Shingeki no Kyojin 3 – חלק ראשון

העונה השלישית של Shingeki no Kyojin נפסקה באופן מפתיע לאחר 12 פרקים ותמשיך באביב. למרות שחשבתי לחכות שהיא תסתיים לחלוטין, הארק הנוכחי הגיע לסיומו ואני חושב שכן ניתן לסכם את החלק הזה בזמן שאנחנו מחכים להמשך (וגם בכל זאת, הגיע הזמן לכתוב על משהו).


מחשבת מסלול מחדש

העונה השלישית של Shingeki no Kyojin (או כמו שהיא מוכרת במערב – Attack on Titan, לכן אשתמש בקיצור AOT בהמשך הכתבה) היא נקודת מפנה עבור הסדרה. מדובר בארק ששונה מהותית באופיו מאלו הקודמים וחילק את מעריצי המנגה לאלו המשבחים אותו ולאלו שטוענים שהוא פשוט משעמם. גם ליוצר המנגה האג'ימה אסאיאמה היו הסקות שונות בקשר לחלק זה של היצירה שלו. לכן, כדי לוודא שהעונה החדשה לא תאכזב את המעריצים הוא ביקש לבצע שינויים באדפטציה – בעיקר בקצב שלה. בתור אחד שלא קרא את חומר המקור אני לא יודע להגיד בוודאות מה הוסר ומה נוסף אליו, ובוודאי לא מה עדיף, אבל אם נסתמך על קבלתה של העונה השלישית על ידי המעריצים – הרי שסטודיו WIT עשו זאת שוב ובהצלחה רבה.

השוני הגדול וכנראה האכזבה שחוו מעריצי המנגה בזמנו תמון בשם הסדרה ובציפיות שבנתה בארקים הקודמים. תאמינו או לא, אבל בארק הנוכחי של AOT כמעט ולא תראו טיטאנים (טוב, לפחות לא בפעולה). הסדרת שעד כה הייתה על טהרת האקשן והציגה קרבות נועזים של בני האדם שעושים תרגילים אקרובטיים באוויר מול טיטאנים אכזריים ורעבים, עשתה שינוי של 180 מעלות ונחתה חזרה על הקרקע. העונה השלישית של הסדרה עברה מהמרחבים הפתוחים אל תוך הערים והישובים המאכלסים את השטח התחום בחומות (וסליחה שאת שמותיהן כבר הספקתי לשכוח). רובן הגדול של האינטרקציות הן בין בני אדם, יש הרבה יותר דיאלוגים מהרגיל, התעסקות בפוליטיקה ובשעה טובה גם התקדמות עלילתית. פרט קטן נוסף ששונה בעונה זו הוא שהפעם את שיר הפתיחה לא מבצעים Linked Horizon (אם כי הם כן קיבלו את שיר הסיום) – וזה דיי חבל כי הם הפכו לחלק מה DNA המוזיקלי של AOT, אבל גם הפתיח החדש בביצוע של YOSHIKI ו HYDE הוא טוב מאוד בעצמו ומעביר מצוין את אווירת העונה החדשה.

