בהם הופכים בני המשפחה לחיות הם משעשעים ומביכים, אך מאחורי המסכה הקומית שלה Fruits Basket מסתתרת סדרת דרמה מרגשת וסוחפת (וכן, כאן בניגוד לאנוהאנה כן בכיתי). ככל שהיחסים בין טורו לחברי המשפחה מתחממים אנו נחשפים יותר ויותר לאישיותם ולסיפורם של דמויות שונות מהמשפחה המורחבת, סיפורים שהרבה מהם לא ממש נעימים. ככל שהזמן עובר טורו מקבלת עוד ועוד הפחדות וסיבות לעזוב את בית המשפחה, אך במקביל הקשר עימם נותן לה עוד ועוד סיבות דווקא להישאר.

נכון לעכשיו, אני עדיין יותר אוהב את הסדרה הישנה, אך אני חייב להודות שההבדל הוא קטן בהרבה משחשבתי שיהיה. הגרסה של 2001 כן מרגישה חיה יותר (גם אם אסטתית פחות), יש בה מוזיקה טובה יותר ואני יותר אוהב את המדבבים ואת הדרך בה נעשו פרקי הסיום. משום מה, היוצרת המקורית של המנגה, טאקאיה נאטסוקי, התעקשה שכל מי שעבד על אותה סדרה ישנה יוחלף לאלתר – כולל אנשי צוות והפקה וכולל מדבבים, אך גם הגרסה החדשה אינה מאכזבת כלל וכלל. כיאה לסדרה מ 2019 היא מנצלת את יתרונות האנימציה הדיגיטליים כדי ליצור משחקי תאורה וצבעים מרשימים יותר ותמונות יותר מלאות בפרטים. גם כמה סיפורים מהמנגה שלא עשו את דרכם אל הסדרה הישנה, כן נוכחים כאן ונותנים סיבה נוספת לצפות, אך כרגע הסיבה העיקרית היא מספר פרטים קטנים שיאפשרו לסיפור להגיע אל ההמשך המתוכנן בשנה הבאה. ב 2020, כאשר תגיע העונה השניה (ואולי האחרונה?) של האדפטציה הזו, יהיה המבחן האמיתי – ואני מאוד אופטימי לגבי היכולת שלה לעמוד בו.

grades4_8

One Piece – Whole Cake Island

בין סדרה אחת לשניה מצאתי לי חלון זמן בו יכולתי להשלים סופסוף את הארק הארוך הזה של וואן פיס גם באנימה. על אותו סיפור במנגה כבר כתבתי, כך שלא אכביר במילים על התוכן, אלא יותר על איך שהוא עובד לאנימציה. אין ספק שנהניתי יותר בגרסה המונפשת – לאו דווקא כי היא טובה יותר, אלא כי בה צפיתי ברצף ולא באופן שבועי. אין מה לעשות, בשבילי וואן פיס היא לא אותו דבר כשצריך לחכות שבוע שלם לכל התקדמות קטנה, ולכן גם לקחתי הפסקה מהמנגה לפני מספר חודשים.

לאנימה יצא שם רע, הרבה בצדק והרבה בגלל הדרך בה נמרח הארק של דרסרוזה, אבל המצב ב Whole Cake Island לחלוטין טוב יותר. נכון, עדיין יש מריחות ולא מעט כאלה, אך בצפייה רצופה הן כמעט ולא מורגשות, וההרגשה הכוללת שלי היא שהפעם Toei Animation החליטו לגשת אל המלאכה בצורה הרבה יותר מחושבת. כדי לייצר מצב בו רוב הפרקים לא יכסו חומר של יותר מצ'אפטר אחד, הורחבו המון פאנלים קטנים מהמנגה, כאלה שכמעט ולא זכרתי שהיו שם (ושאולי אודה שם בכוונה לשם המטרה הזו?). כך קיבלנו מבט טוב יותר על קרבות ומתקפות שונות, על פלאשבקים שבמנגה הוצגו כהבזקים קצרים של פאנלים בודדים וכמובן – על שירים, החלק החזק ביותר באדפטציה של הארק הזה. Whole Cake Island הוא ארק שמאוד מושפע מאגדות ומסרטי דיסני שונים, כך שחלק גדול מההצגה של דמויות ומאורעות מפתח מוצגים דרך אותם ביצועים מוזיקאליים ותיאטרליים – וזו נקודה בה האנימה היא מדיום שמשחק חזק בהרבה מהמנגה חסרת הסאונד.

