Ashita no Joe


תעודת זהות

Ashita no Joe

Ashita no Joe היא מנגת איגרוף שנכתבה על ידי קאג'יווארה איקי וצוירה על ידי טטסויה צ'יבה. המנגה החלה להתפרסם ב 1968 ב Weekly Shounen Magazine והסתיימה ב 1973 עם 171 צ'אפטרים הפרוסים על פני 20 ווליומים.

הסיפור מגולל את עלילותיו של יאבוקי ג'ו, נער צעיר ובעייתי במיוחד שפוגש יום אחד את טאנגה דאנפיי, מתאגרף בעבר והומלס שיכור בהווה. בקטטת רחוב שגרתית מבחין דאנפיי בעוצמת האגרוף של ג'ו ובפוטנציאל הגלום בו, ונהיה נחוש בדעתו לאמן את הנער וביחד איתו לכבוש את פסגות האיגרוף המקצועי. ג'ו פחות נלהב מהרעיון ומעדיף להמשיך לעשות צרות ולנסות להשיג כסף בדרכים קלות יותר, מה שמביא אותו להסתבכות עם המשטרה ואף לישיבה בכלא, אלא שגם שם הוא ממשיך לקבל מכתבים מהזקן השיכור שכנראה רואה בו משהו שהוא לא ראה בעצמו. אותם מכתבים כוללים שיעורים בסיסיים שאמורים להכין את ג'ו אל "המחר" – אל היום בו ייצא מהכלא ויהפוך למתאגרף. בהיעדר משהו טוב יותר לעשות, מתחיל ג'ו לאט לאט ללמוד השיעורים הללו ולפתח בעצמו חיבה לאיגרוף – וכך גם נותן משמעות חדשה לחייו הריקים.


סדרת ספורט – אבל לא בדיוק

Ashita no Joe היא עוד מנגה שרציתי לקרוא כבר המון זמן, אחרי הכל מדובר בקלאסיקה עטירת תשבוחות מז'אנר הספורט שאני מאוד אוהב. הרצון הזה התעורר שוב כששמעתי את שמה כאשר הוזכרה בעקיפין במנגה האהובה עליי, Bakuman, כמנגה האהובה על מאשירו, אך את המוטיבציה הבאמת גדולה להתחיל לקרוא אותה קיבלתי השנה, כשהוכרזה Megalo Box – אנימה שנוצרה לכבוד חגיגות ה 50 לג'ו. החלטתי שאת Megalo Box, עם כמה שהיא נראית טובה, אני לא מתחיל עד שאני מתחיל ומסיים אחת ולתמיד לקרוא את Ashita no Joe – והפעם סופסוף הצלחתי להביא את עצמי לעשות זאת, ואני כל כך שמח על כך.

joe1המנגה לא בדיוק התנהלה כפי שציפיתי, אבל היום אני מבין מה כל כך הרבה אנשים מצאו בה ומדוע היא הפכה לקלאסיקה ששומרת על מעמדה גם בימים אלו, כשההיצע בז'אנר הספורט נהיה כה גדול. למען האמת, מאוד קשה לי להגדיר את ג'ו כמנגת ספורט. אמנם נושא האיגרוף נמצא בליבה מההתחלה ועד הסוף, אבל בניגוד למשל ל Hajime no Ippo (וסליחה על ההשוואה הבלתי נמנעת בין שתי סדרות האיגרוף הגדולות של יפן) בה הספורט הוא העיקר, כאן הוא משמש רק כאמצעי שנועד לספר סיפור אישי יותר. Ashita no Joe מספרת על ההתבגרות של יאבוקי ג'ו ועל המסע שלו מנער אשפתות אלים וחסר שאיפות למתאגרף מקצועי מוערך. היא פחות טכנית, פחות נכנסת למושגים והסברים אודות הספורט עצמו, פחות סובבת סביב התחרויות, ומעבירה סיפור של שנים בזמן קצר בהרבה מזה של סדרות אחרות בז'אנר (כי מה לעשות, בז'אנר הספורט 171 צ'אפטרים זה דיי מעט).  גם באיפו וגם בג'ו חלק גדול מהעלילה מתרחש לחלוטין מחוץ לזירת האגרוף – אבל בעוד באיפו זה נעשה כדי לתת הבילד-אפ שלפני הקרבות, חלק משמעותי מ Ashita no Joe מתרחש בכלל בבית הכלא, הרחק מעולם האיגרוף המקצועי.

