תעודת זהות

נראה שאותה דמות מסתורית שתקפה את סלסטייה גרמה איכשהו לדמויות שונות מסדרות אנימה, נובלות ומשחקים מוכרים להפציע בעולמנו ולייצר כאוס. סוטה וסלסטייה חוברים לדמות נוספת, מכשפה בשם מטאורה שבמקור שימשה NPC במשחק JRPG מפורסם, וביחד השלושה מנסים להבין מהי מטרתה של הדמות המסתורית שהחלה את כל הבלאגן וכיצד ניתן לעצור אותה ולשיב את העולם לסדרו.

---

קונספט שהוא הגשמת חלום

ב Re:Creators נתקלתי לראשונה כשהיא יצאה, עקבתי אחריה מספר פרקים ואז נפרדו דרכינו. לא עצרתי כי היא הייתה גרועה. זה נכון שהיא לא לגמרי תפסה אותי, אבל היא הראתה המון פוטנציאל, וההפסקה שלקחתי ממנה הייתה כי באותו זמן לא היה לי לו"ז מסודר ולכן לא הצלחתי לפנות לה את הזמן שהגיע לה. עדיין השארתי את הסדרה ברשימת ה On Hold וקיוויתי לחזור אליה מתישהו – והנה הגיע הרגע. היום אחרי שנתתי ל Re:Creators ניסיון נוסף ואף סיימתי אותה, אני יכול להבין מה גרם לי לנטוש אותה מלכתחילה לטובת סדרות אחרות – היא מעצבנת אותי. היא מעצבנת אותי לא כי היא רעה – אלא כי היא לא טובה כמו שיכלה וכמו שמגיע לה להיות.

ל Re:Creators יש קונספט גאוני שהוא מבחינתי סוג של חלום רטוב המרכז את כל מה שאני אוהב במדיום האנימה. הקונספט שלה מאוד מזכיר את סדרת Fate האהובה עליי, רק שבמקום להביא לעולם שלנו גיבורים מאגדות היסטוריות ידועות היא מביאה את הדמויות שלה מיצירות המקבילות לאלו הפופולריות בתרבות האוטאקו של ימינו. כך תוכלו לפגוש באותו עולם קוסמת, אבירה הרוכבת על סוס מעופף, טינאייג'ר המטיס רובוט ענקי ומאהו שוג'ו. הקונספט הנ"ל לא רק מרגיש כמו גרסה מודרנית ומרעננת של Fate – העובדה שמדובר בדמויות מתוך יצירות עכשוויות, שיוצריהם עדיין בחיים, נותנת נפח ועוצמה נוספת לסיפור ומאפשרת גם לדמויות עצמן וגם לצופים לחקור את העולם והאנשים שהביאו לבריאתם של אותם גיבורים. בתור מי שעוסק בכתיבה וציור בעצמו, תוכן מהסוג הזה מאוד מושך אותי ברמה האישית. אבל קונספט זה רק קונספט – כדי לייצר סדרה טובה צריך גם לדעת לנצל אותו מעבר לרעיון הראשוני, וכאן היה פוטנציאל ליותר. הרבה יותר.

---

מפגש בין עולמות שונים

חצי מקאסט הדמויות מהווים גיבורי היצירות השונות – אלה מגוונים מאוד, מגניבים מאוד, אבל חסרים קצת בייחודיות ובסיפורים אישיים שבאמת יאפשרו להתחבר אליהם. זה קצת אירוני כשמדובר בדמויות שלכל אחת מהן עולם שלם משלה ממנו היא הגיעה – אבל אנחנו לא באמת זוכים להכיר ממש את העולמות הללו מלבד הצצות קלות פה ושם, ובניגוד ל Fate בה אנחנו מכירים מראש את סיפורי הגיבורים (חוץ מאלה שלא – ואז יש גוגל), כאן אין את הפריוולגיה הזאת. הדמויות אמנם מבוססות על יצירות קיימות, וניתן להשליך את סיפורן על דמויות שאתם כבר מכירים – אבל זה לא עובד לגמרי, שהרי לא מדובר בדיוק באותן הדמויות. כך למשל מאמיקה, שגם שמה וגם המראה שלה מזכירים מאוד את מאדוקה, לא באמת הרגישה לי בדיוק כמוה, או כאילו היא יכולה לצאת מכל נקודת זמן ספציפית מהסדרה (אולי מלבד הפתיח). לדמותו של יויה יש יכולות המזכירות את הסטנדים מג'וג'ו או הרוחות מ Shaman King – אבל גם הוא לא באמת דמות מאחת הסדרות האלו. אני מבין שזו בעיה להיכנס לעולמה הפרטי של כל דמות ודמות במספר הפרקים שהוצב – אבל נראה שזה משהו שהיו צריכים לחשוב עליו מראש.

