Megalo Box

כן, זה לקח הרבה יותר מדי זמן, אבל לפחות סיימתי לכתוב את הסקירה הזאת בסוף.

תעודת זהות

Megalo Box היא סדרת אנימה מקורית מבית סטודיו TMS Entertainment שיצאה בעונת האביב האחרונה (2018). הסדרה בת 13 הפרקים מהווה פרויקט מיוחד לציון 50 שנים למנגה Ashita no Joe.

העלילה סובבת סביב מתאגרף אלמוני המזדהה בשם הבמה "Junk Dog" ומתחרה בקרבות מחתרת מאורגנים מראש של הספורט "מגאלו בוקס" – מעין אגרוף בשילוב עם זרועות מתכת משוכללות. כשהוא פוגש לראשונה ביורי, האלוף הבלתי מעורער של תחרות "מגאלוניה" המפורסמת, מרגיש "Junk Dog" לראשונה כי הוא נתקל באתגר אמיתי ורוצה להוכיח את עצמו בפניו. "Junk Dog" מאמץ לעצמו זהות חדשה – הוא קורא משנה את שמו ל"ג'ו" ומסתנן יחד עם מאמנו הנאמן, נאנבו, לתחרויות המגאלו בוקס הרשמיות, וזו במטרה לכבוש את דרכו לפסגה ולהגיע להתמודד נגד יורי במגאלוניה.


כשעבר והווה נפגשים

קשה היה להתעלם מ Megalo Box בזמן שידורה, ואפילו לפני שהתחילה – גם מבלי להכיר את Ashita no Joe עליה היא מתבססת קלות, מדובר בסדרה שמחזירה למסך את כל מה שהיה טוב בסדרות של טרום העידן הדיגיטלי. Megalo Box היא נקודת מפגש של עבר והווה – מצד אחד היא גרסה מודרנית ונוצצת יותר של מנגה בת 50 שנה, ומצד שני האסתטיקה שלה מתנערת לגמרי מכל הצבעים הזוהרים, ה CGI וקווי המתאר הנקיים שמאפיינים את הסדרות של היום. היא כן נראית ישנה, אבל לא יתר על המידה – לא מדובר בניסיון לשחזר את איכות האנימציה וסגנון העיצוב הבסיסי מאוד שאפיין את שנות ה 70, אלא רק לתת את הטאצ'ים הנכונים ליצירת ההרגשה הנוסטלגית.

התוצאה היא אנימה שנראית יותר כמו סרט של שנות ה 90/תחילת שנות ה 2000 – ככה שזה מקום טוב באמצע. מבחינה עיצובית היא מחוספספת מאוד, בעלת סגנון ציור דיי ראיליסטי ומפורט, ומציגה עולם עתידני שמתכתב הרבה יותר עם קלישאות המד"ב של שנות ה 90 מאשר אלו המודרניות – ובו זמנית מציגה גם איכות הפקה מרשימה (כן, היא באמת נראית כמו סרט) ואנימציה שמתעלה על רוב מה שמשודר כיום. כל פריים ופריים של Megalo Box פשוט כל כך יפהפה שניתן למסגר ולתלות על הקיר, ורגע לפני שאני מסיים לדבר על הפן היותר טכני של הסדרה: גם על המוזיקה מגיעה מילה טובה. מדובר בסגנון שגם הוא מיושן יותר ממה שנפוץ היום, עם קצת ראפ פה ושם, אך הוא מתאים כמו כפפה לסגנון הויזואלי הפאנקי של הסדרה. פס הקול הוא אולי לא הכי מגוון וכנראה לא אחד מאלה שהכי אהבתי להאזין להם השנה – אבל הוא עדיין מצוין ומספיק לגמרי עבור סדרה כה קצרה.


אגדת האגרוף חוזרת

אם אתם תוהים אגב – אין צורך אמיתי לקרוא את Ashita no Joe או לצפות באדפטצית האנימה שלה כדי להבין את Megalo Box. כנראה ששום פרט לעלילה חשוב לא יתפספס לכם כאן, אבל יש אבל, ואני חייב להגיד את זה. הבנת האירועים המתרחשים על המסך היא אינה כל מה שחשוב בחווית הצפייה לטעמי, ולכן כן אפציר בכם: לכו ותשלימו את ג'ו. בין אם אתם קוראים את זה לפני שצפיתם ב Megalo Box ובין אם כבר צפיתם מזמן – את ג'ו אסור לכם לפספס (וזה גם לא שיש לכם סיבה כי היא פשוט מעולה בפני עצמה). גם אם חשבתם בכל זאת לדלג עליה, אני חושב שפשוט חבל להפסיד את המשמעויות הנוספות שהיא מעניקה לצפייה ב Megalo Box, ואני אומר את זה גם כי למרות שהיא טובה מאוד בפני עצמה, היא עדיין סדרה של 13 פרקים בלי הרבה בשר. אין בה מספיק זמן כדי לעבור את הקילומטראז' העלילתי שעברה ג'ו, כך שהיא בכל זאת נועדה בראש ובראשונה כדי לעשות כבוד למורשת – ושם גם לדעתי נקודות החוזק האמיתיות שלה.

