Trigun

יש לי מנהג מגונה: להתחיל סקירות בכך שאגיד שחיכיתי זמן רב לצפות באנימה המדוברת, אבל אני לא יכול שלא להגיד את זה גם כאן. Trigun היא סדרה שנכנסה לרשימת ה PTW שלי עוד לפני שבכלל הייתה לי אחת כזו. עוד בימי הראשונים כחובב אנימה, כאשר צפיתי בעיקר ב Naruto ובעוד כמה סדרות שתורגמו לעברית על ידי קבוצות הפנסאב האחדות שהיו קיימת בזמנו, נתקלתי איפשהו בדרך בסדרה הזו. אני כבר לא זוכר אם אותה התקלות ראשונה הייתה דרך תמונותיו של וואש שהופיעו בחתימות בפורומים השונים, או שזה היה באיזשהו AMV (הרי אלו שני הדרכים העיקריות שיצרו התעניינות באנימה חדשה בזמנו) – אבל ידעתי שאת זה אני לא יכול לפספס. אלא שחוסר התרגום לעברית עשה את שלו, ובשנים שלאחר מכן, כאשר על מחסום השפה כבר התגברתי – Trigun איכשהו נשכחה ונדחקה הצידה לטובת סדרות אחרות. ובכן, הגיע הזמן לתקן את העוול הזה.

לאלו מכם שטרם שמעו על סדרת האנימה מ 1998 מבוססת המנגה של נייטאו יושירו: Trigun עוקבת אחר בחור בלונדיני גבוה הנוהג ללבוש מעיל אדום ומכונה "Vash the Stampede". אותו וואש שלנו הוא פורע חוק עם פרס כספי שמן במיוחד על ראשו, זאת בעקבות ההרס הרב שהוא משאיר בכל מקום בו הוא עובר. ערים שלמות נמחקו לגמרי לאחר שוואש ביקר בהן, ואלו יצרו לו תדמית של מפלצת מסוכנת ועוררו גל שמועות על מראהו ויכולותיו. זוג סוכנות בשם מריל ומילי יוצאות ללכוד את הפושע המסוכן ולעשות סוף לבלאגן שהוא מייצר – אך כל פעם שהן חושבות שהן מתקרבות אליו, הן מגלות שלא מדובר בוואש האמיתי (ומה שהן לא יודעות – זה שהוא מתחבא ממש מתחת לאפן).

הסדרה מתרחשת במעין מערב פרוע עתידני. העולם כולו הוא מדבר אחד גדול וטכנלוגיה כמעט ואינה קיימת – זאת פרט לאקדחים ורובים בשלל הצורות וההגזמות האפשריות (הרי צריך להצדיק את שמה של הסדרה). אחת הדמויות המרכזיות למשל, בחור בשם וולפווד, נושא על גבו צלב גדול שנפתח ומכיל בתוכו מספיק נשקים לצבא לשלם. דווקא וואש עצמו משתמש באקדח דיי פשוט, אך עושה איתו פלאים בעזרת כישוריו העל אנושיים, איתם הוא מצליח לחמוק מכדורים ולהצליח לכוון ולירות על כל מטרה.

על הנייר Trigun נשמעת כמו נוסחה מוצלחת לסדרת אקשן חסרת מעצורים – בפועל זהו דווקא לא ממש האספקט בו היא מצטיינת. Trigun כאמור היא סדרה מ 1998, והיא נראית ממוצעת מינוס גם עבור סדרה מאותה התקופה. זה דווקא הפתיע אותי כי מדובר בסדרה של סטודיו Madhouse (ועוד מימיו הטובים יותר), אך נראה שלא מדובר בפרויקט המושקע ביותר שלהם בלשון המעטה. הקרבות הם מאוד קצרים, סטטיים, ולעיתים קרובות אף מתרחשים מחוץ לפריים – וכל זה מרגיש דיי מפוספס ולא רק בגלל הקונספט, אלא כי הסיפור המוביל אליהם הוא דווקא לא רע בכלל. כשלא בסצנות האקשן, החסרונות הויזואלים של הסדרה פחות בולטים. גילה עדיין ניכר, אך עיצובי הדמויות המגניבים מצליחים לחפות על כך, ובתקופה בה המעיטו ב CGI ואפקטים ממוחשבים ודיגיטליים שמתיישנים במהרה – אין פה משהו שבאמת יעיק על הצפייה (והמוזיקה אגב פשוט פנטסטית).

היכן שהסדרה כן מצליחה לבלוט לטובה זה בקאסט הדמויות הראשיות. וואש למשל, למרות הרזומה המפחיד לכאורה שלו, הוא טיפוס דיי תמים וטוב לב שלא באמת רוצה לגרום בעיות – הן פשוט רודפות אותו לכל מקום בלי שבאמת התכוון לכך. בהתחלה זה מצחיק וככל שמתקדמים זה אפילו מקבל נפח רציני ודרמטי, וביחד עם חוק הברזל שלו – להימנע בכל מחיר מהרג אדם (אפילו המרושע ביותר), זה הופך למעמסה על כתפיו ומעלה על הפרק שאלות כבדות משקל.