כן אהבתי שכל דמות מסתכלת על הסיטואציה שנקלעה אליה באופן שונה – חלקן רוצות לפגוש את היוצר שלהן, חלקן נוטרות טינה על כך שיצר את עולמן האכזר לצורך השעשוע של הצופים, ולחלקן פשוט לא אכפת. כן הייתי רוצה שמערכות היחסים הללו בין היוצר ליצירה שלו יבואו קצת יותר לידי ביטוי, כי הסדרה בסופו של דבר משאירה אותן ברמה דיי שטחית. היצירות מתרכזות בשני מחנות – אלו שעובדים בשיתוף פעולה עם היוצרים שלהם על מנת לעצור את הדמות המסתורית בעלת מדי הצבא, ואלו שהחליטו לשתף איתה פעולה ולנקום במי שהם רואים בתור אלים אכזריים. המחנות הללו דיי מחסלים את הדיון והאינדיבידואליות של הדמויות ויוצרים פשוט רצף של קרבות רנדומליים שנועדו להכיר את הדמויות השונות והיכולות שלהם עד שנגיע לנקודת השיא של הסיפור. דווקא כאן משחקת לרעה העובדה שאנחנו יודעים פחות או יותר על מי הדמויות מבוססות – כי היכולות שלהם מורכבות ממתקפות גנריות המאפיינות את הז'אנר ממנו כל אחד הגיע, ולא באמת מצליחות להפתיע ולחדש משהו (זאת בניגוד ל Fate שמציבה מערכת קרבות עם חוקים ברורים ומתרגמת את סיפורי האגדות שלה לעולמה בדרך שמשאירה ציפייה לראות כיצד זה יקרה כל פעם).

דמות אחת שמצילה את המצב מלהפוך ליותר מדי רפטיטיבי ומשעמם היא מאגאנה – התלמידה המרושעת עם החיוך הפסיכי והשיניים המחודדות שבעיקר נהנית מהסיטואציה והעולם אליו היא הגיעה ולא מחפשת להצטרף לשום צד. גם מבלי להשתתף בהרבה מהמאבקים באופן אקטיבי, היא מצליחה לתת להם זווית התבוננות מעניינת ולהיות גורם משמעותי בהשתלשלות העלילה – כל זה מבלי להקריב את מה שמאפיין אותה כאינדיבידואלית. גם איכשהו, בתור הדמות שהכי פחות אכפת לה ממה שקורה ולוקחת את המצב הכי פחות ברצינות, דווקא הדיאלוגים בינה לבין סוטה הם המעניינים והעמוקים ביותר בסדרה.

דמות אחרת שאני מרגיש שיש לה את האפקט ההפוך על הסדרה היא מטאורה – הקוסמת הקטנה והשקטה שמדברת הרבה. הרבה מאוד. במקרה של מטאורה ניתן תירוץ טוב למדוע אישיות זה לא הצד החזק שלה – שכן היא דמות NPC במקורה, שמטרתה היא להדריך את השחקן, אבל כשהיא מקבלת כל כך הרבה זמן מסך, אולי יותר מכל דמות אחרת, זה דיי מפריע. מטאורה מדברת המון ומסבירה כל פרט במה שקורה בעולם ובמה שיש לעשות כדי לפתור את הקונפליקט – אבל אני לא יכול שלא להרגיש שעצם העובדה שיש צורך בכל ההסברים הללו מראה באיזשהו מקום על כתיבה לקויה, ויותר מזה, התעלמות מוחלטת והליכה נגד החוק הידוע "Show, don't tell". כן נעשה מאמץ לתת למטאורה קצת יותר עומק במהלך הסיפור, ואני חייב לציין לטובה את פרק הריקאפ שמסופר מנקודת המבט שלה בצורה משעשעת ומקורית במיוחד (עד כדי כך שמומלץ שלא לדלג עליו, על אף היותו ריקאפ) – אבל אני עדיין מרגיש שהיה מוטב לצמצם את תפקידה בסיפור.