הבעיה העיקרית שלי עם הארק הזה באנימה הייתה עם הקרב המרכזי בו, לא כי הוא נעשה רע חלילה (על פרק הקליימקס גם כן כתבתי כשצפיתי בו בנפרד בזמנו, לא להאמין שעברה שנה מאז), אלא פשוט כי הארכתו גרמה לבעיה העיקרית שהייתה קיימת בו עוד במנגה לבלוט אפילו יותר – וזה החד צדדיות שלו לעומת התוצאה הסופית. (ספוילרים) הרי כיצד יתכן שבמשך פרקים שלמים קאטאקורי עושה מלופי שק אגרוף וחובט בו ללא הפסקה, ובסופו של דבר לופי מצליח להשוות לזמן קצר עם צורת הסנייקמן שלו ועוד לנצח אחרי מכות בודדות? הייתי שמח לו ברגעים שלאחר שלופי לומד לראות את העתיד גם הוא היה מצליח לחבוט בקאטאקורי, אפילו מעט, לשם ההגינות. עוד יותר הייתי שמח לו אחרי שינוי הצורה לסנייקמן, היה קאטאקורי חוטף מעט יותר ומתחמק מעט פחות.

עדיין, נהניתי מאוד לחוות שוב את הסיפור של Whole Cake Island, על כל הפלאשבקים המרגשים וההתפתחויות המפתיעות שבו, אך כאן אעצור שוב עם האנימה ואתן לה להמשיך ולהתקדם. עם הדברים הטובים ששמעתי על האדפטציה של ארק וואנו עד כה, אני מאוד מצפה לרגע בו אמרתן גם אותו.

(גם כאן אמנע מלדרג כי מדובר במקצב פרקים אקראי מתוך סדרה שלמה)

Code Geass: Fukkatsu no Lelouch

הסרט שממשיך את הסדרה שהסתיימה לה כבר לפני יותר מעשור, עם סיום סגור לחלוטין (שהוא אחד הסיומים הטובים יותר שזכורים לי מכל סדרה שהיא) הוא מיותר. את זה כולם יודעים לדקלם, ואני לא יכול להגיד שאני לא מסכים. ועדיין, כשמוכרז סרט המשך לאחת הסדרות האהובות עליי, אני לא יכול שלא להסתקרן ולפתח ציפיות, אפילו קלות.

זה לא אומר שציפיתי ש Fukkatsu no Lelouch יהיה קרוב לרמה של הסדרה, אבל כן שיציג סיפור חביב, רגעים מגניבים וייתן את הבמה לדמויות החשובות ויזכיר לי מדוע אני כל כך אוהב אותן. בפועל, אני לא מרגיש שקיבלתי אפילו את זה.

אחרי סרטי הריקאפ שהוציאו מהתמונה את המוות של שארלי, זו לא באמת שיחקה תפקיד כלשהו חוץ מהעובדה שסיפרו לנו שהיא הייתה אחראית על העברת גופתו של לולוץ' לשיצו (C.C.) המסתובבת איתו בעולם. לולוץ' שרד את תוכנית ההתאבדות שלו, אך זכרונותיו נעלמו והוא נותר צל מפוחד של מה שהיה פעם. בינתיים, אחת הממלכות שלא ממש נהנית מהשלום העולמי שיצר לולוץ', מחליטה לעשות בעיות לבריטניה ולחטוף את נאנאלי וסוזאקו. כדי להציל את המצב חוברים יחד קארן, שיצו, לויד וססיל כדי להחזיר את זכרונו של גיברונו – מה שקורה… דיי מהר ולא בצורה מי יודע מה מרגשת. אז לולוץ' חובר עם שאר דמויות מוכרות מהסדרה כדי להילחם בנבלים הגנריים והמשעממים.

זה לא סרט כזה נורא, וכן היו בו חלקים שאהבתי, כמו הסצנה בה התוכנית האחרונה של לולוץ' יוצאת לפועל, או סצנת הסיום בה הוא מצטרף אל שיצו. יש גם כמה רגעי פאנסרביס נחמדים (ובעיקר של שיצו. אפשר להגיד שהיא עשתה את הסרט), אבל זה בהחלט סרט מאכזב מאוד. הסוד מאחורי תוכנית ה Zero Requiem כבר לא מרגיש סודי יותר, וגם לא מרגיש כמו עניין גדול כשכולם פשוט מסכימים לשתף עם לולוץ' פעולה, ובגדול זה מרגיש כאילו תהליכים שהיו צריכים לקרות על גבי ארקים שלמים התקצרו לכדי דקות בודדות.