האם זה טוב או לא? קשה לי להחליט – זה פשוט שונה. יסודות הז'אנר לא ממש היו קיימים בתקופה בה היא יצאה ולכן ברור מדוע היא לא עוקבת אחרי הפורמט הסטנדרטי והמוכר הכולל בדרך כלל בילד-אפ->אימונים->תחרות וכל זה בשילוב דגשים על כלל המתחרים והאספקטים השונים של הספורט. הז'אנר עבר אבולוציה של ממש מאז שנות ה 70, ו Ashita no Joe מהבחינה הזאת היא הרבה יותר פשטנית ונאיבית – היא באה לספר סיפור ותו לא. עם זאת, עם כל הפשטות שלה היא מביאה גם אלמנטים שקשה למצוא היום בסדרות ספורט אחרות ושהרבה יותר מזוהים עם סדרות מז'אנר הדרמה וה slice-of-life. מבלי להיכנס לספוילרים – בפעמים רבות המשברים שג'ו נאלץ להתמודד איתם הם כאלו שהגיעו לממדים שחוצים את גבולותיה של זירת האיגרוף הקטנה.

היתרון המובהק בגישה שלוקחת Ashita no Joe הוא שאם אתם לא מחפשים משהו ארוך ותבניתי מידי, היא התשובה. הסדרה לעולם לא מתחילה לשעמם, ולמעשה רק הולכת ומשתפרת ככל שעובר הזמן. החלק הקשה באמת לעבור הוא ההתחלה, אבל אחרי הרבע הראשון מדובר בסיפור שרק הולך ומשתבח – ורגע השיא הוא בסיום (עליו אדבר בהרחבה בפינת הספויילרים).


כל דמות והמסע שלה

החלק שהמנגה מתמקדת בו הוא כאמור לא הספורט, אלא הדמויות עצמן והפיתוח שלהן. בראש ובראשונה – ג'ו. אני חייב להודות, לקח לי קצת זמן להתחבר לברנש הצעיר. הוא עצבני, חצוף, שוויצר ורוב הזמן פשוט מתנהג כמו ילד קקה. רק אחרי תקופה מסויימת שעברתי איתו והבנתי מאיפה ההתנהגות הזו שלו מגיעה, הצלחתי קצת יותר לחבב אותו. ג'ו הוא הילד הזה שאומרים עליו שהוא לא רע אלא שרע לו, שהוא צריך איזה חיבוק או מילה טובה. הוא יתום שמסתובב ברחובות בלי שאף אחד מכיר בו ומתחת לכל מעטה השחצנות הוא בעצמו לא רואה ערך אמיתי בחייו, ולכן הוא מוכן לזרוק את עצמו לסיטואציות שהוא יודע בוודאות שמזיקות לו – זה כולל גם ללכת ראש בראש עם החוק והמשטרה, הכל בשביל איזשהו סיפוק רגעי.

