Gureato desu yo

ובאיחור קל – שתהיה שנה טובה לכולם וחג שמח!

---

תעודת זהות

מטרתו הראשונית של ג'וטארו הייתה להודיע לג'וסקה על קשרם המשפחתי, אך המצב מסתבך כאשר נראה שג'וסקה הוא לא משתמש הסטנד היחיד בעיר. השניים חוברים יחדיו ועם חברי צוות נוספים המצטרפים אליהם הם חוקרים את המקרים המוזרים המתרחשים במוריו ומנסים לאתר את מי שעומד מאחוריהם.

---

עוברת לשנות ה 90

אני לא יודע אם בשלב הזה אני יכול לדבר על ג'וג'ו בצורה אובייקטיבית. אחרי החלק הראשון והשני שקיבלו אצלי ביקורות דיי פושרות, בחלק השלישי כבר התאהבתי וכעת אני פשוט לא רואה מצב שבו אני לא אהנה מסדרה חדשה של בפרנצ'ייז. ואכן, החלק הרביעי והאחרון נכון להרגע (עד עונת הסתיו הקרבה בה נקבל את החלק החמישי, נראה שהשלמתי את הסדרה בדיוק בזמן) הוא אולי לא האהוב עליי ביותר עד עכשיו, אבל הוא עדיין היווה עבורי חוויה נפלאה – זאת למרות אגב, שמדובר בחלק שלדעתי הכי שונה מכל מה שקיבלנו עד עכשיו.

Diamond wa Kudakenai היא נקודת מפנה בהרבה מובנים ב"ג'וג'ו". מדובר בסדרה שמזיזה הצידה את כל קלישאות שנות ה 80 שהסדרות הקודמות נבנו עליהן ומאמצת (ויש היגידו שאפילו יוצרת) את אלו של שנות ה 90 בהן גם מתרחש הסיפור וגם נכתבה המנגה. יש לכך יתרונות וחסרונות, וכמובן שמדובר בעניין של העדפה, אבל אין ספק שמדובר בסדרה שמשרה אווירה הרבה יותר מודרנית ודומה הרבה יותר לשאר הסדרות המוכרות בז'אנר הבאטל שונן, כך שלמרבית הצופים היא כנראה תרד בגרון הרבה יותר בקלות.

השינוי הבולט הראשון הוא ככל הנראה בסגנון הציור ועיצובי הדמויות. לא מדובר בשינוי מאוד מהותי, אבל גם דמויות חדשות וגם כאלה שכבר מוכרות קיבלו פנים מעט יותר עגלגלות וגוף מעט פחות מנופח – נראה שנגמרה התקופה בה כל דמות בגיל העשרה נראית בגיל ה 30 עם כתפיים רחבות יותר מהראש. עוד ניתן לראות שינויים בתסרוקות, ביגוד, ואפילו ה setting עצמו שהרבה יותר מותאם לרוח התקופה כאשר הדמויות ממש הולכות לבית הספר בזמנן הפנוי (נכון, גם ג'וטארו בחלק הקודם בילה שם למשך איזה 2 דקות במצטבר, אבל זה לא באמת נחשב). עוד הותאמו לרוח התקופה קאסט הדמויות והמבנה העלילתי – בהם אגע בהרחבה מיד.

---

בעיירה קטנה ורחוקה

הסיפור כאמור מתרחש בעיירה מוריו ובה בלבד – וזה אחד הדברים שהופכים אותו לכה שונה מהסיפורים הקודמים של "ג'וג'ו", בהם הגיבורים עברו ממדינה למדינה בחיפוש אחר יעדם. מעבר לכך שהקונספט החדש לא בדיוק מסתדר עם השם "מסעותיו הביזאריים של ג'וג'ו", מדובר בסיכון דיי רציני. להשאיר את הצופים באותה התפאורה למשך 39 פרקים שלמים עלול להיות מעייף עבור כל סדרה שהיא, וכמובן שעבור אחת שהרגילה אותם למסעות חוצי יבשות, אבל דווקא באספקט הזה הסדרה מנצלת את מלוא הפוטנציאל שברעיון.

