Sangatsu no Lion


זמן למשחק חוזר

Sangatsu no Lion התחילה באוקטובר 2016, אז הרמתי אותה כחלק מהסדרות שניסיתי באותה העונה, אך בניסיון לצמצם את הרשימה החלטתי שהפרק הראשון לא עשה עליי מספיק רושם כדי להמשיך איתה. לא התחברתי לסגנון הציור, לא להומור שהרגיש לי מעט טיפשי, לא לקטעי ה Slice of Life, ובאופן כללי – לא הרגשתי שהפרק סיפק לי מספיק סיבות כדי להסתקרן לגבי המשך הסיפור ולדבוק בה. היום, כמעט שנה לאחר שהסתיימה עונתה השניה, כבר הספקתי לשמוע על הסדרה שבחים מפה ועד מחר, גם מאנשים שאני מכיר וגם מכאלה שלא. לכן לא הופתעתי למצוא אותה בהמלצות שניתנו לי בבלוג, וגם לא הופתעתי לראות אותה מנצחת בסקר הגולשים – כבר הבנתי שכנראה מדובר במשהו מיוחד שחבל שפספסתי.

כעת עם מלוא תשומת הלב אליה ובלי היסחי דעת אחרים – ניגשתי שוב למשימת הצפייה, מוכן לצפות בעונה הראשונה במלואה ולהתענג על כל רגע. הפרק הראשון היה פחות או יותר כמו שזכרתי אותו – הסיפור הוא על תלמיד תיכון משקפופר בשם קיריאמה ריי, שהוא שחקן שוגי מקצועי (המשחק, לא דגני הבוקר). לא לגמרי ברור מה הסיפור של ריי, אבל הוא מסתובב כל היום עם פרצוף חמוץ ונוהג להתבודד – חוץ מכאשר הוא מגיע לאינטרקציה עם אחת המשפחות בשכונה, המונה שלוש אחיות טובות לב הנוהגות לארח אותו לארוחות ערב. בסצנות האירוח האלה, כמו גם בסצנות אחרות בהן מפציעות כל מיני דמויות שונות מחייו של ריי, האווירה המלנכולית והמסתורית מתחלפת באותו הומור מעט ילדותי שלא ממש התחברתי אליו.

לא נתתי לזה להפריע לי הפעם, והעדפתי להתמקד בדברים שכן אהבתי באותו הפרק – החלטות בימוי מדהימות שנעשו בו, מוזיקה נהדרת, ודרך הסיפור המהוקצעת שבה נמרזים פרטי עלילה חשובים לאט ובזהירות על מנת לייצר מתח איטי וסקרנות. בסטודיו Shaft האחראי על הסדרה ידעו בדיוק כיצד להשתמש באנימציה כדי לתת נפח נוסף לקטעי המסתורין ולהביע את רגשותיו של ריי בצורה עוצמתית, תוך כדי שבקטעי היומיום הם שומרים על אותה האיכות עם רקעים ציוריים ואומנותיים, רק בסגנון מתון הרבה יותר, שכמעט ואינו אופייני ליצירות אחרות שלהם – ואני חושב שהאיזון הזה נעשה בצורה מושלמת ובמעברים חלקים לחלוטין. אני לא זוכר מה ראיתי באותו אוקטובר של 2016 שהסיח את דעתי מהפרק הראשון הזה – אבל הפעם זה עבד והייתי לגמרי בפנים ומוכן להמשיך.


רוצה להתקדם – אבל לאן?

שאר הפרקים היו דומים באווירה שלהם ועם הזמן הרגשתי בבית. כל הדמויות הצעקניות שפחות התחברתי אליהן בהתחלה גדלו עליי לאט לאט, ואפילו ההומור החל להתחבב עליי (כולל הקטעים החמודים בהם מדבבים מחשבות של בעלי חיים). הקטעים הרציניים יותר עדיין היו מרכז העניין עבורי, והפרקים בהם נחשפו פרטים אודות עברו של ריי היו המרתקים ביותר עבורי, להם שניים רק הפרקים שהתעסקו במשחק השוגי עצמו. למרות הכל, היה משהו שעדיין מאוד הציק לי, וככל שהתקדמתי יותר התחלתי יותר להבין היכן הבעיה – מידת האכפתיות שלי כלפי הסדרה הגיעה לנקודה מסוימת ונשארה שם בצורה סטטית מאוד.

