Alita: Battle Angel

האם קללת אדפטציות הלייב אקשן הוסרה?


כבר היינו בסרט הזה(?) או ש…

אני לא אוהב אדפטציות אנימה/מנגה לסרטי לייב אקשן. אין לי שום דבר נגד המדיום עצמו, יש הרבה סדרות וסרטים עם שחקנים בשר ודם שראיתי ואהבתי (טוב לא כל כך הרבה, אני עדיין מעדיף להשקיע את זמני במצוירים אסייתים), אבל תמיד כשזה נוגע לעיבודים שכאלה זה לא עובד. במקרה הטוב זו אדפטציה יפנית עם תקציב נמוך ומשחק מוגזם (ואז כמה שזה לא ינסה לעקוב באדיקות אחר המקור זה פשוט יראה כמו תצוגת קוספליי מגוחכת) דוגמת Fullmetal Alchemist, ובמקרה הרע – מדובר בלייב אקשן של אולפן מערבי שסתם מנסה לעשות כמה ג'ובות ולרכוב על שם של סדרה מצליחה ולא באמת לוקח את הרעיונות שבה ואת קהל המעריצים שלה ברצינות (כמו למשל Death Note של נטפליקס). אז גם בדרך כלל אנחנו חוזים באמריקניזציה מוגזמת, יצירת שינויים לשם השינוי, בזמן שכל היצמדות למקור היא רק המלצה.

אמנם רק אתמול פרסמתי את הסקירה על המנגה Gunnm של יוקיטו קושירו, עליה מתבססת Alita, אך ארצה לפתוח דווקא עם ציטוט מסקירה אחרת שלי, אחת על סרט הלייב אקשן של Bleach:

בליץ' כאמור הייתה אחת מסדרת הדגל של שונן ג'אמפ, מגזין המנגה הגדול ביפן, כך שפוטנציאלית סרט כזה אמור להיות המקביל היפני לסרטי גיבורי העל של ארה"ב – מה שכמובן מאוד רחוק מהמציאות. כמובן שאי אפשר לצפות מסרט יפני לאותו התקציב של אלו האמריקאיים, אבל כן הייתי שמח לו היו מושקעים בו אותו חזון ורצינות כדי לנסות לייצר חוויה קולנועית באמת גדולה מהחיים. אני לא מהחסידים של סרטי גיבורי על אמריקאים, אבל בתור מי שרק לאחרונה צפה בכל אלו של MARVEL – גם הסרטים הגרועים ביותר שלהם גורמים ל Bleach להראות פשוט כמו סרט מאוד מביך. נכון, זה לא גרוע כמו Death Note של נטפליקס, ובוודאי שלא כמו Dragon Ball Evolution הידוע לשמצה, אבל לי נמאס להסתפק בכך ש"יכל להיות גרוע יותר" – אני רוצה פעם אחת לצפות בלייב אקשן שבאמת יתן תחרות למקור ולאדפטציות האנימציה שלו, ו Bleach רחוק מאוד מזה.

ובכן, אתמול כשישבתי מול המסך הרגשתי כמי שזעקותיו סופסוף נשמעו. ולא, אני לא מדבר על מסך הטלוויזיה בו שודרו נאום האיחוד של גנץ-לפיד, עזבו אותי משטויות כאלה – אני מדבר על מסך הקולנוע הגדול בו חזו עיניי באליטה במלוא תפארת התלת מימד. Alita: Battle Angel שכתב והפיק ג'יימס קמרון ("הטיטאניק", "אווטאר") בבימויו של רוברט רודריגז ("ספיי קידס", "עיר החטאים") הוא אמנם לא הסרט הכי חכם, הכי מרגש, וכנראה גם לא הכי טוב שתראו השנה – אבל הוא אירוע שלדעתי מהווה לא פחות מאשר נס קולנועי.


סייבורגית חדשה מהניילונים

תקציר הסיפור זהה לזה של המנגה, ולכן אעתיק אותו מהסקירה הקודמת עם השינויים המתאימים: הסרט מתרחש בעיירה בשם איירון-סיטי בה חיים יחדיו בני אדם וסייבורגים. העיר הענייה הזו ממוקמת מתחת לממלכת זאלם המרחפת מעליה, שם נמצאים אלו שמזלם האיר להם פנים ואליה כולם שואפים להגיע. דוקטור דייסון אידו (במקור דאיסוקה אידו) מוצא יום אחד בין ערימות הזבל שזורקים תושבי זאלם אל מה שמכונה "מגרש הגרוטאות" את פלג גופה העליון (המכיל את "הליבה") של סייבורגית יפהפיה שאיבדה את זיכרונה. אידו מרכיב לה גוף ונותן לה את השם "אליטה", אך למרות רצונותיו לגדל אותה לחיים שלווים ובטוחים, אליטה מחליטה לחפש את דרכה באותו המקצוע כמוהו, ולהיות ציידת ראשים – מה שהיא מגלה בו כישרון רב באופן מפתיע.