ולפני שאעבור לדבר על שאר מרכיבי הסדרה – דמותה של הנערה במדי הצבא, המשמשת כדמות הרעה של הסיפור, גם היא דמות שניתן לציין לטובה. מבחינת עיצוב, יכולות, ובוודאי שהסיפור שעומד מאחוריה – היא המעניינת והמפותחת ביותר מכל הדמויות. קצת מעיב על כך שהאישיות שלה היא מעט גנרית יותר משהייתי מצפה ושהרבה פעמים היא מרגישה OP בצורה מוגזמת, ולעיתים נראה שהיא לא פועלת סתם כי זה נוח לעלילה באותו הרגע.

---

בין היוצר ליצירה

החלק השני של הקאסט מורכב מהיוצרים עצמם – וכאן מגיע החלק המאכזב. כמו שנאמר קודם לכן, מערכת היחסים של היוצרים עם הדמויות שלהם נשארת דיי שטחית ברובה, אבל גם כדמויות העומדות בפני עצמם הם פשוט לא מעניינים. הם כולם אנשים טובים שמעולם לא העלו על דעתם שהעולמות אותם הם בוראים יקומו לתחייה וירדפו אותם – אבל כאן בערך מתחיל ונגמר התיאור שלהם. עם כל השאלות שעולות במוחן של היצירות שקמו לתחייה, היוצרים עצמם לא באמת יודעים לספק תשובות – כל אחד מהם פשוט כתב או צייר את מה שעלה בראשו, בלי סיבה משמעותית ואנחנו לא יודעים מה הוביל אותו לזה. בניגוד גם למנגקות ב Bakuman – אין לכל יוצר איזה אישיות חזקה או סגנון כתיבה ייחודי. כן נרמז פה ושם שהם רואים את תהליך היצירה בצורה שונה האחד מהשני – אבל אנחנו לא באמת נכנסים למוחו של כל אחד וזוכים להכיר את סדר העבודה שלו, ההרגלים המגונים שלו והדברים שהוא אוהב יותר ופחות לכתוב/לצייר – ולכל אומן יש כאלה.

סוטה עצמו, אם ניתן לכלול אותו בתור קבוצת היוצרים, כן מקבל הרבה יותר נפח מהיותו דמות ראשית, וסיפורו האישי הוא לא רק אחד החלקים המעניינים בסדרה – הוא גם קריטי מאוד לעלילה. קצת חבל לי שכדמות הוא עדיין פסיבי הרבה יותר מדי בשביל באמת להחזיק את הסדרה על כתפיו, כי לו היה מעט יותר אקטיבי זה באמת יכל לשדרג את החוויה. אם כבר השקיעו עבורו במדובב נהדר כמו יאמאשיטה דאיקי (דקו מ Boku no Hero Academia, אונודה מ Yowamushi Pedal) אז חבל שלא לקחו את הדמות שלו צעד נוסף קדימה.

גם בלי להתמקד ביוצרים עצמם – הסדרה באופן כללי מאוד מאכזבת אם יש ציפייה שהיא תיגע איכשהו בתהליכים המאפשרים ליצירות לרקום עור וגידים. חדי העין כן יבחינו בלוחות גרפים ועוד כלים כאלה ואחרים ברקע, אבל לא ממש זוכים לראות שימוש בהם. היא אמנם לא מתיימרת לעשות כך, אבל בתור סדרה שהמילה "Creators" מופיעה בשמה ושמעלה כל כך הרבה שאלות על היחס בין העולם שלנו לעולמות שנבראו בה – כן הייתי מצפה ממנה להעמיק קצת יותר בנושא היצירה עצמו.