זו נקודה שחוזרת על עצמה אצלי כשאני ניגש לסדרות Slice of Life או לסדרות המכילות אלמנטים של הז'אנר – זה פשוט לא עושה לי את זה. אני מעוניין בסיפור עצמו, וכל ריפוד מעליו שלא באמת תורם – מיותר מבחינתי. ברור לי שחלק גדול מסצנות היומיום האלה אינן מיותרות כלל, ושהן חלק מפיתוח הדמות האיטי של ריי המתבגר לאט לאט בעזרת האינטרקציות עם הסובבים אותו – אבל קשה לי להגיד שכולן כאלה או שהכמות (שאני חושב שעומדת על כ 50% מזמן המסך הכולל) באמת מצדיקה את זה. ההתקדמות העלילתית בכל פרק ופרק היא מאוד מזערית ולעיתים אפסית, וגם אז – לא ברור מה בעצם הכיוון אליו אנחנו אמורים להתקדם. האם זו סדרת דרמה המתמקדת בהתבגרות של ריי והתהליך בו הוא לומד לקבל את עצמו ולהיפתח לסביבתו? האם זו סדרת ספורט שעוסקת במסעו לעבר פסגת עולם השוגי המקצועי? האם זו סדרת מסתורין שמחכה לחשוף בפנינו את כל חלקי הפאזל המרכיב את סיפור העבר של ריי? או שזו בעצם סתם סדרת Slice of Life שבה הדמויות נפגשות ומעבירות חוויות וצחוקים? ובכן, התשובה היא כמובן כולם יחדיו, אבל זו לא תשובה שמספקת אותי.

היעדר כיוון אחד, ברור ומרכזי גורם לצערי לשלם להיות קטן מסכום חלקיו. משחקי השוגי למשל, רחוקים מלהיות מושכים ומעניינים כפי שיכלו להיות. רובם המכריע בכלל מתרחש מחוץ למסך, וכאשר אנחנו כן זוכים לראות סופסוף חלקים ממשחק שכזה – קשה מאוד להבין מה מתרחש שם, וזה לא רק כי אין לי מושג קלוש בשוגי חוץ מהידיעה שהוא דומה לשחמט. למען האמת הסדרה כן מנסה להסביר את המשחק עם שירים וחתולים בצורה הכי פשוטה שיש, אבל אם לא תטרחו להאזין להם בקשב רב וללמוד את כל הקאנג'י השונים המעטרים את חלקי המשחק – כנראה שכמוני תמשיכו להיות באפלה. אני עדיין סבור שזה לא עד כדי כך קריטי – בהרבה מסדרות הספורט שצפיתי בהן לא הכרתי את החוקים עד הסוף, אבל ב Sangatsu no Lion המשחקים לא עוברים כמו שצריך לא רק מהסיבה הזאת, אלא כי אין דגש מספיק על המשקל של כל מהלך, וקיימת ההרגשה שלא נעשה כל מאמץ כדי ליצור טיפת מתח מעבר לנסיונות לשער את התוצאה הסופית.