לא אחזור על עצמי יותר מדי, הרי רק אתמול כתבתי את דעותיי על המנגה, ומכיוון שהסרט מעבד אותה, מן הסתם שרוב הדברים שפחות אהבתי שם נכונים גם לכאן, אם כי על המנגה דיברתי בצורה יותר מקיפה – הסרט הרבה יותר ספציפי ומתמקד בעיקר בארבעת הווליומים הראשונים שלה. להפתעתי ולשמחתי הרבה – הסרט הוא אדפטציה יחסית מאוד נאמנה למקור. רוב נקודות העלילה מתרחשות באופן דיי זהה למנגה, כמעט ואין אמריקניזציה מיותרת (אם כי אולי זה פחות חוכמה במנגה שמלכתחילה לא הכילה המון סממנים יפניים), וגם השינויים שכן קיימים, גם מבחינת התסריט וגם מבינה ויזואלית, הם בעיקר בשביל להתאים את הסיפור לתקופה המודרנית – משהו שהוא בהחלט היה צריך.

מבחינות רבות הסרט מזכיר דווקא יותר את שני פרקי ה OVA מ 1993 שמכסים פחות או יותר את אותה כמות חומר (מינוס קטעי ה Motorball), ואפילו מביא מתוכם דמות מקורית שלא כלולה במנגה – שירן (ג'ניפר קונלי), זוגתו לשעבר של אידו המחפשת דרך להגיע אל זאלם. אותם שני פרקים שצפיתי בהם לאחר סיום הקריאה של המנגה הרגישו יותר כמו סרט Compilation בן שעה – הם לקחו את חומר המקור כמעט אחד לאחד, עשו את השינויים הנחוצים כדי להכניסו במסגרת הזמן וכמובן דילגו על הרבה תוכן. עם כמה שזה היה נחמד, התוצאה מחווירה לעומת המנגה, אבל לעומת ה OVA הנ"ל הרגשתי שסרט הלייב אקשן מביא עימו גם ערך מוסף שהיה חסר בגרסת האנימה. הסרט נעשה בקצב טוב יותר (עדיין מחסיר המון פרטים כמובן, אבל משאיר את החלקים הקריטיים), עם שינויים שדווקא היו נחוצים וסיפקו יותר עניין עבורי, ובאופן כללי נעשה בצורה מרשימה הרבה יותר.

בעוד שבמנגה למשל קווי העלילה השונים המרכיבים את הסיפור מתרחשים בסדרתיות אחד אחרי השני, הסרט מכין את הבסיס לכולם כבר בהתחלה ולאחר מכן שוזר ביניהם באלגנטיות. כך למשל את אנחנו פוגשים את דמותו של הוגו, נער מאיירון-סיטי שמפתח רומן עם אליטה, כבר בתחילת הדרך. כמו כן ספורט ה Motorball שכלל לא מוזכר במנגה בשלב שעד אחרי אירועי הסרט, נרמז גם הוא כבר בדקות הראשונות ואף נכנס כחלק משמעותי יותר בהמשך ומהווה חלק אינטגרלי מסצנות האקשן. אפילו דמויות שלא היו שייכות לחלק זה של הסיפור הגיעו להופעות אורח שהרגישו דיי במקום ונתנו קריצה קלה למעריצים – אלה אולי ישתלמו אף יותר במידה ויהיה סרט המשך.


לא אותן הדמויות שהכרתי

אם אתם מעריצי מנגה פדנטיים יותר מדי, כנראה שלא כל השינויים יתקבלו בברכה. אני לא יכול להגיד שהדמויות כאן מרגישות כאילו הן אותן הדמויות עליהן קראתי עד לא מזמן. אליטה ואידו של גרסת הלייב אקשן הם לא אותם אליטה ואידו של האנימה או המנגה, אבל למען האמת, אני חושב שאהבתי אותם לא פחות. אליטה פחות פרועה מאשר במקור, ומעט יותר חייכנית, אבל בסך הכל הליבה של הדמות (ראיתם מה עשיתי פה (; ) נותרה כפי שהייתה והיא עדיין מגניבה מאוד. אידו גם הוא נשאר בדמות האב הדואגת שלו, רק הפעם אחת קצת יותר מחוברת לקרקע ופחות לחוצה.