הדמויות המרכזיות של Megalo Box מבוססות באופן מובהק על אלו של Ashita no Joe וכך גם היחסים ביניהן – וזו הקבלה שנורא יפה לראות ושיוצרת אכפתיות מיידית כלפי המתרחש. מאוד אהבתי לראות את דאנפיי, ריקישי ויוקו מגיעים הנה בתור נאנבו, יורי ויוקיקו בגרסאות שלא עושות בושות למקור, גם אם לא מספיקות להעמיק בהן באותה מידה. דווקא כשזה הגיע לג'ו עצמו הרגשתי שהסדרה לוקה קצת בחסר. לא משנה מה דעתכם על ג'ו המקורי, הוא היה דמות רעשנית שמשכה אליה את תשומת הלב והניעה את כל ההתרחשויות. היה לו אופי חזק ששירת את אותו הסיפור לכל אורכו, וזה קצת חסר לי בגרסה המודרנית והמתונה יותר שלו כאן. ג'ו של Megalo Box מרגיש מעט אנמי וחסר אישיות. קל להבין מהיכן הוא מגיע וכמה הוא רוצה להשיג את מטרתו, אבל מעבר לאותו רקע אין בו מאפיינים אישיותיים חזקים שיוצרים עניין רב וגם לא איזה כריזמה משגעת. הוא פשוט גיבור דיי סטנדרטי.

עוד קצת לגבי ההקבלות: העולם עצמו אולי מאוד שונה, בעיקר באספקטים הטכנלוגיים שבו, אבל אפילו בו תוכלו למצוא מקומות המבוססים על המנגה הוותיקה כמו מכון האימונים הצנוע שהוקם מתחת לגשר – וזה בדיוק מסוג הפרטים הקטנים שמצד אחד לא נדחפים באופן אובססיבי רק כדי להראות שנעשה כאן רפרנס, ומצד שני מוצגים בצורה כה מדויקת שמעריצים של המנגה הוותיקה לא יוכלו לפספס – ובוודאי שיוכלו להעריך.

מבחינה עלילתית יש מעט פחות הקבלות שניתן לעשות, אבל הבסיס והלב של ג'ו עדיין כאן. Megalo Box גם היא סיפור על שני שותפים לדרך המטפסים בעבודת צוות מהתחתית של המעמד החברתי שלב אחר שלב בדרך אל החלום. כמו ג'ו ודאנפיי מהסדרה המקורית, גם בין ג'ו הנוכחי ונאנבו יש לא מעט חיכוכים ודעות מנוגדות איתם הם צריכים להתמודד – וזה חלק מהעניין.

אל הזוג הזה מצטרף כאן גלגל שלישי והוא ילד קטן בשם סאצ'יו ששם את מבטחיו בג'ו ועושה הכל כדי לעזור להם לנצח. זוהי לא תוספת מקורית לחלוטין, שהרי גם ב Ashita no Joe הייתה חבורת ילדים שליוותה את ג'ו כל הדרך, אבל אף אחד מהם לא היה כה מעורב בסיפור או קיבל סיפור רקע משמעותי. אותם ילדים לא באמת נחקרו לעומק – לכן אני חושב שסאצ'יו, גם אם הוא היה תוספת קטנה יחסית, הוא תוספת מבורכת שמשלימה קצת מהחסר.