הייתי אומר שהבעיה היא הניסיון לדחוף כל כך הרבה דמויות ולייצר קרב בסדר גודל רציני מידי, אבל זה פאקינג קוד גיאס. זו תמיד הייתה סדרה שעוסקת בקרבות רובוטים של צבאות מרובי משתתפים ושמה את גורלם של עמים שלמים על הכף, זה חלק מהקסם שלה. אז מה בעצם העניין? אם אתם שואלים אותי, העובדה שלקחו סדרה שעסקה במאבק האידיאולוגי על האם המטרה מקדשת את האמצעים, שעסקה בנושאים כמו האם טובת הכלל קודמת לטובה האישית, שהציגה את הצדק כמושג שאינו אבסולוטי ומשתקף בצורה שונה בממלכה הבריטית, במחתרת היפנית, ובין כותלי בית הספר, והמשיכו לסרט שהוא פשוט… מאבק סתמי ורדוד לחלוטין מבחינה רעיונית (וגם לא מאוד מרשים מכל בחינה אחרת). אני לא יודע אם יש תוכניות להמשיך את הסיפור מכאן, ואם יהיו כן אמשיך לעקוב ולו בגלל אהבתי למקור, אבל בינתיים… זה אכן היה מיותר.

grades4_6

Dr. Stone

טאיג'ו רק רצה להתוודות בפני אהובת ליבו, אך כאשר הוא תופס אותה בחצר בית הספר ועומד לעשות כך, אור משונה נגלה לעיניו והופך אותו ואת שאר אנשי כדור הארץ למאובנים. יום אחד מתעורר טאיג'ו ושובר מעליו את שכבת האבן שכיסתה אותו. אז הוא מגלה שעברו אלפי שנים מאז אותו מאורע. ליתר דיוק, השנה היא עכשיו 5738 לספירה, כך אומר חברו הטוב סנקו, שגם הספיק להתעורר בינתיים. איך סנקו יודע? כי הוא ספר. אני אישית הייתי מתבלבל כנראה אחרי כמה אלפי שניות ועובר לחשוב על כמה בא לי פיצה או משהו, אבל סנקו הצליח לשמור על התודעה שלו באמצעות ספירה של כל שניה בזמן שחלף עד שהתעורר. כעת כשהשניים עומדים יחדיו בעולם ריק מאדם שאיבד כל התפתחות טכנולוגית שהייתה לו, הם שמים לעצמם כמטרה להחזיר את האנושות לגדולותה ולהוציא את כולם משכבות האבן.

Dr. Stone היא סוג של Shokugeki no Souma רק מבוססת מדע במקום אוכל. כל צעד שעושה סנקו בדרך למטרתו מושג באמצעות הידע המדעי שלו, אותו הוא מסביר לצופים ולשאר הדמויות בסדרה, ומצליח באמצעותו לבנות שלל מכשירים ומוצרים שאנחנו כה רגילים לקחת כמובן מאליו, אבל שכה חסרים בסיטואציות כאלו. כסדרת שונן, וספציפית עיבוד של מנגה משונן ג'אמפ, היא הרבה יותר מאשר חוויה לימודית. לכן מוצא את עצמו סנקו בסכנה כשהוא נעמד מול טסוקאסה, יריב עם מטרה הפוכה לחלוטין הרוצה לייצר עולם טהור ונקי ללא כל האנשים מהעידן הישן, שלטענתו רק הזיקו.

הניגוד בין האידיאולוגיות שלהם מייצר את המתח הדרוש כדי לייצר יריבות המניעה את העלילה קדימה ומוסיפה את הפלפל הדרוש. כעת המתכונים המדעיים של סנקו לא מיועדים רק לצורך התקדמות טכנולוגית פשוטה שתקל על חייו והישרדותו, אלא על מנת להיאבק ביריבו החדש. כמובן שעוד דמויות מתווספות בהמשך ועוד יעדים אליהם סנקו צריך להגיע בדרך למטרה הסופית, והדרכים היצירתיות בהן הוא משתמש בידע שלו כדי לגייס את תמיכת האנשים והמשאבים הקיימים לו היא לא פחות ממרתקת.

