סרט הקולנוע Alita: Battle Angel יצר באז דיי רציני מאז יצא לפני כשבוע, אך לפני שאצפה בו ואצטרף בעצמי לחגיגה – לקחתי את הזמן לקרוא את המנגה המקורית ולכתוב את דעתי עליה. קיוויתי לשחרר את הסקירה הזו לפני צאת הסרט החדש, אך לצערי זו התעכבה בשל אילוצים כאלה ואחרים.

עכשיו כשזה מאחוריי – חושב שזה זמן טוב לתפוס מקום בעצמי באולם הקולנוע. סקירה על הסרט תעלה בימים הקרובים (:

*הערה: הגרסה המתורגמת לאנגלית של המנגה (הנקראת Battle Angel Alita) שינתה כמה שמות. מכיוון שזו הגרסה שקראתי ואני רגיל אליה, אשתמש בשמות שניתנו בה. למען הסר ספק, אזכיר בסוגריים את השמות המקוריים בפעם הראשונה שאתייחס לכל דמות/מקום.

---

בין שמים וארץ

מתחת לעיר המרחפת טייפרס (Tiphares, במקור מכונה Zalem) ממוקמת המושבה של האוכלוסיה מהמעמד הנמוך, זו מכונה בשם "מגרש הגרוטאות" ובה חיים יחדיו בני אדם וסייבורגים. בשיטוטו בין ערמות הזבל שזורקים תושבי טייפרס אל מגרש הגרוטאות, מוצא דאיסוקה אידו את פלג גופה העליון של סייבורגית יפהפיה שאיבדה את זיכרונה. אידו מרכיב לה גוף ונותן לה את השם "אליטה" ("גלי" בגרסה היפנית), אך למרות רצונותיו לגדל אותה לחיים שלווים ובטוחים, אליטה מחליטה לחפש את דרכה באותו מקצוע כמוהו, ולהיות ציידת ראשים – מה שהיא מגלה בו כישרון רב באופן מפתיע.

Gunnm היא סדרת סייברפאנק שנכתבה ואוירה על ידי יוקיטו קישירו ב 1990, ולמען האמת זה מעט הפתיע אותי כששמתי לב לכך – כי היא מרגישה שייכת הרבה יותר לשנות ה 80 המוקדמות. זה אמנם נשמע כמו הבדל קטן, אבל הסיבה שבמוחי שייכתי אותה לאותו עשור ישן נעוצה בדרך ההצגה הקלאסית (והאפשר לומר קלישאתית) שלה – היא מסתמכת בעיקר על להיות מגניבה כמה שאפשר ולזרום עם מה שיוצא, ופחות לעקוב אחר תסריט מתוכנן ומוקפד עם יעד ברור.

בחמישים ושלושה הצ'אפטרים שלה (פלוס כמה בונוסים), המתפרסים על פני תשעה ווליומים, מעבירה המנגה מספר סיפורים המביאים את דמותה של אליטה למקומות שונים ברחבי העולם הבדיוני שיצר קישירו. כל הרפתקה שכזו היא אמנם המשך ישיר של קודמותה ולא ניתם לקרוא אותה בנפרד מהשאר, אך חוץ מאותו ידע קודם שדרוש כדי להכיר את הדמויות – אין הרבה קשר בין ההרפתקאות השונות. באחת מהן למשל יוצאת אליטה למסע ציד אחר סייבורג מפלצתי שגונב וזולל את מוחם של אזרחים תמימים, ובאחרת היא נכנסת לטורניר של ספורט ה Motorball המקומי ומנסה לזכות באליפות. מלבד העובדה שהארקים השונים הללו מתרחשים באותו העולם שמתחת לטייפרס, ושדמות מסוימת מעורבת מאחורי הקלעים, הם מרגישים כמעט כאילו הם לקוחים ממנגות שונות לחלוטין.

---

הרפתקאות אליטה במגרש הגרוטאות

חוסר הקוהרנטיות הנ"ל, שקצת הפריע לי לייצר חיבור רגשי עם הסיפור, נכון גם לדמותה של אליטה עצמה לאורך המנגה. בארק הראשון היא ילדה תמימה שנלחמת בפושעים למען צדק ולמען חיפוש המשמעות בחייה, בעוד שבאחר היא מוצאת משמעות דווקא בהתאהבות של רגע בבחור בשם הוגו הרוצה להגיע אל טייפרס, וכשמגיעים לארק ה Motorball היא בכלל הופכת פתאום לטיפוס מבודד ותחרותי, ולהוטה להילחם ביריבים חזקים ככל האפשר. אלו לא דברים סותרים, ואותם שינויים בדמותה דווקא מהווים התפתחות סבירה לחלוטין בהתחשב בנסיבות ובאירועים המתרחשים, אבל אני חושב שזה יכל להיות אמין יותר לו זה היה קורה בצורה מעט יותר הדרגתית. כמו שהמעבר בין ארק אחד לשני הוא חד וללא פרקי מעבר, כך גם אליטה עצמה יכולה להרגיש בין רגע כאילו היא דמות שונה לחלוטין מזו שהופיעה רק צ'אפטר בודד קודם לכן.