החלק בו הסדרה כן נוגעת, ודיי בהצלחה למען האמת, היא קבלת היצירה על ידי הקהל. Re:Creators מזכירה לנו שזהו נושא קריטי שנותן ליצירה זכות קיום ומשתמשת בו כדי לייצר הפרדה בין סוטה, שכותב למגירה ולא רוצה להראות את יצירותיו לעולם, לבין שאר היוצרים המקצועיים, וכך מתווה את הדרך אותה הוא אמור לעבור בתהליך ההתבגרות שלו. קבלת הקהל וההשפעה של הסיפורים הבדיוניים על הציבור משומשת גם, ובעיקר, לצרכים עלילתיים ומספקת לסדרה גם את טוויסט האמצע הנהדר שלה, וכמו כן מאפשרת לה להסתיים בצורה יחסית מספקת. עדיין קצת מצער אותי שהעלילה עצמה היא דיי בסיסית ולא מאוד מפותלת. היא מורכבת בעיקרה מאקספוזציה, טוויסט האמצע, ואז פונה לעסוק בהכנה למאבק הסופי. שאר הסצנות והקרבות מרגישים הרבה פעמים כאילו הם נועדו פשוט למשוך עוד זמן והם לא מקדמים את הסיפור באמת. Re:Creators היא בבירור סיפור מוכוון עלילה וזה עובד לרעתה – כי לא רק שהעלילה שלה לא מורכבת מספיק, ה setting שלה ממש צועק שהיא צריכה הייתה להיות סיפור מוכוון דמויות.

---

קצת על ההפקה

כעת הרשו לי להיכנס קצת לחלק הקצת יותר טכני – כי אני מרגיש שכאן נעשה עוול רציני לא פחות. סטודיו TROYCA הוא סטודיו יחסית חדש ואין להם הרבה סדרות ברזומה. הפרויקט הגדול ביותר שלהם עד היום היה Aldnoah Zero, סדרה שמבחינה הפקתית דווקא הייתה לא רעה – אבל שם פחות או יותר זה נגמר. לתחושתי Re:Creators הוא פרויקט שהיה פשוט גדול עליהם בכמה מידות וזה מתבטא בכל אספקט אפשרי שלה, אפילו שמדובר בפרויקט הכנראה שאפתני ביותר של הסטודיו עד היום ושהוקצו עבורו מיטב המשאבים שקיימים להם.

מבחינת אנימציה למשל – הסדרה לא נראית רע. למעשה היא נראית טוב מהממוצע ומכילה רקעים מפורטים עם טקסטורות מוקפדות ותאורה מדויקת מאוד. גם הרקעים וגם הדמויות צבועים בגראדיינטים נעימים לעין ויוצרים שוטים דיי יפים סך הכל – אבל חסרי נשמה. אין כאן שום משחק עם צבעים או תאורה מיוחדת, והדמויות היפות שעיצב ריי תקועות במודלים הנוקשים והבנאליים שלהן מבלי לזוז מהם מילימטר. אין תקריבים דרמטים המצוירים בצורה מעט שונה, משחק עם קווי מתאר, הצללות, תנועה או משהו שפשוט יצור תמונה שנחרטת בזיכרון. סצנות הקרב מונפשות לא רע ואפילו הרובוטים ב CGI לא מפריעים – אבל כן הייתי רוצה משהו קצת יותר מרשים ודינאמי. סצנות היומיום האחרות לעומתם סטטיות להחריד.