גם אם אני מבין בכימיה כלום בפיתה, וגם אם הרבה הסברים עברו לי מעל הראש, אני לגמרי קניתי את הסיפור הזה ומעריך את הניסיון להנגיש בצורה כה מגניבה ידע מדעי. מי יודע? אולי יום אחד הידע הזה יהיה נחוץ. בפעם הבאה ששואלים אותי מה הייתי לוקח איתי לאי בודד, התשובה היא ברורה – ווליומים של Dr. Stone!

grades4_8

מנגה

Gunnm: Last Order

המנגה ממשיכה את Gunnm אותה כבר סיקרתי בעבר, והפעם אליטה חוזרת לחיים על ידי דסטי נובה עם גוף חדש ויכולות חדשות, אלא שהעולם אליו היא קמה רחוק מלהיות שליו כמו שהייתה רוצה. לאחר גילוי הסוד על השבבים בראשם של אנשי טייפרס, מתחילה מלחמה בין הצעירים שעדיין יש מוח אנושי בראשם לבין המבוגרים עם הצ'יפים. זוהי רק ההתחלה של העלילה שמתקדמת מאוחר יותר גם לחלל, שם אליטה פוגשת ביצורים משלל סוגים, מכניים וכאלו שלא, ונכנסת לטורניר שיקבע את גורל כדור הארץ כולו.

הרבה יגידו שמדובר בחלקים הפחות טובים של Gunnm, ואני יכול להבין למה. העלילה של Last Order היא חלק גדול מהזמן כמעט ולא קיימת, ובחלקים האחרים היא בלאגן אחד גדול. עם זאת, אני חושב שאהבתי אותה דווקא יותר מהמנגה הקודמת. היא מודרנית יותר, פחות נופלת לקלישאות, עדיין שומרת על השאלות הקיומיות שאפיינו את הסיפור בעבר, וארק הטורניר שלה כנראה שלא היה מבייש אף סדרת שונן מוכרת.

לצערי, דמויות וותיקות כמו אידו כבר לא מקבלות פה יותר מדי תפקיד, אבל נובה מוכיח שהוא יכול לחזור לחיים ולהחליף צדדים יותר מכל נבל אחר שאתם יכולים לחשוב עליו – לטוב ולרע. גם את השטיק של אליטה המתפרקת וחוזרת בצורה חזקה יותר כבר הבנתי עוד במנגה הישנה, אבל איכשהו זה אף פעם לא נמאס, ובכל פעם היא עושה זאת בצורה מגניבה יותר מהקודמת.

לא אעמיד פנים שערימות הטקסט המתארות את הכוכבים השונים או הטכנולוגיות השונות בעולם של אליטה באמת עניינו אותי, או שזה היה רלוונטי למשהו, אז לצערי זאת כן מנגה שדורשת המון סבלנות. אבל מעבר לחפירות ובלבולי המוח האלה, עדיין מדובר בסדרת מד"ב-אקשן כיפית ומעניינת. עכשיו רק שיכריזו על המשך לסרט הלייב אקשן בבקשה.

grades4_7

Oyasumi Punpun

ארורים אתם שהמלצתם לי על הדבר הזה. מעולם לא קראתי משהו כל כך מדכא.

Oyasumi Punpun היא ה-יצירה של אסאנו איניו (האיש מאחורי Solanin אותה כל כך אהבתי) והיא מתמקדת בילד שקט בן 11 העונה לשם "פונפון" ומתאהב בבת כיתתו החדשה, ילדה חייכנית בשם אייקו. במהלך הסיפור אנו חווים את חייו של פונפון מילדות ועד גיל ההתבגרות המאוחר, ואת כל הצמתים השונים בחייו: החל מדרמות בתוך המשפחה, חלומות הילדות שלו, ההתבגרות הפיזית והמינית, הניסיון להמציא עצמו מחדש בתיכון ועוד ועוד.

המנגה מצוירת בצורה מאוד ריאליסטית, בדומה ל Solanin, אך דווקא פונפון ובני משפחתו מצוירים כמעין ברווזים/ציפורים מספר ילדים – וזה לא במקרה. אני לא יודע לקבוע בוודאות מה הייתה כוונתו של איניו כשצייר אותם כך, אבל הרגשתי שציורו של פונפון בדרך הזאת, כמו גם מתן השם לדמות ולמנגה עצמה, הם סוג של ניסיון להכניס את הקורא לנעליו של פונפון ולהגיד לו "זה יכול להיות אתה". זה הרי לא באמת משנה איך פונפון נראה, עם החוויות, המחשבות והחששות שלו בכל הגילאים הרבה אנשים יכולים להזדהות. בהמשך גם משתנה צורתו של פונפון בהתאם למצבים שונים בחייו ומשקפת את מצבו הפיזי, ובעיקר המנטלי, בצורה יצירתית ויוצאת דופן.

