Vanishment this World!

---

חוזרת ובגדול

את Chuunibyou demo Koi ga Shitai! הכרתי לראשונה באוקטובר 2012 כאשר צפיתי בה באופן שבועי בזמן שידורה וזו הייתה אהבה ממבט ראשון. מעבר להיותה יפהפיה כמו שרק Kyoto Animation יודעים לעשות, היא הייתה מצחיקה בטירוף, עשירה בדמויות כתובות היטב ואפילו הציגה מערכת יחסים רומנטית משכנעת וסיום מספק. מערכת היחסים בין טוגאשי יוטה המנסה להדחיק את תקופת הצ'וניביו המביכה שלו, לבין טאקאנאשי ריקה המסרבת להשאיר את תקופה זו מאחוריה היא אחת המהנות שיצא לי להתקל בהן, אלא שקצת יותר משנה לאחר מכן יצאה עונתה השניה של הסדרה שהייתה נפילה איומה ביחס לקודמתה. ההתרכזות במשולש האהבה החדש שהעונה הזו יצרה גנב את תשומת הלב מכל מה שמשך אותי בסדרה המקורית וגרם לה להרגיש כמו עוד קומדיה רומנטית טיפוסית עם תלמידי תיכון שמתביישים אפילו להחזיק ידיים. לשמחתי, סרט ההמשך החדש מחזיר את הסדרה לימי הזוהר שלה, ולמעשה מדובר בהרפתקה הכיפית ביותר של ריקה ויוטה עד כה.

למי שתוהה אגב – אין ממש צורך אמיתי לצפות בעונה השניה כדי לצפות בסרט. אני כן קצת פרפקציוניסט בנושאים האלה ולכן אני לא יכול להמליץ לדלג עליה, אבל אם תחליטו שבכל זאת אתם לא רוצים לבזבז את זמנכם עליה, תצטרכו לקבל שתי עובדות שמבוססות בתחילת עונה זו (ולכן הן לא בדיוק ספויילר): הראשונה היא שיוטה וריקה עברו לגור יחד והשניה היא ששיצ'ימייה, חברת הילדות של יוטה עם השיער הורוד וחולת צ'וניביו בעצמה, היא חלק מקאסט הדמויות כעת – אך למרות שהיא משחקת תפקיד מרכזי בעונה השניה, היא לא מאוד משמעותית לסרט. מה שבטוח, אי אפשר לצפות לקפוץ ישירות לסרט החדש בלי להכיר את הסדרה כלל.

הסיפור הפעם מתרחש בחופשת האביב של שנתם השלישית של יוטה וריקה בתיכון, כאשר שאלות על עתידם של השניים בלימודים הגבוהים מתחילות לרחף באוויר, בעיקר בעקבות מצבה הגרוע של ריקה בלימודים. בעוד העתיד הזה עדיין נראה מעט רחוק, נראה שאחותה של ריקה, טוקה, קצת יותר מודאגת. ביום בהיר אחד מחליטה טוקה לארוז את הציוד של ריקה ולהצהיר שהיא מתכוונת לקחת אותה ביחד איתה לאיטליה לשם היגרה שאר המשפחה – וזו טיסה לכיוון אחד. בעצתם של החברים מחליטים יוטה וריקה לארוז את התיקים והחסכונות שלהם ולברוח יחדיו מהבית. כך מתחיל לו מרדף ברחבי יפן (ומחוצה לה) של טוקה אחרי אחותה, והיא לא בוחלת באמצעים כדי לתפוס את ההזויה הקטנה הזאת.

---

הילדה שאנחנו לא רוצים שתתבגר

מעבר לכך שהסרט מרגיש כמו הרפתקה אחת גדולה וכיפית שמחזירה למסך את כל הדמויות האהובות בשלל סצנות מצחיקות והזויות (כולל הזוג המהולל דקומורי וניבטואני/מורי-סאמר שחייבות למרר אחת לשניה את החיים לפחות פעם ב 10 דקות), הוא משחזר בהצלחה את האווירה ואת ההומור המעולה של הסדרה בכל הקשור לשיגעון הצ'וניביו של ריקה. Take On Me אפילו מרגיש כמו התקדמות אמיתית בסיפור וביחסים בין יוטה לריקה ולא כמו סתם עוד הסחת דעת צדדית, גם אם לא מדובר בהתקדמות מאוד משמעותית שמשנה מאוד הסיטואציה. עדיין מדובר בסרט, כך שסיפור גדול ופיתוח דמויות כמו שהיו במהלכה של העונה הראשונה אין פה באמת זמן לעשות.

השניים כבר בני 18 אוטוטו והשאלות על תחביבה המוזר של ריקה, על כמה תמימה יכולה מערכת היחסים הזו להישאר, ועל הקשר בין שתי הדילמות הללו מרחפות באוויר יותר ויותר. השניים נראים יותר כמו אח גדול שדואג לאחותו הקטנה וחסרת הישע מאשר זוג אוהבים, אבל כל כמה זמן ישנה סיטואציה שמזכירה לנו שזה לא באמת המצב, וששניהם חושבים על העניין ברצינות. בו בזמן השאלות הללו מתחילות להטריד גם אותי כצופה – אני מאוד רוצה לראות את התקדמות ולהרגיש שהדמויות אינן דורכות במקום, ובו זמנית כל כך התחברתי לריקה שאני מפחד מהמחשבה על כך שתאלץ להיפרד יום אחד ממחלת הצ'וניביו שלה שהיא פשוט חלק בלתי נפרד מהאישיות שלה. זה כן נושא שקצת ממוחזר מהעונות הקודמות, אבל נקודת המבט עליו כאן מעט שונה – לא מתוך ניסיון לכפות על ריקה לקבל את המציאות, אלא כחלק מתהליך התבגרות טבעי שהיא עוברת ודברים אחרים שממלאים את חייה.

בכל הקשור לאנימציה,  Take On Me אמנם לא מגיעה לשיאים שקיואני הציגו בפרויקטים האחרונים שלהם כמו Violet Evergarden או Koe no Katachi, אך היא עדיין נראית מעולה והטיולים של ריקה ויוטה מאפשרים לסטודיו להשוויץ קצת ברקעים מהממים ומגוונים ובמרדפים מלאי תנועה (וכמובן קרבות דמיוניים, כי פשוט חייבים), וסך הכל קשה להתווכח עם זה ש Chuunibyou נראית כאן טוב יותר מאי פעם. עיצובי הדמויות נשארו פחות או יותר זהים וגם סגנון הצביעה שאני נורא אוהב אותו ואת השימוש המקסים שנעשה בו בגרדיאנטים וקווי מתאר צבעוניים. זה מרגיש אותנטי והמשך ישיר של סדרת הטלוויזיה, כאילו הסתיימה רק אתמול, ובו זמנית מורגשת גם התאמת הסטנדרטים ל 2018.

---

סיכום

אני פשוט מאושר ש Chuunibyou חזרה לחיי בצורה כל כך מוצלחת ואני מאוד מקווה לקבל ממנה עוד בעתיד, בין אם בפורמט של סרט ובין אם כסדרת טלוויזיה (כמובן, כל עוד היא לא תחזור לאכזב כמו בעונה השניה). אני לא יודע כמה האנימה כיסתה עד כה מהלייט נובל המקורי, אבל אני מניח שעוד לא הגענו לסיומו. בכל אופן, Take On Me הוא הרפתקה נפלאה שהיא בגדר חובה למי שצפה בעונתה הראשונה של הסדרה ואהב את מה שהוא ראה – מדובר לדעתי ללא ספק בשיא שלה עד כה מכל בחינה שהיא.