כשזה נוגע לאנימה נראה שהרוב אהבו את השינוי, ולמרות שהסדרה כבר לא זוכה להייפ ולפופולריות שהיו לה בעונתה הראשונה, רוב רובן של הדעות ששמעתי על העונה השלישית טענו שהיא הטובה ביותר עד כה. למען האמת, אני לא יודע אם אני מסכים עם האמרה הזאת. זה לא כי אני מאוהבי "האקשן חסר התוכן", אלא כי מעולם לא ראיתי את העונות הקודמות שלה ככאלו מלכתחילה. למרות ששתי העונות הראשונות של הסדרה לא העמיקו רבות בעלילה, והעונה הראשונה בפרט חסכה לא מעט בכל הנוגע לפיתוח והעמקה בדמויות – שתיהן בסך הכל הכינו הקרקע למה שאנחנו מקבלים היום. העונה הראשונה הניחה את אבני היסוד של העולם האכזרי של AOT, חשפה אותנו לקונספט של טיטאנים המתחבאים בין בני האדם וביחד עם העונה השניה הועלו שאלות רבות אודות המסתורין שמאחורי הטיטאנים והמניעים של הדמויות השונות. לכן לא הרגשתי מעולם שהתעסקות באותם אספקטים שאנשים התלוננו שאינם נמצאים ב AOT חסרו לי – הרגשתי שפשוט עוד לא הגיעה העת לעסוק בהם באופן רציני. הסיפור נבנה לאט לאט וממאבק למאבק והצליח לשמור את עצמו מעניין מספיק תוך כדי שהוא מעלה את השאלות הנכונות בזמן הנכון ומעורר את הציפיות להמשך. אני בטוח שלולא הפרשי הזמנים בין עונה לעונה, ולו היה ניתן לצפות בסדרה ברצף מן ההתחלה ועד הסוף – אותם טיעונים שהתקבעו במוחם של אנשים לא היו מפריעים להם כל כך (וזה גם היה עוזר לזכור כמה פרצופים ושמות של דמויות משנה שנשארו איתנו עד כה עוד מהעונה הראשונה, על אף שלא קיבלו פוקוס מיוחד – ואלו כן פרטים שאני מעריך סך הכל בהסתכלות לאחור).


מפצה על החסר

זה לא שהעונה השלישית פותרת את הכל בין רגע, AOT היא עדיין סיפור ארוך ולוקח לו זמן להתקדם, אבל זה קורה לאט לאט ובצעדים קטנים. הדוגמה הבולטת ביותר למשל, שהפכה לטענה חוזרת שמושמעת נגד הסדרה, זו החד ממדיות של גיבורה ארן ייגר. מעולם לא חשבתי על ארן כעל דמות מאוד מורכבת או עמוקה, אבל הוא גם מעולם לא עצבן אותי או הרתיע אותי מהצפייה. ארן מוצג מההתחלה כגיבור שונן גנרי שהציב לעצמו מטרה נועזת להציל את האנושות מהטיטאנים ולנקום את מות אימו – אלא שהוא הוצב בעולם אכזר שלא עושה הנחות גם לגיבורים כמוהו, ובמקום זאת נותן להם כאפה שמחזירה אותם חזרה למציאות. כבר בהתקלותו הראשונה מול טיטאנים ארן נאכל, לאחר מכן נכשל בלהגן על חבריו (והרבה פעמים סתם בלהיות מועיל) ונאלץ להפוך ליצור השנוא עליו ולנטוש את אנושיותו כדי להילחם בטיטאנים. דמות מורכבת או לא – הסיבה בגללה הוא הוצג כפי שהוצג היא ברורה ומוצדקת לחלוטין בעיניי. העונה הזו במיוחד מאששת את תחושותיי לגביו – אני מניח שאף אחד לא יהפוך למעריץ של ארן אחריה, אבל אין ספק שהילד הרועש הזה לפחות התחיל תהליך של התפקחות והתבגרות מסוימת, והסערות הנפשיות שהסיפור מעביר אותו הפעם הן בעלות פוטנציאל לפתח אותו למקומות מעניינים באמת. אז כן, נכון שאני אוהב גיבורים יותר כריזמטיים, סוחפים, ומצליחים – אבל אני בהחלט יכול להעריך את מה ש AOT עושה עם ארן ובעיקר בעונה הזאת. בשביל דמויות מגניבות יותר תמיד יש את ליווי (שמככב לגמרי בעונה הזאת), מיקאסה וארווין (שמאז העונה הקודמת הפך לדמות האהובה עליי בסדרה).

עם כל זה שהעונה החדשה מתחילה להניע תהליכים שחיכיתי להם זמן רב – קשה להתכחש לכך ש AOT תמיד הצטיינה ברגעים הגדולים שלה, וזה כנראה מה שהיה חסר לי מעט בעונה הזו. אני יכול לצפות שוב ושוב בסצנה בה ארן נאכל, בקרב שלו נגד אנני וברגע החשיפה של ריינר וברטהולט כטיטאנים ולקבל צמרמורת בכל פעם מחדש כשאני צופה בהם, אבל העונה השלישית דיי דלה ברגעים הגדולים הללו. זה הופך אותה לפחות מרגשת ולחומר פחות טוב לצפייה חוזרת (ויש לי תחביב לצפות בלופים בקטעים שאני ממש אוהב). זה לא שהיא זנחה לגמרי את האקשן והדרמה – יש בה לא מעט, וגם תורם של הטיטאנים מגיע בסופו של דבר (במובן מסוים) – אבל זה פשוט לא באותו סדר גודל.