עם הזמן מוריו הופכת מעיירה יפנית שקטה ולא מעניינת במיוחד למקום שוקק חיים שתכירו כל פינה בו ולא תרצו להיפרד. העיר הפיקטיבית הזו מלאה באופי ואפילו כוללת תוכנית רדיו משלה שאת הג'ינגל שלה כעבור כמה פרקים התחלתי לזמזם להנאתי ואני שוקל להפוך אותו לשעון המעורר החדש שלי.

מוריו מאכלסת כל כך הרבה טיפוסים שונים ומשונים והחצי הראשון של הסדרה נותן לנו הזדמנות להכיר לעומק גם אותם וגם סביבתם. כל זה כמובן לא נעשה בדרך שלווה, אחרי הכל לא מדובר בסדרת Slice of Life אלא בג'וג'ו – כך שמרבית הדמויות שנפגוש הן משתמשי סטנד שיהוו איום על הגיבורים. אני מוכרח להודות שבהתחלה של אותו חצי ראשון הייתי פחות נלהב. אחרי הפרקים האחרונים של פארט 3 שהציגו אויבים מסוכנים וחזקים ברמה בלתי נתפסת, ואחרי דיו באופן ספציפי, קשה להלהיב עם סתם עוד משתמש סטנד. האויבים כאן כן קיבלו נפח סיפורי גדול יותר ואפיון דמויות חזק יותר, אבל כאיום ממשי קשה היה להתרגש מהם וגם רמת הסיכון לא בדיוק עלתה מפרק לפרק. רק כאשר הגעתי לחצי השני של הסדרה הבנתי למה כל הרעיון הזה בעצם כן עובד, והוא עובד מצוין.

משתמשי הסטנד של מוריו מעולם לא נועדו להיות נבלים מטורפים, ואין באמת צורך לשחזר את המבנה של פארט 3 כאשר יש נבל על ששולח כל פעם משרת חזק יותר במטרה לחסל את החבורה בכל מחיר. כבר היינו שם, עברנו את זה, וכל ניסיון לשחזר את זה כנראה יחוויר לעומת מה שקיבלנו עם דיו וירגיש סתם ממוחזר.

במקום זה Diamond wa Kudakenai הלכה על קונספט אחר לחלוטין: כל משתמש סטנד שכזה הוא חלק מהפסיפס המרכיב את מוריו ומשחק תפקיד בחיי היום יום של העיר. אז לטווח הקצר ישנו באמת חצי ראשון מעט פושר של הסדרה, אבל לטווח הארוך הדמויות הללו ממלאות יותר מאשר את משבצת "הנבל השבועי", וככל שמתקדמים מבינים שזה משתלם. על החצי השני של הסדרה אדבר יותר בפינת הספויילרים, אבל רק אגיד ששם סופסוף עובר הפוקוס מהצגה של דמויות חדשות למאבק בנבל המרכזי שהסדרה בנתה במהלך החצי הראשון שלה (והוא אגב נבל פשוט מעולה. אמנם רחוק מאוד רעיונית מדיו, אבל מיוחד בדרכו שלו ומסוג הנבלים שממש לא ציפיתי למצוא ב"ג'וג'ו"), ואז היא מפצה בגדול על כל רגע מת שהיה לה לפני כן.