joe2

דמויות מעניינות הן לרוב מלאות פגמים אישיותיים, אבל דמות ראשית היא בדרך כלל אחת כזו שלפחות קל להתחבר אליה ולתמוך במעשיה, או במקרה של אנטי-גיבור לפחות להבין את ההגיון או האידיאולוגיה מאחורי אותם מעשים – אבל במקרה של ג'ו ברור שהוא מתנהג בצורה ילדותית ואת זה קצת יותר קשה לקבל. אבל דווקא בגלל זה הוא מושלם לתפקיד. בעולם שלא נתן לו שום סיבה להעריך את עצמו – את משמעות חייו הוא מוצא דרך האיגרוף ושם הוא מתבגר ומתפתח לאט לאט. בדרך הוא עושה המון בעיות לעצמו, לדאנפיי ולכל אחד אחר – אבל קשה להתלונן, כי האופן האקטיבי בו הוא פועל, גם אם בצורה שלילית, הוא זה שבסופו של דבר יוצר עניין בו ומניע את הסיפור קדימה. כן קצת הפריע לי שבניגוד לאיפו, ג'ו מוצג לנו הרבה פעמים כשהוא מתבטל ומבריז מאימונים לטובת דברים אחרים, או מסרב ללמוד טכניקות וחוקי בסיס, כך שלפעמים חסרה ההרגשה שהוא באמת נותן את כולו כדי להתקדם ולנצח. זה פשוט מרגיש שלפעמים לא מגיע לו. למרות הכל, ככל שהסדרה מתקדמת הקשר של ג'ו אל זירת האיגרוף הולך ומתהדק, ובסופה כבר ברור מדוע אותו קשר אינו ניתן להפרדה.

joe3דמות שאני קצת מאוכזב ממנה היא דאנפיי, המאמן של ג'ו. דאנפיי מתחיל כדמות מאוד מבטיחה ולמשך רוב הסדרה דווקא אהבתי אותו. רואים שהניסיון לימד אותו על עולם האיגרוף, מרגישים את הרצון העז שלו לקדם את ג'ו, ללמד אותו ולעזור לו להתכונן לכל קרב עתידי, אלא שמשלב מסוים זה מרגיש כאילו שבמסע הזה, שהתחיל כמסע משותף, דאנפיי קצת נדחק הצידה. בחצי הראשון של הסדרה הנוכחות שלו רבה ומשפיעה, גם הוא כמו ג'ו מתרומם מכלום, מלהיות הומלס עם בעיות שתייה ומנודה מעולם האיגרוף, ובעזרת עבודתם המשותפת מצליח למצוא מטרה חדשה לחייו. דאנפיי מלמד את ג'ו את כללי הבסיס ומושך אותו לעולם האיגרוף, הוא דואג לעשות זאת גם כשג'ו נמצא בכלא וממשיך להאמין במחר, אבל כשהם מגיעים לעולם המקצועי סופסוף הם עסוקים בעיקר בלהתווכח. דאנפיי תמיד מפחד שג'ו יפסיד, תמיד רוצה לזרוק את המגבת ולהיכנע, וג'ו מצידו קורא לו פחדן ומאיים עליו פן יעז להפריע לו בקרב. הדאגה של דאנפיי מובנת, אבל בשלב מסוים מתחילה לחזור על עצמה. בארקים האחרונים גם נראה שג'ו כלל לא זקוק לעזרתו המקצועית ושהוא שם רק בשביל החלק הרשמי שבקביעת הקרבות, וזה קצת חבל.

ישנן עוד מגוון דמויות, חלקן לוקחות נפח יותר רציני מהמנגה וחלקן פחות – אבל כל אחת משחקת את תפקידה דיי טוב. מבחינת היריבים של ג'ו – הם לא בדיוק מקבלים את הפיתוח והעומק שמקבלים אלה של Hajime no Ippo, כך שלא ניתן באמת להבין את הצד שלהם בסיפור ולהריע להם, אבל הם כן נבנים כיריבים משכנעים ומגוונים המספקים את מטרתם בסיפור. המושקע מכולם הוא כמובן ריקישי – יריבו הגדול של ג'ו, אותו הוא פוגש לראשונה בבית הכלא. היריבות בין השניים היא מה שמדרבן את ג'ו לאורך כל הסדרה והיא נעשית מעניינת אף יותר כאשר מצרפים למשוואה דמות נוספת – נערה בשם שיראקי יוקו. אותה יוקו היא נכדתו של מנהל המכון בו מתאמן ריקישי ועל אף היותה אישה, היא מראה עניין רב בעולם האיגרוף. למרות היותה קרובה במיוחד לריקישי, דווקא מערכת היחסים שלה עם ג'ו היא המעניינת והכנה ביותר.


