SSSS.Gridman

Access… Flash!


כאשר אני מגיע לצפות בסדרה חדשה אני תמיד מקווה שהיא תוכל להביא משהו מקורי לשולחן – משהו שעוד לא סופר, רעיון שאף אחד עוד לא חשב עליו. ככל שעובר הזמן המשימה הזאת הופכת ליותר ויותר קשה. יש גבול ליצירתיות, ובתחום בו הביקוש הוא כה רב ובכל עונה ועונה יוצאות עשרות סדרות חדשות – הרבה מהתוכן נשען על רעיונות קיימים שכבר הוכחו כמוצלחים בעבר. שלא יווצר הרושם הלא נכון – אני לא טוען שרמת הסדרות ירדה, נהפוכו. אני חושב שגם בין ערימות האיסקאי, ההארם, הבאטל שונן וכל שאר הרעיונות השחוקים שחוזרים על עצמם – היצירות שמצליחות להתבלט באמת הן אלו שבכל זאת מביאות איתן משהו מיוחד, גם אם קשה לעלות עליו במבט ראשון. זה יכול להיות בדרך בה הן מסופרות, מצוירות, כתובות, או משלבות רעיונות מוכרים שונים. אם יצירה מצליחה לייצר עניין גם אצל מי שכבר ראה את הרעיונות העומדים במרכזה פעם אחר פעם – כנראה שיש בה גם משהו מעבר.

כזו היא גם SSSS.Gridman, סדרה מעונת הסתיו האחרונה (2018), בה אין כמעט דבר שלא ניתן להגדיר כקלישאה. העלילה מספרת על תלמיד בשם היביקי יוטה שמתעורר יום אחד בביתה של ריקה, בת כיתתו, כאשר הוא מגלה שהוא לוקה באמנזיה. יוטה לא זוכר דבר אודות חבריו, כיתתו, וגם לא היכן הוא גר, אבל זה לא מאוד מדאיג אותו – הרי יש דברים מוזרים יותר לדאוג מהם. בחנות המנוהלת על ידי אימה של ריקה ישנו מחשב ישן שעל מסכו מוצג רובוט הקורא לעצמו "גרידמן" – ואותו גרידמן קורא ליוטה לזכור את משימתו. לא רק שיוטה הוא היחיד שמצליח לראות ולשמוע את גרידמן, הוא גם היחיד שמבחין בפסלים ענקיים בצורת קאייג'ו שנמצאים מסביב לעיר. מה שנראה תחילה כמו הזיה מתברר כאמיתי לחלוטין, כאשר אחת מהקאייג'ו הללו מתעוררת לחיים ומתחילה להשתולל ולזרוע הרס, אז רץ יוטה בחזרה אל גרידמן, מתאחד עם הדמות הממוחשבת והופך לרובוט הענקי שמגיע כדי להציל את היום.

לא הקאייג'ו, לא הגיבורים בגיל התיכון, ובוודאי שלא הרובוטים הענקיים שמתמזגים ומשנים צורה הם משהו חדש ומקורי מאוד, אבל אם יש סטודיו אחד שניתן לסמוך עליו שיקח את הקלישאות הללו ויהפוך אותן לחוויה חדשה ומרעננת – זהו לא ספק סטודיו Trigger. כהרגלם, אנשי הסטודיו החליטו שלא להמציא את הגלגל מחדש או לנסות ולייצר טוויסטים על גבי קלישאות קיימות, אלא במקום זאת לחבק את אותן קלישאות, להקצין אותן אף יותר, וכך להראות בדיוק כמה ניתן למתוח את הגבול היצירתי בהסתמך על המוכר והאהוב. SSSS.Gridman שואבת אלמנטים מתוך סדרת הלייב אקשן משנות ה 90 המכונה Denkou Choujin Gridman (Gridman the Hyper Agent), ומביאה את הגיבור הרובוטי לאנימציה בגרסה מודרנית וססגונית. אישית, אני לא מכיר את גרסת המקור, אבל כל מי שראה איזשהי סדרת Tokusatsu בעבר כנראה יחוש בכל זאת בנוסטלגיה, ולכן אם אתם מהדור שלי וגדלתם על הפאוור ריינג'רס – כנראה שתרגישו בבית.

כמו כל סדרה של Trigger, אפשר לסכם את SSSS.Gridman בצורה הבאה: היא פשוטה וכיפית. אין בה עומק מאוד מיוחד (לפחות עד הפרקים האחרונים), ותוך פרק או שניים כבר אפשר להכיר ולהבין את את כל אחת מהדמויות (מה שדיי משחק לטובתה של הסדרה, הכוללת 12 פרקים בלבד). היא מתנהלת בצורה אפיזודית, כאשר בכל פרק מגיע קאייג'ו חדש ומסוכן יותר מקודמו, ועל יוטה, גרידמן, ושאר החבורה למצוא דרך להביס את האיום. בנוסף שולבו בסיפור מספיק אלמנטים מסתוריים כדי לשכנע את הצופים לדבוק בו עד הסוף ולגלות את התשובות. לדוגמה, מה שמניע את הסיפור והופך אותו למעניין באמת הוא הכוח הרע שיוצר את את הקאייג'ו הנ"ל (לא בדיוק ספוילר כי זה מוצג כבר בפרק השני, אבל אם אתם חוששים מוזמנים לדלג לפסקה הבאה): ילדה חמודה וחייכנית בשם אקנה, בת כיתתם של יוטה וריקה. בהתחלה לא ברור מדוע ואיך בדיוק היא מסוגלת לעשות זאת (זה מקבל תשובה דיי מעניינת בהמשך הדרך), אבל הילדותיות והתמימות של אקאנה הופכות אותה בו זמנית לאנטגוניסטית מעוררת אימה, ולדמות המשעשעת ביותר על המסך. אקאנה לא לוקחת את עצמה בשיא הרצינות כמו אנטגוניסטים משעממים אחרים, אבל היא כן שונאת להפסיד ומנסה להעלות את הרף כל הזמן – והשילוב הזה הופך אותה לדמות שבפעולותיה אמנם מתנהגת בדיוק כמו נבל גנרי בז'אנר, אך באישיותה היא הפוכה ב 180 מעלות וטומנת בחובה הרבה מעבר לרגיל.

באופן כללי, הייתי אומר שהדמויות ב SSSS.Gridman הן מה שעושה את הסדרה, אך זה לא לגמרי נכון. רובן הרי דיי גנריות ומה שנותן להן חיים הוא העיצוב האומנותי שקיבלו וההבלטה המוקצנת של אותה תבנית שהן מייצגות, אך יש דמות אחת שאני כן חייב לציין לטובה – וזוהי ריקה. כן, אני אוהב את ריקה, ולא רק בגלל היריכיים שלה (טוב אבל גם). על פניו היא דמות צדדית שלא עושה הרבה, אותה ילדה שצופה מהצד בדאגה כאשר חבריה הטובים נלחמים, אבל יש בריקה כל כך הרבה מעבר.

בזמן שכל האקשן והשיגעון מתרחשים על המסך ריקה היא סוג של קול שפוי, כזה שבמקום לזנק לקרב במרץ – נאנח מכמה שזה מבאס, מחפש אלטרנטיבות, מביע את המשקל של מה שמונח על הכף, או סתם מתלונן. אני אוהב את התוספת הזו שריקה נותנת לחבורה, וגם אימה, שאין לה שמץ של מושג מה נעשה בתוך החנות שלה ומי הם האנשים המוזרים שמתנחלים שם לאחרונה, משמשת אתנחתה קומית מצוינת. מעבר לפרשנות הצדדית שנותנת ריקה, אני אוהב גם את הדרכים המקוריות שבה מצאו התסריטאים לגרום לה להיות כן רלוונטית לפחות לחלק מהאירועים, ואת השילוב בין הדרמה הקיצונית ביותר אל ההומור הקליל ביותר שהצליחו להכניס בה. כמו כן, מיאמוטו יומה המדבבת אותה הצליחה לקלוע בול לאופי הדמות ולתת לה גוון קול יחודי. זה דיי מפתיע כי היא לא עשתה הרבה תפקידים מוכרים קודם לכן, ואני לחלוטין מקווה לשמוע דיבובים שלה גם בעתיד.

היכן שהסדרה מועדת (סוג של), זה במפתיע דווקא נקודה שנחשבת לחזקה מאוד בסדרות עבר של Trigger – האקשן. אני לא יודע אם זה מכיוון שהסטודיו שרף את רוב התקציב השנתי שלו על Darling in the FranXX, אבל בעוד סצנות היומיום של SSSS.Gridman כן מונפשות טוב וכפי שמצופה מהסטודיו – דווקא הקרבות עשוים ב CGI. אני יודע שעבור אנשים מסוימים CGI הוא דיל ברייקר, אבל אני ממליץ לא לשבור את הכלים ולעזוב בגלל זה. לא אגיד שמדובר בשימוש פורץ דרך בטכנולוגיה הזאת, אבל המודלים המפורטים של גרידמן ושאר הקאייג'ו והרובוטים הם כן ניצול לא רע שלה, ולמרות השימוש המורגש באנימציות חוזרות והעובדה שהייתי מעדיף אנימציה דו ממדית סטנדרטית – זה נסבל ואפילו מצליח להראות דיי טוב.

משהו בי כן מאוכזב על הפספוס של אותן סצנות אקשן שיכלו להקפיץ את הסדרה למעלה אם הן היו מרשימות כמו ביצירות קודמות של הסטודיו, ונראה שמדובר באותה הטעות שנעשתה ב Zombieland Saga שיצאה גם היא באותה העונה. עם זאת, בניגוד לסדרת הזומבים בה ה CGI התבטא במודלים של הדמויות עצמן, כשזה מגיע לרובוטים שממילא לא אמורים להרגיש חיים – זה נסבל הרבה יותר, וגם מרגיש ברמה גבוהה הרבה יותר, גם אם זה פסיכולוגי בלבד. כך או כך, תשמחו לשמוע שכן משולבים בקרבות גם לא מעט קטעים המונפשים בשיטה המסורתית, ושהקרב האחרון והמכריע מונפש כך כמעט כולו (וזה אמנם לא ברמה של Tengen Toppa Gurren Lagann או Kill la Kill, אבל זה גם משהו). גם ששיר הפתיחה הממכר, המתנגן ברקע ברבים מהם, בהחלט תורם להייפ ולהתרגשות.


פינת הספוילרים

קודם כל, אני חייב לציין שנורא אהבתי את העובדה שאקאנה היא ה"אלוהים" של העיר בה חיים יוטה והשאר, סוג של הארוהי כזאת שבסך הכל מנסה לעצב לעצמה את העולם האידאלי שלה. זה יוצר מצב מעניין בו למרות שהיא מודעת לחומרת המעשים שלה, אפשר להבין גם מדוע לא אכפת לה יותר מדי מהאנשים הממילא לא אמיתיים שהיא רומסת על הדרך. העובדה שהיא בכל זאת נקשרת לעולם ולחלק מהדמויות בסיפור, או אפילו סתם מתעניינת בהן, נותנת לה נפח נוסף, ובו זמנית גם מצליחה לערער ולסבך את הגיבורים שמגלים זאת. אמנם היה פה פוטנציאל להעלות שאלות נוספות מצד שאר הדמויות שיכלו אולי לחוות איזשהו משבר קיומי, או אפילו לנסות להבין את גבולות כוחותיה של אקאנה – אבל אני מניח שהדרך הפשוטה יותר בה בחרה הסדרה מעט יותר הולמת אותה ואת מסגרת הזמן שהוצבה לה.

אם יש רגע בו זה נהיה קצת טיפשי מדי עבורי זה כאשר אקאנה הופיעה בבית הספר עם פסל הקאייג'ו החדש שלה והשוויצה בו בפני יוטה והשאר. בין אם הם אוהבים אותה או החברים הכי טובים שלה, חשתי פשוט צורך לצעוק על המסך "שברו לה את זה!" – אבל במקום הם פשוט הלכו להתחנן בפניה שתפסיק. נכון שלעצבן את אלוהים זה אולי לא המעשה הכי חכם, אבל אקאנה היא לא בדיוק אל כל יכול, ואם הם יודעים שהקאייג'ו נוצרים מהפסלים שלה, מה שמתבקש הוא פשוט לשבור לה את כולם ולסיים את הסיפור.

טוויסט אחר שלא בדיוק סיפק אותי הוא העובדה שליוטה לא באמת הייתה אמנזיה, אלא שכל הזמן הזה הוא היה למעשה גרידמן עצמו ולא היה מודע לכך. לא שזה מגוחך מדי או משהו כזה, אבל זה הרגיש מעט סתמי וחסר משקל יחסית למשהו שהוסתר לאורך כל הסדרה. כן ציפיתי שאיבוד הזיכרון שלו יהיה קשור איכשהו למה שקרה לפני תחילת הפרק הראשון, לאופן שבו יוטה הגיע מלכתחילה לביתה של ריקה – נקודה שאיכשהו התעלמו ממנה לחלוטין (וחבל, דווקא זה מאוד סקרן אותי כי נראה שריקה לא מעוניינת להזכיר את זה בפרק הראשון, אז אני יכול רק לתהות מה כבר קרה ביניהם).

אני כן אוהב את הסוף סך הכל. אני חושב שהפרקים האחרונים הצליחו לתת הרגשה אפלה ומסוכנת מתמיד (כשאקאנה דקרה את יוטה הייתי בשוק, וברגע שהקאייג'ו הקריפי ההוא בפרק 10 חנק את גרידמן אפילו קיבלתי פלאשבקים לאוונגליון), והסיפור של אקאנה נסגר בצורה ממש מושלמת. קצת היה מוזר לראות אותה בלייב אקשן בסצנה האחרונה, אבל אותו סיום היה מספיק רחוק מסיום בסגנון "הכל היה חלום" כדי שלא אתאכזב ממנו, והצליח להעביר את המסרים והרגשות כראוי.

סיכום

אני יודע שהיא עלולה ליצור רושם ראשוני מעט בנאלי, ושהיא לא היצירה הכי מבריקה בעולם – אבל SSSS.Gridman היא אחת הסדרות המהנות שראיתי מעונת הסתיו האחרונה, אולי אפילו המהנה ביותר. על היצע הדמויות הדל והמעט גנרי שלה מפצים העיצובים היפהפיים של Trigger ודמויות אחדות שהן מלבבות ומצליחות לעשות את כל ההבדל. על האנימציה הממוחשבת בסצנות האקשן מפצה המוזיקה והנוסטלגיה לכל מי שיש לו פינה חמה בלב לרובוטים ענקיים שנלחמים במפלצות לרקע העיר ההרוסה, ועל הפשטות של הקונספט כולו מפצים המסתורין, ההומור והאפיות שהסטודיו כל כך מצטיין בהם. אני אוהב את SSSS.Gridman, וזה לא רק בגלל הירכיים של ריקה (טוב גם), אלא כי היא פשוט מחזירה אותי לילדות ומאפשרת לי להנות ממנה בצורה הכי נקייה וטהורה שאפשר – ולפעמים לא צריך הרבה יותר מזה.

מה עבד:

  • מצליחה לקחת קונספטים שחוקים ולגרום להם להרגיש חדשים ומרעננים.
  • עיצובים נפלאים כמו שרק Trigger יודעים לעשות.
  • דמויות אחדות סוחבות בהצלחה את הסדרה כולה וגורמות לה להיות הנאה צרופה.

מה פחות עבד:

  • השימוש הכבד ב CGI בסצנות האקשן יוצר רושם ראשוני פושר ומפספס את הפונטציאל הגלום בהן.
  • חלק מהשאלות נותרות ללא מענה או עם מענה לא לגמרי מספק.
  • עלולה להיות פשוטה וקלישאתית מדי עבור מי שאינו חש את הנוסטלגיה שהיא מעבירה.
grades4_8

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s