זה לא אומר שאני מאוכזב – להפך. גם אם לא קיבלתי עונה שאני מרגיש שהצליחה להעביר לי חוויה דומה לקודמותיה – אני בסך הכל מאוד שמח על כך. אני לא צריך חוויה דומה, אלא חוויה אחרת. קיבלתי אל מנת האקשן והאפיות שלי כבר ואני שמח שהעונה הזו בחרה לעסוק סופסוף באספקטים אחרים. אני שמח שלשם שינוי במקום רק להציף עוד ועוד שאלות – קיבלנו גם תשובות. קיבלנו אפילו הרבה תשובות. שמחתי גם לראות צדדים אחרים בדמויות שהצליחו להתחבב עליי קודם לכן ובאחרות שרק עכשיו זכו ברושם המגיע להן (היסטוריה למשל ללא ספק עשתה את העונה ואני אוהב אותה הרבה יותר מאשר בעונות קודמות, שם לא באמת היה אכפת לי ממנה).

גם הדמויות החדשות היו לא רעות בכלל, בעיקר קני שהוא אחד הברנשים היותר מגניבים שנראו בעולם של AOT ומצליח לגנוב את ההצגה בכל סצנה בה הוא מופיע על המסך. מערכת היחסים שלו עם ליווי נבנתה היטב ויצרה סיפור מסגרת שטען את העונה הזו באמוציות ובמאבקים מרתקים. כן עדיין חסר לי התמקדות ופיתוח רציני אצל דמויות מרכזיות כמו ארמין ומיקאסה (שאני דווקא לא מרגיש שהן חד ממדיות כמו שנוטים להציג אותן – הדיאלוגים ביניהם הכוללים תהיות על מוסר ואנושיות הם דוגמה מצוינת לרבדים השונים שקיימים בהם, אבל כן ניתן לעשות איתם הרבה יותר) וחלק מהנבלים שהוצגו העונה לא בדיוק סיפקו את הסחורה גם הם, אבל יש כנראה גבול למה שניתן לעשות ב 12 פרקים בלבד.


פינת הספוילרים

החלק האהוב עליי בעונה היה כנראה מה שקרה במערה – מעבר לפלאשבקים והתגליות גם על אבא של ארן (הגיע הפאקינג זמן) וגם על משפחתה של היסטוריה, זה גם הרגיש כמו שיא העונה מבחינת ההלם שעבר על הדמויות. ארן קיבל את הסתירה החזקה ביותר שקיבל עד כה – גם כשגילה שהוא למעשה אכל את אביו, ובעיקר כשהבין שעצם השארתו בחיים זה מה שמסכן את עתיד האנושות. אני מאוד מקווה שהעונה הבאה (או יותר נכון החצי השני של העונה הנוכחית) תדע לנצל את שבירת רוחו והבלבול שנוצר בו כדי באמת לתת לו להתפתח כמו שצריך הפעם, כי כרגע כמו שאמרתי קודם לכן – ההכנה לכך כבר קיימת.

היסטוריה כמובן שגנבה את ההצגה באותה הסצנה כשהחליטה שלא לסמוך בעיניים עצומות על הסיפורים של אביה ולשאול את השאלות המתבקשות (ותודה לאל שהיא הייתה שם כדי לא להתעלם מהן) ולחשוף שמשהו בכל זאת מסריח בפתרון הקסם הזה שהוא מציע. גם סיפור הרקע שקיבלה נתן נפח לדמותה ואפילו במאבק הסופי נגד אביה, שהפך לטיטאן שמן ומכוער, היא הצליחה לספק את הסחורה ובגדול.