שניהם משוחקים נהדר על ידי רוזה סלזאר וכריסטוף ואלץ, והתסריט לגמרי עושה חסד בלהביא את הדמויות הללו לחיים בצורה אמינה וריאליסטית מתמיד. כך למשל קיבלנו תוספות כמו הסצנה בה אליטה מתעוררת לראשונה בגופה החדש ובוחנת אותו בהפתעה תוך כדי שהיא חייבת לשלוח מבט סקרני אל מתחת לשמיכה, ובסצנה שלאחר מכן אידו מתנהג כמו רופא אמיתי ובוחן בסקרנות את מערכות הגוף השונות של הבחורה שהציל כדי לוודא שעשה את עבדותו כראוי. גם האמנזיה של אליטה מקבלת התייחסות חמודה כאשר היא טועמת לראשונה בהנאה תפוז ומתלהבת מהטעם המופלא שלא הכירה.

לגבי דמותו של הוגו אני קצת יותר חלוק בדעתי. קיאן ג'ונסון אמנם משחק אותו בסדר, אבל הוגו של הסרט כבר שונה מהותית מהמקור. בהתחלה דווקא אהבתי את השינוי – הוגו הוצג כבר מנקודת הפתיחה, ובניגוד למנגה, הרומן בינו לבין אליטה לא הרגיש חד צדדי כאשר רק היא מרגישה משהו כלפיו. הוגו בגרסת הלייב אקשן מפתח גם הוא רגשות אל הבחורה הסייבורגית שהכיר, ומראה לה, ודרכה גם לנו, את העולם הרחב שנבנה מתחת לעיר המרחפת. הבעיות מגיעות בהמשך, גם מכיוון שדילגו לחלוטין על עברו של הוגו ועל הסיבה לכמיהתו להגיע לזאלם, זו מרגישה הרבה פחות חזקה כאן, וגם כי הקונפליקטים המוסריים שמאחוריו נהיו רדודים בהרבה. אני אמנם יכול הרבה יותר להזדהות עם הוגו של הלייב אקשן כבנאדם, אבל אני לא רוצה להזדהות איתו, אני לא מעוניין לצפות רק באנשים טובי לב. המנגה הציגה אותו באור הרבה פחות חיובי ודווקא זה גרם לו ולתפקיד שלו בעלילה להיות מעניין הרבה יותר לטעמי.

שאר הדמויות פחות או יותר זהות. זאפאן נשאר הסייבורג המניאק שכיף לשנוא, ווקטור נשאר הרמאי המוכר, וגרווישקה ("מאקאקו" בגרסה המקורית) הוא נבל דיי סביר כפי שהיה, ולמרות שדילגו על סיפור הרקע שלו – זה היה גם כך דוחה מספיק ולא ממש מעניין גם במנגה. הפרט היחיד החשוב בנוגע לגרווישקה הוא מי שעומד מאחוריו – וזה קיבל אפילו יותר יחס מאשר במנגה שלא סיפקה דבר מלבד שמו בשלב זה. זה נותן בסיס טוב להמשך – אבל השאלה אם יהיה אחד. כרגע זה נראה שיש רצון ושהתסריט מכוון לכך, אבל במצב בו ההכנסות לא יכסו את ההשקעה ונסיים עם סרט אחד בלבד, אני יכול לגמרי להבין את האכזבה והביקורת הקשה על הסיפור שרחוק מלקבל כאן סוף סגור ומספק.


איך זה נראה כשיש תקציב

אם דיברתי קודם על חוסר השאפתניות באדפטציות לייב אקשן אחרות – הדבר האחרון שניתן להגיד על האדפטציה של רודריגז וקמרון זה שהיא לא שאפתנית. המפיק בעל השם הגדול שוקד עליה כבר שנים ארוכות ורכש את הזכויות על עיבוד המנגה עוד בשנת 2000, רק כדי להמשיך לדחות זאת עוד ועוד ובסוף לזנוח אותה לטובת "אווטאר". למזלנו קמרון לא שכח לגמרי, וכשהבין ש Alita בבימויו כנראה כבר לא תראה אור, הוא מצא לעצמו מחליף – את רודריגז. עם תקציב שמן של 200 מיליון דולר הסרט יצא סופסוף לדרך והשאר היסטוריה. היום ניתן סופסוף לחזות בתוצאה – והיא נראת מהמם ללא ספק.

על הסיפור והשינויים שבו ניתן היה לדבר עוד הרבה, אבל מכיוון שהחוזקות של המנגה הן מראש בצד האקשן והאומנות – מאוד שמחתי לראות שהסרט משחק דווקא על חוזקות אלו. איירון-סיטי נראית אמנם פחות עניה ומוזנחת מגרסת המנגה, אבל היא חיה הרבה יותר ומראה המון צדדים נוספים: ילדים המשחקים ב Motorball ברחובות, בעלי חיים, כלי רכב מצ'וקמקים ורובוטים כאלה ואחרים. הכל נראה מודרני הרבה יותר במנגה, עם צבעים נהדרים שעושים נפלאות לגרסה המוכרת בשחור-לבן, ונופים עוצרי נשימה.