בכל הקשור למוזיקה המצב קצת יותר מעודד – פס הקול של הסדרה סך הכל לא רע, אם כי גם לא אחד שממש נחרט בזכרוני. מי שאחראי על המוזיקה הוא סאוואנו הירויוקי, אחד המלחינים המוערכים בתעשייה (ובצדק) שהיה אחרי גם על המגינות של Shingeki no Kyojin, Kill la Kill וכמובן Aldnoah Zero. המנגינות ב Re:Creators הן לא מאוד מלודיות ומרשימות, למעשה מדובר באחת העבודות הפחות טובות לדעתי של סאוואנו, אבל אין ספק שהוא עדיין ברמה אחרת מרוב התעשייה כך שהן כן סינמטיות ואפקטיביות מספיק. כדי להכניס מעט יותר פלפל גם הוכנסו יצירות מתוך הפרויקט הווקאלי שלו (אלו הידועות תחת השם SawanoHiroyuki[nZk]) בדומה למה שנעשה ב Aldnoah Zero, והתוצאה היא בשיר Layers הקצבי והכיפי שנותן חיים לסצנות הקרב וכן בשירי הפתיחה המצוינים שמבוצעים על ידי הצמד Tielle & Gemie.

ועם כבר כל ההשוואות ל Aldnoah Zero – גם כאן גייסו ב TROYCA את הבמאי איי אאוקי כדי לנווט את הפרויקט – אלא שמשום מה Re:Creators רוב הזמן לא הצליחה מאוד להרשים בגזרת הבימוי. פרק הפתיחה היה גדוש בהחלטות בימוי נפלאות כמו הסצנה הראשונה המציגה את העיר ופוסטרים של הגיבורים השונים וממשיכה לסצנה מעוררת הסקרנות בתחנת הרכבת (שגם מאוירת נפלא), וכן סצנה אחרת שבה המצלמה ממוקמת מאחורי משקפיו של סוטה, אבל שאר הפרקים הרגישו ברובם דיי סטנדרטים והרבה פחות מיוחדים, אפילו שהיו סצנות קצת יותר מעניינות פה ושם. זה מצער כי לאיי אאוקי דווקא יש רזומה דיי מרשים מאחוריו – ב Aldnoah Zero, גרועה ככל שתהיה, הוא עשה לדעתי עבודה נהדרת בגזרת הבימוי, ומעבר אליה הוא היה אחראי גם על Fate/Zero – וזו לבדה נקודה שאומרת הרבה לזכותו. אני לא יודע אם איי היה פחות מעורב כאן מאשר בפרויקטים הקודמים שלו, או שב TROYCA פשוט לא הצליחו להעביר את חזונו בצורה מספיק טובה – אבל משהו שם השתבש.

אם צפיתם בסדרה זו וודאי תשמע לכם כמו ביקורת מעט נוקשה, כי היא כאמור באמת נראית סך הכל טוב מהממוצע, אבל אני כן חושב שבמקרה שלה ספציפית, עם הפוטנציאל הענק שגלום בה – רצוי היה להרים את הרף. כמו כן, אני בהחלט מצפה שסדרה שעוסקת ביצירה כנושא המרכזי שלה תנסה לקחת חופש יצירתי בעצמה ולעשות את הדברים בצורה שקצת חורגת מהסטנדרט המשעמם ותשתדל קצת יותר לגרות את החושים ואת המחשבה.

---

סיכום

התחלתי בלהגיד ש Re:Creators מעצבנת אותי, ואכן כתוצאה מכך רוב הסקירה עליה יצאה דיי ביקורתית, אפילו שאני סך הכל חושב שמדובר בסדרה טובה שיש לה לא מעט להציע. אם תמיד תהיתם איך זה לראות את הדמויות מהסדרות האהובות עליכם בז'אנרים השונים מרוכזות במקום אחד – אל תתנו לביקורת לעצור בעדכם. הקונספט באמת שווה הכל והופך את הסדרה לחוויה שהיא סך הכל מאוד מהנה וכיפית – זה פשוט שלא משנה על איזה אספקט שלה אני מסתכל, קשה לי שלא להתאכזב ממה שיכל להיות לו הפוטנציאל שלה היה מגיע לכדי מימוש. היו לה את כל המרכיבים הנחוצים כדי להפוך אולי לאחת הסדרות המעניינות בשנים האחרונות – אך קל לראות מדוע לא דובר עליה רבות בזמן שידורה ומדוע נשכחה כמעט לחלוטין כיום, שנה בלבד לאחר מכן.