לא בשביל חובבי הספורט

מעבר לכך, כסדרה Megalo Box גם היא סוג של סדרת ספורט שלא בדיוק מתכתבת עם חוקי הז'אנר. כן, רוב הדרמה מתרחשת בזירת האיגרוף או קשורה אליה בצורה כזאת או אחרת – אבל מדובר כאן בסדרה אפיזודית עם סוף סגור שלא מספיקה בשביל להעביר את חווית ה"בשביל תוצאות צריך להזיע". אין כאן עקומת למידה כלשהי של הדמות המרכזית, אימונים מפרכים, טכניקות, או חקירה לעומק של ענף הספורט עצמו. גם הקרבות עצמם לא בדיוק אסטרטגיים או נותנים איזשהים הסקים חדשים לשימוש בהמשך הדרך. כאן אגב אחת הבעיות המרכזיות שלי עם הסדרה: ג'ו בבירור משתפר ומתקדם מהתחתית אל הפסגה, אבל מכיוון שהאלמנטים האלו של ז'אנר הספורט כמעט ולא קיימים, אין ממש הצדקה לזה. גם לא ממש עוזרת העובדה שג'ו, בניגוד למתחריו, מחליט להתחרות ללא שימוש בזרועות המתכת – מה שנותן לו חיסרון יחסי שאמנם מוזכר פעם אחר פעם, אך נראה שלא באמת משנה הרבה בסופו של דבר. אותה עובדה שמה בכלל בסימן שאלה את מהות הקונספט הזה ולא ברור מדוע, חוץ מלהראות מגניב ולהרשים ויזואלית, היה בכלל צורך להמציא כאן ספורט חדש.

גם Ashita no Joe לא הייתה בדיוק סדרת ספורט קלאסית, אבל Megalo Box, אפילו שהיא יוצאת פחות מזירת האגרוף, לא בדיוק משיגה תוצאות מרשימות כשמשווים אותה לשאר ההיצע של הז'אנר. אני חושב שזו הסדרה הרביעית (לפחות) שראיתי שמתעסקת באיגרוף בצורה כזאת או אחרת, אבל למרות שבאחוזים היא בין אלה שבילו הכי הרבה בתוך המתחם הקטן ומוקף החבלים – זו לא סדרה שרואים כי אוהבים סדרות ספורט. וזה בסדר אגב, הסדרה לא חייבת להתמקד דווקא בדגש הספורטיבי שלה וברור שהדגש כאן הוא על הסיפורים האישיים והעלילה – זה פשוט שאותם סיפורים מגיעים לשיא בתוך הזירה, ודווקא שם הם לא מצליחים להמריא. זה חבל, כי אותם סיפורים קצרים של יריביו של ג'ו המתפרסים לרוב על גבי פרק או שניים נבנים בצורה מאוד משכנעת. יש מעניינים יותר ומעניינים פחות, אבל אף אחד מהם לא משעמם ואין רגעים מתים. אחד הסיפורים שהכי אהבתי לדוגמה היה של יריב שהתברר כתלמיד לשעבר של נאנבו אשר הגיע לסגור חשבון עם המאמן שנטש אותו דרך כך שיחסל את ג'ו, תלמידו החדש. אותו סיפור, כמו אחרים שהופיעו לאורך הסדרה, מצליח להכין את הקרקע בצורה מעולה וליצור חיבור רגשי לנפשות הפועלות – וכל זה הוא די והותר כדי ליצור סדרת דרמה טובה, גם אם השיא שמגיע בקרב עצמו הוא לא יותר ממיצג ויזואלי יפה.

עוד יאמר לזכותה של הסדרה שבמקביל לאותם סיפורים היא מציגה גם קו עלילה לינארי שלם העוסק בדמויות המרכזיות וממשיך להתקדם מהפרק הראשון ועד לאחרון ובצורה שמרגישה טבעית לחלוטין – וזה לא פשוט, ומעיד על תהליך כתיבה שתוכנן בקפידה בקפידה.


פינת הספוילרים

מכיוון שהסדרה היא כמעט אפיזודית קצת פחות יש לי משהו ספציפי לדבר עליו חוץ מהקרב האחרון ותוצאתיו. לשם כך כן ארצה לכלול מעט רקע לאירועי החצי הראשון של Ashita no Joe, כך שאם אתם מתכוונים לקרוא אותה קחו לתשומת לבכם (אם כי לא מדובר בספוילרים מאוד רציניים ואני לא הולך לספר את תוצאות הקרב). ההקבלות שנעשו לאורכה של Megalo Box היו לדעתי נקודת החוזק הגדולה של הסדרה, וביניהן הייתה גם ההקבלה בין יורי, היריב של ג'ו מהסדרה הנוכחית, לריקישי – היריב של ג'ו מהסדרה המקורית. את יורי אהבתי כדמות גם מעבר לאותה הקבלה, אבל אני מוכרח להודות שציפיתי למעט יותר מהקרב האחרון נגדו.