ואם נחזור רגע ל Motorball – סצנות המשחק הן סצנות האקשן הכי דינאמיות וגרנדיוזיות שניתן היה לבקש מאדפטציה כזאת. אני כן קצת מאוכזב שאחרי כל האמירות של קמרון על הרצון שלו לעבד את החלק הזה של המנגה, כל מה שקיבלנו הן אותן סצנות שתלושות לחלוטין מהדמויות ומהסיפור של הארק המקוי – אבל זה עדיין משהו שניתן לתקן בסרט המשך וזה לא באמת גורע מזה הנוכחי. דווקא השילוב של הספורט המקומי בשלבים מוקדמים כאלה של הסיפור רק תרם לדעתי.

הסממן הויזואלי היחיד שאולי מעורר מחלוקת, ודובר עליו רבות עוד מהטריילרים הוא העיניים הגדולות של אליטה. לי באופן אישי זה גם היה נראה מוזר כשנתקלתי בזה לראשונה, אבל… התרגלתי. אני באמת לא חושב שזה עניין גדול או שזה מפריע. טכנולוגית ה Motion Capture ששומשה כאן היא תוצאה ישירה של עבודתו של קמרון על "אווטאר" בעבר, וזו בשלה היום יותר מתמיד. אליטה היא אמנם דמות ממוחשבת, אך היא מרגישה חיה ואנושית לחלוטין, גם עם העיניים הגדולות, שדווקא נותנות לה איזשהו סממן היכר נחמד. אני ממש לא חושב שזה משהו שצריך לאמץ לכל אדפטציית אנימה, אבל מכיוון שאליטה היא סייבורגית ממילא, וגם במנגה יש לה עיניים גדולות יחסית – זה דווקא הולם אותה.

האספקט הויזואלי האחרון שלא נגעתי בו הוא כמות הדם וה gore – אלו כמעט ולא קיימים כאן. המנגה מלאה בהם אבל הסרט, המדורג כ PG-13, יותר ידידותי לקהל הצעיר. אישית לא מצאתי את זה כאכזבה גדולה – נכון שזה אומר שאין כאן אכילת מוחות ודברים ביזאריים שכאלה (שאני מניח שגם כך לא היו עוברים מסך), אבל הרוח של המנגה אף פעם לא הרגישה לי כאילו היא סובבת סביב גימיקים מהסוג הזה. עוד קצת דם יכל לתת לסרט מראה רציני יותר, אבל אני מבין את ההחלטה למתן את העניין, שכן יותר משתלם לפתוח אותו לקהל הרחב.


סיכום

אני יודע שהביקורות על Alita חלוקות, ויתכן שעבור אנשים שממילא אין להם היכרות עם המקור לא מדובר בסרט מיוחד או מלהיב במיוחד. אני יכול להבין זאת מכיוון שגם אחרי קריאת המנגה לא חשתי שמדובר באיזו יצירה מופלאה שהיא שיא העומק והתחכום העלילתי. אבל היא הייתה כיפית. וגם הסרט כיפי. אם לא יהיה המשך שיגיע לחלקים שיותר אהבתי במנגה, כן אמצא את עצמי קצת מאוכזב, אבל לפחות לכרגע – אני פשוט שמח שבשעה טובה ומוצלחת קיבלנו סרט הוליוודי שבאמת עושה חסד למקור היפני שלו, לא רק ביחס לסטנדרטים הנמוכים שהציבו אדפטציות אחרות שכאלה – אלא ביחס לסטנדרטים שהציבה המנגה עצמה. אני מרוצה.

מה עבד:

  • אליטה אמנם לא מרגישה כאותה דמות פרועה שהייתה במקור, אך נשארה חמודה ומגניבה בדיוק כפי שהייתה שם והיא דמות ראשית נהדרת.
  • מצליח לשזור זה בזה ארקים שונים לכדי סיפור אחד שנכנס במסגרת הזמן הקולנועית מבלי לפגוע באף אחד מהם יותר מדי.
  • משחק נהדר על החוזקות של המקור ואף מוסיף עליהן – גם בוויזואליות וגם ברמת התסריט.

מה פחות עבד:

  • השינוי בדמותו של הוגו התחיל טוב אך הדמות דיי התפספסה בעיניי ככל שהתקרב סוף הסרט.
  • הסיפור לא מגיע לנקודת שיא שמצליחה להלהיב במיוחד, אבל מניח את היסודות לאחת כזו בהמשך הדרך.
  • אם לא יהיה סרט המשך – זו תהיה החמצה אדירה שתשאיר טעם רע.
grades4_7

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s