קשה לי לתאר במילים את החוויה השלמה שעברתי איתה ואת שלל הנושאים (הבאמת רבים) שהיא מכסה. אני גם לא רוצה להיכנס לספוילרים יותר מדי, כי זו בהחלט יצירת מופת מיוחדת במינה, כזו שלא קראתי מעולם משהו שדומה לה, לפחות לא בדרך הצגה כזאת (שכנראה לא תתאים לשום מדיום מלבד מנגה), ומגיע לה יותר מכמה פסקאות קצרות. זה לא סיפור עצוב "רגיל" על דמות שמאבדת חבר קרוב או בן משפחה, אלא סיפור על ילד נאיבי וטוב לב, שפשוט מתקשה להסתדר עם הבעיות הקשות של העולם הזה. בזמן שהרבה יצירות אחרות מהוות בריחה מהמציאות, פונפון מתמודדת עם אותה מציאות פנים אל פנים. אולי יום אחד אחזור לכתוב עליה בהרחבה אחרי שאקרא אותה מחדש – מה שכנראה יקרה במוקדם או במאוחר, עם כל הקושי שבדבר.

grades4_9

Sora no Otoshimono

ומהמנגה הכי כבדה שקראתי השנה לזו הקלילה ביותר.

יום אחד נער סוטה בשם טומוקי סאקוראי מקבל לידיו מלאכית בשם איקארוס המוכנה למלא אחר כל פקודה שלו וקוראת לו "מאסטר". טומוקי לא בדיוק יודע מה לעשות איתה, מה שמכניס אותו ללא מעט סיטואציות מבלבלות ומביכות, והמצב מסתבך אף יותר כאשר מגיעות עוד ועוד כאלה.

סורה מתחילה כמנגת הארם בשילוב אלמנטים פנטזיים שעלולה להיראות דיי גנרית, אך ככל שמתקדמים מגלים שיש בה גם עלילה של ממש והמון רמזים מתרימים שיוצרים יחד תמונת סיום נפלאה. בנוסף על ערימות האצ'י והקומדיה, יש בה גם לא מעט אקשן והוא לא רע בכלל, וחלקים בסיפור אפילו לוקחים טוויסט אפל במקצת. אפילו שברוב רובה היא אפיסודית ולא מתקדמת הרבה, היא מלאה בדמויות סופר מצחיקות ולא מאבדת את זה גם כשהיא ממשיכה להוסיף ועוד ועוד כאלה. אישית, נימף היא האהובה עליי ביותר.

זו לא מנגה לכל אחד, בעיקר אם אתם לא חסידים של הז'אנר, אבל לתרבותיים מבינינו – מומלץ בחום.

grades4_8

Uzumaki

עוד מנגה שהומלצה עבורי בבלוג, אך הפעם אהיה חייב להיות הורס מסיבות ולהגיד שלא מאוד התחברתי.

מדובר במנגה הראשונה שאני קורא של האומן המוערך ג'ונג'י איטו, הנודע בעיקר בסיפורי האימה הביזאריים להחריד שלו. ואכן, Uzumaki היא בדיוק סיפור כזה. היא מתרחשת בעיירה קטנה הסובלת מ"קללת הסיפרלה". מה שמתחיל במספר אירועים נקודתיים ומשונים הולך ומתפשט, וכל דבר שנראה או זז בצורה סיפרלית הופך למוקד סכנה מיידי.

אני האחרון שאכפור ביצירתיות שבה איטו משתמש בצורת הספירלה כדי לייצר מראות מעוררי חלחלה, ואין ספק שבתור אימה זה אפקטיבי, אבל כנראה הבעיה היא שאני… לא ממש מתחבר לסיפורי אימה. זה לא כי זה יותר מדי עבור הבטן הרכה שלי, אלא כי אין פה מי יודע מה סיפור. בהתחלה חשבתי שיש איזשהו מסתורין אמיתי שיקבל תשובה, אך חוץ מלגרום לדמויות לנוס על נפשן ולנסות לשרוד בעולם המטורף שמסתלסל לנגד עיניהם, אין כאן יותר מדי ומיציתי דיי מהר. אני בכל זאת במיעוט, אז מי שכן בקטע של אימה כנראה שבכל זאת יהנה.