גם וולפווד שהזכרתי קודם לכן, המצטרף אל החבורה בדרך, הוא טיפוס דיי מגניב סך הכל שמצליח להעמיד את אמות המוסר של וואש בסימן שאלה לא מעט פעמים, אך הצמד החביב עליי ביותר הוא ללא ספק זוג הסוכנות מריל ומילי. הרצינות חסרת הפשרות בה מריל לוקחת את עבודתה, ביחד עם שמחת החיים והתמימות (או הטיפשות, תלוי איך תרצו להסתכל על זה) מחממת הלב של מילי, הופכות אותן לסוג של "פינקי והמוח" של עולם האנימה. רוב הזמן הן חסרות תועלת לחלוטין, אך הן פשוט שם כדי להפוך כל הרפתקה למצחיקה, מלאת אי הבנות, ובשלבים מאוחרים של הסדרה – אפילו מספקות נפח רגשי ומצליחות להשתלב לא רע בטון הרציני יותר שמקבלת העלילה.

חוץ מאותן דמויות ראשיות שאני נורא אוהב – על הנבלים לצערי אני לא יכול להגיד את אותו הדבר. רובם גנריים להחריד, מופיעים לפרק בודד, ולא מותירים רושם מיוחד. גם שאר דמויות המשנה שנתקלים בהם במהלך הדרך לא באמת מעניינות – לכן, כחצי מהפרקים מרגישים כמו מעין פילרים (ויתכן שזה באמת המצב, לא קראתי את המנגה) חסרי משמעות שלא הותירו בי רצון עז להמשיך לפרק הבא. זה ניכר בעיקר בהתחלה, על אף החוזקה הקומית שלה. למרבה המזל, החל מנקודת האמצע פחות או יותר, כאשר העלילה נכנסת לחלקיה הרציניים – ישנם כמה רגעים שבאמת נותנים את ההרגשה שהצפייה השתלמה. במיוחד אהבתי את הפרק בו נחשפנו סופסוף לעברו של וואש – פרק שמשרה אווירה אפלה, רצינית, ושונה לחלוטין מכל מה שהגיע קודם לכן, ומניח כמה יסודות חשובים לקראת הסיום.

עדיין לצערי ישנם כמה פרקים משמימים גם בחלקים האחרונים שמעט הורסים את המומנטום שנבנה, כך שזו כנראה לא הסדרה לצפות בה לחסרי סבלנות. ובכל זאת, עם 26 פרקים בלבד וסיום דיי סגור – קשה להגיד שלא שווה לצאת למסע הזה ולספוג את מה שכן יש לו להציע, ולו בשביל סתימת החור בהשכלה ולהכיר את וואש, שהוא לדעתי אחד הגיבורים היותר מגניבים ומשעשעים במדיום האנימה.


פינת הספוילרים

הפרק האהוב עליי ביותר הוא כאמור פרק הפלאשבק, בו הכרנו לראשונה את דמותו של נייבס (Knives). בתור דמות עם תסביך עליונות הוא לא מאוד מקורי או מיוחד, אבל הדרך בה הצליח לתמרן את כל חברי הצוות בספינת החלל להרוג אחד את השני, ונפטר מרם שעמדה בדרכו – הצליחה להקנות לו לא מעט נקודות. בנוסף, המסע שעבר ביחיד עם וואש והניגוד המוחלט בערכים שלהם (ודוגמת הפרפר והעכביש מדגימה זאת בדרך יצירתית להפליא) עשה את שלו – כך שמאוד אהבתי את סיפורם המשותף של שני האחים. הקרב עצמו ביניהם הרגיש קצר מדי, ובכלל קיוויתי לראות יותר מעורבות של נייבס במהלך הסיפור כולו, ובסופו של דבר קיבלנו אותו רק בפרק האחרון – וגם אז הם לא החליפו ביניהם יותר מדי מילים וקפצו ישר לקרב שזה טיפה חבל.

מי שכן קיבל מעט יותר מסך הוא לגאטו – שהרגיש בהתחלה שהוא בעצם הנבל המרכזי, ולבסוף התגלה כאכזבה טוטאלית לאחר ההבנה שהוא סתם עוד חייל (על אף הדרמה הגדולה שהוא יצר כאשר גרם לוואש לירות בו – מה שכן הצליח לעבור כרגע מכונן ומתבקש לפני העימות הסופי). אני חושב שדמותו הייתה מיותרת ונייבס יכל בקלות להחליף אותו ולפקד על שאר הנבלים שלא דרך יד ימינו הנאמן.


סיכום

אני מודה שציפיתי מ Trigun להיות אירוע מעט יותר מיוחד אחרי כל השנים ששמעתי עליה. כן מאוד נהניתי ממנה, וכן אמליץ עליה מאוד לכל מי שיש לו אהבה לסטייל ולסגנון הסיפורי של שנות ה 90 (אותו הסדרה נושמת בכל פריים ופריים) – אך זו אינה ממש קלאסיקה בממדים של Cowboy Bebop מאותה התקופה. למרות כל חסרונותיה זו כן סדרה כיפית עם גיבורים נהדרים, אשר מצליחה להעביר גם קומדיה טובה וגם רגעים דרמטיים ורציניים יותר בצורה דיי משכנעת – ואלו כנראה הרגעים שבאמת יחרטו בזיכרון אחרי שהצפייה תסתיים.

מה עבד:

  • קאסט דמויות כיפי ומגניב במיוחד.
  • מצליחה לספק רגעים קומיים ורציניים מעולים כאחד.
  • סיפור רקע מרתק המקבל סיום סגור ומספק.
  • פס-קול נפלא.

מה פחות עבד:

  • אנימציה דיי חלשה ומיושנת שלא מצליחה לעשות צדק לסצנות האקשן.
  • נבלים גנריים ומשעממים.
  • הרבה פרקים מרגישים כמו פילרים חסרי משמעות ועניין.
grades4_7

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s