לא מסתירה את גילה

על הסיפור של Ashita no Joe אפשר לדבר עוד המון, אבל מה שבלט לי לראשונה כשהתחלתי את המנגה הוא דווקא סגנון הציור שלה, ומדובר באחד שעשוי דיי להרתיע ברושם הראשוני שלו. מדובר בכל זאת במנגה מסוף שנות ה 60, ולכן לא רק סגנון הכתיבה הוא מיושן. מדיום המנגה כפי שאנחנו מכירים אותו היום עדיין היה בחיתוליו באותה תקופה וזה מאוד בולט. המנגה של ג'ו, בעיקר בפרקיה הראשונים, מזכירה הרבה יותר חוברות קומיקס לילדים מאשר ממש מנגה. הדמויות נראות כאילו עוצבו בהשראת סרטי לוני טונס המערביים (ובהתחשב בכך שבאותה תקופה האנימציה המערבית הייתה בעלת השפעה דיי גדולה על האומנים היפניים, אין זה מפתיע), הפאנלים כולם מרובעים והמכות נראות דיי מגוחכות.

הפורמט עצמו גם עשוי להיות מוזר לעיתים – הצ'אפטרים לא בדיוק באורך אחיד וקבוע, הרבה מהם מסתיימים בצורה מאוד רנדומלית ולא בקליף האנגר כזה או אחר ופשוט קשה לראות את זה עובד כיום.

joe4

ככל שעובר הזמן הבעיות הללו מפריעות פחות ופחות והסדרה נעשית מודרנית בהרבה. הציורים משתפרים פלאים לקראת הפרקים האחרונים וקשה להאמין שמדובר באותה הקריקוטרה שהייתה בתחילתה. הפאנלים עדיין נשארים מרובעים, אבל החלוקה ביניהם יוצרת סצנות הרבה יותר דינאמיות והטון כולו משתנה להיות רציני בהרבה. היא עדיין נראית כמו סדרה ישנה, אבל אחת כזו שהרבה יותר קל לבלוע. אם איכשהו התחלתם את המנגה וחשבתם לוותר בגלל סגנון הציור – תנו לזה זמן וזה יפסיק להוות מכשול.

כהערת אגב – אם אתם מוכנים להשקיע קצת יותר זמן ולצפות באנימה, מהקטעים שראיתי ממנה היא נראית ויזואלית מרשימה הרבה יותר, לפחות בעונתה השניה. האנימציה גם היא מאוד מיושנת, אבל בעונה השניה היא נראית סך הכל לא רע בכלל לתקופתה. הצבעים הקודרים והמוזיקה יוצרים אווירה אפלה וריאליסטית יותר מזו של המנגה, לפחות ממה שיצא לי להתרשם. אני לא יכול לתת את המלצתי בלב שלם כיוון שלא צפיתי בה וכן שמעתי שהסיפור שם נגרר הרבה יותר – אבל אני כן מקווה שיום אחד כשארצה לחוות את Ashita no Joe מחדש, גם לי ייצא לצפות באנימה במלואה.


פינת הספויילרים

אני חושב שהחלק שקנה אותי וגרם לי באמת להיכנס לסדרה לא יפתיע אף אחד – זהו המוות של ריקישי, שהצליח לגמרי להפתיע אותי. כן ציפיתי שג'ו יפסיד בקרב ביניהם, אבל חשבתי שכמו ברוב הסדרות מהסוג הזה, זה נועד במטרה  לבנות את המוטיבציה שלו לקרב הבא ביניהם שיתרחש אי שם בעתיד. העובדה שכל כך מעט אחרי שהקרב הסתיים נודע לגיבורים בכזו רנדומליות שריקישי כבר לא בחיים הייתה פשוט שוק – גם עבורי כקורא, וכמובן שגם עבור ג'ו עצמו שעבר משבר של ממש.