ההכנה הייתה נהדרת – למרות שהזכרתי קודם לכן על הבעייתיות בקונספט של ספורט המגאלו בוקס, שהזרועות המתכתיות נראות בו מיותרות ככל שמתקדמים בפרקים, דווקא כאן זה שיחק תפקיד יפה (שבאופן דיי אירוני הגיע מכך שזה לא שיחק תפקיד כלל). ב Ashita no Joe לפני הקרב נגד ג'ו, ריקישי נאלץ להוריד ממשקלו כדי שיוכל להתמודד נגד יריבו באותה קבוצת משקל וכך לאפשר לקרב להתקיים. אותה דיאטה ושגרת אימונים מפרכת אליה נכנס ריקישי היא אחד הרגעים האייקוניים והקשים לצפייה בסיפור של ג'ו, שעזרה עוד יותר לבנות את המתח ולהכביד על משקלו של העימות המתקרב. כדי ליצור מצב דומה ב Megalo Box – יורי עבר תהליך זהה בו הסיר מעליו את השיריון שהיווה סוג של משקל עודף שהיה לו כנגד ג'ו, זאת על מנת להתחרות בו בתנאים שווים. כותבי הסיפור דאגו לתת לכך מספיק הצדקות ולעשות מכך דרמה שתערב את את דמותה של יוקיקו שהתנגדה נחרצות להחלטה – בדומה ליוקו מהסיפור המקורי.

אותה הקבלה היא קריצה נפלאה למעריצים ודרך מושלמת לסגור את כל הקצוות החסרים של הסיפור לכדי אירוע אחד מכריע, המקביל לאירוע הדרמטי ששינה את Ashita no Joe לעד. במבחן התוצאה – לצערי לא התפתח משהו רציני מכל העניין. שוב, מבלי לרמוז חלילה על הדרך בה הקרב התנהל והסתיים במקור – ההכרעה כאן הרגישה מעט סתמית. עוד קרב הסתיים לו וג'ו ניצח – סוף טוב הכל טוב. זה רחוק מלהצדיק את כל הדרמה שנבנתה, רחוק מלהוות שיא ביחס לכל הדרמות שבאו קודם לכן, וגם לא מרגיש כמו סוף שמעביר מסר או מוכיח נקודה כלשהי. כן, אי אפשר להתעלם מהמסר של הסדרה על כך שניתן להגיע אל הטופ גם מהמקום הנמוך ביותר – אך לאור העובדה שג'ו ניצח בקרבות במהלך כל הסיפור (כולל הקרב הזה) בלי הסברים ממשיים ומצורכי עלילה בלבד, קשה לי להרגיש שהנקודה אכן עברה.


סיכום

אין ספק ש Megalo Box הוא אחד הפרויקטים המעניינים של השנה – ובהחלט אחת הסדרות המהנות שהיו ב 2018. אורכה הקצר והעושר העלילתי הקטן שלה לא מאפשרים לה להתפתח לכדי מאסטרפיס אמיתי לצערי, או להוכיח את עצמה גם בתור סדרת ספורט פחות סטנדרטית. גם הסוף לא בדיוק משאיר רושם חזק כמו שיכל להשאיר – ובכל זאת, מדובר בחוויה של נוסטלגיה במיטבה שגורמת לי לרצות שעוד סדרות יופקו בסגנון דומה, מבלי קיצורי דרך דיגיטליים ונוצצים כדי להרשים את הצופה, אלא דרך השקעה טהורה באומנות. אם אתם מעריצים של Ashita no Joe המקורית תקבלו כאן ערך מוסף בדמות קריצות למקור שהסדרה מצטיינת בהם, אבל גם אם לא עברתם דרך הסדרה הישנה – מאוד כדאי להשקיע את זמנכם בסיפורו החדש של ג'ו.

מה עבד:

  • סגנון ויזואלי מאוד מרשים שגורם להתגעגע לסדרות של שנות ה 90 ותחילת שנות ה 2000.
  • יודעת לקרוץ כמו שצריך למעריצי Ashita no Joe גם מבלי לוותר על עצמאותה ועל הפניה לקהלים חדשים.
  • יוצרת סיפורים דרמטיים וסוחפים עבור כל מאבק שמתרחש בה תוך כדי שמירה על סיפור המסגרת שממשיך להתקדם בהדרגתיות עד הסוף.

מה פחות עבד:

  • הסיום מרגיש מעט מפוספס ולא מעביר את המסר שלו בצורה משכנעת.
  • הקרבות עצמם מרגישים דיי סתמיים ולא יותר מסצנות אקשן יפות.
  • כסדרת ספורט אין לה מספיק פרקים כדי להעמיק בענף הספורט שלה כראוי, מה שיוצר בעיה כשהקונפליקטים מגיעים לידי פתרון דווקא בזירת האגרוף.
grades4_8

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s