---

שיקי מתקרב אליי, שואל אם זה הסתיים. אני עונה שכן, זה הסתיים, ופונה אל עבר האויב שלי.

חי ובועט. ואני מתכוון לבעוט בך כל כך חזק עכשיו.

לפני שאנחנו מתחילים יש לי 2 שאלות לשאול אותו ומשהו אחד לומר לו.

הראשונה:

טוב האמת זאת הייתה שאלה דיי מטומטמת.

אוקיי אז אולי כן יש לי יתרון מסוים עליו.

אני אומר לו שמה שאנחנו רואים הוא שונה לחלוטין.

רוה מתעצבן ממה שאני אומר לו. הוא לא מצליח לתפוס את זה.

הוא אומר לי להפסיק את זה. לא להסתכל עליו עם העיניים האלה. אני מרגיש לראשונה פחד בקול שלו.

אני אראה לך מה זה אומר להרוג משהו!

אני נוגע בנקודת המוות שעל הרצפה. ברגע אחד כל הקווים נעים לשם והמעבר מתחיל להתמוטט.

אני מצליח לסחוב את ארקוייד ולברוח לעבר החצר.

שיט הוא עדיין בחיים.

החלק התחתון של גופו איננו אבל הוא עדיין זז עם החלק העליון.

הוא שואל אותי מה זה היה. הוא קורא לי מפלצת ומסתכל עליי במבט של שנאה.

אני נעמד מולו.

אני מוציא את הסכין שלי.

אני מודע לזה שהשתמשתי בכוחות שלי יותר מדי ואני בקושי מסוגל להחזיק מעמד, אבל אני רוצה לראות את הסוף שלו.

הוא נעלם.

סליחה?! ככה את מנסה לגנוב לי את הקרדיט?!

ט-טוב… אם את מתעקשת… העיקר שהוא מת כבר.

היא שואלת אם אני בסדר ושמה לב שננשכתי. היא רצה אליי אבל אני כבר מאבד הכרה.

היסוי מעירה אותי שוב בבוקר. היא אומרת שאני אאחר לבית הספר ושאסור לי להפר את ההבטחה שלי לאקיהה.

אני קם ומרכיב את המשקפיים שלי. היא אומרת שהיא תלך להכין את ארוחת הבוקר ויוצאת מהחדר.

אני מתלבש ומעיף מבט אל השולחן שלי, שם מונחת הסכין שלעולם לא אשתמש בה יותר.

רוח קרירה נושבת מהחלון אז אני ניגש לסגור אותו.

רגע רגע עבר שבוע? מה קרה עם ארקוייד?!

בכל אופן, מאז אותו לילה הפסיקו הרציחות בעיר והכל חזר לשגרה.

יום הלימודים נגמר אבל אני לא עוזב את הכיתה. אחרי שהיא מתרוקנת מתלמידים אני פשוט בוהה בה, מכוסה באור האדום של שקיעת השמש.

אני זוכר את ההבטחה שלי, ולכן אני אמשיך לחכות לה כאן.

השמש כבר שוקעת.

אני לא מבין מה אני עושה כאן. היא לא תגיע.

או ש… ;-;

ארקוייד!!!

היא אומרת שהיא מתנצלת, אבל הפעם היא זו שלא תהיה מסוגלת לעמוד בהבטחה.

א-אבל…

לא! אל תגידי את זה! ;-;

אני אומר לה שהיא יכולה לעמוד בהבטחה שלה אם תשתה את הדם שלי.

אני רוצה לעצור אותה, אבל החיוך הזה… אני פשוט לא יכול…

אני על סף בכי פה ;-;

היא הלכה T____________T

אני מסתכל על הירח המלא, אותו ירח שתמיד יזכיר לי אותה.

וזהו Y^Y

סופים עצובים זה תמיד קשה, אבל כאן נגמר הראוט הראשון של טסוקיהימה וכך גם יומן הקריאה הזה.

אני מקווה שנהנתם לקרוא אותו ולחוות את הסיפור הזה ביחד איתי. יש לי עוד את הראוטים האחרים לסיים ואת שלל הסופים השונים שאני יכול להגיע אליהם ב VN הזה, ככה שאצטרך לחקור אותו עוד קצת עד שאוכל לסדר את המחשבות שלי עליו ולתת את חוות דעתי הסופית, אבל זה יגיע בקרוב.

בינתיים, תודה לכל מי שעקב מהתחלה ועד הסוף, בין אם נכנסתם בכל יום כדי לקרוא את החלק החדש ובין אם אתם קוראים את זה אחרי שכל היומן כבר פורסם.

נתראה בפוסטים אחרים (: