Solanin


פנינו לאן?

מהם בעצם החיים? האם כדי להיחשב "חי" באמת יש צורך לרדוף אחרי חלומות הילדות שלנו בכל מחיר? או שאפשר גם להסתפק בלהשתלב בחברה, למצוא עבודה, זוגיות ולזרום עם מה שיבוא? האם שגרת היומיום האפורה היא מה שאנחנו מאחלים לעצמנו או שרובנו למעשה מפספסים בגדול כאשר אנחנו נכנעים לה? אלו שאלות שכל אחד שואל את עצמו בנקודות מסוימות בחיים. כולנו מגיעים לצמתים גורליים בהם אנו צריכים לבצע החלטות שיקבעו את עתידנו, הרבה פעמים בלי אפשרות לחזור חזרה, בלי לדעת אם עשינו את הבחירה הנכונה, ומה עלינו לבחור בצומת הבא. גם אני בימים אלה, כאשר אני לקראת סיומו של התואר הראשון שלי, עדיין שואל את עצמי מה היה קורה לו הייתי מחליט אחרת – לא רק בנושא הלימודים, אלא גם בהחלטות קודמות בחיים – חלקן מהותיות יותר וחלקן פחות.

מייקו אינואה, גיבורת המנגה Solanin, נמצאת בצומת כזאת. מייקו סיימה את לימודיה בקולג' ומצאה עבודה מסודרת בטוקיו הגדולה, לשם היא עברה לגור ביחד עם בן זוגה טאנדה נארואו. הסידור שמצאה מייקו אינו אידאלי ואינו מסב לה אושר רב או מימוש עצמי גדול, אבל הוא מספיק כדי להתפרנס בכבוד, לשלם שכר דירה, ולתחזק את הזוגיות. טאנדה שסיים גם הוא את לימודיו בקולג', קצת פחות עוזר לפרנסה – הוא עובד בעבודה זמנית ולא באופן רציני במיוחד, כאשר את שאר זמנו הוא משקיע בטיפוח חלומו הישן בנגינה בלהקת הרוק שהקים עם חבריו הוותיקים – אלא שגם הוא עצמו כבר איבד תקווה שהחלום הנ"ל יניב איזשהו פרי, והעיסוק במוזיקה נשאר אצלו בעיקר בגדר תחביב.

יום אחד כאשר חווה מייקו סוג של משבר בעבודה היא מחליטה לפרק את החבילה ולהתפטר. היא לא יודעת למה עשתה את זה, וגם לא מאוד משנה לה – היא פשוט מרגישה שהיא רוצה לחיות. מייקו שחשבה שאולי הצעד האמיץ יפתח בפניה את הדלת לחיים חדשים וחופשיים, נותרת בעיקר עם סימני שאלה ומבלי לדעת מה לעשות עם זמנה הפנוי ולאן מועדות פניה הלאה. אותן שאלות שבהתחלה נראות כמו דאגות קטנות שאפשר לשמור למועד מאוחר יותר, מתחילות עם הזמן לסגור עליה ועל טאנדה. השעון מתקתק ויש גבול לכמה זמן יוכלו להחזיק את עצמם השניים מהחסכונות שצברו עד כה, ובסופו של דבר מישהו מהם, או שניהם, יהיה צריך לעשות את הצעד קדימה ולעבור מעולם הילדים לעולם המבוגרים.


להתייצב מול המציאות

מעבר לעובדה שאני מחשיב את Solanin למנגה טובה מאוד בפני עצמה – אני חושב שמדובר בהמלצת קריאה שאני פשוט מרגיש מחויב לתת לכל אחד שעבר את גיל העשרה, גם אם הוא אינו חובב מנגה וקומיקס. זה לא רק סיפור טוב, אלא גם כזה שנוגע כאמור, בשאלות המעסיקות את כולנו כמעט בכל שלב בחיים, ואני בטוח שמעט כל אחד ימצא דרך להתחבר אליו. הדגש הוא אמנם יותר על העשור שבין גיל ה 20 לגיל ה 30, אז רובנו נמצאים בשלב בחירת הקריירה – אבל אני חושב שגם מי שעבר את שלב זה בחייו יוכל להזדהות עם השאלות הללו, בין אם הוא עדיין שואל אותן כיום, ובין אם שאל בעבר. לא בטוח שכולם יעריכו את המנגה כמוני, או יראו בה יצירה כזו יוצאת דופן, אבל הסיבה שאני רואה בה קריאת חובה היא משום שהיא לא עוד יצירה המאפשרת לברוח מהמציאות היומיומית למחוזות בידיוניים – אלא אחת המכריחה לעמוד ולהתייצב אל מול המציאות הזו ממש.

המנגה הזו, שכתב וצייר האומן אסאנו איניו ב 2005, היא גם אינה קריאה ארוכה כלל – כך שאין תירוצים. הסיפור מועבר ב 29 צ'אפטרים בלבד, אורכם נע לרוב בטווח של בין 12 ל 15 עמודים, ומלבד האפילוג – רובם מאופיינים בפאנלים דיי מרווחים ולא יותר מדי עמוסים בטקסט. תסריט שיתבסס עליה כנראה לא יספיק כדי למלא סדרה של עונה בודדת אחת, אבל יהיה מושלם לסרט קולנוע (אחד כזה גם קיים אגב, אם כי לצערי מדובר בלייב אקשן ולא באנימה, ואני טרם ניסיתי לצפות בו כך שלא אוכל להמליץ עליו בשלב זה). אין כאן הרבה סיפורי רקע וגם לא עלילה מפותלת מאוד, ובניגוד לאנימה Sangatsu no Lion שסיקרתי לפני מספר ימים – Solanin היא מאוד מפוקסת במה שהיא רוצה להעביר ובאיך שהיא רוצה להעביר אותו. זה כן אומר שמרבית הדמויות לא הספיקו לעשות עליי רושם מיוחד, אבל האורך היה מספיק כדי לייצר חיבור, הזדהות, ואכפתיות כלפי אלו שכן חשובים.

קאסט הדמויות כלשעצמו הוא דיי קטן, ואת הרוב הזמן אנו מבלים בעיקר סביב מייקו וטאנדה, עם גיחות קלות לשאר המעגל החברתי של השניים, הכולל בעיקר את חברי הלהקה. החבורה הזו שנוצרה בקולג' מכילה טיפוסים שונים, כולם סביב גיל ה 20+ (לא משהו מובן מאליו במנגה שגיבוריה צעירים), שמה שמחבר ביניהם על פני השטח הוא המוזיקה שהם כה אוהבים. בפועל, המכנה המשותף האמיתי ביניהם הוא שכולם בנפשם עדיין ילדים מבולבלים שלא ממש יודעים מה לעשות עם עצמם. המנטליות הזו שלהם יוצרת אווירה כיפית, משעשעת, ומלאת חיים בסיטואציות היומיומיות, אך באותאותה נשימה מגבירה את תחושת הבלבול וחוסר האונים כאשר אלו נאלצים להתייצב אל מול הנושאים החשובים שעומדים על הפרק. אותם נושאים מתחילים לקבל את הפוקוס לקראת נקודת האמצע של המנגה, שאני חייב להתוודות שעד אז לא הרגשתי זיקה מיוחדת אליה (כי מה לעשות, סדרות Slice of Life נוטות לשעמם אותי מהר מאוד), אך מאותה נקודה והלאה – פשוט לא יכולתי לעצור.

מלבד ההתחלה המעט איטית אין לדעתי ל Solanin חסרונות בולטים מדי. אני אוהב את האומנות של אסאנו – היא לא מאוד מגניבה במבט ראשון אבל יש בה ריאליסטיות דיי מרשימה וסגנון אישי וייחודי שהצליח דיי להתחבב עליי. חלק מהרקעים הם קצת "תעשיתיים" מדי לטעמי, בין אם זה תמונות מפולטרות או קיצורי דרך אחרים – אבל לרוב אלו לא דומיננטים, וגם כאשר הם מופיעים הם משתלבים בצורה לא רעה. הציורים עצמם מצליחים להציג איזון כמעט מושלם בין פירוט לניקיון, וכך מצליחים גם להראות מרשימים מאוד היכן שצריך למשוך את הפוקוס, וגם לייצר קריאה זורמת מאוד בשאר הזמן.

פאנלים רבים מציגים כיתוב לבן על רקע שחור מלא – לפעמים מספר פעמים באותו עמוד, ואלו נועדו להביע את המחשבות הפנימיות של מייקו, וניתן היה להגיד שזו דרך לחסוך בציורים, אך היא מרגישה יותר כמו בחירה סיפורית – ואחת דווקא דיי מוצלחת. נתקלתי בשיטה הזו יותר באנימה מאשר במנגה, אבל מכיוון שהסיפור הוא בעיקר דרך עיניה ועולמה הפנימי של מייקו – אותם מחשבות על רקע שחור מצליחות להגביר את התחושה בה הקורא נכנס לנעליה של הדמות, כאשר הם מייצרים חציצה מסודרת בין הרגעים בה מייקו מספרת לנו את מה שאירע, ובין אלו בהם היא מספרת לנו מה עבר בראשה באמת באותו המאורע – זה לרוב לא פחות מעניין.

כן אהיה חייב להגיד שהרגשתי שהסוף מעט לוקה בחסר ולא מספק את כל הפתרונות שציפיתי לקבל ממנו. הרבה שאלות נותרות פתוחות, חלקן עלילתיות וחלקן מעט יותר פילוסופיות, חלקן נענות בצ'אפטר האפילוג (29) שיצא מאוחר יותר וחלקן נותרות ללא מענה – אך כמו בחיים האמיתיים, כנראה שאין באמת תשובות נכונות.


סיכום

יכולתי אולי להרחיב יותר ולגעת בנקודות עלילה ספציפיות, אבל הרגשתי שאין צורך במקרה הזה. נקודות העלילה הקריטיות הן ברורות ומדויקות – ואם קראתם את Solanin תוכלו לנחש בעצמכם באיזו נקודה של הסיפור הייתי על סף דמעות. במקרה של המנגה הספציפית הזאת, הקצרה ממילא, אני חושב שגם בסקירה הנוכחית אולי מעט הכברתי במילים, ואם הקדשתם את הזמן לקרוא את כולה מבלי שקראתם עדיין את Solanin – כנראה שסדר העדיפויות שלכם טעון שיפור, ושזה הזמן לתקן אותו. כך גם אני, שזו היצירה הראשונה של אסאנו שקראתי – ואני בהחלט מרגיש שאני צריך לקרוא גם את היתר.

מה עבד:

  • סיפור התבגרות שנוגע בשאלות המזוהות עם כולם.
  • דמויות לבביות המצליחות לייצר הזדהות ואכפתיות גם בזמן מאוד קצר.
  • אומנות ריאליסטית שמצליחה לשלב בין פירוט גבוה לניקיון וזרימה, וכך לייצר חווית קריאה מצוינת.

מה פחות עבד:

  • התחלה דיי איטית שאולי תקשה מעט על מי שאינו חובב Slice of Life.
  • הסוף לא נותן תשובות דפיניטיביות ולכן מרגיש מעט לוקה בחסר.
grades4_9

תגובה אחת בנושא “Solanin

  1. ח"ח על הסיקור
    הרבה זמן אני מתלבט אם לקנות עותק פיזי ולהתחיל, ועם ההמלצה שלך זה גם מה שאני הולך לעשות

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s