joe6אחרי אותו חלק כבר לא יכולתי לראות את הסדרה אותו דבר והתחלתי להכין את עצמי תמיד לגרוע מכל. כשקארלוס התגלה כ "Punch Drunk" ושרק החלו הרמזים שאולי גם ג'ו כזה – ישר הבנתי לאן זה הולך. קצת הופתעתי מההתוודות של יוקו בסוף הסיפור, אבל זה בהחלט היה מתבקש ואני שמח שזה הגיע מתי שהגיע, רגע לפני הקרב האחרון – הקרב מול מנדוזה, אלוף העולם.

Ashita no Joe בנתה את עצמה כסיפור טראגי, ואני סך הכל מאוד מרוצה מהדרך בה היא עשתה את זה. אותו קשר הדוק ובלתי ניתן להפרדה שג'ו יצר עם זירת האיגרוף הוביל למותו שם, במקום היחיד אליו היה שייך ובו יכל באמת לחיות. פאנל הסיום היה מרגש, ועל אף שטיפה התאכזבתי כשקלטתי שאין עוד המשך, איזשהו אפילוג שיראה כיצד יוקו, דאנפיי ושאר הדמויות מתמודדות עם התוצאה הזאת וכיצד הם ממשיכים את חייהם – אני מבין את ההחלטה להשאיר זאת לדמיונם של הקוראים. דבר אחד כן טיפה הפריע לי, למרות שזה אולי ניטפיק – אם כבר הרגו את ג'ו, אני חושב שיכלו לתת לו לזכות שם. אני חושב שיכל להיות מספק יותר לו בהכרזה על ג'ו כמנצח של הקרב הזה היו מגלים שהוא אינו יכול לקום ולקבל את החגורה – אבל שוב, זה פרט דיי שולי.


סיכום

Ashita no Joe היא מסע נהדר. כזה שאני ממליץ בחום לכל אחד לעבור ושאני בטוח שישאר בליבי גם הרבה אחרי שהקריאה הסתיימה. גם אם בהרבה אספקטים היא לא ממש ברמה של סדרות ספורט מודרניות, היא מהווה סיפור באמת מרתק שפשוט חבל להפסיד. היא לפעמים מרגישה מעט מיושנת מידי, אבל זה בסך הכל טבעי לסדרה שבדיוק חגגה 50. מכיוון שהסקירה כן נכתבת ב 2018 השתדלתי שלא לעשות הנחות וכן לבחון אותה ביחס להיום, וזה משתקף גם בציון שכנראה היה גבוה יותר אם היינו בשנות ה 70 – אבל אוסיף כוכבית לציון הזה: אם אתם חושבים שכבר ראיתם הכל בז'אנר הספורט – תתפלאו כמה הסדרה הוותיקה הזו יכולה להפתיע ולהתעלות על הציפיות שלכם. אם אתם אוהבים סדרןץ ספורט, ואולי גם אם לא – מדובר בקלאסיקה המשמשת אחד מעמודי התווך לא רק של הז'אנר (שלמרות ההשוואות ל Hajime no Ippo – לא קשה לראות כמה זו לקחה השראה מג'ו בעצמה), אלא של המדיום כולו, וזו סיבה מספקת כדי לתת לה לפחות ניסיון.

joe7

מה עבד:

  • קאסט דמויות מיוחד שמתפתח בצורה יוצאת דופן לאורך הסיפור
  • היחסים והיריבויות בין הדמויות פשוט מרתקים
  • מצליחה להפתיע עם טוויסטים שלא אופייניים כלל לז'אנר הספורט
  • משתפרת כל הזמן ומסתיימת בשיא

מה פחות עבד:

  • ג'ו הוא דמות שקצת קשה להתחבר אליה
  • סגנון הציור המיושן עלול להרתיע קוראים חדשים
  • העיסוק בספורט עצמו ובאימונים מרגיש לפעמים מעט שטחי וחסר

grades4_8

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s