One Piece Film: Gold

באיחור קל של בערך שנתיים וחצי – אבל לאחרונה יצא לי סופסוף להשלים את הסרט הזה.

Entateimento!


הרפתקה קטנה על המסך הגדול

בחלון הזמן שבין Dressrosa (הסקירה תכיל ספוילרים עד נקודה זו של העלילה) ל Whole Cake Island מצאו להם כובעי הקש זמן להתאחד ולשוט יחדיו לבילוי ב "Gran Tesoro" – אי מלאכותי המהווה את הקזינו הגדול ביותר בעולם. מכיוון שהסרטים של וואן פיס הם לא בדיוק חלק מהקאנון, המיקום של ההתרחשויות על הטיימליין לא תמיד הגיוני, אבל זה גם לא מאוד משנה. יש מספיק אספקטים אחרים של Film: Gold ורפרנסים ליקום השלם שבנה אייצ'ירו אודה, המקבעים אותו כסרט הכי קרוב ל"וואן פיס" שנראה עד כה.

בעוד סרטים קודמים של הפרנצ'ייז נבנו בעיקר סביב דמותו של הנבל התורן ובנו עבורו היסטוריה ויעדים אותם הוא מבקש להשיג – ב Film: Gold המרכז הוא ההרפתקה עצמה. כך מקבל הסרט מבנה שדיי דומה לארקים הגדולים של הסדרה – צוות כובעי הקש מגיע לאי חדש שנראה שליו ורגוע ממבט ראשון, עד שמתגלים הכוחות הסודיים ששולטים בכל המופע הזה מאחורי הקלעים. מאותו רגע לופי מתבייט על הנבל המרכזי ומתחיל המאבק לשחרור התושבים התמימים מכוחות הרשע. זו אמנם תבנית שחוזרת על עצמה, אבל כאשר לכל אי יש את הסיפור והדמויות הייחודיים שלו – זה פשוט עובד (ואם הגעתם עד לנקודה זו בסדרה אני כנראה לא צריך לשכנע אתכם בכך), לכן זה רק מתבקש שמה שהצליח ל One Piece במסך הקטן ועל דפי המנגה יצליח לה גם במסך הגדול. טוב שב Toei Animation הבינו את זה סופסוף, גם אם מסגרת הזמן הקצרה לא מאפשרת לעשות את זה בדיוק באותה הסקאלה.

כמו Water 7, Dressrosa, Skypiea ואיים רבים אחרים – גם כאן הושם דגש רב על לגרום לאי החדש לשקף את התמה של המקום בצורה הבומבסטית והפרועה ביותר שרק אפשר. במקרה זה הנושא המדובר הוא, כפי ששם הסרט רומז, "זהב" ולכן כבר כשנכנסים כובעי הקש לאזור הם מתקבלים בכל כך הרבה זהב, עד שהוא אפילו זורם בנהרות. כמצופה מעיר המייצגת את כל חלומות העושר והחומריות, Gran Tesoro היא הגרסה של וואן פיס ללאס ווגאס, רק שהיא גרנדיוזית ונוצצת הרבה יותר ומביאה אליה אנשים מכל קצוות העולם המוכנים לנצל את כוחם העל טבעי כדי לזכות באותו עושר – פיראטים, אנשי מארינס ואפילו טנריוביטו.

אדם רגיל כנראה היה מסתפק בלמלא כמה דליים בזהב ולחזור הביתה, אבל איזה מן פיראט יוותר על ההזדמנות לזכות בסכום רציני? לא לופי (ובוודאי שלא נאמי) – לכן נכנסים כובעי הקש הישר למרכזה של סצנת ההימורים המקומית. ב 12 הדקות הראשונות עסוק הסרט בלהכניס את הקהל, ביחד עם כובעי הקש עצמם, לאווירה של העיר והצגתה משלל זוויות שונות – כל זה בליווי מוזיקה קצבית, ריקודים והרבה אקשן שבא להשוויץ במיטב המשאבים שהושקעו כאן. זוהי ללא ספק הפתיחה הכי מושקעת וכיפית (שלפחות אני זוכר) של סרט וואן פיס שהייתה אי פעם.

מהר מאוד לאחר מכן אנחנו מתחילים כבר לקבל את הרמזים שמשהו לא בסדר קורה מתחת לפני השטח, זאת בזמן שלופי ושאר הצוות, שהתגבר כבר על מכשולים קשים יותר בעבר, מותחים את גבולות מזלם ומטפסים מעלה מעלה אל התותחים הכבדים של המקום. בשלב מסוים, כמובן, דברים מתחילים להשתבש ומתברר שב Gran Tesoro רמאות היא חלק מהמשחק – ומי שמספיק חלש כדי שיעבדו עליו זו הבעיה שלו בלבד. אז נאלצים לופי והצוות לאמץ את חוקי המקום ולהתחיל במתקפת הנגד שלהם נגד הנבלים המקומיים – וכאן זה נהפך למעניין באמת. בלי לספר יותר מדי, מה שנראה תחילה כמו הקלישאה הידועה של "נפרט את התוכנית לצופים כי היא הולכת להיכשל" הופך למשהו מורכב בהרבה ובשלב מסוים קשה לדעת ידו של מי על העליונה.