---

הדמויות המרכזיות

בזמן שדמויות המשנה המוצגות בסדרה קיבלו בוסט רציני בהשקעה בהן, דווקא הקאסט הראשי היה קצת פחות מלהיב עבורי. גיבור הסדרה והג'וג'ו החדש הוא כאמור היגאשיקאטה ג'וסקה (ואם אתם תוהים, הסיבה שזה מקוצר ל"ג'וג'ו" נעוצה בדרך בה נכתב השם ביפנית) והוא גיבור… סביר סך הכל. כן אהבתי אותו, אבל הוא רחוק מלהיות כובש כמו ג'וסף או מגניב כמו ג'וטארו – אלו למזלנו עדיין באזור ועוזרים לפצות על כך מידי פעם, או לפחות ג'וטארו שעדיין צעיר מספיק כדי לקחת חלק פעיל בקרבות ובאקשן ובו זמנית להוות מורה דרך עבור ג'וסקה הצעיר. אם כבר ג'וטארו, אני שמח שהפעם השאירו את כוחותיו רלוונטיים ושהוא נשאר מגניב באופן כמעט זהה למה שהיה בחלק הקודם של הסדרה, גם לאחר שפינה את משבצת הדמות הראשית. ג'וסף מסיבות כאלה ואחרות שאולי אתם יכולים לנחש אותן, כבר לוקח חלק פחות פעיל בסיפור, אבל זו ההופעה האחרונה של המדובב אישיזוקה אונשו בדמותו וזו נקודה טובה לציין שאתגעגע אליו.

אם נחזור רגע לג'וסקה – מדובר בפרחח אמיץ וחם מזג שרגיש לאמירות מזלזלות על השיער שלו, וזה סך הכל נחמד, בעיקר כשיש סיפור מאחוריו, אבל הגימיק הזה לא באמת מספיק כדי להשאיר אותו מעניין למשך 39 פרקים. זה לא אומר שהוא דמות רעה, וגם חוץ מעניין השיער ישנו העניין המשפחתי שנותן נפח לדמותו, אבל כאישיות הוא לא שונה מאוד משאר גיבורי השונן של שנות ה 90 (כאשר הדוגמה הקרובה ביותר שעולה בראשי כרגע היא אורמשי יוסקה מהסדרה Yu Yu Hakusho – יתכן שגם הדמיון בשם הוא לא מקרי?). הגיבורים הקודמים של ג'וג'ו היו קצת יותר יחודיים ונראה שקשה להתחרות בזה. מה שכן, כשמדובר ביכולות שלו ג'וסקה לא מאכזב כלל. הסטנד שלו, Crazy Diamond, הוא סך הכל דיי מקורי, והדרך בה הוא משומש בסדרה היא לעיתים אף גאונית.

בשאר הקאסט המרכזי ניתן למצוא דמויות כמו קואיצ'י, בחור פחדן וקטן מידות ובן כיתתו של ג'וסקה שתפקידו, לפחות בהתחלה, הוא לתת את הקול השפוי של הצופה מהצד. קואיצ'י אגב מדובב על ידי יוקי קאג'י (ארן מ Shingeki no Kyojin, טודורוקי מ Boku no Hero Academia ועוד רבים) שאם ראיתם מספיק אנימה בשנים האחרונות כנראה שאו שאתם מאוד אוהבים אותו או שנמאס לכם כבר לשמוע את קולו – אני דווקא סבבה עם הבחירה הזאת. דמות נוספת היא אוקויאסו, שבדומה לדמויות רבות אחרות שמדובב טאקאגי ווטארו (אאוקי מ Hajime no Ippo, נאקל מ Hunter X Hunter) – מדובר בעוד דמות של גבר חם מזג ודיי טיפש שלאט לאט לומדים לאהוב (וגם הוא אגב מזכיר באישיותו קצת את קוואברה מ Yu Yu Hakusho כך שיחסיו הקרובים עם ג'וסקה מרגישים לי טבעיים באופן משעשע). שניהם מקבלים את הרגעים שלהם לזהור, ויש להם לא מעט כאלה במהלך הסדרה, אבל הם עדיין לא הצליחו באמת להתחבב עליי כמו קאקיואין או פולנארף מהחלק הקודם של הסדרה.