grades4_6

Psyren

ההמלצה האחרונה שלכם היא גם המנגה האחרונה שהספקתי לסיים השנה. תלמיד תיכון בשם אגהא יושינה מוצא כרטיס משונה המיועד לטלפון ציבורי (מישהו עוד משתמש בכאלה?) עם המילה "Psyren" מודפסת עליו, וכאשר הוא מתקשר הוא נאלץ לענות על שאלון מעצבן ובלתי נגמר עד שנמאס לו. מאוחר יותר הוא נשאב לעולם אחר ומגלה שהוא חלק ממשחק משונה בו עליו להגיע אל יעד שנקבע מראש תוך שהוא נאבק על חייו מול המפלצות שבדרך. באותו עולם הוא גם מוצא את בת כיתתו המתבודדת, אמאמיה סאקוראקו, שנראה שנשאבה גם היא לתוך אותו משחק ושזאת לא הפעם הראשונה שלה.

בסך הכל מאוד אהבתי את Psyren. מדובר בסדרת באטל-שונן דיי סטנדרטית המתגלגלת למחוזות על טבעיים, אימונים, קרבות ועוד דברים מוכרים יותר ומוכרים פחות. בתור אחד שאוהב את הז'אנר, זה הדבר האחרון שמפריע לי, אם כי אני חייב להגיד שהדמויות (ובעיקר הנבלים של הסיפור) לא לגמרי עשו לי את זה. עם זאת, הסיפור כן מעניין ומלא בכמה טוויסטים נחמדים, על אף שמדובר בסדרה יחסית קצרה לשונן – 145 צ'אפטרים בלבד. מה שכן, בניגוד להרבה ממתחרותיה, עושה רושם שהסוף בה תוכנן בקפידה ובחשיבה מראש ולא אולתר על המקום – ורק על זה מגיע לה שבח. השאלה הגדולה שאיתה יצאתי מכל הסיפור בסופו של דבר היא: איך יכול להיות שאין לזה אנימה? אנימציה טובה בהחלט יכלה לשפר את החוויה.

grades4_7

משחקים ו Visual Novels

Danganronpa 2: Goodbye Despair

כמעט את כל הבעיות הקטנות שהיו לי עם המשחק הראשון נראה שהמשחק השני בסדרה הצליח לסדר, אבל זה רק חלק קטן ממה שהופך אותו לאחד המשחקים האהובים עליי בכל הזמנים.

העלילה של Danganronpa 2 מתחילה כהפך הגמור מזו של המשחק הקודם בסדרה. אנו נכנסים לנעליו של האג'ימה הינאטה, תלמיד מבית הספר המוכר Hope's Peak Academy שלא זוכר מה הכישרון שלו ומתעורר יום אחד בטיול לאי בודד יחד עם שאר חברי כיתתו. המורה האחראית על הקבוצה ארנבת חמודה ומוזרה בשם מונומי, ששמה לילדים כמטרה להתחבר כמה שיותר אחד עם השני. כמובן, רגעי השלווה האלה לא נמשכים זמן רב (וספוילרים לפרולוג, אם אפשר לקרוא לזה ספוילרים) עד שמונוקומה מתפרץ והורס את המסיבה כאשר הוא משנה את חוקי המשחק ומחזיר את משחק ההרג המוכר לתמונה.

הטענה המרכזית שלי למשחק השני היא שהוא מרגיש פחות… מייאש. במקום בית הספר הסגור והקלסטרופובי, הגיבורים שלנו נמצאים באי נופש צבעוני – מה שכן תורם לטוויסט ההתחלתי, אבל הוא גם ככה ברור מראש. הייתי גם אומר שבמשך המשחק הציקו לי כל מיני אלמנטים לא מוסברים ולא הגיוניים – אבל בסופו של דבר הכל מקבל הסבר, ואחד מספק מאוד.

מכל בחינה אחרת – מדובר בעלית מדרגה משמעותית. הדמויות של דאנגאנרונפה 2 פשוט מגניבות יותר מאלו של המשחק הראשון, הכתיבה שנונה יותר, התעלומות קשות ומפתיעות הרבה יותר וצ'אפטר הסיום הוא מיינדפאק אחד גדול שגרם לי להישאר ער עד 4 לפנות בוקר כדי לסיים אותו. זוהי ללא ספק נקודת השיא של הפרנצ'ייז ויש לי כל כך הרבה זכרונות טובים מהמשחק הזה שכנראה שלא אשכח לעולם.

grades4_10

Danganronpa Another Episode: Ultra Despair Girls

משחק הספין-אוף הזה של Danganronpa הוא שונה מאוד מהקודמים. לא מדובר כאן בסוג של Visual Novel וגם אין ממש תעלומות לפתור. זהו משחק אקשן מונחה עלילה בו תפתרו פאזלים, תירו בשיבוטים שונים של מונוקומה ותתקדמו לעבר היעד.