הנפשות הפועלות

הנבל המרכזי הפעם הוא טסורו – מנהל המתחם (וזה לא באמת ספוילר, זה דיי ברור מההתחלה וכבר מהטריילרים) והוא לצערי פחות מעניין משיקי מ Strong World ומזד מ Film Z. כן הושקע מספיק בשביל לכתוב עבורו סיפור רקע שמתכתב עם הנושאים המרכזיים של הסרט ומציג את תפיסת עולמו לגבי מרכזיות הכסף בחיינו – אבל ההצצה לאותם אירועי עבר נעשית בהבזקים קצרים שלא מספיקים בשביל להעביר משהו מעבר לרעיון הכללי. מלבד זאת, נראה שטסורו לוקח השראה רבה מהנבל האחרון שהוצג בסדרה בזמן בו יצא הסרט – דופלמינגו. כמו דופי, גם טסורו נוהג ללבוש צעיף פרוותי ומשקפי שמש, גם לו קשרים עם העולם התחתון ועסקאות סודיות עם הטנריוביטו, וגם הוא מנצל את העיר עליה הוא מולך לצרכיו האישיים בזמן שהוא מציג לשאר העולם מצג שוא. אם כל זה לא מספיק – תחליפו את צעקות ה"מינגו!" של לופי בצעקות "טסורו!" וקיבלתם ניסיון על גבול הנואש לשחזר את אחד הנבלים המוצלחים (אם לא המוצלח ביותר) שהיו לוואן פיס עד היום. זה לא שטסורו לא מוצלח בתור נבל, הוא דווקא כן משחק את תפקידו לא רע בכלל – אבל כן הייתי שמח למשהו מעט מקורי יותר שלא יעמוד בצילה של דמות קיימת, או לחילופין שהיו מתעמקים יותר בסיפורו האישי.

במסגרת הזמן הקצרה של הסרט כמובן שלא ניתן לרדת לעומק של כל דמות חדשה שמוצגת, אבל Film: Gold דווקא מצליח להציג כמה דמויות מקוריות ולאפיין אותם באישיות מוקצנת ומלאת חן כמו שאנחנו רגילים לראות מהסדרה, ביחד עם שריטות יחודיות וכוחות מקוריים. מעבר לחברי הצוות של טסורו עצמו (כי הרי מישהו צריך להילחם בסאנג'י וזורו), אנחנו זוכים גם להכיר את קארינה – שותפתה לפשע לשעבר של נאמי שהגיעה העירה למטרות דומות, והיא מהווה תפקיד מפתח בסיפור. לו היה זה ארק בסדרה כנראה שהייתה זוכה קארינה לפיתוח דמות כלשהו לאחר שהייתה מתרשמת מנחישותו של לופי או משהו בסגנון, אבל גם כפי שהיא מוצגת כאן היא מצליחה לייצר עניין רב סביבה והדינאמיקה שלה עם נאמי היא פשוט מעולה. זה זמן טוב לציין שהייתי מעדיף שבסרטים הבאים יתנו גם לחברי צוות נוספים מלבד נאמי זמן מסך מיוחד (ואם לא זה, אז לפחות קצת מהדינאמיקה האהובה בין חברי הצוות. אפילו ריב בין זורו וסאנג'י לא הספיקו לדחוף כאן) – אבל קשה להאשים את התסריטאים בהחלטה להתמקד בה בסרט שכולו על טהרת ההימורים והזהב.

מבחינה עיצובית – כל הדמויות החדשות מעוצבות להפליא ומתאימות בול לעולם של וואן פיס (שזה לא מובן מאליו. בסרטים של "נארוטו" למשל רבים מהנבלים נראו ככאלה שהקשר בינם לבין הסדרה הוא מקרי לחלוטין). גם כובעי הקש זוכים לתלבושות ייחודיות (וכמה סטים של כאלה) שעוצבו על ידי המנגקה אייצ'ירו אודה, שכרגיל עושה עבודה נפלאה שמראה כמה כל מעורבות שלו, ולו הקטנה ביותר, היא פשוט מבורכת. בחצי הראשון של הסרט נראים כובעי הקש בעיקר בחליפות לבנות ומפוארות של מי שבאו לזכות בכסף הגדול, ובחלקו השני הקו העיצובי הולך לכיוון המנוגד לחלוטין עם תלבושות שחורות, ובין לבין ניתן להתרשם מתלבושות אחרות בהתאם לסיטואציה.

ישנן דמויות נוספות ומוכרות מהעולם של וואן פיס המופיעות בסרט, כמו רוב לוצ'י וסאבו, אך אלו מרגישים שהם שם בעיקר לצורך קידום הסרט וזמן המסך הכולל שלהם לא עולה בהרבה ממה שנראה בטריילרים. אני לא יכול להגיד שאני מאוכזב מכך, כי אני חושב שיש לסרט דיי והותר דמויות להתמקד בהן ואין צורך להוסיף עוד – אבל אני כן תוהה מדוע בכלל לטרוח אם כך (אם כי זה כבר ניטפיק, הרי מדובר בפאנסרביס טהור ולא מזיק).