דמות אחת מאוד מוצלחת, וכנראה האהובה עליי בחלק הזה, המתחילה כדמות משנית ומהר מאוד הופכת לחלק בלתי נפרד מהקאסט הוא המנגקה קישיבה רוהאן שהוא אחד הדמויות היותר צבעוניות של "ג'וג'ו" מאז ומעולם. רוהאן, המדובב על ידי טאקאהירו סאקוראי המצוין (מאקישימה שוגו מ Psycho Pass, סוזאקו מ Code Geass), מצליח להיות טוב גם כנבל מתוחכם ושחצן, גם בליצור מצבים משעשעים באינטרקציה שלו עם ג'וסקה, גם לתרום את חלקו בנקודות מפתח בהמשך הסיפור וגם פשוט להיות מלא בסטייל יותר מכל דמות אחרת באזור. גם הסטנד שלו אגב, הוא אחד היותר מקוריים ומגניבים שנראו לדעתי.

---

פינת הספויילרים

כמו שהזכרתי קודם לכן, הסדרה עבורי השתפרה פלאים בחציה השני, אם כי אני מוכרח להודות שגם חלק זה לא ממש מושלם. קירא יושיקאגה הוא אכן נבל נהדר, ולא יכולתי לבקש עבורו מדובב טוב יותר מאשר טושיוקי מוריקאווה (נאראקו מ Inuyasha, גריפית' מהאנימה הישנה של Berserk). אני אוהב את זה שקיבלנו נבל שהוא מצד אחד לא OP ברמה מטורפת כמו דיו, אבל כן יש לו שלל יכולות קטלניות מהצד השני. בחלק הקודם הפריע לי שדיו כמעט ולא היה מעורב פרט לפרקים האחרונים, ועם קירא זה התנהל בדיוק כפי שקיוויתי. נהנתי לראות אותו מתאמץ ונאבק על חייו מול הגיבורים והטוויסט בו הוא החליף את פרצופו היה אחד הקטעים הטובים שזכורים לי בתולדות "ג'וג'ו" כולה. גם הפטיש שלו לידיים והאובססיה לחיים שקטים ומסודרים גרמו לו להיות קיצוני בדיוק במידה הנכונה ודמות שמאוד קל לחבב.

מה שהפריע לי הוא דמותו של אביו, שהרגישה מגוכחת לחלוטין וממש לא במקום. עבור מאסטרמיינד כמו קירא לא ממש ציפיתי שיתלווה אליו הרוח של הזקן המטופש התקוע בתמונה, והפרקים בהם הוא יצר עוד משתמשי סטנד ברחבי העיר הרגישו לחלוטין מיותרים. זה לא שאלו היו פרקים גרועים, אבל בשלב שכל מה שעניין אותי זה לראות את המרדף אחר קירא, כבר פחות היה אכפת לי מעוד דמויות חדשות שלא באמת משנות הרבה. זה אמנם כן הוביל לרגע מגניב וחשוב אחר, בו החץ של אביו נתקע בידו של קירא והעניק לו יכולות חדשות, אבל אני חושב שניתן היה להגיע לכך בדרך יותר מעניינת.

עוד נשארו שאלות שלא נענו, שאני מניח שאת התשובות לחלקן נקבל בפארטים הבאים וחלקן לא יקבלו תשובה לעולם. הניסיון למשל למצוא מרפא לאביו של אוקויאסו פשוט נזנח אחרי פרק אחד (למרות שהוזכר שוב לרגע בפרק האחרון), ומעולם לא קיבלנו תשובה על מקור החץ והקשת, כמה כאלה יש, וכיצד הם הגיעו אל קירא מלכתחילה. לא הוסבר אף פעם כמה יכולות/סטנדים אפשריים למשתמש אחד ומה מונע ממישהו פשוט להמשיך ולתת לעצמו עוד כאלה. יש גם את השאלה של מה באמת קורה למי שמסתכל לאחור בסמטה הסודית בעיר, אבל מניח שהתשובה לכך לא באמת משנה. המסתורין הגדול באמת של הסדרה הוא מה הקטע של מיקיטאקה והאם הוא באמת חייזר?