רוד רייס עצמו כנבל (אם כי לא בדיוק) לא היה מי יודע מה מעניין ובדוואי שלא מרשים במיוחד כאויב הסופי, אבל כן אהבתי את הסיפור שלו ושל משפחתו. נבל אחר שציפיתי ממנו ליותר והתברר כבלוף אחד גדול הוא המלך, שנראה שהפוזה המתנשאת שלו על כס המלכות היא הצגה אחת גדולה – אבל אולי זה לטובה (וכן לזכותה של הסדרה יאמר שזה תפס אותי לגמרי לא מוכן).

ארצה לציין לטובה גם את פרק הסיום של העונה. מדובר בפרק רגוע יותר שבעיקר נועד לסגור את הקצוות שנותרו ולהפנות את הגיבורים לעבר היעד הבא – אבל הוא היה פשוט פרק כיפי. הפרקים הראשונים של הסדרה בהם ארן והשאר היו במחנה האימונים אף פעם לא נתפסו אצלי כפרקים מעניינים או חשובים במיוחד, אבל הנוסטלגיה שהפרק הזה יצר כשהוא החזיר שוב את ההרגשה של אותם פרקים הוכיחה שגם להם היה מקום בקו העלילה הזה. היה נחמד לראות את מערכת היחסים בין הדמויות, את מה שהשתנה בה ואת מה שנשאר זהה. שיחתם של ארן, ארמין ומיקאסה בעיקר היוותה איזשהי נקודה שנתנה לעצור לרגע ולנשום – להביט על מה שהדמויות האלו עברו עד כה ולשמוח שהם עדיין נשארו ביחד ועדיין יש להם את התקווה לעתיד טוב יותר – עליו הם יוצאים להילחם שוב בכוחות מחודשים אחרי לפחות משימה אחת שצלחה כמו שצריך.


סיכום

עם כמה שהחצי הראשון של העונה היה שונה ממה שאהבתי ב AOT בעונותיה הקודמות, הוא היה נהדר, ועבורי הוא רק אישר את התחושות שהיו לגבי הסדרה עוד מימיה הפחות עמוסים בפרטים עלילתיים – היא מתקדמת למקום טוב. תמיד יכול להיות שאני טועה, ובלי לקרוא את המנגה קשה יהיה לדעת, אבל גם זו ממילא עוד לא הסתיימה.

בינתיים אני יודע רק שאני לא מאוכזב. אני בטוח שגם הטיטאנים והרגעים הגדולים שאני מחכה להם עוד יחזרו בגדול (ובכל זאת, זה נרמז לא מעט גם במשך העונה הזאת ובעיקר בסופה) כך שאני מחכה בקוצר רוח להמשך. אפשר להתלונן מפה ועד מחר על מדוע ולמה חסרים דברים כאלה ואחרים ב AOT, ואני יודע שאנשים אוהבים לעשות את זה כשמדובר בסדרה כה מצליחה, אבל אפשר גם לתת לה להתפתח בקצב שלה ולהעביר את אותם דברים תוך כדי שהיא לא זונחת את מה שהיא עושה הכי טוב – להיות אחת מסדרות האנימה המושקעות והאפיות שמשודרות על המסך בימים אלה. אני בוחר להנות ממה שיש (ובהחלט לא חסר ממה להנות) ואת גזר הדין הסופי לגבי מה שחסר בצ'קליסט להשאיר בספק עד לסיומה, כשזה יגיע. בינתיים, כל עוד אני נהנה ממנה כל כך בכל פרק ופרק – אני לא מוצא שום סיבה לקטר.

מה עבד:

  • נותנת סופסוף תשובות, עושה זאת בדרך מספקת למדי ועדיין משאירה מספיק מסתורין לצפות לו בהמשך
  • מתחילה להניע בשעה טובה תהליכים של פיתוח דמויות שהיו חסרים קודם לכן ומציגה דמויות חדשות ומעניינות לא פחות
  • הייתה ונשארה אחת מהסדרות המושקעות והאפיות שנראו על המסך

מה פחות עבד:

  • זונחת את הרגעים הגדולים שנתנו לסדרה את שמה (גם כמוניטין שנבנה לה בקרב המעריצים וגם ליטרלי שמה של היצירה)
  • חלק מהנבלים החדשים לא לגמרי מספקים את הסחורה
  • משאירה עדיין מקום לממש את הפוטנציאל של חלק מהדמויות
grades4_9


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s