המשחק הוא מנקודת מבטה של נאגי קומארו, אחותו הקטנה של מאקוטו, הכלואה בדירה קטנה ולא מודעת למה שמתרחש בחוץ ולמצב הטראגי שהעולם הדרדר אליו. יום אחד תוקף אותה מונוקמה, ממנו היא מצליחה לברוח כאשר חברי ארגון מיראי, בראשם טוגאמי ביאקויה, נחלצים לעזרתה. קומארו מקבלת מביאקויה רובה בצורת רמקול, לו כל מיני יכולות שונות ומגניבות, וזה מיועד לעזור לה להגן על חייה. בעקבות השתלשלות אירועים נכנסת קומארו גם היא לסוג של משחק המנוהל על ידי קבוצת ילדים סדיסטיים שהשתלטו על האזור, שם היא פוגשת את פוקאווה טוקו והשניים נאבקות יחדיו כדי להיחלץ מהתסבוכת.

מדובר במשחק מאוד פשוט, לא מאתגר במיוחד וכנראה שגם לא מהווה איזשהי פרצת דרך בתחום הגיימפליי ובוודאי שלא בגרפיקה. ובכל זאת, מצאתי את עצמי נהנה בו – מאוד נהנה. הפשטות שלו עובדת, הוא מאוד מקורי, ובסופו של דבר מה שבאמת חשוב בו זה הסיפור – והוא לא מאכזב כלל וכלל. כן היו דמויות (ובעיקר מהילדים הקטנים) שלא סבלתי, אבל טוקו וקומארו מפצות על הכל והתפתחות היחסים ביניהן היא פשוט מחממת את הלב. בכלל, אני חושב שאהבתי את טוקו כאן הרבה יותר מאשר במשחק הראשון בו היא השתתפה, וזה כבר בונוס. כמו כן, נקודת המבט על העולם שבחוץ היא משהו שלא מקבלים בצורה כזו באף משחק אחד בסדרה, וזה משהו שתמיד סקרן אותי לראות.

grades4_8

Danganronpa V3: Killing Harmony

כן, נראה ששיחקתי רק בדאנגאנרונפה השנה. אני לא מתחרט.

זהו המשחק הבא בסדרה המרכזית, כך שהוא חוזר לסגנון ה Visual Novel המוכר והאהוב, יחד עם משחק הרג חדש ודמויות חדשות. הפעם הדמות הראשית היא תלמידה בשם אקמאטסו קאדה, בעלת כישרון לנגינה על פסנתר, הנחטפת יום אחד ומוצאת את עצמה בבית ספר גדול ומשונה. אז היא פוגשת את שאר חבריה לכיתה, ולתמונה נכנסים חמישה גורי מונוקומה קטנים המכונים "מונוקאבס" (והם דיי נודניקים), וביחד עם אביהם שחוזר בפעם המי יודע כמה – מכריזים על תחילתו של המשחק.

V3 הוא עוף מוזר ביחס למשחקים הקודמים. עד סופו לא ברור אם הוא מתרחש באותו היקום של המשחקים הקודמים או באחד מקביל, היכן הוא אמור להיכנס בציר הזמן אם בכלל ולאן כל העניין הזה מוביל. הסיבה שמתבררת בסוף אכן מצדיקה את זה, אבל היא עשויה להיות מאכזבת ולא תרד לכולם בגרון כמו שצריך. אני אישית אהבתי, ולו כי מדובר בסוף יצירתי, עם מסר חד וברור ואחד שלוקח סיכון משמעותי ועושה זאת, לפחות לדעתי, בהצלחה רבה.

מבחינת התעלומות ומקרי הרצח, היה לי קל יותר לנחש כאן את זהות הרוצחים ואת זהות המאסטרמיינד בפרט מאשר במשחק הקודם, אך זה לא מנע מהסיפור להיות מלא בטוויסטים משוגעים למדי (ואני חושב שעדיין לא התאוששתי ממה שהלך במשפט הראשון) ומהרכבת התמונה המלאה מלהיות קשה ומאתגרת לפחות כמו זו שבמשחק השני אם לא יותר.