כל זה נכון פחות או יותר עד נקודת האמצע – אז מתחילה הסדרה לקבל כיוון ברור יותר ולהתעסק בשאלות האמיתיות שעומדות במרכזה. החל מנקודה זו הסיפור מרגיש סופסוף כאילו הוא צועד קדימה לעבר הסיום, טייפרס עצמה הופכת ממשהו שרק מדברים עליו במרומז לחלק אינטגרלי מהעלילה, ודמויות חדשות שמצטרפות מצליחות להפיח חיים בסדרה שנשענה עד אותו רגע כמעט לגמרי על כתפיה של הדמות הראשית. הסיום אגב – מאוד מספק לדעתי, ולגמרי מרגישים שהסדרה נגמרה בשיא שלה, אם כי כן קצת חבל לי שנושאים משמעותיים כמו עברה של אליטה מקבלים התייחסות מאוד קצרה, כאשר בהתחלה היה נראה שהם הולכים לתפוס נפח גדול הרבה יותר מהסיפור. טוב נו, מניח שבשביל זה יש מנגת המשך.

---

דמויות ואומנות

אם נעבור רגע לדבר על המרכיבים שבונים את חווית הקריאה הזאת – דמותה של אליטה היא נקודת האור הגדולה במנגה. אליטה, בכל המהפכים הנפשיים הללו שהיא עוברת, מצליחה בבסיסה להישאר תמיד שילוב מקסים של נערה חמודה, לוחמת אמיצה ודמות מגניבה במיוחד. רואים שקושירו אוהב לצייר אותה ולהאדיר את דמותה כמה שרק אפשר, והוא עושה זאת בחן רב ובהומור, ומצליח להמציא עצמו מחדש בכל פעם. מהרפתקה אחת לשניה, אליטה היא תמיד דמות שכיף להריע לה ולרצות בטובתה, גם כשהיא עושה שטויות ומתנהגת בצורה חסרת היגיון.

שאר הדמויות, לפחות מהטובים בסיפור, קצת פחות מצליחות להתבלט. דמותו של אידו למשל הצליחה להתחבב עליי בסך הכל – הוא דמות אב שמאוד מעוררת הזהות, וישנם כמה פרקי פרולוג נוגעים ללב בכיכובו, אבל לצערי המעורבות שלו בסיפור הולכת ופוחתת ככל שמתקדמים וכמעט נעלמת לחלוטין בחצי השני של המנגה. דמות אחרת של ילדה בשם קיומי, שנמצאת בעיקר בארק האחרון, יוצרת כמה רגעים מהנים ואפילו לוקחת חלק פעיל באחד הקונפליקטים המרכזיים – אבל בפועל לא עושה הרבה.

מהצד של הנבלים לעומת זאת, התמונה קצת יותר בהירה. אלו הראשונים הם דיי בסיסיים וגנריים, אבל החל מארק ה Motorball (המתרחש קצת לפני אמצע הסדרה) והלאה מתחילים להגיע הנבלים המעניינים באמת. ג'אשוגאן למשל, אלוף ענף הספורט ההוא, הוא טיפוס עם רוח תחרותית מעוררת השראה, ואולי הראשון שנותן תחרות אמיתית ובלתי מתפשרת לאליטה. על ידי כך שהוא מוכן אפילו לשים את חייו על הכף למען הניצחון, הוא מצליח להביא את הגיבורה למצבי קיצון שגורמים לה למתוח את גבולות יכולותיה בצורה שלא ממש נראתה קודם לכן. ובלי קשר – גם הוא וגם שאר הנבלים שמגיעים אחריו פשוט מגניבים ומעוצבים נהדר.

עיצובים ואמנות באופן כללי זו נקודת חוזקה במנגה הזאת. זה ברור מאליו כשמדובר באליטה עצמה, אבל כל תמונה של מגרש הגרוטאות לרקע טייפרס המעופפת באוויר הוא פשוט מחזה מרהיב ביופיו. כל חלון, צינור, וערימת פסולת על הרצפה מפורטים עד הפרט האחרון, ונראה שקישירו השקיע את כל מאמציו בלגרום לעולם של המנגה שלו להרגיש אמיתי ואותנטי לתכנים אותם הוא כותב. מגרש הגרוטאות באמת מרגיש כמו עיר מוזנחת וענייה, בעוד טייפרס, גם מרחוק, מרגישה כמו מעצמה עתידנית. סגנון הציור עצמו כן מעט מיושן, אבל זה מתאים מאוד לסגנון הסייברפאנקי המלוכלך של הסדרה כולה.

---

סיכום

Gunnm היא מנגה שיצא לי לשמוע עליה יחסית הרבה מאז שנכנסתי לתחביב, אם כי פחות נתקלתי במעריצים נלהבים שלה. היום אני יכול להבין למה. אמנם מדובר בקלאסיקה מוכרת ומוערכת, אבל אני חושב שהיא אחת שלא הזדקנה בצורה מחמיאה במיוחד, וקצת מחווירה לעומת יצירות ישנות כמו Ashita no Joe למשל (גם אם הז'אנרים לא משאירים הרבה מקום להשוואה). אני חושב שהעובדה שהיא מרגישה ישנה הרבה יותר ממה שהיא באמת מדברת בעד עצמה, אך אם אתם חובבי סייברפאנק ואקשן מגניב שלא דורש הרבה מחשבה – זו עדיין קריאה מהנה מאוד. אם אתם מרגישים צורך במעט יותר – עדיין יתכן שהחצי השנה שלה יענה לדרישותכם (בכל זאת נראה שרוב הדעות של אלו שקראו אותה חיובית יותר משלי). אני באופן אישי עדיין מאוד נהניתי ממנה, ואני חושב שלפחות החלק האומנותי שבה היה שווה כל רגע.