זה נכון ששוגי הוא משחק לוח שקט, שדרושה יצירתיות כדי להמיר אותו לחוויה מסעירה באנימציה בדומה למשל משחקי הבדמינטון של Hanebado!, אבל הרי יש סדרה שהצליחה לקחת משחק לוח שכזה ולהעביר אותו בצורה מרתקת שהושיבה אותי מול המסך וגרמה לי לכסוס ציפורניים – זו היא כמובן Hikaru no Go. לא רק שזו הצליחה במשימה הנ"ל, אלא גם הייתה לדעתי אחת מסדרות הספורט הבולטות (והטובות) במדיום כולו – שם גם בלי להיות מומחה גדול בגו, הצלחתי להבין בכל שלב ושלב מהו מאזן הכוחות ומה מצבו של כל אחד מהצדדים, ופשוט להרגיש את האווירה בכל רגע ורגע – אפילו כשהלוח היה וירטואלי. יבואו אנשים ויגידו, ובצדק, ש Sangatsu no Lion היא אינה סדרת ספורט מלכתחילה ואין צורך לשפוט אותה ככזו – אך כל עוד היא גם לא שום דבר אחר באופן מובהק, קשה לדעת מה לדרוש ומה לצפות ממנה, ונותרת רק הרגשת הריקניות שמשהו פה חסר.

זה לא שלא נהניתי חלילה, וזה גם לא שאני חושב שזו סדרה רעה. אני אוהב את הקונספט, אני אוהב את סיפור הרקע, אני אוהב את הדרך האומנותית בה הוא מסופר, והמסרים הם מקוריים, אינטליגנטיים, ועמוקים. יותר מהכל – אני גם אוהב את הדמויות, הם לדעתי נקודת החוזק של הסדרה. מעבר לשלושת האחיות שלאט לאט למדתי לאהוב ולהתחבר לעולם המשפחתי שהן מייצגות, גם דמויות נוספות כמו למשל ניקאידו, חבר הטוב של ריי (שנמצא איתו ביריבות חד צדדית שרק לו אכפת ממנה) למשחק השוגי, וקיוקו, אחותו של ריי שאוהבת לעשות בעיות ולמתוח גבולות, הצליחו להתחבב עליי מאוד. לא אשקר, את ההצגה גנב שחקן שוגי בשם שימאדה (אותו מדבב שינצ'ירו מיקי האגדי), שצץ בפתאומיות לקראת האמצע ובאותה מהירות הצליח להשתלט על הפוקוס לגמרי – ובצדק. אבל דווקא הדמות האהובה עליי ביותר הייתה המורה המחנך בתיכון של ריי (וכנראה חברו היחיד שם), הדואג לארח חברה לילד המתבודד בהפסקות האוכל, ולתת לו מפעם לפעם שיעורים לחיים – תוך כדי שהוא מלמד כנראה גם את עצמו.


סיכום

ישנן עוד דמויות צדדיות שלא קיבלו עדיין מספיק יחס כדי שאוכל להביע עליהם דעה רצינית, גם הם כמו שאר המרכיבים של הסדרה מראים המון פוטנציאל – אבל נראה שהדרך למימושו עוד ארוכה. ל Sangatsu no Lion יש המון מה לספר, אבל עד שהעלילה תחליט לאן היא הולכת ותתקדם לשם מבלי להסתכל לצדדים יותר מדי – בינתיים היא סדרה נחמדה, אבל לא הרבה מעבר. סדרות אחרות כבר הצליחו לייצר עבורי רושם גדול בהרבה בעונות ההמשך שלהן, ושמעתי שגם העונה השניה של Sangatsu no Lion היא טובה מזו הראשונה – אז אני מקווה שגם שם זה יקרה, כי הבסיס כבר קיים. אני אכן מתכוון להמשיך ולגלות.

מה עבד:

  • דמויות מלאות אישיות שנכנסות לאט לאט עמוק ללב.
  • סיפורים מקוריים עם מסרים עמוקים ואינטליגנטיים.
  • בימוי נהדר ושימוש מעניין באמצעים ויזואליים להעברת רגשותיו של ריי.

מה פחות עבד:

  • חלקים רבים מקטעי היומיום מרגישים מיותרים ומעייפים.
  • משחקי השוגי לא מועברים בצורה מספיק מעניינת (או בכלל) והצופים נותרים בעיקר עם התוצאה הסופית.
  • חוסר המיקוד מונע מהעלילה לזוז קדימה ומהווה כנראה את המכשול העיקרי שלה.
grades4_7

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s