אני חייב לציין גם שקצת כאב לי לראות את ג'וסף במצבו הנוכחי. זה טבעי לגמרי שבגילו הוא יהיה קצת סנילי וחלש, אבל לראות דמות שעברנו איתה כל כך הרבה מגיעה למצב הזה… טיפה לא נעים, אפילו שזה יצר כמה סיטואציות מצחיקות. קצת חבל לי שהגעתו למוריו לא באמת תרמה משהו בסופו של דבר (כי הרי את רד הוט צ'ילי פפר הוא לא באמת היה צריך למצוא), אבל אני כן סקרן לדעת אם לתינוקת שהוא אימץ יהיה תפקיד בחלק הבא של הסדרה. מעבר אליה, לא באמת נשאר מקום להעלות השארות לחלק החמישי, ותאורתית כל דמות מהחלק הנוכחי עדיין יכולה להופיע בו (אם כי אני מאמין שאת רובן, כולל ג'וסקה, לא נראה יותר, כי לא נראה שנחזור שוב למוריו, אך אולי אני טועה).

בכל אופן, הסיפור עצמו נסגר בצורה מאוד מספקת. מאוד אהבתי את סגירת המעגל שקיבלה ריימי עם הרוצח שלה, ובכלל כל המאבק האחרון נגדו היה נפלא. החזרה של קירא בזמן כל פעם בוצעה בצורה משגעת, וכל הנקודות השונות של הסיפור כמו הסמטה הרדופה, החתול בעליית הגג, ושילוב היכולות של כולם כדי לעצור את קירא ברגע האחרון התנקזו בצורה מאוד יפה ליצירת הסיום המאוד מספק הזה.

---

סיכום

Diamond wa Kudakenai היא עוד סדרה מוצלחת וכיפית במיוחד של "ג'וג'ו". כרגע אני חושב שאני עדיין מעדיף את Stardust Crusaders, אבל ההפרש עבורי אינו רציני. אני שמח שפארט 4 של הסדרה ניסה לעשות דברים אחרים מקודמיו והביא רוח חדשה ומודרנית יותר לפרנצ'ייז.

הערה קטנה שלא מצאתי לה מקום בסקירה עצמה: קצת חבל לי שהפתיחים החדשים (שהפעם יש שלושה כאלה) לא נעשו באנימציית ה CGI שליוותה את אלו של החלקים הקודמים. אני אמנם לא חסיד של הסגנון אבל זה הפך לסוג של מסורת ב"ג'וג'ו" וזה תמיד היה מעניין לראות כיצד הדמויות החדשות יראו בגרפיקה הממוחשבת. זה כמובן לא אומר שום דבר על רמתם. לקח לי אמנם קצת זמן להתרגל אליהם אבל בסך הכל מאוד אהבתי את הפתיחים הללו – בעיקר את האחרון ואת השינויים שנעשו בו בפרקים האחרונים (אם אתם למודי ניסיון מ"ג'וג'ו" כנראה שאתם יודעים שעל הפתיח לא מדלגים). גם הסיומת (שהשיר בה לא התחלף למשך כל הסדרה) הייתה מצוינת לדעתי ואחת היותר טובות עד עכשיו.

בסיומו של המסע הזה של השלמת כל הסדרה של "ג'וג'ו" (או לפחות מה שקיים ממנה נכון לרגע זה), אני לגמרי מרוצה מהחוויה שעברתי ב 113 הפרקים בהם צפיתי במצטבר, ואני כבר יודע על לפחות סדרה אחת שאצפה בה בוודאות בסתיו הקרוב. מי שלא הרים את "ג'וג'ו" עד עכשיו פשוט לא יודע מה הוא מפסיד.