אני לא יודע אם אהבתי אותו יותר או פחות מהראשון, אבל כן אני מרגיש שקיבלתי סיום מספק לפרנצ'ייז הזה, כזה שממנו כנראה אין דרך חזרה ושנותן לי להיפרד מדאנגאנרונפה באופן סופי ובלב שלם. זה היה חתיכת מסע.

grades4_9

ועד כאן מה שעבר עליי השנה מאז שעדכנתי לאחרונה, וכעת להודעה:

במשך שבעת החודשים האחרונים יצא לי הרבה פעמים לחשוב על לחזור לכתוב בבלוג. הרבה פעמים מצאתי את עצמי מסיים אנימה או מנגה ונותר עם רצון עז לכתוב עליה ובלי פלטפורמה לעשות זאת כמו שאני רוצה. בכל פעם שחשבתי אולי להחיות את הבלוג, הזכרתי לעצמי למה עזבתי אותו מלכתחילה ונמנעתי מהעניין. עם זאת, החלטתי בסופו של דבר לתת ניסיון נוסף ולהתחיל מחדש ב 2020.

אני לא רוצה לעשות מזה יותר מדי רעש וצלצולים, כי אני יודע שזה כבר לא יהיה בדיוק אותו הדבר. הפעילות שלי כאן בעבר התאפיינה בכתבות ארוכות ועל בסיס קבוע, עם שאיפה לפתוח שלל פינות שונות ולמלא את המקום בכמה שיותר תוכן, וכמו שכבר הבהרתי בפוסט הפרישה – זה לא בראש סדר העידפויות שלי כרגע. לכן, החזרה שלי לכאן תעשה באופן מעט מתון וצנוע יותר, עם עדכונים בהפרשים כנראה גדולים יותר, מבלי התחייבויות כאלו ואחרות. כנראה שלא אכתוב ממש על כל אנימה שאסיים ואדלג על אלו שארגיש שיש לי פחות מה להגיד אליהן או שאני מרגיש שהזמן פחות מאפשר לי לעשות את זה.

כרגע אני גם לא מתכנן להחזיר את הפינות השונות שהיו כאן כמו סק"שים ויומני קריאה, אלא להתמקד בסקירות בלבד – וגם אלו יתכן ויהיו קצרות יותר ממה שאתם רגילים (אם כי לא כמו בכתבה הנוכחית). גם אמנע מלשגע אתכם עם סקרים והבטחות לסקירות שאני לא יודע אם אעמוד בהן – או בקיצור, פחות דיבורים ויותר… טוב אולי טיפה פחות גם מעשים.

זה לא אומר שאין לי תוכניות בכלל (ועמוד הלו"ז אני מניח שיתעדכן מתישהו בשבוע הקרוב). אני כן רוצה השנה לתת קצת יותר גז במשחקים (כאלה שהם לאו דווקא נובלות ויזואליות) ולהתחיל לסקר גם כאלה. הפעם גם אסכים לקבל ביקורות אורח, במידה וישלחו כאלה ובמינון מסוים. גם יש לי עוד פרויקט גדול שאני עובד עליו והזכרתי אותו בפוסט הפרישה, אך עליו ארחיב יותר כאשר יגיע הזמן, ובינתיים אמנע מלנקוב בתאריכים ובפירוט על משהו שעוד לא בטוח שייצא לפועל.

אם הניסיון הזה ילך כמו שצריך, וארגיש שמצאתי את האיזון הנכון בין הכתיבה בבלוג לבין שאר תחומי החיים, אולי אחשוב מחדש על להרחיב ולהחזיר פינות ישנות וחדשות. בינתיים, אני לא יודע מי מהקוראים עוד ממשיך להיכנס לכאן אם בכלל (איכשהו מספר הכניסות דווקא כמעט ולא ירד באופן מפתיע), אבל אני לוקח בחשבון שלא נשארו כאלה ושאני מתחיל מחדש מאפס. ואם אתם אכן חדשים כאן וקוראים את זה – אז ברוכים הבאים, ומקווה שתמצאו את התוכן שאפרסם מעתה והלאה מעניין לא פחות מזה שכבר קיים כאן, גם אם הוא יהיה בכמות קטנה יותר.

שמח לחזור ומאחל לכולם שנה אזרחית טובה!

שלכם, ארצ'ר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s