סיום שלא מממש את הפוטנציאל

מה שבאמת מפריע לי בסרט ומדגיש את החציצה הבלתי נפרדת שבין התוכן הקאנוני שכותב אודה ובין סיפורי הצד הפילריים ש Film: Gold הוא אחד מהם – זה האופן בו הוא מסתיים. ברגע שההימורים והמזימות נגמרים ומגיעים לקליימקס של הסיפור כל שנשאר הוא להילחם, כי בכל זאת וואן פיס היא באטל שונן וחייבים לסגור את העניין במכות. אני לגמרי בסדר עם זה, אבל אני מוכרח להודות שהקרבות בסרטים של וואן פיס בכלל ובסרט הזה בפרט, הם פשוט… לא מעניינים. אם נחזור להשוואה של Film: Gold לארקים מהסדרה המקורית – אודה תמיד יודע לקחת בדיוק את החלק הזה של הקרבות המגיע מיד בקליימקס של הסיפור כשההתרגשות בשיאה – ואז להעלות את סף הריגוש אף יותר. כך הוא ממשיך להפתיע את הקוראים ולתת לסיפוריו סוף אפי, ראוי, ובעל משמעות שקושר את קצוות העלילה והמסר שלה.

הבעיה עם הקרבות בסרטים היא לא הסקאלה שלהם (זו בהחלט גדולה מספיק), אלא הרדידות הסיפורית שלהם. הם לא צריכים להיות גרנדיוזים יותר ממה שהם כרגע או להיות מתוחכמים יותר – גם הקרבות בסדרה עצמה לא מאוד מתוחכמים. רוב מה שאני זוכר לדוגמה מהקרב בין לופי לאנל זה את הפיראט הקטן רודף אחרי האל כשכדור זהב ענק עוטף את ידו. קרב מורכב ומתוחכם זה לא. הרגעים שעשו את אותו קרב למיוחד וגורמים לי לזכור אותו עד היום הם בדיוק שניים: הרגע בו אנו רואים את הפרצוף המופתע של אנל שמבין שכוחות החשמל שלו הם חסרי תועלת נגד לופי, ורגע הסיום בו לופי מכה בו עם אותו כדור ומוזהב שמשמיע את צליל הפעמון המגיע עד לאוזניו של קריקט בג'איה וסוגר מעגל בצורה כה מושלמת עם כל מה שסופר עד אותה נקודה. רגעים מהסוג הזה פשוט לא קיימים כאן ולכן הקרבות, יפים ככל שיהיו, מרגישים יותר כיציאה מידי חובה מאשר משהו ששווה לזכור. גם הסרטים הקודמים נכשלו באספקט הזה, אבל הקרב האחרון ב Film: Z עדיין הרגיש אפי יותר ומכת המחץ ב Strong World היא עדיין רגע ייחודי מספיק בשביל להיצרב בזיכרון – אז קצת חבל שב Film: Gold שהיה מוצלח משניהם לדעתי עד אותה נקודה, לא הצליחו לייצר כאן שום רגע יוצא דופן שאקח איתי הלאה.

סיכום

בסופו של דבר נהניתי מאוד מהסרט. One Piece Film: Gold הוא כנראה סרט הוואן פיס האהוב עליי עד כה, גם אם בהפרש קטן יחסית מהשניים האחרונים. הביצוע אינו מושלם, ובהחלט יש הרגשה שהיה כאן פוטנציאל למשהו טוב בהרבה לו היו מתכננים טוב יותר את חלקי הסיום ומכוונים אליהם – אבל בסך הכל הסרט הזה הוא מבחינתי צעד בכיוון הנכון. עם כל הכבוד לנבלים, רפרנסים ואקשן גרנדיוזי – הגיע הזמן שהתסריטאים של Toei Animation יבינו שמה שנמצא בליבה של One Piece הוא בראש ובראשונה ההרפתקה. כל עוד ימשיכו לעשות סרטים בסגנון הזה, ובתקווה ידעו גם לסיים אותם להבא – אני מרוצה.

מה עבד:

  • הסרט הכי קרוב לסגנון הסיפורי של הארקים של וואן פיס עד היום
  • Gran Tesoro נראית נפלא ומעבירה את הנושאים המרכזיים ואת אווירת ההימורים בצורה נהדרת
  • הדמויות החדשות מאופיינות היטב ומרגישות כמו חלק אינטגרלי מהעיר וממה שמאפיין אותה
  • מהפכים תכופים במאבק בין כובעי הקש לטסורו שומרים על עניין ויוצרים בילד-אפ יפה לקראת הקליימקס של הסיפור

מה פחות עבד:

  • אין מספיק העמקה בדמויות ובמסרים של הסיפור
  • טסורו מרגיש קצת יותר מידי כמו ניסיון לא מוצלח לשחזר את דופלמינגו
  • קרבות הסיום לא מצליחים לנצל את ההייפ שנבנה ולשמר את אותה רמת עניין שהייתה קודם לכן
grades4_8

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s